ארכיון חודשי: נובמבר 2026

על "להיות סוציאליסט" של לאון בלום ("נמלה", מצרפתית: רמה איילון, 40 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הכישלון והפשעים של הקומוניזם הרוסי הכתימו גם את המונח "סוציאליזם". לעיתים, תועמלנים בעלי עניין מטשטשים במכוון את ההבדל הזה. לעיתים מטושטש הבדל זה בגין בורות או היעדר כושר הבחנה. אך אין צודק לטשטשו ואפילו, בעבור רובנו, זו כפיות טובה לטשטש כך. השינויים ההדרגתיים אך המשמעותיים שנעשו במאות האחרונות, שבחלקם אף הפכו לקונצנזוס, בהטבת מצבם של העובדים והשכירים, ואף של כלל האזרחים, שינויים כדוגמת: ביטוח לאומי, הגבלת שעות העבודה ועבודת ילדים, מיסוי פרוגרסיבי, מערכות בריאות וחינוך שהמדינה אחראית לתחזקן ועוד ועוד. ובכן, התפתחויות דרמטיות אלה ניתן לייחס להשפעה ישירה או עקיפה של תנועות סוציאליסטיות. עקיפה כיצד? השוט הפוליטי של ארגוני הפועלים והתנועה הסוציאליסטית, הביא גם אנשים שאינם משורותיהם לחתור לתיקון המצב הלא שוויוני ששרר בחברה.

בהוצאת "נמלה", המוקדשת למחשבה סוציאליסטית, הוציאו לאור מסה קצרה של ליאון בלום בשם "להיות סוציאליסט". בלום (1872-1950) היה הסוציאליסט הראשון והיהודי הראשון שכיהן כראש ממשלת צרפת. זה היה בשנות השלושים. קודם לכן היה עורך דין, פעיל בתנועה למען אלפרד דרייפוס ואף מבקר ספרות בולט. המסה עצמה מ-1919.

זו מסה נהירה וישירה, שנכתבת במיוחד עבור צעירים. כבר בפתחה ניכרת סטייה מבורכת מהענף המרקסיסטי של המחשבה הסוציאליסטית. בלום מצהיר ללא כחל וסרק שהסוציאליזם הינו בחירה מוסרית, ואפילו דתית: "הסוציאליזם הוא אפוא מוסר, כמעט דת, לא פחות משהוא דוקטרינה". ההיסטריה המרקסיסטית מלהיחשב "אוטופיסט" או מוסרי או דתי, והדבקות הפנטית בתפיסה שהסוציאליזם הינו "מדע", הסבה נזק בהרבה מישורים וכמובן תרמה להחלשת הנוגדנים המוסריים במימוש המרקסיזם ברוסיה. עם זאת, בלום, בהתאם למרקסיזם, מציב את "מאבק המעמדות" כ"עיקרון ראשוני". "משום שאופיין המהותי של החברות המודרניות, אם מביטים בהן מבעד לפריזמה כלכלית, הוא החלוקה המחריפה לשני מעמדות: מצד אחד בעלי הרכוש, אלה שמחזיקים בהון ובאמצעי הייצור […] ומצד שני הפרולטרים, שכל קניינם הוא כוח העבודה האישי שלהם, נשמת אפם והזרועות שלהם. הריכוז ההולך וגובר של ההון ושל כלי העבודה בידי בעלי הרכוש, וכן הגידול ההדרגתי במספר הפועלים, הם המאפיין העיקרי של התהליך הכלכלי ב-150 השנים האחרונות". נדמה לי, כי בהצבה הדיכוטומית והמניכאית הזו של "שכיר" מול "מעביד", בלום שונה מתפיסות סוציאל-דמוקרטיות (במובן העכשווי של המושג) שביקשו למצוא דרך ביניים בין הקפיטליזם לסוציאליזם. אגב, רכיב מרקסיסטי נוסף שבלום מבטא הוא תיאוריית "הערך העודף" של מארקס, לפיה חלק מהערך הממשי של עבודת השכיר נגזל באופן שיטתי בידי המעביד.

עם זאת, לא מרקסיסטית, וכן צרפתית, היא ההדגשה של בלום שהסוציאליזם הוא המשכה הטבעי של המהפכה הצרפתית (ואילו מרקס הדגיש את היותה של "המהפכה הגדולה" מהפכה בורגנית). "כל בני האדם נולדו חופשיים, שווים", גרסו המהפכנים, אך "לא העלו על דעתם שבחברה המודרנית עתיד להפציע מחדש אותו אי-צדק, רק בלתי נסבל יותר".

