ארכיון חודשי: פברואר 2014

על "יהודים ומילים", של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, הוצאת "כתר" (מאנגלית: ברוריה בן ברוך)

פברואר 28, 2014 – 9:56 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שתי טענות מרכזיות ועוקבות עומדות, כמדומה, בלבו של ספר המסות הנבון והמסוגנן והלא הכרחי הזה של הסופר עמוס עוז ובתו ההיסטוריונית, פניה עוז-זלצברגר. הטענה הראשונה היא שחשיבות האמיתוּת ההיסטורית של האירועים המתוארים במורשת היהודית-עברית (לא רק אלו הנסיים, אלא גם אלה "הריאליסטים") היא משנית לעובדת רציפותה של המורשת עצמה. כלומר, לא כל כך חשוב, למשל, אם ממלכת דוד ושלמה הייתה אכן ממלכה גדולה, או, כדעת כמה ארכאולוגים עכשוויים, פרובינציה זניחה. מה שחשוב הוא הטקסט הגאוני מבחינה ספרותית, שבתוכו ניתן תיאור מופלא של דמות מרתקת כמו דוד המלך וייוחסו טקסטים מופלאים ושונים כל כך זה מזה כשיר השירים, קוהלת ומשלי לדמות שנקראת שלמה. כנגד טענות שהשמיע שלמה זנד, למשל, בשנים האחרונות, על "המצאתו" של העם היהודי, טוענים המסאים עוז טענה ניצחת, לטעמי: אין זה משנה אם היה או הומצא, העובדה שההמצאה, אם אכן הייתה זו המצאה, הפכה למורשת טקסטואלית של כל כך הרבה דורות – היא עצמה כבר עובדה היסטורית. זו טענה ותיקה ונכוחה שטען כבר אחד העם במסתו המבריקה "משה": אין זה משנה אם משה רבנו היה קיים, טען אחד העם, קיומה של מסורת שהעמידה במרכזה איש כמשה במשך כל כך הרבה שנים היא העובדה ההיסטורית המרכזית. יש דבר מה מגוחך בניסיון הפוסט-ציוני לקעקע את הלאומיות היהודית, אחד העמים בעלי הוותק הלאומי הרב ביותר, והעוזים משכנעים בטענת-הנגד שלהם נגד מגמה זו.

אבל בני שבט המסאים-עוז ממשיכים לעוד טענה, שונה במהותה. גם היא, אגב, אחד העמית, למעשה, אם כי היא לא מוצגת ככזו. וזוהי הטענה: הלאומיות היהודית מושתתת על טקסטים. רציפות של טקסטים קנוניים, או טקסטים מסוימים שמתווכחים עליהם, רציפות של יחס מכבד לטקסטים וללימוד בכלל – זוהי לוז הלאומיות העברית-יהודית. לא גנים ולא ארץ ואף לא היסטוריה קיבוצית משותפת, כי הרי היהודים היו פזורים בארבע קצוות הארץ, היא ליבת הלאומיות היהודית, אלא התעמקות בטקסטים משותפים ויחס הערצה לטקסטים, הערצה מסוג מיוחד, שאינה פוסלת ויכוח ואף כפירה. גם זו טענה אחד העמית, כיוון שהיה זה אחד העם שתפס את היהדות כתרבות. אם כי, בשונה מאחד העם, התפיסה של השניים, היא תפיסה של היהדות כתרבות רב-קולית, רבת-מחלוקת, ולא כאיזו מהות הגליאנית קוהרנטית, של "רוח האומה". זו טענה שונה באופייה מהטענה הראשונה, האנטי פוסט-לאומית, מכיוון שהיא במובנים מסוימים פוסט-ציונית בעצמה: הרי גם בתפוצות ניתן לשמור את הלאומיות הטקסטואלית הזו (ואגב, ניכר בטקסט שהוא נכתב במקורו לקהל לא ישראלי, יהודי ולא יהודי).

