מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה הוא הרומן האחרון שפרסם מאן בחייו. הוא פורסם ב-1954 כשמאן היה בן 79, שנה לפני מותו. והנה זהו, למרבה הפלא, גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם אפשר להתבטא באופן פרדוקסלי כזה.

כפי שמציינת הכותרת, הרומן כתוב במתכונת ווידויית. בגוף ראשון וידויי מספר לנו פליקס קרול על חייו מילדות עד גיל עשרים בערך (מאן תכנן גם כרך נוסף שלא יצא לפועל). אבל הרבה יותר משקרוב המתוודה של מאן למודלים הקלאסיים חמורי הסבר או הרציניים של ספרות הווידוי (זה של אוגוסטינוס או זה של ז'אן ז'אק רוסו, למשל) הוא קרוב ברוחו דווקא לווידוייו של קזנובה, אותו הרפתקן ונוכל בן המאה ה-18. קרול הבדוי, כמוהו כקזנובה האמתי, גם הוא נוכל מקסים וכמו קזנובה גם הוא נודד ברחבי אירופה, במקרה שלו: מגרמניה לפריז ומשם לליסבון (בהיות הרומן הזה גם רומן פיקרסקי). קרול נולד למשפחה אמידה של יצרני יין מאזור הריין וכבר מילדות נתפס לרמאויות קטנות. הוא, למשל, אימן את עצמו בהתחלוּיוֹת על מנת לחמוק מבית הספר, נהג לזייף את חתימת אביו לצרכיו, נהג לגנוב מעדנים מחנות יוקרתית בעירו וכיוצא בזה. כשאביו פשט את הרגל לא נפלה רוחו של פליקס. הוא קיבל על עצמו את דין העוני מתוך אמונה שלמה שלא לעולם חוסר וגלגל החיים ישוב ויעלה אותו אל הפסגה. וכך אכן קורה, במעשה התחפשות מתוחכם במהלך הרומן.

הרומן הזה הוא שיר הלל לנרקיסיזם. שיר הלל ליופי ולקסם האישי, על אף שאלו מחולקים לאנושות באופן לא שוויוני, עובדה שקרול/מאן מודעים לה היטב. אבל זהו שיר הלל לנרקיסיזם השמח בחייו והנדיב ואוהב האדם. פליקס הוא ילד ואחר כך נער וגבר צעיר מקסים ויפה תואר. נשים וגברים כאחד נופלים לרגליו (המוטיב ההומוסקסואלי שנוכח ביצירתו – ובחייו – של מאן מצוי גם כאן). הרומן כולל כמה פרשיות אהבים מפולפלות למדי. למשל, סופרת מבוגרת בהרבה מקרול שחושקת בו ומבקשת מקרול שישפיל ויכה אותה, או פרשיית אהבים של קרול וזונה בפרנקפורט, או פרשיית אהבים שמנהל קרול עם אם ובתה בליסבון. קרול הוא, כאמור, נוכל אבל יש בו יסוד אוהב אדם באמת, יכולת הזדהות אמתית גם עם הנכשלים והעניים. באחד משיאי הרומן, נושא קרול/מאן נאום בזכות האהבה, נאום שבכוונת מכוון מתייחס במרומז לטקסט הקאנוני בספרות המערבית על אודות האהבה, הלא הוא "המשתה" של אפלטון. והנה האהבה, לפי קרול, אינה רק המין, היא עצם היכולת האנושית להושיט יד תומכת לרעך.

ברומן הנהדר הזה מביא מאן לידי ביטוי את תאוות החיים שמפעמת ביצירתו (בצד הנטייה ההפוכה לה: ההיקסמות מהכליה ומהמוות). כשטוניו קרגר, גיבור מוקדם של מאן, אומר שהוא אינו "ניהיליסט" הוא מתכוון בדיוק לכך: לצידודו בזכות החיים. קרול מבטא את חדוות החיים הזו באופן הישיר ביותר. מלאכת הסיפר של מאן מתונה וחושנית: "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם". כך כותב קרול על אופן סיפורו, ובשם המחבר, יש להניח (ואולי יש כאן גם נזיפה כלפי כמה ממתחריו הגדולים של מאן על תואר הסופר הגדול בדורו, ג'ויס למשל). מה שוודאי הוא שהתחשבותו הנדיבה של מאן/קרול בקורא שלו, הרצון העז והצולח בידו לגרום לקורא עונג, הולם גם את אופיו של הגיבור תאב החיים וידידם של בני האדם. בצד ההתחשבות בקורא בקצב ובאופן גלילת הסיפור, החדווה הגלויה של המספר/הסופר המתאר את העולם, כלומר החדווה הגלויה מעצם היכולת לתאר את העולם במילים, חדווה שמדביקה אף היא את הקורא באהבת הקיום, עולה בקנה אחד גם היא עם אהבת החיים והאדם של קרול כדמות.

בצד המתינות הסיפורית וחדוות התיאור, הסגנון של קרול/מאן נמלץ במכוון, שופע במכוון, ויש כמדומה הקבלה בינו לבין התקופה המתפקעת מבשלות, עד כדי ריקבון, שבה הרומן מתרחש, תקופת "הבל אפוק" (כלומר משלהי המאה ה-19 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה). בהתאם לעידן ההיסטורי בו הוא מתרחש, מלא הרומן בתופעות אופייניות שכבר רחקו מאד מאתנו (וגם ממאן הכותב ב-1954): אצולה אירופאית שוקעת והמתח בינה לבין הבורגנות העשירה, פרולטריון עני ומרוד. לעתים רחוקות הגודש הזה מעט מייגע, אבל ככלל הכתיבה היא כפתור ופרח. אציין כדוגמה אחת לעונג הקריאה את האופן הערמומי בו מחדיר מאן בדיבורו של הגיבור שלו דברים שאנו יודעים ששמע זה לא כבר מפי אחרים והלה בנוכלותו מאמץ מיד אל סגנונו משל ידע עליהם מאז ומעולם. השילוב הזה נעשה בלי להכריז עליו. מאן סומך על הקורא שלו שיבין את זה בעצמו.
יציאת הרומן הזה לאור, בתרגום של נילי מירסקי, היא מתנת חורף עצמית הולמת לכל אחד שיש בו ולו שמץ מהאהבה העצמית הבריאה של קרול.

* הערה: בביקורת שהתפרסמה בעיתון ציינתי שהביטוי שמאן משתמש בו לתיאור גיבור "הר הקסמים", "בן אונים לחיים", מבטא גם הוא את תאוות החיים המאן-ית. השמטתי כאן את המשפט הזה. נילי מירסקי הסבה את תשומת הלב לכך שזו שגיאה. הביטוי בו בחר המתרגם העברי מרדכי אבי-שאול בא לציין דווקא את ההיפך מאון (=כוח). "בן אונים" הכוונה ל"בן הצער" (כמו "בן אוני" שנכתב בתנ"ך על בנימין).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקוראו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ-1957, אותה שנה בה ראה גם הספר הזה אור. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעתים משובח, ספר דחוס, ולעתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מששת סיפורי הקובץ הם "האילמים" ו"ז'ונאס, או האמן בעבודתו". "האילמים", כמוהו כשלושה סיפורים נוספים (וסך הכל שני שלישים מהספר), מתרחש באלז'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתיים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית לקובץ הסמיך והדחוס כאמור, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה על מנת לתבוע העלאת שכר. בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, ותך שמירה על קצב ותכליתיות של הסיפור, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל התחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. אך זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי-פה בחמישה עשר העובדים של המפעל הקטן. העובדים מצדם יודעים שהם אולי צריכים להחליף מקצוע, אבל מקצוע החבתנות דורש מיומנות מיוחדת שעובדיו גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה, ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי מחריף את המצב הטראגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה ובאותם תנאים, אך המעביד מצדו מנסה לפייס את עובדיו בהסברת פנים כלפיהם. גישתו מאירת הפנים נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב"ז'ונאס" משתנה לא רק המיקום של ההתרחשות, מאלג'יר לפריס, ומעמדם של הגיבורים: מפועלים קשי יום לצייר שבאופנה. אלא כל הטון הסיפורי משתנה: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעתים. ז'ונאס הוא צייר בעל כישרון לציור ואי כישרון לחיים, אי כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים למיניהם: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, "תלמידים" לא קרואים שכל עניינם הוא שהצייר יחווה דעה על עבודתם-שלהם ועוד. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הצייר ובאופן מפורש יותר בציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור, ז'ונאס לא רק בורח תרשישה מפני שהוא לא מעוניין להיות נביא (כלומר, בנמשל של הסיפור, רוצה לברוח מעטרת "הצייר החשוב"), אלא אף מציע לספנים להטילו לים – "כי בשלי הסער הגדול הזה", זה הציטוט שמובא בפתח הסיפור (כלומר, בנמשל, משתוקק להיבלע בשקט של הים, אולי בבטן לוויתן מזדמן, ולא להיות במוקד סערה ציבורית).

סיפורים יפים נוספים בקובץ הם "האשה הנואפת" ו"האבן הצומחת". בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה למסע עסקים מעט הרפתקני בלב הפרובינציה באלג'יר (שניהם, הסוחר הזעיר ואשתו, צרפתים ולא ערבים). בלב הפרובינציה האישה חווה רגע של חירות גדולה בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". האם החוויה הזו תקרב או תרחיק אותה מבעלה, שבו היא כבר בוגדת, בוגדת עם סטודנט צעיר ממנה בהרבה, וברגשות אמביוולנטיים (כלומר, גם ביחס למאהב). ב"האבן הצומחת" מתואר ביקור של מהנדס צרפתי מפוכח ורציונלי בעיירה פרובינציאלית בברזיל השטופה באמונות טפלות. המהנדס נשלח לבנות סכר שיציל את העיירה הענייה המרודה משיטפונות. אי הרציונליות של מנהגי התושבים דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שתמורתה כל מה שיש לו להציע זה הקור והפיכחון והציניות של בן המטרופולין. אלא שמשהו בלבו נבקע במהלך הביקור.

שני סיפורים, האחרונים מהשישה, שפחות התרשמתי מהם הם "המומר או נפש סתורה", המסופר במונולוג קדחתני שנישא מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ואילו ב"האורח" מסופר על מורה צרפתי באלג'יר שאינו מוכן להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן הקריאה השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. לכאורה, שני הסיפורים האחרונים פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האינטלקטואליות המפורסמות של מחברם: המורה הצרפתי שאינו מוכן ליטול חלק בשעבודם של בני אדם והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו לרשע הנאצי אינטלקטואלים במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שהצעתי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמי-יות מובהקות: החירות שמגלה הגיבורה ב"האישה הנואפת" והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל הטענה הזו – שמדרגת את איכות הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי – מתגלה כשגויה כשחושבים שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב-צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית (אם כי, חשוב לזכור, מצד שמאל של המפה הפוליטית) של קאמי, שלא לדבר על הסאטירה המוזכרת על הצייר שהיא מסווה דק למצבו של קאמי הסופר עצמו.