בלום מדבר בתבונה על כך שמוביליזציה כלכלית גם אם היא קיימת היא יוצאת דופן. השגרה היא שבעלי ההון מורישים את הונם לדור הבא וחסרי ההון מורישים את אין אונותם. "אם פועל משיג דריסת רגל בבורגנות, הרי זה נס, אבל אם בורגני מידרדר לעבודת כפיים, זהו אסון".

לא לגמרי ברור לי מהטקסט הנוכחי האם בלום מתנגד בכלל לרכוש פרטי או רק מבקש להגביל את כוחו (על ידי מסי ירושה כבדים, למשל). כמו שלא לגמרי ברור לי האם הוא מגביל את השינויים שהוא מייחל להם לשינויים שיצמחו במסגרת הדמוקרטיה הצרפתית, החוק וזכויות האדם, או לכאלה שייכפו. אלה סוגיות קריטיות בקביעת יחסנו לטקסט. מאידך גיסא, העובדה שניתן להתווכח עם כמה מטענותיו נגד הטענות הידועות שהסוציאליזם "אינו טבעי" לאדם, ושמניע הרווח הכרחי לכלכלה, אינה מורידה מיופיין של הטענות, יופיין הרטורי והאנושי כאחד. למשל: "האדם אוהב לפעול, להשתמש בכוחו. אם הוא מתחמק ממשימה, הרי זה כי החברה הטילה עליו עבודה אחרת מזו שהועיד לו מזגו. מאי-הלימה זאת נימנע בקלות ברגע שנציב בבסיס הכלכלה החברתית את החיפוש אחר הזיקה הנכונה בין העבודה לעובד. אדרבה, עודף פנאי הוא המטיל שעמום ודכדוך, וייתכן כי בחברה העתידית יהיה לנו קשה יותר למלא את הפנאי מאשר לבצע את העבודה".

למרות המכשלות שציינתי הטקסט רלוונטי. בלום, למשל, כותב כך: "נניח שמחר יהגה ממציא כלשהו כלי עבודה חדש שיש בו כדי לטלטל את שיטות העבודה", ומדגים איך התפתחות מסעירה כזו לא תירתם לטובת האנושות, אלא לטובת בעלי ההון. והקורא ב-2026 חושב ישר על ה-AI.

הטקסט גם רלוונטי בגלל ריכוז ההון העצום שנתון ביד מעטים במדינה כמו ארה"ב ובהחלט לא רק בה. בכלל, בריא לבני אדם אשר בידם כוח רב לחשוש קצת, לא לנוח על זרי הדפנה במקלט האטומי או בחללית למאדים שלהם. בריא לחברה ובריא גם להם עצמם. הימצאותה של אידאולוגיה סוציאליסטית תקיפה ותקפה תסייע להם בהיגיינה ובדיאטה מוסריות ותמנע מהם – בלשונו של סוציאליסט קדמון – להשמין ולהפוך ל"פרות הבשן".

על "חמלה" של לידיה ז'ורז' (422 עמ', מפורטוגזית: מרים טבעון)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"נדמיין אפוא קבוצת אנשים אזוקים, כולם נידונים למוות; מדי יום נשחטים אחדים מהם לנגד עיני האחרים, והנותרים רואים את גורלם בגורל רעיהם, ומביטים זה בזה בצער ובייאוש בעודם ממתינים לתורם. זוהי תמונת המצב האנושי". הציטוט המפורסם הזה של בלז פסקל (בתרגום רמה איילון) – על המצב האנושי כמצב של המתנה חסרת אונים לביצוע גזר דין מוות – עלה בדעתי כשקראתי ברומן היפה שפרסמה הסופרת הפורטוגלית לידיה ז'ורז' ב-2022. רומן בו מספרת ז'ורז' על השנה האחרונה בחייה של מאריה אלברטה הישישה, החיה במוסד סיעודי.