זהו ספר בורגני מאד. ובאומרי בורגני אני מבקש לאפיין אותו יותר מאשר לשפוט אותו. בורגנות היא מילה שכרוכות בה אסוציאציות רבות, ולא כולן שליליות: מתינות, שאננות, פנאי, רציונליות, אטימות, עידון, מותרות, שביעות רצון עצמית, השכלה, אי-קדחתנות, פלורליזם. הוא בורגני, ראשית, בהלימתו לטענה של יאיר שלג בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" על הרנסנס היהודי של העשורים האחרונים, שהספר הזה בהחלט שייך אליו. שלג מאבחן שמדובר בשני מסלולים בשיבה הזו ליהדות: המסלול התרבותי והמסלול הרוחני. ההבחנה היא בין מחפשי יהדות ומחפשי אלוהים; "בין אלה שעיקר חיפושם מכוון לתרבות" לבין "אלה שעיקר חיפושם מכוון לזיקה אל הטרנסצנדנטי". שלג טוען שמובילי הרנסנס התרבותי הנם בעיקר נשים, אשכנזים, כאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה. ואילו מובילי הרנסנס הרוחני הם בעיקר בני "האליטות החדשות": מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר, נובורישים. הספר הזה של האב והבת עוז שייך במובהק לתפיסה של היהדות כתרבות, תפיסה שמובילים, כדבריו של שלג, אשכנזים, נשים וכאלה שגדלו בחיק תנועת העבודה (מש"ל). ניתן בהחלט לצַוות לזה את הכינוי "בורגנים" – הן כניגוד לבני המעמד הנמוך והן כניגוד לנובורישים. הספר הזה "בורגני" בבסיסו כיוון שכל התפיסה של היהדות כתרבות, כל התפיסה המתפעמת מ"תרבות" בכלל, היא תפיסה של מי שצרכיו הדוחקים יותר מולאו, צרכים נמוכים יותר בפירמידת הצרכים של מסלאו: פרנסה, קורת גג, אהבה ופנסיה. או אז אפשר להגות במותרות, כלומר ב"תרבות". גם כלפי אחד העם עצמו השמיעו כמה מדוברי הציונות הסוציאליסטית הערות ארסיות (וצודקות) על בורגניותו הויסוצקאית (אחד העם היה מנהל עסקיו של ויסוצקי, איל התה), שהיא זו שאפשרה לו לתפוס את היהדות כתרבות, בעוד צרת היהודים העניים בוערת ואינה קשורה לעניינים שברומו של עולם. השידוך בין רות קלדרון, נציגה בולטת של הזרם הזה של היהדות כתרבות, ומפלגת השבעים הבורגנית של יאיר לפיד אינו מקרי.

אבל הספר הזה בורגני לא רק במובן המעמדי, אלא גם במובן הנפשי. יש בו משהו לא בוער ולא קודח. ישנם אנשים שכל דיבור על "תרבות" נראה להם זר ומוזר, אנשים שמשתעממים מכל דבר שאינו קיומי ודוחק ואינסטינקטואלי ונוגע לתמצית החיים, מכל דבר שניתן להשילו ועדיין להיוותר בן האדם שהנך. רק במקרים הנדירים מאד ש"תרבות" הופכת להיות עניין של חיים ומוות – שועים אנשים כאלה ל"תרבות" ולדיבורים עליה. כל עוד ה"תרבות" היא עניין לשיחה נאה, לחידושים מקוריים יפים, לאיזו שנינה בריטית רבת חן, לידע נרחב ומעורר רושם, לעמדות נכוחות בסוגיות לאומיות לא אקזיסטנציאליסטיות– כפי שהיא אכן בספר הזה! – האנשים עליהם אני מדבר מתחילים לפהק.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

המלצה על מאמר הנוגע ל"פולמוס שתי התרבויות"

פברואר 27, 2014 – 9:23 AM

"פולמוס שתי התרבויות" היה מאורע רב תהודה בעולם האינטלקטואלי האנגלו-אמריקאי. תחילתו בהרצאה שנשא ב-1959 בקיימברידג' המדען והסופר, סי.פי סנואו, ובו דיבר על ניתוק גובר והולך בין אנשי מדעי הרוח לאנשי המדעים המדויקים ומדעי הטבע.

סנואו ביכה את הניתוק משני צדיו, אולם עיקר התקפתו נתפרשה כהתקפה על בורותם של אנשי מדעי הרוח. להרצאה הזו השיב מבקר הספרות המשפיע מאד, אף.אר.ליוויס (ללא ראשי תיבות המציינים את שמך לא הורשית להשתתף בפולמוס!), בהתקפה מפורסמת באלימותה על סנואו (שאינו קיים כסופר, טען ליוויס). ליונל טרילינג, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הנערץ, תרם מאמר ידוע משלו לפולמוס, בו הציג עמדה מיושבת יותר וגינה את ליוויס על גינוייו שלו החריפים.

