פורסם לראשונה, בנוסח מקוצר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
בהקדמה המפורסמת ורבת-העניין של המשורר הרומנטי האנגלי הגדול, ויליאם וורדסוורת', לקובץ השירים המשפיע שלו ושל עמיתו, סמואל קולרידג', "הבלדות הליריות" (1802), כותב וורדסוורת' על המצב התרבותי, הירוד לדעתו, של אנגליה בזמנו – אותו הוא מנסה לשנות באמצעות שיריו שלו. מה שבני אדם צורכים כתרבות כיום, אומר וורדסוורת', הינם או עיתונים סנסציוניים שמספרים ברעש רב על התנודות האחרונות במלחמות הנפוליאוניות או רומנים ומחזות טיפשיים, מלודרמטיים, תזזיתיים. הפגיעה של העיתונות הצהובה ויצירות הספרות הצעקניות, אומר וורדסוורת', ברגישות הציבור הינה כפולה. הן פוגעות – בהיותן פשטניות ו"מאכילות בכפית" – ביכולתה של התודעה למאמץ רוחני אקטיבי (voluntary exertion), כלומר, הן הופכות את הצרכנים של התרבות הזו לפסיביים. והן מאיימות – בהיותן יצירות של שחור מול לבן, של קווים גדולים – ביכולתה של הנפש להבחין בדקויות, הן פוגעות במה שוורדסוורת' מכנה: discriminating powers of the mind.
האם עמדתו המרשימה של וורדסוורת' נגד "התרבות הנמוכה" של זמנו מתאימה לזמננו? האם הוא מסייע לנו בגיבוש עמדה מול רבי המכר העכשוויים? האם ניתן להשתמש בוורדסוורת' כדי להבין, למשל, מה רע בספריה של הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס, שספריה הם להיטים עולמיים וגם אצלנו הם נחטפים כלחמניות טריות, אם לחקות את הסופרת שאינה בוחלת בקלישאות?
התשובה שלי לשאלות הללו חיובית מכיוון אחד ושלילית מכיוון אחר. אבל תחילה אתאר מה שיש בספר החדש של מויס, שכמו קודמיו ישתחל בוודאי לרשימות רבי המכר גם בארץ. כמו בספריה הקודמים שראו אור בעברית ("ללכת בדרכך", "הנערה שהשארת מאחור"), גם בספר הזה יש רומן אהבה שנרקם בין בחורה פשוטה ו/או ענייה לגבר עשיר ו/או מתוחכם. כאן הגיבורה, ג'ס, היא אם חד הורית בעיר שדה אנגלית, שמגדלת את בנו של הפרוד שלה, נער "גותי" עדין נפש, ואת בתה הקטנה, גאונת מתמטיקה. ג'ס מתפרנסת בדוחק רב מעבודתה כמנקה בדירות נופש לעשירים במתחם סמוך לעירה וכן כברמנית. היא, למעשה, מתקרבת לקריסה כלכלית שלא מאפשרת לה לשלוח את בתה לבית ספר פרטי שהכיר בכישרונותיה המתמטיים יוצאי הדופן. ואז היא נפגשת באד. אד הוא הייטקיסט עשיר מאד, שבגלל טוב לב, מבוכה ופיזור דעת פָשע במסירת מידע פנים על החברה שהקים לסוחר בבורסה ועומד בפני משפט ואולי אף כליאה. אד, המדוכא וההרוס, מופיע כמושיעהּ של ג'ס כשהוא לוקח את משפחתה למסע לעבר סקוטלנד, שם עתידה להיערך תחרות מתמטיקה לילדים שאולי תְזכה את בתה של ג'ס בפרס שיאפשר גם את לימודיה בבית הספר הפרטי.
למרות שהרומן הזה, כמו קודמיו, הוא "רומן למשרתות" ממש, במובן זה שהוא בנוי על פנטזיית סינדרלה הנגאלת מאשפתות (אותה זו שהמשרתת מהביטוי מייחלת להתגשמותה), יש דווקא לא מעט לומר בשבחו. מויס ממחישה היטב את הסוגיה הדוחקת של הפערים הכלכליים, הויקטוריאניים כמעט בהיקפיהם, שמאפיינים את החיים במערב (ואצלנו, מסתבר, במיוחד) בעשורים האחרונים. יש כאן תיאור ריאליסטי למדי של עוני של אנשים עובדים, של מצוקות העוני, ושבח גם מגיע לסופרת על הבחירה העדכנית באיש הייטק להציג את הקוטב הנגדי. תשומת הלב שהרומן מפנה לסבל של נערים יוצאי דופן גם היא לא ראויה לגנאי. מחוץ לערך החינוכי הנ"ל, המתח הארוטי בין אד לג'ס מעורר ומושך לקריאה וכך גם המתח הכללי של העלילה (האם ג'ס תיחלץ ממצוקותיה? האם בתה תלך לבית הספר שמכיר ביכולותיה יוצאות הדופן? האם בנה ייחלץ מחברות הבריונים שממררים את חייו בבית הספר? האם אד, טוב הלב, ייחלץ מאימת גזר הדין שמרחף מעליו?). ויש גם מיומנויות ספרותיות מקומיות לא מעטות, למשל, השקעה ביצירת סבירות ואמינות בתוך הקווים המלודרמטיים הגדולים, או יכולת לבניית עלילה שלעתים היא ערמומית ומרשימה, מיומנויות שיוצרת מרקם חי, שנון, ומפתיע יחסית.