האמירה של פסקל היא חלק מתפיסת העולם הנוצרית (העמוקה) שלו. לאורה חיי אדם הם דבר מה רצוף ייסורים והבל. בתיעוב ובאי הבנה הוא מבקר את מונטיין (שקדם לו), שהעז לכתוב על חייו שלו. מה יש לכתוב על חיי אדם?! ואכן, בהינתן שעלילת החיים הראשית ידועה זה מכבר, ובעיקר מפני שאי אפשר לעשות לסוף ההכרחי שלה ספוילר, מנקודת מבט דתית מסויימת, הספרות – בה במידה שהיא מרוכזת בחיים על פני האדמה – היא עזות פנים. החולשה של הדיסקורס הספרותי המודרני היא שהוא לא מציע פתרון טרנסצנדנטי לחיי אדם, לעומת הדיסקורס הדתי (או אף המדעי או הפסיאודו-מדעי: כפי שמוכיחים ריי קורצווייל ודומיו, התולים במדע תקוות אסכטולוגיות). בחולשה זו, לעניות דעתי, ניתן להסביר את הנהייה אחר ספרות פנטזיה, שלכאורה באה למלא את הריק הזה, אבל לאנשים חילוניים (וגם דתיים, בעצם), חלק ממנה (לא כולה!) הוא פשוט לא רציני, תחליף-קפה מטפיסי. לעומת זאת, החוזקה ההומניסטית של דיסקורס הספרות המודרנית בגבורתו, הוא להראות, להנכיח, שיש חיים *לפני* המוות. גם על פי תהום, גם במוסד סיעודי; ובני האדם טורחים לרהט את ביתם גם אם הוא שרוי בלוע הארי, כדימויו הגאוני של יהודה עמיחי.

ההקדמה התיאולוגית והמטה ספרותית (המתה ספרותית?) הזו נוגעת ל"חמלה", כי ז'ורז', הפקחית והעמוקה, מודעת למתח שבין הספרות והדת, הספרות והמצב האנושי כשהוא ניצב על תהום סיום עלילתו. בתה של מארייה אלברטי היא סופרת, בת דמותה של לידיה ז'ורז' עצמה, כשם שמארייה היא, כנראה, בת דמותה של אמה של ז'ורז' (בסיום הרומן מציינת ז'ורז', שאמה, שנפטרה ב-2020 כמו הגיבורה, ביקשה ממנה לכתוב את הספר הזה). מארייה נוזפת בבתה על שסופי הספרים שלה אינם "טובים" ועל כך שהיא אינה כותבת על דמויות היסטוריות ידועות. לעומת זאת, אומרת לה בתה שהיא "עושה אהבה עם היקום" בספריה. כלומר, אלה ספרים שמונעים מאהבת היש. ובמרוצת הרומן, נדמה שהאם מתקרבת לתפיסתה של בתה. כשנשות חסד נוצריות הפוקדות את באי המוסד, באות ומלמדות אותה את ספר איוב, מתווכחת מארייה (המאמינה באלוהים) גם איתן, בין היתר על הסוף של ספר איוב. היא מעזה להשוות בין איוב לספרי הבת שלה, ועל השוואת הדיסקורסים החצופה זועמת אחת מהנשים הנוצריות: "איך זה ייתכן? את רוצה להשוות את כתבי הקודש לספרים של הבת שלך? את כתבי הקודש הכתיב אלוהים […] והבת שלך היא בסך-הכל סתם אשה, היא כותבת מה שעולה על דעתה, והיא עושה את זה מתוך יהירות ולצורך מסחרי, כי היא לא יודעת כלום על המסתורין העמוק של הקיום". על כך עונה האם הנאמנה: "הספרים של הבת שלי גם הם מקודשים, גם אותם מכתיב בורא עולם"!

עיקר הנחמה של הספרות – עיקר הספר במקרה הזה – הוא להראות את החיים המתפקעים שיש גם במקום בו נראה שהכל דומם מלכת, ממתין לכיליון. במובן זה יש אכן "קדושה" בסוג הספרות הזה. וז'ורז' מצליחה למלא בעלילות את חיי הישישים. ישנם סיפורי אהבה, ישנם יחסים מורכבים עם המטפלות והמטפלים, ישנו מרד צרכנים נגד הנהלת המוסד, ישנה התפתחות במערכת היחסים בין האם לבת ועוד.