זה אירוע חשוב, כאמור, בחיים האינטלקטואליים של המערב – וחשיבותו רק הולכת ומחריפה עם השנים.

הנה מאמר נאה המרחיב בנושא

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (1)

אביב מוקדם

פברואר 23, 2014 – 10:41 AM

*
בתוך הרחובות האפורים של העיר, ריח צהוב של אביב.
ריח סיגריות ובשמים, ריח פיח ומאכלים, ריח אלכוהול וזיעת סדקי גוף מנוחשת – ריח הכפר שממנו באתי מסתנן אל העיר.
הוא, הריח, מזכיר לך את האביב שעבר ואת זה שלפניו ואת זה שקדם לו (לא עד אינסוף, עם זאת) – ולעתים, בדילוג צעיר פשוט, את נערותך.
ארוטיות לא מסוימת נמסכת באוויר – כאילו אינה קשורה לנשים או לגברים, אלא לנעורים עצמם, נעורי העולם ואתה בתוכו.
ומצד שני, יש דבר מה בעולם הזה שאינו קשור לנשים?

*
משהו בנו לא מזדקן איתנו – וזה לא בהכרח משמח; חלק בתוכנו נותר עד רענן לנצח לכמישתו של החלק האחר.
אבל זה לא בהכרח גם מדכדכך – עם קצת עבודה פנימית, הלא היא מלאכת החיים, כמאמר חנוך לוין (אם כי זה ביטוי גרמני, כמדומני).
ואולי זה פירושה, של המלאכה, הכוונה? איך לאצור הכל בתוכנו, בלי דלף ובלי פרץ – להיות ממולאים – גם כשהכל הולך ונשמט מאיתנו?
כל השמחה הפראית של להיות חי ולהיות נחשק תותמר בשמחה פנימית של להיות חי ושל זיכרון היותך נחשק.

*
אבל האם היה אי פעם עידן כזה (של היותך נחשק בהרגשתך, הכוונה)? – היו רגעים.
וזה אולי היתרון היחיד של מי שמעולם לא חש צעיר ממש, באביב חייו, כמו שאומרים – הוא לא מתרגש מהסתיו.
ומצד שני – כי הרי תמיד יש כזה –

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (8)

קצר על הפולמוס החשוב של דורנו

פברואר 22, 2014 – 9:44 AM

עוד מאמר נאה, הנוקט עמדת ביניים, בפולמוס החשוב של דורנו, שהנו: האם ניתן להסביר את הקיום האנושי בכללותו – כולל התודעה – באמצעות אנלוגיה לחיי החיות או באמצעות תפיסתו של המוח כמחשב-מכונה מתוחכם, ותו לא. הפולמוס המעניין במיוחד אינו ניטש בין אנשי מדע ורוח חילוניים מול דתיים, אלא בין אנשי מדע ורוח אתאיסטיים, בינם לבין עצמם (ואני מקווה לכתוב על זה בעתיד).

זה – ולא העלאת גירת ההבדלים האנכרוניסטיים בין מזרחים לאשכנזים (ובכנות – מבלי לזלזל במצוקת המקופחים!) – הפולמוס המרכזי של דורנו. על פולמוסים אחרים הלוהטים היום בציבוריות הישראלית ניתן להמשיל את משלו הגדול של טולסטוי ב"סיפורי סבסטופול", המספר איך בהפסקת האש במלחמת קרים שוחחו החיילים הרוסיים והצרפתיים אלה עם אלה, מעבר לקווי החפירות. ומעיר טולסטוי הערה – שכאמור היא משל גדול הרלוונטי למציאויות רבות – שנושאי השיחה בין החיילים לא נקבעו לפי מה שהטריד אותם באמת (המלחמה, למשל), אלא נותבו לפי המילים הצרפתיות המוגבלות שידעו להוציא מפיהם החיילים הרוסיים.

גם אנחנו, בלהגנו הפובליציסטי, משוחחים הרבה פעמים לא על מה שחשוב באמת – אלא על מה שאנחנו מכירים ויודעים לשוחח עליו.

