פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
בסוף שנת 1932 פרסם אלכסנדר פן, אז משורר צעיר בן 26 (שהתחיל פחות או יותר באותו זמן את פרשת האהבים הסוערת שלו עם חנה רובינא), שלושה פרקי רומן בכתב עת עברי שיצא בארץ בשם "גזית". שלושת פרקי הרומן היו בעלי אופי אוטוביוגרפי ועסקו בחבורת נערי הפקר המשוטטים בערבות רוסיה הקפואות. פן שאב מניסיון ילדותו, שלא את כל פרטיה אנו יודעים לאשורם, אבל כללו חוויות דומות של ילד נטוש. שלושים שנה אחרי הפרסום הראשון, ב-1960, כשהוא מכהן כעורך של מדור הספרות בעיתון הקומוניסטי "קול העם", הכריז פן על כוונתו לפרסם את הרומן, שכונה כעת "סַנקה ז'יד", לשיעורים בעיתון הנ"ל. אך רק שני חלקים התפרסמו – בנוסח מעט שונה משני הפרקים המוקדמים – ולא רק שלא פורסם המשך, גם החלק השלישי שנכלל בנוסח המוקדם לא פורסם (ויש לכך משמעות, כפי שיוצג).
פרופ' חגית הלפרין קיבצה את שני הנוסחים, בלוויית קטעים נוספים רלוונטיים מכתיבתו של פן והסבר והרחבה ביבליוגרפיים וביוגרפיים, בספר צנוע ממדים אך בעל משקל זה.
הוא בעל משקל בעיקר כי הנוסח המוקדם של הסיפור, נוסח "גזית", העולה לכדי כ-50 עמודים, הוא פרגמנט פרוזה נטורליסטית שעושֶה רושם עז. מתוארים כאן (בגוף שלישי) חבורת ילדים ונערים משוטטים, הסובלים מקור ורעב, כשאלה מעבירים אותם לרגעים על דעתם והם, כחבורת זאבים, רודפים אחרי אחד מבני החבורה, סלים הטטרי (לא סתם, כנראה, בחר פן בנער שזהותו האתנית אינה זהות הרוב), שפצע שותת דם שנפער בגופו מפתה אותם לרודפו ללא מעצור. המרדף נעשה רגע אחרי שאחד מבני החבורה קרא תיגר על המנהיג, וסקה, באופן שגם הוא מעלה על הדעת מאבקי כוח חייתיים, יותר מאנושיים.
מה שהופך את הפרגמנט הזה למתוחכם הינו, בין היתר, מעגלי הזהות השונים שמצויים בו, אחד לפנים מן השני. המעגל החייתי הינו הרחב ביותר, ובתוכו משורטט המעגל האנושי, שלעיתים, כאמור, קשה להבחין בינו לבין זה החייתי. לצורך הטשטוש הנ"ל מכניס פן גם קטע לא קצר המתאר את העולם דרך מבטו של זאב צעיר הנתקל ברגל אחד מהנערים המבצבצת מתוך השלג. השקלא וטריא שבנפשו של הזאב היא, במכוון, כמו-אנושית: "וכעת ניצב הוא ומסתכל ברגלו של סַנקה. מלחמה קשה מתלקחת בנפשו הטורפת. אף הוא משוטט כבר ימים על ימים, ועצם יבשה לא באה אל פיו […] זמנים קשים הגיחו…כן! ומה טוב היה אז, עת (לפי דברי זקנו) צצו ארנבות ושועלים בכל פינה ופינה כעצי השדה ממש".
והנה, לתוך האווירה הנטורליסטית הזו, הכוללת גם מאבק איתנים בין אדם לטבע, כולל תיאור של רגעי התחבטות הוזה אם לוותר לקור ולהתמסר למוות ("אי שם פנימה זע עוד לאיטו כוח הרצון, אולם עד הראש לא הגיע, כי חושך-פתאום אפפהו"), מתווסף עוד מעגל זהות, שלישי, מעגל זהות מצומצם של זהותו הלאומית של אותו סנקה. סנקה הוא יהודי, "ז'יד" מכנים אותו בחבורת הנערים, שחלקה שוטם אותו על זהות זו. ובפרק השלישי, נתקל סנקה, דווקא בהגיעו למקום יישוב, באנטישמיות גלויה, אנטישמיות ממאירה במיוחד בהיותה מופנית לילד נטוש. יש כוח רב לתיאור הזה דווקא בגלל האווירה "החייתית" הקדם-ציוויליזציונית של האירועים המתוארים לפניה. האנטישמיות מוצגת כך בידי פן כאינסטינקט עמוק, לא ניתן לתיקון, רעל שמחלחל לתוך נימי הדם; כמו זאב הניצב מול חתיכת בשר, כמו נערי הפקר לנוכח דם אדם.
והנה, בנוסח "קול העם" (משנות ה-60), לא פרסם פן את הפרק השלישי, החושף את האנטישמיות הרוסית המכוערת וחשוכת המרפא! וזאת, יש להניח, מטעמים אידאולוגיים: בעיתון קומוניסטי, הדוגל ב"אחוות עמים", והקשור כמובן ברוסיה, אין זה נאה להבליט רגשות ריאקציונרים כמו אנטישמיות, שלבטח יחלפו מהעולם עם בוא המהפכה המיוחלת. אך נוסח "קול העם" נופל מהנוסח המוקדם גם מעוד סיבות: הוא מכביר במילים, חלקן מילים "קשות", בגלל שפן רצה להפגין את שליטתו בעברית, שלא הייתה מלאה, כך הלפרין, ב-1932. ניכרת גם השפעת העברית הברוקית של שלונסקי על פן המאוחר. השוו, למשל, את הניסוח המוקדם שלעיל ("זמנים קשים הגיחו"), לנוסח המאוחר, מכביר המילים: "כן, נשתנו הזמנים, והחורף הזה אינו אלא גועל מגולד ולא יותר". למי שמעוניין בכך, הלפרין דנה באריכות בהבדלים בין הנוסחים.
מצאתי עניין מיוחד בנצנוצי הזיכרונות של סנקה המהווים איזו הצעה למילוי בתוכן של זהותו היהודית; אותה הוא לא מבין, דבר מה שתורם לתדהמתו מכמירת הלב מהאנטישמיות שהוא נחבט בה ("למה? וכי מה עשיתי לכם?"). כשהוא הורג זאב, נזכר סנקה לפתע באביו ובאמו הרחוקים כל כך: "עוד מצלצלת בזיכרונו המילה 'אסור', הנפלטת מפי אמא, באומרו לקצץ זנב חתולם. עדיין מפעם בו קולו של אביו הניצב נגדו זקוף ויפה ומבעד לשפמו השב מסתננות שתי מילים: 'לא תרצח'. כך משתדל הוא להסביר לו – לסנקה – אחד מעשרת הדיברות, לאחר שתפשוהו ברפת חונק בחבל עבה את העז שרצתה לנוגחו".