אחת הרגישויות שירשנו מהעידן הפוסט-מודרני (שבהרבה מובנים הוא מאחורינו) הוא החשדנות בכנות של יצירות שנושאות מסר חיובי או הומניסטי. אנחנו חושדים בכך שהיוצרים שלהן מבקשים את מחיאות הכפיים שלנו על רגישותם ולא מאמינים בעצמם למסרים שלהם. יותר נוח לנו, בוגרי הפוסטמודרנה המשופשפים, לקבל יצירה נטורליסטית וצורבת כמו "בדרך אל החתולים" של קנז, שעוסקת בנושא דומה (אם כי גם בה אין רק צד קודר, למיטב זכרוני), מאשר יצירה כמו "חמלה", שעל אף שלרגע אינה קיטשית, בכל זאת יש בה צד רך ומחמם לב. לצד עיקר הטקסט, שהינו, כביכול, תמלול של מונולוגים שהקליטה הגיבורה בטייפ מנהלים, צורפו ברומן 38 פתקים שהם מעין שירי הייקו קטנים שכתבה האם. אלה נראו לי מיותרים, לא מספיק אמינים ותורמים לחשדות ההתייפייפות, שהיצירה אינה באמת אשמה בה, כאמור. איך אני יודע שהיא אינה אשמה בה? יש בפרוזה הזו את המקבילה שיש באמנות המשחק להבעות פנים, תנועת הגוף והאינטונציה המשוות אמינות לשחקן. אני מודה שאני עוד מחפש לאתר במדויק את המקבילה הספרותית המילולית לאלו, אבל לפחות אוכל להעיד שהיא קיימת.

לקריאת הביקורת באתר ויינט

"מִשְבָּרִים" בכל הפלטפורמות

"מִשְבָּרים", הרומן החדש שלי, עלה כעת באתר "עברית"!

והוא, לפיכך, כעת בחוץ בכל הפלטפורמות: מודפס, דיגיטלי וקולי!

מלבד באתרי "עברית" ו"קתרזיס", ניתן לרוכשו בחנויות עצמאיות נבחרות ("המגדלור", "סיפור פשוט", "אובלומוב – פרדס חנה", "אובלומוב – מתחם נגה", "תולעת ספרים", "אדרבא") וברשת "צומת ספרים".

לדף הספר ב"עברית"

לדף הספר ב"קתרזיס"

על "מילק אנד האני" של רון דהן ("ידיעות ספרים", 200 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

אפשר לגשת לרומן הזה – החזק בחלקים נרחבים שלו – מכמה כיוונים.

כיוון אחד הוא זה: ליונל טרילינג, המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, טען ב-1961, שאחד היסודות המרכזיים של הספרות המודרנית (הוא התכוון לזו של שלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20) הוא מרד ואי אמון בתרבות ובציוויליזציה: "נדמה לי שהיסוד האופייני של הספרות המודרנית […] הוא העורק המריר של עוינות כלפי הציוויליזציה שעובר בה". טרילינג מזהה את היסוד האנרכי הזה ביצירותיהם של, בין היתר, דוסטוייבסקי, קונרד, מאן, ובהגותם של ג'יימס פרייזר, ניטשה ופרויד.

היותו של הגיבור כאן, מיכה, מורה לספרות, שמלמד את "התפסן בשדה השיפון", ובז לעצמו על שהוא משקר לתלמידיו על כך שעליהם, כמו על הולדן קולפילד, "לעזוב את עולם הנעורים ולעבור לעולם המבוגרים, שאין ברירה וזה ממש בסדר"; היותו גרוש בשנות הארבעים לחייו שחי חיים אנרכיים מינית (הוא שוכב עם גברים ונשים במפגשים חד פעמיים) ומקצועית (הוא בשנת שבתון מההוראה ומואס בה); קיומו של צד אנטי-סוציאלי באישיותו, שמתבטא גם באלימות בנסיבות עמומות מוסרית לכל הפחות – משייכים את הספר הדוקרני הזה למסורת האנטי-ציוויליזטורית של חלק מרכזי בספרות המודרנית (ומקרבים אותו לספרים ישראליים אחרים מהשנים האחרונות הקשורים למסורת הזו; למשל, ספרים של ערן שגיא, תמר וייס גבאי, נועה סוזנה מורג, אלעד זרט ודרור בורשטיין).

עם זאת, באופן אחד, לא זניח, הרומן הזה בעד – לא נגד. הרומן הזה אוהב חיים ואוהב תנועה; בצורתו, אם לא בתוכנו. המילים בו מבקשות להתלפף כמו קיסוס על פני פיסות מציאות מתוך התפעלות, מודחקת אולי, מהקיום. בניגוד לריאליזם של פלובר, לפי סארטר לפחות, שמזנק במילותיו על פיסות מציאות כמו נמר על אנטילופה על שפת מצוק, על מנת להשליכה אל התהום – הריאליזם של דהן חפץ חיים, אולי נגד עצמו. והחדווה מפעפעת לקורא.