הכותב של המאמר ב"אטלנטיק", פרופסור לפסיכולוגיה, מותח ביקורת חשובה על הנטייה התקשורתית להבליט את המחקרים בעלי הממצאים האנטי-אינטואיטיביים על חשבון המחקרים בעלי הממצאים הקומונסנסיים. הנטייה הזו חודרת לתחומי היכל המדע עצמו, ומשפיעה בסוגיה אלה מחקרים נעשים. תוצאתה הפומבית והמסוכנת – המתפרסמת תדיר בעיתונים – היא הנמכת רוחנו לממדים ימי-ביניים מצומקים (איננו יודעים כלום על העולם, כי הרי הכל הפוך ממה שאנו חושבים, כך הרי גילה "המדע", אותו אל כל יכול של תקופתנו).

הנה הציטוט הרלוונטי:

A more general problem with the conclusions that people draw from the social-psychological research has to do with which studies get done, which papers get published, and which findings get known. Everybody loves nonintuitive findings, so researchers are motivated to explore the strange and nonrational ways in which the mind works. It’s striking to discover that when assigning punishment to criminals, people are influenced by factors they consciously believe to be irrelevant, such as how the attractive criminals are, and the color of their skin. This finding will get published in the top journals, and might make its way into the Science section of The New York Times. But nobody will care if you discover that people’s feelings about punishments are influenced by the severity of the crimes or the criminals’ past record. This is just common sense.

והנה הלינק

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (2)

על "האזור", של מתיאס אנאר, הוצאת "חרגול" (מצרפתית: משה רון)

פברואר 21, 2014 – 7:30 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המונולוג הבהול או הקדחתני עושה חיל בספרות העכשווית, בעיקר האירופאית, של העשורים האחרונים. ואני מדבר על זו המכוונת גבוה, גם אם היא לא תמיד פוגעת. תומאס ברנארד וחוויאר מריאס וו.ג. זבאלד ורוברטו בולניו הן דוגמאות בולטות. אני מכנה את הספרות הזו "ספרות של שטף" או "ספרות של הינשאות", זו ספרות שכמו חוששת שיפסיקו אותה באמצע ואי לכך היא אצה-רצה באותה בהילות, באותה קדחתנות, באותו שטף, באותו זרם מְנשא, של נושא מונולוג שאין, כביכול, להשתיקו. "האזור" שייך במובהק לספרות הזו והוא אף מגדיל לעשות בהדגישו את השטף המונולוגי על ידי היעדר סימן הנקודה בסוף משפטיו (כלומר, למעשה, באין סוף משפטיו) ועל ידי שימושו הקמצני למדי אף בסימן הפיסוק.

במקרה הרע, הבהילות והקדחתנות של "ספרות השטף" או "ספרות ההינשאות" נחוות כמאולצות, ככפויות על נושא שאינו באמת חשוב ומעניין והבהילות והקדחתנות מנסות להסוות זאת. במקרה רע אחר, הבהילות והקדחתנות חוברות לנושא שאולי קשה להכחיש את חשיבותו, אבל הוא חשוב באופן רשמי כל כך ומתבקש כל כך – שהספר עצמו אינו חשוב בסופו של חשבון. זהו המקרה של "האזור".

נושא המונולוג ב"האזור" הוא צרפתי ממוצא קרואטי בשם פראנסיס סרוואן מירקוביץ. פראנסיס השתתף במלחמת יוגוסלביה בשנות התשעים, שם לחם ורצח בשורות הקרואטים, ולאחר מכן הפך להיות איש שירותי הביון הצרפתיים, שביקר במסגרת תפקידו בזירות רצח נוספות באגן הים התיכון ("האזור"), בביירות, אלג'יר ועיראק, למשל. פראנסיס הוא גם היסטוריון חובב, אוצר בלום של ידע על מלחמות עקובות מדם, השמדות עם וטבח חפים ולא חפים מפשע. הוא איש ביון אינטלקטואלי מדי, מסווה קלוש, אולי, לסופר עצמו. המונולוג הרדוף של פראנסיס, שמדלג בין אנקדוטות בביוגרפיה הרצחנית האישית שלו לבין אנקדוטות היסטוריות על הריגות ומוות אַלים מראשית ההיסטוריה, אך בעיקר מהמאה העשרים, נישא במחשבתו עת הוא עצמו נישא במהירות על גבי רכבת בין פריז לרומא, שם הוא מתעתד להפקיד את המידע שאגר על רוצחים ורציחות בני המאה שחלפה בידי שליח של הוותיקן (לא הושקעה אמינות רבה מדי בסיפור הזה כך שלא ברור מי ירצה כל כך ברשימות כאלו). את המידע עתיד הוא למסור תמורת כסף ואו-אז בכוונתו של פראנסיס לערוק מהשירות הצרפתי תוך שינוי זהותו ולהיעלם.

