ארכיון חודשי: נובמבר 2017

ביקורת על "רווקים ואלמנות", של ירמי פינקוס, בהוצאת "כתר" (244 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בשני ספריו הקודמים והראשונים, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" ו"בזעיר אנפין", התגלה ירמי פינקוס כקול מקורי ומהנה מאד. המקוריות התבלטה בייחוד ברומן הראשון, "הקברט וכו'", שעוסק, באמינות ובמיומנות ואף ברלוונטיות מעניינת, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון אידי נשי הנודדת במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים. ואילו "בזעיר אנפין" הייתה סאטירה מצוינת ומצחיקה מאד על זעיר-בורגנות תל אביבית המתרחשת בשנות השמונים. שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית". אך האשכנזים של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים, כמו בסאטירות קלישאתיות, אלא הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט. תל אביב של שנות השמונים של פינקוס ב"בזעיר אנפין" היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן השני שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו.

"רווקים ואלמנות", המכיל ארבעה סיפורים, קרוב מאד לעולם של "בזעיר אנפין". רוב גיבוריו הם תל אביבים של "הצפון הישן". אבל הקובץ גם חורג מהעולם הזה. הביטוי האידי לתיאורו של בורגני הוא "בעל בית" (קרא: "בַּלֶבַּת"). התיאור הזה הפך קולע במיוחד במציאות ימינו ובפרט בתל אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן התל אביבי, שודרגו בגין ערכו העולה מזעיר-בורגנות לבורגנות, ואילו אלה שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך ל"בַּלֶבַּתים", צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם. החריגה מהעולם של "בזעיר אנפין" בסיפור הראשון בקובץ היא ישירה. גיבורו הוא שוכר צעיר של דירה תל אביבית סימפטית במיוחד שיום אחד נופלת עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ובעקבות זאת יפונה הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. מלכי הגיבור, בן השלושים וקצת, הוא גרפיקאי וצעיר תל אביבי אופייני, שכמו רבים מבני דורו (הסיפור מתרחש "בשלהי העשור הראשון למאה שלנו") נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים ובוהמיינים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, מקיאה אותו, למעשה, מתוכה.

חוץ ממעמדו הכלכלי של הגיבור, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של "בזעיר אנפין" המוצלח לא רק באתר התרחשותו וטיב גיבוריו אלא גם בנימת הסאטירה החמצמצה שלו שהינה וואריאציה מוצלחת על החומציות הלויניות מינוס המטפיזיקה של לוין, דבר מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית סימפטיות (בצד מקוריות) שמכפרת על היעדר העקרוניות והחומרה התהומיות הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי, מחלטר כדוגמן תחתונים אשר חלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם-טוב, הנשלחת למכור את הדירה ואיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות-תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

אלא שבניגוד ל"בזעיר אנפין", ולמרות שקראתי את הסיפור הזה בעניין ובשעשוע, הסיפור הראשון בקובץ לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. חשתי בסיפור הזה (וגם בבא אחריו) את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק; את הנוכחות של הכותב ומודעותו לכך שיש לו "תימה" ו"עולם" משלו שאותם הוא רוצה להביא לידיעת קוראיו. התחושה היא שהסיפורים האלה אינם תוצר של התבוננות במציאות, התבוננות שרק אחרי שהועלתה על הכתב מתבהר פתאום ה"קונספט" שלה ("זעיר בורגנות תל אביבית במבט סאטירי", למשל), אלא שהקונספט קדם להתבוננות במציאות, שהסיפורים יוצרו מתוך שכלתנות מסוימת ולא מתוך קונקרטיות. אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור על מנת להסיע את חייליו – בניגוד לחוויה של "בזעיר אנפין", שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, נותן לרומן לצעוד כמו בכוחותיו-הוא – מתגלות גם ביצירת דמות מיותרת, דמותה של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי, אותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה. הדודה התוססת משרבבת משפטים בארמית לדבריה ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), תכונה מיותרת בתיאור אישיות שכל כולה עודפת ולא נצרכת בסיפור, אישיות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ויכולת ההצחקה של הכותב.

משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי, ומפתה (ומאד לא מתוחכם מצדי, כמובן) לטעון שהרושם שהם מותירים בקורא גדול יותר בהיותם קרובים יותר ללבו של הכותב – ולכן הגוף הראשון. המספר בסיפור השלישי, הסיפור הטוב בקובץ, לטעמי – סיפור טוב נקודה – נזכר בילדותו בבית דירות תל אביבי בשנות השבעים. תיאורו את דיירי הבית – תיאור הניצב על הציר שבין קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושת אפיגוניות – מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר-הילד לאמו היפה, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לגיבור מלחמה אטרקטיבי הגר בבניין, טוען באנרגיה רגשית חזקה את הסיפור. ואילו הסיפור האחרון, "אירופה", החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחולם על תקן באוניברסיטה אירופאית, חלום שקרוב מאד להתגשם, יפה גם הוא (אם כי לא הבנתי עד הסוף את הפואנטה שמצויה לקראת סופו).

ניתן לקרוא את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני וליהנות מההומור ומהעברית שלהם (ובהחלט נהניתי גם אני מהם). אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי, ושותפה לעמדתי זו בדבר כישרונו המשמעותי היא גם הכריכה האחורית ("אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו"), הגישה המחמירה נראית לי נכונה כאן.

 

 

הודעה על סדרת מפגשים (החל מינואר 2018) על קולות בולטים בספרות העכשווית ב"משכנות שאננים" בירושלים

למי שמעוניין:
סדרת מפגשים (החל מינואר 2018) על קולות בולטים בספרות העכשווית ב"משכנות שאננים" בירושלים בהנחייתי.

לפרטים לחצו על מילים אלו

קישור לפתיחת הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), ב"וואלה"

למי שמעוניין:

ב"וואלה" פרסמו את פתיחת הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

בלחיצה על מילים אלו תגיעו אליה.

ראיון בגל"צ על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין: התראיינתי בגל"צ על הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"). הראיון נערך בתכניתן של שהרה בלאו וגילית חומסקי: "הולכות בחצות".
הראיון משודר בין הדקה ה-22 לדקה ה-37 בלינק המצורף (יש לגלול את הדף מעט למטה על מנת להגיע אליו).

 

הנה הלינק (לחצו כאן)

ביקורת על "המיועד", של חיים פוטוק, בהוצאת "תמיר סנדיק" (מאנגלית: שי סנדיק, 358 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו.

ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום חדש ומוצלח, הוא ספר טוב מאד. לא תמיד הסיבות לכך שספר הוא ספר טוב קלות לאיתור וכמעט תמיד הסיבות לכך שספר טוב הוא טוב פחות מעניינות מקריאת הספר עצמו. אנסה, לפיכך, בקיצור לאתר ולמנות את מעלות הספר ואחר כך אפנה לנושא לכאורה שולי, דבר מה שאין בספר, אבל שנראה לי מעניין.

"המיועד" מתאר חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (נערים שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) שחיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוכסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

קצב מסירת העלילה בידי פוטוק מרשים, אין רגע משעמם בגלילת הסיפור הזה ומצד שני הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. נסיבות ההיכרות בין שני הנערים הפותחות את הרומן מעניקות לפתיחה הזו הן פלסטיות מרשימה, הן הדגמה מרומזת ומעודנת של הנסיבות הכלליות בתוכן מתרחש הרומן והן קומיות מרפרפת. זאת משום שהנסיבות הן משחק בייסבול שנערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה של המספר "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". וכך, באמצעות משחק בייסבול, משחק אמריקאי כל כך, אותו משחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים וענוגים, מוסר לנו הסופר רבות על נסיבות הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית שהיא גם הומוריסטית. במרוצת המשחק, דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית מודרנית, משלח חבטה אדירה לעבר ראובן עד שהלה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן קולע גם את השניים השונים כל כך זה מזה זה אל זה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות בין השניים, אנו למדים עוד על חייו של דני. דני הוא עילוי שמיועד (מכאן כותרת הרומן) להחליף את אביו על כס האדמו"רות. אבל דני נמשך ללימודי חול והוא יודע שקרב רגע העימות שלו עם אביו, עת יבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לחזור בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לחיי חברו ראובן, אבל החסידות אליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת הוא דמות מרשימה ובצד רתיעה עזה מעוררת גם כבוד כלפיה; וגם זה הישג של הסופר) שההכרזה על רצונו משולה להטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו לזירה לא מוכרת כל כך בספרות היהודית-אמריקאית ובעצם חושף לקוראים שתי זירות לא מוכרות: העולם האורתודוקסי-המודרני (שמקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית במציאות הישראלית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה שלהם (תיאור הבכי של תלמידי הישיבה עם התקבלות הידיעה על מותו של רוזוולט מבטא זאת) ומאידך גיסא הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, בעקבות התקבלות העדויות על גורל יהודי אירופה, שלהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה עזה ונמרצת בציונות וחלק בהתכנסות והחלטה נחושה לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב. וכל זה, כאמור, מסופר בקצב מעולה, ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון מבחינה אסתטית בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים ויש לשער שהנושא חלף בראשיהם. ההיעדר של המין אינו מגרעה במקרה הזה, חשוב לי להבהיר. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא שלו הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האימהות נעדרות מן הספר (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאד. דני נמשך מאד לפרויד. אך הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו בדיוק ממה הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף שכל את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטענות הידועות על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל, לדעתי, בלא מודע של הטקסט (אם ניתן להשתמש כאן בביטוי הפרוידיאני הזה), "הגמילה" של דני מפרויד, היא גמילה מתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות (כפי שפרויד אכן גרס). התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעתים מתקיפים את פרויד בטענות אחרות (ולגיטימיות; על אי מדעיותו של פרויד, למשל) בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר הטוב הזה הוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. ובכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים אמריקאים הבולטים בני דורו של המחבר.

 

המלצה קצרה על "רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין (שם בדוי, כך הבנתי – ראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת "קדימה")

למרות ההשפעה הניכרת של זבאלד וברנהארד, למרות ריבוי השימוש בפרדוקסים ובאוקסימורונים שהופך להיות כמעט מכאני, למרות היחס המתבטל ביחס לשירה שגובל בקיטש-לאנינים, הרי שהנובלה הזו – העוסקת בזיכרון מאוחר של תלמיד ממורה בלתי נשכח לספרות שלימד באוניברסיטה העברית ב-1987 קורס אחד ויחיד על "הציפור העברית", כלומר על הציפור בשירה העברית – הנובלה הזו מוזיקלית ואנינת ניסוח, אינטליגנטית שלא במתכוון (כלומר, חושפת את האינטליגנציה כמו בעל כורחה), מלנכולית בעצבות אמת, של אנשים מעודנים, מעבר למלנכוליה שאולה שגם היא נוכחת כאן, ואולי מעל הכל מגלה תשוקה אמתית לבריחה מהזוהמה של חיי ההווה הישראליים, מהשאון של מה שמכונה "אקטואליה", מגלה כמיהה לעולם רוח נישא ועדין. יש כאן כוח רוחני אמתי, בקיצור, וזה דבר מה נדיר.

למי שמעוניין: קישור לראיון אתי ברדיו על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

התארחתי בתכנית הרדיו של שירי לב-ארי וענת שרון בלייס לשיחה על הרומן שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"). ניתן להאזין לשיחה בלחיצה בקישור למטה:

https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=9001

על "סווינג טיים", של זיידי סמית, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 442 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ברומן החדש של זיידי סמית חוברו להם יחדיו שני סיפורים המסופרים לסירוגין.

סיפור אחד הנו סיפור של שתי ילדות חברות, המספרת וטרייסי, הגדלות באותה שכונה של המעמד הבינוני-נמוך בלונדון של שנות השמונים. הדבר המשותף הבסיסי להן, זה שמחבר אותן מלכתחילה, הוא היותן פרי נישואים בין-גזעיים (מותר לומר את הביטוי הזה?). במקרה של המספרת: האם ג'מאייקנית שחורה והאב לבן ואילו אצל טרייסי ההיפך. המאפיין הביוגרפי המרכזי הזה משותף לרבים מגיבוריה של סמית (הוא נכח, לדוגמה, ב"NW", הרומן הקודם שלה, וב"על היופי", הרומן השלישי שלה), כמו גם שהוא מאפיין של הביוגרפיה של הסופרת עצמה שנולדה לאם ג'מאייקנית ולאב אנגלי. כאן השתיים, המספרת וטרייסי, נפגשות לראשונה בשיעור מחול ב-1982. טרייסי מגלה עד מהרה כישרון רב לריקוד ואילו המספרת, שהינה טיפוס אינטלקטואלי יותר, התמחתה ברבות השנים בהערצת רקדנים קולנועיים מפורסמים.

ואילו בסיפור השני, המספרת של סמית (אותה אחת) מתארת את הפיכתה לעוזרת אישית של כוכבת פופ בינלאומית אוסטרלית בשם איימי (מין שילוב של קיילי מינוג, מדונה ואנג'לינה ג'ולי – עד כמה שאני מבין). מההתחלה אנחנו יודעים שיחסי העוזרת והנעזרת נגמרו בכי רע ובסקנדל תקשורתי (כמו שאנחנו יודעים, בסיפור האחר, שהיחסים בין החברות נגמרו בכי רע), אך איננו יודעים מה הוא. במתווה הסיפור הזה מתוארים באופן כרונולוגי ההיכרות של הזמרת והמספרת, אופי עבודתן המשותפת, ובהמשך מתואר בעיקר פרויקט פילנתרופי של הזמרת באפריקה (התל"ג של המדינה האפריקאית, מגלה העוזרת האישית לתדהמתה, קטן מסך נכסיה של הזמרת המצליחה!), פרויקט פילנתרופי שהעוזרת האישית שלה (החצי-שחורה בעצמה, יש לזכור) הופכת אט אט למבקרת גדולה שלו.

סמית מבקשת לקשור את שני הסיפורים, אבל האיחוד די מאולץ ולא משכנע. וזו לא הבעיה היחידה ב"סווינג טיים". תימת הריקוד לא ממש ברורה כאן. כלומר, סמית יוצרת את התחושה שיש דבר מה חשוב במוטיב הזה שהרומן עוסק בו (וכמובן, כותרת הרומן גם היא מרמזת על חשיבות הנושא), ובסצנה אחת באפריקה של ריקוד סוחף שכולו שמחת חיים והתמקדות בהווה לכאורה מתגלה החשיבות הזו. אבל הסך הכל לא יוצר מחשבה רעננה על הגוף והריקוד בחברה המערבית, לא מחשבה רעננה ולא המחשה חיה. אנחנו נשארים עם תחושה שלפי הסופרת זו נושא חשוב, אך בלי התגשמותה בפועל של החשיבות הזו. בנוסף, נימת לוואי צדקנית קיימת בטקסט הזה, כלומר הנחת מוצא שלו, שניכרת וצצה מדי פעם, היא שהלבנים כיום צריכים לחוש אחראיים על הסחר בעבדים לפני מאות שנים. והפגמים לא הסתיימו: הסיפור על כוכבת הפופ הלבנה שבאה להיטיב אבל רומסת הכל בדרכה כפיל אפריקאי בחנות קדרוּת אפריקאית היא קלישאה. ואילו מוטיב היחסים בין שתי חברות, מלבד שבעידן הפרנטמאניה הוא חשוד בחוסר מקוריות, סובל מבעיה אחרת אופיינית לספרים שמתארים יחסים ארוכי שנים בין חברים: התחושה שהיחסים הם ארוכי שנים בגלל שהסופרת זקוקה לכך, ושבחיים האמיתיים יחסים כאלה היו דווקא קצרי שנים.

כך שהספר הזה בהחלט אינו "הרומן הטוב ביותר שכתבה סמית עד היום", כפי שנטען בגב הכריכה. בתואר זה, ככל הנראה, עדיין נושא רומן הביכורים שלה, "שיניים לבנות", מ-2000, שסימן אותה כקול חדש ומרכזי. אבל כמו שקורה ברוב ספריה של סמית (כולל ב"שיניים לבנות" עצמו), העובדה שהספר מלא פגמים לא פוגמת בהנאת הקריאה ובהתרשמות הכללית מהרומן. סיפור היחסים בין טרייסי למספרת הוא בעצם מחקר מדוקדק במוביליזציה חברתית (נושא מרכזי ביצירתה של סמית). מדוע טרייסי כשלה בהיחלצות מחיי המעמד הנמוך ואילו המספרת הצליחה בכך? הבדל אחד מרכזי מודגש כאן: אמה של המספרת בעצמה נאבקת לרכוש השכלה ולהיחלץ מהשוליות שמהלך החיים הטבעי היה דן אותה לה; ההבדל בין טרייסי למספרת נעוץ במשפחות המוצא. התיאור כאן של מסלולי החיים שהתפצלו אמין, מוחשי ומעניין.

ואילו הבחירה של סמית לעסוק בכוכבת בינלאומית מעסקי הבידור היא גם נכונה וגם מטעינה את הספר באנרגיה. זו בחירה נכונה וחשובה של כותבת רומנים עכשווית כי הסלבריטאות וההתעסקות האובססיבית בסלבריטאות של החברה שלנו היא תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. ניתן אפילו לטעון (במושגים פסיכואנליטיים) שאת הנרקיסיזם הראשוני של כל אחד מאיתנו – הדימוי העצמי שלנו כמושלמים וכל יכולים, דימוי שאיננו יכולים לשמרו בבגרותנו כי המציאות טופחת על פנינו –  המושלך על האלים בחברות הדתיות, החברות החילוניות משליכות על הסלבריטאים. וחלק מהמשבר של החברות החילוניות כיום כרוך בריקניות של המוסד הזוהר והנבוב הזה ובעלבון לרוח-האדם שיש בסגידה לאנשים בשר ודם. הטיפול הריאליסטי והדי אמין של סמית בעולמה של איימי – גם אם אינו מעורר תחושה של היכרות מעמיקה במיוחד עם העולם הזה – שופך מעט אור רציונלי מפוכח שאינו מצוי במדורי הרכילות ובתוכניות האירוח ותוכניות הבידור המדווחות על חיי היפים והמפורסמים. כשהמספרת, למשל, חולקת עם איימי את מחשבתה שאמה השאפתנית (של המספרת) ויתרה על הרבה בגלל שהייתה אמא חד הורית (אחרי הגירושין מאביה), לא מבינה איימי מה הבעיה: "טוב, אני חד-הורית, ואני מבטיחה לך שהתינוק שלי לא מונע ממני לעשות שום דבר". על כך מעירה המספרת: "העובדה שיש הבדל מעשי בין מצבה של אמי למצבה שלה כלל לא עלתה בדעתה של איימי, וזה היה אחד הלקחים הראשונים שלמדתי על תפיסתה את ההבדלים בין אנשים, שאף פעם לא היו מבניים או כלכליים, אלא תמיד נגעו במהותם לאישיות". הנטייה של המצליחנים להניח שהכל תלוי ברצון – בעוד הרבה תלוי בכישרונות מולדים ובמזל, שלא לדבר על נקודות פתיחה מוצלחות (משפחה אמידה או אמידה יחסית וכו') – נובעת מהרצון להאמין שהצלחתם נובעת ממדרגה מוסרית מסוימת.

ומלבד זאת, כלומר מלבד חשיבות התמות הגדולות, ואולי לא פחות חשוב מהן: משפטיה של סמית מלאי חיות. הם מכילים תובנות מעניינות, דיוק פסיכולוגי, ניסוחים שנונים ופיתולים ויטליים, עדכניות בתפיסת רוח התקופה שלנו בלוויית יכולת למסירת רוחן של שנות השמונים והתשעים.

סמית היא סופרת אינטלקטואלית. כלומר סופרת שעוסקת בספריה בסוגיות חברתיות ומוסריות עכשוויות. ולמרבה המזל היא אינה מועדת בכתיבתה של ספרות משעממת, צפויה וצדקנית.  ואם היא מועדת, אז בחן, ומיד היא שבה לצעדי הריקוד הספרותי.

 

ראיון בעקבות הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין: ראיון בעקבות צאתו לאור של הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

 

הלינק כאן:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5039130,00.html

 

 

הערה קצרה על קריאה חוזרת ב"האדום והשחור"

אחרי יותר מעשרים שנה אני חוזר וקורא ב"האדום השחור" של סטנדאל (יהושע קנז תרגם והספר ראה אור ב"זמורה ביתן"), ממנו התחלתי את היכרותי עם הסופר.

ההתנסויות השונות והבאות שלי עם סטנדאל, ובעיקר האכזבה מ"מנזר פארמה", הרומן החשוב השני שלו, העלו בי תהיות כפירה על ערכו העכשווי – ובעברית: על הרלוונטיות – של הסופר הזה בימינו אלה.

אבל הקריאה השנייה ב"האדום והשחור" מזכירה את גדולתו (שלא נוכחת, כמדומה, ביצירות רבות אחרות שלו).

הגדולה נובעת – בין השאר – מהצגת השאפתנות הלוהטת של הגיבור, ז'וליין סורל, שאפתנות לא מתנצלת (לא הגיבור ולא הסופר מתנצלים עליה); ועם זאת, זו שאפתנות שיש בה מן הנשגב והלא קטנוני, סורל מייחל לחיים גדולים ולא מחושבים; הגדולה נובעת גם מתיאורי האהבה הדקים (תיאור היווצרותה של האהבה בייחוד מאלף, הן אצל שתי הנשים העיקריות המתאהבות בסורל, מדאם דה רנאל ומתילד והן אצל סורל עצמו); מההתקדמות הדוהרת-טופפת של העלילה שלה נלוות במינון מדייק הערות פילוסופיות ופסיכולוגיות, כמו משיכות מושכות קלות; מאיזו זרות בקישור הלוגי בין המשפטים שהיא ספק של סטנדאל ספק של מתרגמו…

רומן מ-1831 חי וקיים.