כיוון אחר לקריאת הספר היא לראות בו "רומן פרדס חנאי". מיכה חי באזור פרדס חנה רבתי וזו סביבתו החברתית המיידית. חלק ניכר מהרומן מתאר רומן בינו לבין אישה בגילו פחות או יותר, והוא "פרדס חנאי" לא רק בגלל עמידתה על כך שיחסיהם לא יהיו מונוגמיים (מיכה לא מתנגד); לא רק בגלל הסמים והמיאוס ממה שנתפס כבורגני; אלא בגלל החיפוש הרוחני. גאיה, זה השם האופייני שאימצה לעצמה האישה, שייכת לקבוצה רוחנית שמנהיג בחור בשם שי. הקבוצה, שהאידאולוגיה שלה היא מין עירוב של רכיבים מדתות המזרח, אנטי-נאורות של הרומנטיקה המערבית ותפיסות אקולוגיות, מבקשת להכשיר את עצמה למגורים בכוכב לכת חלופי, מתוך תפיסה של קץ הימים הממשמש לבוא (ניכרת כאן, כמדומה, השפעה של וולבק ב"אפשרות של אי"). עם זאת, מיכה עצמו אינו שותף לאופטימיות ולרוּחניות הזו, ומבקר אותה מתוך עמדה של אקזיסטנציאליזם אנטי-הומניסטי, בהתרסה חזקה שמשלבת בין איוון קרמזוב ופיטר סינגר: הסבל האנושי וזה של החיות מפריך כל תפיסה אופטימיסטית לתיקון המציאות.

כיוון נוסף היא לקרוא בספר כרומן על גבריות. רשת של פרטי עלילה, מרכזיים יותר או פחות, נוצרת ברומן על מנת להמחיש את ערעורה של הזהות הגברית של מיכה. באחד הדייטים החד-פעמיים שלו הוא מושקה ככל הנראה בסם אונס. שי, המורה הרוחני, הוא בעל זהות מינית מעורפלת ומיכה לא יודע אם להתייחס אליו כגבר או כאישה. ואילו גאיה היא אישה דומיננטית מבחינה מינית והיחסים המיניים בינה לבין מיכה כוללים חדירה לגוף הגברי. מבחינת מבנה העומק של הרומן, או הרשת הסמלית שיש בו, אי היציבות המינית, או הערעור על הגבריות השגרתית, נקשרים לחיבה של מיכה לים, שמוזכרת ברומן כמה פעמים. זו חיבה לנזילות, לאי יציבות, להבטחה לאובדן גבולות, אולי לכיליון. אבל יש בספר יסוד של יציבות. וזו הבת, גוּלי, גליה (!). מיכה מסור לבתו כמו אוניה לעוגן. והיה רוצה עוד ילדים. אבל, בהליכה על שפת הים (!) בקרבת פרדס חנה, גאיה פוסלת זאת: "אני לא כל כך מאמינה בעולם הזה כפי שהוא מתנהל כרגע, ומצביעה אל עבר אסדת הגז המזדקרת באופק הפתוח, הם יהרסו את הכל".

כל עוד שומר דהן על מאופקות וסבירות יחסיות בתיאור המעטפת החברתית, הכוח של המרד הניהיליסטי הלא ציני של הגיבור – תחושת הפירוק והנזילות, המונחת על מצע של אכפתיות אנושית ומשולבת ברגעים של אקסטזות מיניות – חזק. ברגע שנכנסת הגזמה – פחות או יותר ברבע האחרון של הסיפור – הרומן לטעמי נחלש משמעותית. ההגזמה נכנסת עוד לפני החלק האחרון, הדיסטופי, כשהתיאור של הקבוצה הרוחנית שמיכה מתלווה אליה בעקבות גאיה, הופך קריקטורי. אבל היא כמובן מתחזקת בסוף הדיסטופי. קודם כל, דיסטופיה הפכה לרווחת מדי בספרות הישראלית של השנים האחרונות. נכון, יש לכך סיבות מוצקות. אבל דווקא משום כך – וכמו שטוענים ביחס לסאטירה – קשה להתעלות על המציאות ובעיקר לא כל כך צריך. ובמקרה הזה, החלק הדיסטופי נחווה גם כניסיון מאולץ להכניס את הפוליטיקה של "הסכסוך" לרומן.

הרצאה

היום

ראה אור רומן חדש שלי! "מִשְבָּרִים" שמו

רומן חדש שלי, "מִשְבָּרים" שמו, ראה זה עתה אור בהוצאת "קתרזיס"!

אני לא הראשון שמוציא ספר על רקע "ימים גדולים, מהממים", כפי שניסח פעם ברנר, כשהוציא ספר בעיתוי גיאופוליטי דרמטי יותר אפילו מזה שלנו.

אשמח מאד אם תקראו! ואם תאהבו – אוהו! המותר לפנטז?!

לי נראה שזו יצירת הסיפורת הטובה ביותר שכתבתי.

איפה ניתן להשיג את הספר?

ניתן לרכוש אותו דרך אתר "קתרזיס" (במכירה מוקדמת מוזלת!). הנה כאן.

הבנתי שהוא כבר בחנויות "המגדלור" ו"צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר בתל אביב.

רשימת החנויות הפרטיות (שאינן רשתות) המלאה שבהן "קתרזיס" משווקת את ספריה מצויה באתר המוזכר.

הספר אמור גם להיות בחנויות "צומת ספרים" – אבל כדאי לוודא בסניף הרלוונטי לפני.

בקרוב ניתן יהיה להשיג אותו בעוד פלטפורמות ואעדכן!

ניתן לקרוא עוד על הספר וכן את שני פרקי הפתיחה באתר ההוצאה.

על "'סנקה ז'יד' – פרקי רומן של אלכסנדר פן" של חגית הלפרין ("הקיבוץ המאוחד", 176 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בסוף שנת 1932 פרסם אלכסנדר פן, אז משורר צעיר בן 26 (שהתחיל פחות או יותר באותו זמן את פרשת האהבים הסוערת שלו עם חנה רובינא), שלושה פרקי רומן בכתב עת עברי שיצא בארץ בשם "גזית". שלושת פרקי הרומן היו בעלי אופי אוטוביוגרפי ועסקו בחבורת נערי הפקר המשוטטים בערבות רוסיה הקפואות. פן שאב מניסיון ילדותו, שלא את כל פרטיה אנו יודעים לאשורם, אבל כללו חוויות דומות של ילד נטוש. שלושים שנה אחרי הפרסום הראשון, ב-1960, כשהוא מכהן כעורך של מדור הספרות בעיתון הקומוניסטי "קול העם", הכריז פן על כוונתו לפרסם את הרומן, שכונה כעת "סַנקה ז'יד", לשיעורים בעיתון הנ"ל. אך רק שני חלקים התפרסמו – בנוסח מעט שונה משני הפרקים המוקדמים – ולא רק שלא פורסם המשך, גם החלק השלישי שנכלל בנוסח המוקדם לא פורסם (ויש לכך משמעות, כפי שיוצג).

פרופ' חגית הלפרין קיבצה את שני הנוסחים, בלוויית קטעים נוספים רלוונטיים מכתיבתו של פן והסבר והרחבה ביבליוגרפיים וביוגרפיים, בספר צנוע ממדים אך בעל משקל זה.

הוא בעל משקל בעיקר כי הנוסח המוקדם של הסיפור, נוסח "גזית", העולה לכדי כ-50 עמודים, הוא פרגמנט פרוזה נטורליסטית שעושֶה רושם עז. מתוארים כאן (בגוף שלישי) חבורת ילדים ונערים משוטטים, הסובלים מקור ורעב, כשאלה מעבירים אותם לרגעים על דעתם והם, כחבורת זאבים, רודפים אחרי אחד מבני החבורה, סלים הטטרי (לא סתם, כנראה, בחר פן בנער שזהותו האתנית אינה זהות הרוב), שפצע שותת דם שנפער בגופו מפתה אותם לרודפו ללא מעצור. המרדף נעשה רגע אחרי שאחד מבני החבורה קרא תיגר על המנהיג, וסקה, באופן שגם הוא מעלה על הדעת מאבקי כוח חייתיים, יותר מאנושיים.

מה שהופך את הפרגמנט הזה למתוחכם הינו, בין היתר, מעגלי הזהות השונים שמצויים בו, אחד לפנים מן השני. המעגל החייתי הינו הרחב ביותר, ובתוכו משורטט המעגל האנושי, שלעיתים, כאמור, קשה להבחין בינו לבין זה החייתי. לצורך הטשטוש הנ"ל מכניס פן גם קטע לא קצר המתאר את העולם דרך מבטו של זאב צעיר הנתקל ברגל אחד מהנערים המבצבצת מתוך השלג. השקלא וטריא שבנפשו של הזאב היא, במכוון, כמו-אנושית: "וכעת ניצב הוא ומסתכל ברגלו של סַנקה. מלחמה קשה מתלקחת בנפשו הטורפת. אף הוא משוטט כבר ימים על ימים, ועצם יבשה לא באה אל פיו […] זמנים קשים הגיחו…כן! ומה טוב היה אז, עת (לפי דברי זקנו) צצו ארנבות ושועלים בכל פינה ופינה כעצי השדה ממש".

והנה, לתוך האווירה הנטורליסטית הזו, הכוללת גם מאבק איתנים בין אדם לטבע, כולל תיאור של רגעי התחבטות הוזה אם לוותר לקור ולהתמסר למוות ("אי שם פנימה זע עוד לאיטו כוח הרצון, אולם עד הראש לא הגיע, כי חושך-פתאום אפפהו"), מתווסף עוד מעגל זהות, שלישי, מעגל זהות מצומצם של זהותו הלאומית של אותו סנקה. סנקה הוא יהודי, "ז'יד" מכנים אותו בחבורת הנערים, שחלקה שוטם אותו על זהות זו. ובפרק השלישי, נתקל סנקה, דווקא בהגיעו למקום יישוב, באנטישמיות גלויה, אנטישמיות ממאירה במיוחד בהיותה מופנית לילד נטוש. יש כוח רב לתיאור הזה דווקא בגלל האווירה "החייתית" הקדם-ציוויליזציונית של האירועים המתוארים לפניה. האנטישמיות מוצגת כך בידי פן כאינסטינקט עמוק, לא ניתן לתיקון, רעל שמחלחל לתוך נימי הדם; כמו זאב הניצב מול חתיכת בשר, כמו נערי הפקר לנוכח דם אדם.

והנה, בנוסח "קול העם" (משנות ה-60), לא פרסם פן את הפרק השלישי, החושף את האנטישמיות הרוסית המכוערת וחשוכת המרפא! וזאת, יש להניח, מטעמים אידאולוגיים: בעיתון קומוניסטי, הדוגל ב"אחוות עמים", והקשור כמובן ברוסיה, אין זה נאה להבליט רגשות ריאקציונרים כמו אנטישמיות, שלבטח יחלפו מהעולם עם בוא המהפכה המיוחלת. אך נוסח "קול העם" נופל מהנוסח המוקדם גם מעוד סיבות: הוא מכביר במילים, חלקן מילים "קשות", בגלל שפן רצה להפגין את שליטתו בעברית, שלא הייתה מלאה, כך הלפרין, ב-1932. ניכרת גם השפעת העברית הברוקית של שלונסקי על פן המאוחר. השוו, למשל, את הניסוח המוקדם שלעיל ("זמנים קשים הגיחו"), לנוסח המאוחר, מכביר המילים: "כן, נשתנו הזמנים, והחורף הזה אינו אלא גועל מגולד ולא יותר". למי שמעוניין בכך, הלפרין דנה באריכות בהבדלים בין הנוסחים.

מצאתי עניין מיוחד בנצנוצי הזיכרונות של סנקה המהווים איזו הצעה למילוי בתוכן של זהותו היהודית; אותה הוא לא מבין, דבר מה שתורם לתדהמתו מכמירת הלב מהאנטישמיות שהוא נחבט בה ("למה? וכי מה עשיתי לכם?"). כשהוא הורג זאב, נזכר סנקה לפתע באביו ובאמו הרחוקים כל כך: "עוד מצלצלת בזיכרונו המילה 'אסור', הנפלטת מפי אמא, באומרו לקצץ זנב חתולם. עדיין מפעם בו קולו של אביו הניצב נגדו זקוף ויפה ומבעד לשפמו השב מסתננות שתי מילים: 'לא תרצח'. כך משתדל הוא להסביר לו – לסנקה – אחד מעשרת הדיברות, לאחר שתפשוהו ברפת חונק בחבל עבה את העז שרצתה לנוגחו".