זהו רומן ששייך לקטגוריה ייחודית: "קיטש לאינטלקטואלים". הרומנים שהינם קיטש לאינטלקטואלים כתובים היטב. גם כאן, ישנה וירטואוזיות בשזירה של מאות פריטים בדויים והיסטוריים ותרבותיים, פרי תחקיר או ידע תרבותי או כושר המצאה מרשימים, ובתזמורם לשטף מונולוגי בעל איכות מוזיקלית. ישנה כאן, בקיצור, "צורה" מרשימה, גם אם קלישאית כבר ב"רומן המופת" של העשורים האחרונים (קלישאות נוספות של "רומן המופת" שישנן כאן: שזירה דחוסה של זמני הנרטיב, תוך דילוג קופצני ביניהם; הספר מאד "תרבותי", מלא אזכורים מהמיתולוגיה היוונית, למשל; הספר מאד "אינטלקטואלי", מלא בידע היסטורי, פנומנלי באמת, על מלחמות ורציחות). יש גם הומור שחור ברומן והוא מוגש לנו בתרגום מצוין של משה רון. אבל הבעיה העיקרית היא ליבת-התוכן עצמו, מה שיש לסופר "לומר", וזו הנה ליבה טריוויאלית וקלישאית במקרה הטוב, ושגויה ומסוכנת במקרה הפחות טוב.

התזה הגדולה כאן הינה תזה על הרצחנות הנעוצה בטבע האנושי, זו נעוצה בו מקדמת דנא והתגלתה במיוחד במאה העשרים. יש איזה תזה היסטורית חובבנית שנרמזת בספר על הקשר כביכול בין אירועי הרצחנות השונים של המאה העשרים, שהתחילו אף הם באזור יוגוסלביה לשעבר, ברצח של יורש העצר האוסטרו-הונגרי בידי לאומן סרבי. ויש איזו תזה מיתית מפוקפקת, המרחפת על פני הטקסט, שלפיה המלחמות הרצחניות כולן, מאז מלחמת טרויה, הן מין מאבק חסר טעם בין מזרח (הטרויאנים) למערב (היוונים). אבל תזת הרצחנות הכללית היא הבעייתית.

היא בעייתית גם אם היא נכונה. רומן שרוצה באופן חשוף כל כך לעסוק בנושא חשוב – הוא רומן לא חשוב. רומן שעוסק בנושא חשוב כל כך, חשוב באופן רשמי, הרי שהוא טריוויאלי מיניה וביה. הוא קלישאי, מיניה וביה, גם אם הקלישאה שלו היא קלישאה נכונה ו"אנינה" ו"נאורה": הרצחנות שבטבע האנושי, קֶל הוֹרוֹר!

אבל מלבד הבנאליות של הנושא "החשוב", בכלל לא ברור שהאלימות הרצחנית היא הנושא המרכזי והחשוב של דורנו, בעולם המערבי לכל הפחות (ואפילו בישראל). הייסורים שאנו מסבים לאחרים ולעצמנו הפכו בעשורים האחרונים לברוטאליים פחות, לדקים יותר, אם כי לאו דווקא הפכו את החיים להרפתקה נהדרת.

ומלבד כל זאת, יש משהו חסכוני ועצלני בפסימיזם גורף, בתזה שלילית מכלילה על הקיום האנושי: כך לא צריך לחתור ולהבינו במלוא מורכבותו, כך לא צריך לנסות לשנותו תוך הבחנה בהבדלים החשובים בין מקומות ותקופות ונסיבות ואנשים. הרומן הזה מבטא תשוקה לסוף העולם, תשוקה גדולה לקץ המתחזה לבעתה ממנו, תשוקה למבול בעצם (אזכורי התחממות כדור הארץ) שישנם בו, כי רבה רעת האדם. זו הסכנה שיש באורח המחשבה הקודר שמבטא הרומן – הפטליזם.