אבל מה שטען וורדסוורת' ביחס לרומנים הגרמניים הגותיים והמטופשים של זמנו רלוונטי בהחלט גם לכאן. מויס אכן פוגעת ב"כוחות המבחינים-מבדילים של הנפש". היא פוגעת בהם, ראשית, כי עיקר הטקסט משורטט כאן בקווים הגסים והבולטים של המלודרמה: עושר גדול, עוני גדול, נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, מחלת סרטן סופנית (אביו של אד), גאונה במתמטיקה, נער וילדה רכים מול בריונים אלימים ועוד. והיא פוגעת באקטיביות של הקורא בגלל השימוש בקלישאות נוחות (העניים טובי הלב, איש המחשבים החנון, מבנה המסע החשוף של הרומן, קלישאת סינדרלה עצמה ועוד) ובסצנות שמעובדות כבר כמו לקולנוע, סצנות של "אקטינג-אאוט" שאינן מותירות את הרגשות בעמימותם אלא מוציאות אותם לאור בפעולה.
אבל לטעמי גם אם וורדסוורת' מנסח במדויק את הבעיה בטקסטים כמו זה של מויס, אני לא חושב שהטון שלו, עמדת הנזיפה וההטפה של וורדסוורת' בטקסט החשוב שלו, הולמים את טון העמדה שצריך לנקוט קורא מנוסה או מבקר בזמננו. אני מתקשה להשתכנע שהקוראים שייהנו – ואכן נהנים – מהטקסט הזה מסכנים משהו מהותי בנשמתם, למרות שאני כשלעצמי לא אקרא להנאתי לעולם בסוג הספרים האלה (אני, בפשטות, לא נהנה מהם). מניין נובעת ספקנותי? האם הספקנות שלי כלפי הטון של וורדסוורת' נובעת מרוח הזמן שאנו חיים בו, צייטגייסט שלטעמי כוללת תפיסה עדכנית של "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" ("אם אין שכל – אין דאגות"), תפיסה שבאה, למשל, לידי ביטוי בהכרזה הפופולרית בשנים האחרונות על כך ש"הדחקה זה מנגנון הגנה מעולה", ולפיכך האנינות, שמוסיפה גם היא הרי מכאוב לאנין, מהססת לצאת למסע צלב כנגד הקהות? האם אני מסתייג מהטון השיפוטי של וורדסוורת' מכיוון שאני נענה לצייטגייסט אחר, כזה שאינו מייחס ערך רב לא רק לספרות (לרוב האנושות הספרות אינה צורך חיוני, כפי שהיא, בחלק מהזמן לפחות, עבורי), אלא גם לחיים עצמם, מכיוון שאנחנו, כך אני סבור, פחות יומרניים בעידן שלנו בציפיותינו מהחיים ומשכלולם, ויותר מתמקדים ב"להעביר אותה" ללא כאבים, ואם כך "מה זה כבר משנה" אם יקראו את ג'וגו' מויס או את ג'יימס ג'ויס? ואולי, באופן מלא פאתוס יותר, האם אני לא חושב שצריך לאמץ את הטון הנוזף של וורדסוורת', כיוון שהמאה העשרים לימדה אותנו שאנינות תרבותית אינה בהכרח מביאה לאנינות מוסרית? אולי לא תזיק קצת רגשנות, כזו שהספר הזה גדוש בה, לעולם אטום? ובהקשר זה: אני לא לגמרי משוכנע בטיעון שמושמע לעתים נגד רגשנות, על כך שהיא תזלוג מהספרות לפוליטיקה ותסרס את יכולתם של האזרחים לדון במצבם בצורה רציונלית. שהרגשנות מושלת בפוליטיקה ושעובדה זו היא רעה חולה, כל זה נכון – אבל לא בגלל הספרות התהליך הזה קורה (ובכלל התביעה מאזרחים להבין בצורה שכלתנית קרה את כל הסוגיות הציבוריות שעומדות על הפרק אינה מעשית ממילא בעיניי, כי היא תגזול את כל החיים). יש קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה בספקנות שלי כלפי הטון של וורדסוורת'.
ועם זאת, העמדה שאני חושב שצריך לנקוט מול רבי מכר מהסוג הזה, אינה עמדה ניהיליסטית או עמדה של "הכל הולך". אנסה לנסח במשפטים הבאים את העמדה העקרונית שלדעתי אנשי ספרות מובהקים (ומבקרים בכללם) יכולים או אף צריכים לנקוט. זו עמדה חמקמקה שנעה בין התנשאות חומלת או חמלה מתנשאת לאדישות והפניית עורף לא מתלהמות כלפי סוג הספרים האלה. אולי אנסח אותה כך: העמדה כלפי ספריה של מויס דומה לעמדה של מי שבוחל במסג'יסטים שממליצים לו תדיר ללכת אליהם כי מהתנסות הוא רואה שהם אינם יודעים לעסות את השרירים הנסתרים והלא בולטים ומובנים מאליהם בגופו. מויס היא מסג'יסטית רשלנית מבחינתי. היא אינה מעסה את שרירי הנפש הנסתרים והדקים. אני צריך ללכת למסג'יסט אחר בשביל עיסוי נפש יסודי. ההתנגדות שלי לספרים של מויס, נדמה לי, אינה לפיכך מוסרית בעיקרה, אלא קוגניטיבית-רגשית. הספרות שאני מחפש ונהנה ממנה רבת ניואנסים רגשיים ואינטלקטואליים והיא פחות חושפת את המניפולציות הרגשיות שהיא מפעילה על הקורא (אזכיר: עלייה מאשפתות לגדולה ולהיפך, אהבה כנגד כל הסיכויים, חלכאים ונדכאים טובי לב וכו').
נדמה לי לעתים, שכדאי לשקול לוותר על חלק מהלהט של מבקרי העבר הדגולים, אך מבלי לזנוח את הסטנדרטיים הספרותיים וההבחנות שהם תיארו באופן מרשים. במילים אחרות: יש לחתור לקראת אנינות לא מיליטנטית.
מבקר חופשי 