מבקר חופשי

אחד מהמוטיבים המשניים המעניינים ביצירת ברדיצ'בסקי (1865-1921) – אגב, לפני כמה חודשים יצא הכרך השנים עשר במפעל הגדול של פרופ' אבנר הולצמן, פרויקט הוצאתם המוקפדת של כל כתביו של ברדיצ'בסקי (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"), כרך שחותם את הוצאת הפרוזה הבדיונית העברית של הסופר (המרוכזים כעת בכרכים ז', י"א וי"ב), שהיה, כידוע, גם הוגה, פובליציסט וחוקר, וכתב גם פרוזה בדיונית ביידיש ובגרמנית; אני מקווה בימים הקרובים לפרסם מאמר ארוך על ה"קלאסיות" של ברדיצ'בסקי; וכל ההסגר הארוך הזה בכל זאת אינו פרודיה על פתיחת "האדרת" לגוגול, לפחות לא במודע – הוא הלהט הנפשי של כמה מגיבוריו ביחס לביתם, להט שבסיפורים אחרים שותף לו גם המספר, שמספר לנו על קורות בתים לא פחות, ולעתים יותר, משהוא מספר לנו על קורות אנשים.

כך, למשל, גיבור הסיפור הקצר "טוביה", מ-1899, על אף שאינו אמיד, גא מאד בהיותו בעל בית: "העיקר הוא לבר-נש, אם הוא בעל-בית". וכן: "ביתו ודירתו מילאו את רחשי נפשו וחביון לבו. תוכן חייו ועולמו היו ארבע אמותיו, ואך ארבע אמותיו" (כרך ז' במהדורת הולצמן). ולא היו ימים טובים לטוביה מימים אשר נצרך היה לעסוק בתיקונים בביתו, ב"בדק הבית", כותב ברדיצ'בסקי, ביטוי שבתנ"ך מיוחס לשיפוץ בית המקדש!
ויחד עם זאת, באותם ימי שיפוצים, משול טוביה העמל בתיקון ביתו דווקא ל"גוי", העמל במלאכת כפיים, ולגוי כהלכה: "מסיר את מעילו וחוגר את מכנסיו בחגורה ירוקה, כגוי עובד לכל חוקותיו והלכותיו".

רחמים ובוז רוחש טוביה לשוכרי דירות: "לגורל אנשים כאלה, שאין להם בתים לשבת בהם ושאנוסים המה לדור ב'שכנות' [כלומר, בשכירות] כל ימיהם היה נד בליבו וכבד לא כיבדם… חיים כאלה, באין בית לשבת בו, חיים בלי אופק ביתי בנוי על קרקע עצמי, לא היה מבין כלל".

תשוקת הנדל"ן היהודית הזו מופרזת כל כך אצל טוביה, מטאפיזית כל כך, עד שהוא לא מבין מדוע הגלות צריכה להסתיים…
"בעצם, עניין הגלות הוא אצל אשר-טוביה אך אמירה בעלמא. כל אחינו בני-ישראל, מלבד מועט דמועט, יושבים כאן וגם עיני הקדוש-ברוך-הוא משגיחות ביושבים כאן. בביתו יושב אשר-טוביה כל הימים, הכל יש לו, הכל. —".

ומי יודע? אם אין מנוס מהגאולה, אולי אז יתגלגל עמו גם ביתו לארץ ישראל:

"אמנם יש גם ארץ-ישראל מרחוק, וה'משיח' הלא אפשר כי יבוא בכל יום. – אבל אולי יתגלגל אז ביתו ויהיה נשוא [ויינשא] לאדמת-הקודש עם שאר בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה".