פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
את "החזאית", שזכה זה עתה בפרס ברנר, קראתי בשעתיים. קוצרו ראוי לציון מיוחד לא רק משום שהוא הקל עלי את עבודתי או מפני שהוא עולה בקנה אחד עם מגמת הקְצרה כללית בספרות העברית. אלא משום שטמון בו, לדעתי, מפתח להבנת מִגבּלתו.
הנובלה הכתובה בעט יציב ורהוט נחלקת לשלושה חלקים המסופרים בגוף שלישי ועוסקים לפי הסדר בשלוש דמויות בעיירה מדברית ששמה לא פורש. שלוש הדמויות הן שארי בשר זו של זו. הדמות הראשונה, אישה בגיל הביניים שגדלה בעיירה ומשמשת כעת כחזאית לתושביה באזור שכוח האל וזְנוּח החיזוי. לאחרונה נקלעה החזאית לעימות עם אנשי העיירה בגלל צינור ניקוז שיטפונות שעמלו עליו והחזאית חוששת שההתערבות הפולשנית הזו בטבע תוליד אסון לעיירה. הדמות השנייה הוא אביה של החזאית, מורה כריזמטי ומנהיג מקומי, שמשלב בין הוראת יצירות ספרותיות שמתמקדות במאבק האיתנים בין האדם לטבע להתערבות מעשית חודרנית באותו טבע (צינור הניקוז, שימור הצבאים שבאזור ועוד). השלישית, היא נכדתו של המורה ואחייניתה של החזאית, שגָלְתה לעיירה המבודדת על מנת שתשלים את לימודי הבגרות שלה ומתנודדת כעת בין השפעתם הסותרת של שני קרוביה.
וייס גבאי בונה דרמה כהלכה כשהיא ממקדת את הנובלה באירועי יום אחד הרה תוצאות בו לקח המורה חבורת בני נוער, נכדתו בכללם, להתקין בצינור הניקוז המוזכר הֶתקן שיחסום את היללה המוזרה שעולה ממנו. ישנה כאן בנייה נכונה של חזית הווה דרמטית, שלאורכה נמסרים פרטי העבר. גם בניית חלק מהדמויות מעניינת. לשם הדוגמה, וייס גבאי מתארת את חיבתה של החזאית לטעימת אבנים ודרך התנהגות חושנית ולא שגרתית זו נמסר לנו משהו מקשיותה, תשוקת הטבע ומוזרותה של הדמות. במופשטותו, ברשת הסמלים שבו, באלימות המפעפעת בקרבו ואפילו בזירת התרחשותו המדברית, מזכיר הספר את סיפוריו המוקדמים של א.ב. יהושע. אלא שמערכת הסמלים כאן חשופה מדי. הצינור המיילל? הרי הוא הטבע המוחה על התערבות האדם בו. יוזמו, למרבה הנוחות, הוא הוא מי שמלמד את תלמידיו את הנובלה של המינגוויי "הזקן והים", שהינה שיר הלל לאדם במאבקו בטבע (""התלמידים והתלמידות שלו לספרות. איך הוא מעורר בהם התפעמות מהרוח האנושית"). הסבא האדנותי, המתערב בטבע, הוא גם רוצח דמוני. הוא מתעתד להמית "המתת חסד" את אמו הדמנטית. "ידבר על חסד, יתהה מה הטעם בהארכה חסרת תכלית של החיים. ירמוז שיש דרכים לפעול לעצור אותם. מהדיבורים האלה תנדוף צחנת מתיקות של יין זול ומאפשר". הסמלניות קלה מדי לפענוח ומאורגנת בדיכוטומיות הפשטניות של אידיאולוגיה עכשווית, שמזהה באופן מסודר ונקי כל כך את הגבריות עם המעורבות בטבע ובעצם עם הרוע ואת הנשיות עם כיבודו של הטבע ובעצם עם הטוב. וייס גבאי אולי מושפעת כאן מאולגה טוקרצ'וק ב"על עצמות המתים", רומן מהנה ונגוע באידיאולוגיה מניכאית דומה (ובכל אופן סִפרהּ, כמו זה של הנובּליסטית הפולנייה, שייך לז'אנר ה"אקו פיקשן", על האידיאולוגיה הפוסט-הומניסטית שנלווית לז'אנר ושאחד מנציגיה בעלי המשקל בספרות העברית הוא דרור בורשטיין). בהתאם לכך נזכרת האחיינית באי נוחות בקטע מ"הזקן והים" שמלמד סבהּ: "ותמיד חשב על הים כעל נקבה, וכעל משהו שמעניק חסדים גדולים או מונע אותם". ישנו כאן מִגדוּר של סוגיית המשבר האקולוגי והצבה של היסוד הזכרי מול הנקבי בעימות של רע מול טוב בהקשר זה. בעיון ממוקד יותר – אם מבקשים למצות את פרטי הטקסט, כפי שהיה מנסח זאת, כמדומני, מנחם פרי – נדמה שהטינה שהטקסט רוחש ליסוד הזכרי אינה בגלל התערבותו החודרנית בטבע, כי אם, בפשטות, על עצם האקטיביות שבו. הרי הסב גם נחלץ לשחרר לטבע איילה כלואה מידי שוביה ואף על כך רוחש כלפיו הטקסט חשד.
בגלוי ובין השורות "החזאית" נאבק ב"הזקן והים" של המינגוויי. הסופר הגבר-גבר שכתב על מאבק האיתנים בין הזכר לטבע מול הסופרת שהדמות החיובית בנובלה שלה היא חזאית, כלומר מתבוננת לא מתערבת (הרי אף אחד לא עושה שום דבר ביחס למזג האוויר, כידוע). אבל רב המשותף על המפריד בין הנובלה של המינגוויי ל"החזאית". שניהם קצרים. והם קצרים בגלל שהם ארכיטיפיים. כלומר הם לא מתארים בדיוק בני אדם – שיולדים את גורלם מתוך שילוב של תכונות מולדות וגלגולי היסטוריה אישית – כי אם מהויות, ישויות, הנתונות בפּרֶדֶסטינציה, בגורל מוסרי מוכתב מראש. כשמדובר בישויות ניתן לקצר. אין בישויות את מה המחשבה ההומניסטית רואה בבני אדם: היותם תוצרים גם של ההיסטוריה האינדיבידואלית שלהם, מרובת הבחירות, המקרים, התהפוכות, המאורעות. "הזקן והים" ו"החזאית" כאחד הם לפיכך ספרים צנומים גם בערכם.