אבל מה שאולי עוד יותר מעצבן הינה התחושה שזה פסימיזם אופנתי בקרב אינטלקטואלים ולמעשה חסר-משקל (מלווה בניחוח דק של השמצת הגבריות, אופנתית אף היא), שזהו פסימיזם מנדריני, כלומר שנובע מאיזו תשוקה "אנינה", ואולי גם נגועת-טינה, להתרחקות מהעולם. unearned, אומרים באנגלית – וכאן אין תחושה שהרוויחו ביושר את הזכות להיות פסימיסטים.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (6)

קצרים על אמנים

פברואר 16, 2014 – 11:37 AM

1.

מדוע אמנים בחברות הליברליות המערביות נוטים לשמאל? לעתים מדובר בבני מעמד גבוה יחסית, הפועלים מבחינה פוליטית "בניגוד לאינטרס" של מעמדם.

התשובה הסנטימנטלית הינה שהאמנים "רגישים" יותר – מתוקף תחומי עיסוקם – לבני אדם ולרגשותיהם, ולפיכך לסבל האנושי. ומכאן – קצרה הדרך לתפיסה "הומניסטית" פוליטית: דאגה לחלשים בחברה, למדוכאים בידי החברה.

אבל אולי חלק מהתופעה הזו ניתן להסבר פחות סנטימנטלי: אמנים הם אנשים עם אגו גדול ואגו פצוע. במובן מסוים, הם אויבי החברה, משום שהחברה מיקמה אותם, לדעתם, במיקום שאינו כפי ערכם.

הטינה העצומה של האמנים כלפי הלווייתן החברתי מתבטאת באהדה לאלה שאותה חברה דחתה, רמסה או דיכאה. בבחינת: אויב אויבי – ידידי הוא.
לא האהדה לחלש, אלא יצר ההכאבה לחזק הוא שמניע חלק מהאמנים בעיצוב עמדותיהם הפוליטיות.

גרסה מרוככת יותר לרעיון הזה תהיה זו: האמנים חשים אהדה לחלש משום שהם מזדהים אתו, הם עצמם חשים חלשים ורמוסים בידי החברה שאינה מכבדת אותם כפי הראוי להם לדעתם (גם אם מצבם האובייקטיבי שפיר למדי).

*

הדברים אינם נאמרים על מנת לנגח את האמנים או את השמאל. אני עצמי מחשיב את עצמי איש שמאל ומתעניין מאד באמנות.
הפרשנות המוצעת כאן היא דוגמה נוספת לתופעה רווחת של מצווה שבאה בעברה ואף על פי כן מצווה היא; דוגמה נוספת למתוק היוצא מעז.

2.

האמנות, בחלקה, היא שכפול העולם. השכפול הזה נעשה בידי בן אנוש ולכן העולם המשוכפל הופך לאנושי לראשונה, או לאישי לראשונה. זו היכולת האנושית לא רק לפעול כמשתנה בתוך עולם נתון, כפוף למבנה המשוואה ולאיבריה שבתוכם הוא נלכד, אלא לבנות משוואה חדשה לגמרי.

האמנות היא "הטייק" השני על הקיום, אחרי שהוחשה אי נחת מ"הטייק" הראשון. היא ארגז החול בו מְשחק המצביא את מִשחק המלחמה בו הפסיד – מְשחק מחדש ובתנאיו שלו. ומה שמעניין הוא שהמצביא המובס מסכים להיות מובס גם בארגז החול הפרטי – כי זוהי תבוסתו שלו, שהונחלה לו מידיו שלו.

האמנות כרוכה לבלי הפרד בחירות האנושית. והדברים עוד תובעים פיתוח והבהרה (עצמיים, בראש ובראשונה).

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (11)

על האנס פאלאדה

פברואר 14, 2014 – 3:45 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספרות (והתרבות) הגרמנית של השליש הראשון של המאה העשרים, עוד לפני עליית הנאצים (או ממש בסמוך לעלייה זו), מלאה בתיאורים של ניוון והידרדרות ופחד מהידרדרות לדקדנס, שאיני חושב שיש להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. "בית בודנברוק" של תומס מאן (1901), וכן "מוות בונציה" (1912) ובמובן מסוים גם "הר הקסמים" שלו (1924), "פרופסור אונראט" של היינריך מאן (1905) והסרט "המלאך הכחול" שנעשה בעקבותיו (1930), "מפיסטו" של קלאוס מאן (1936), יצירותיו של קפקא וביניהן "הגלגול" (1912), "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין (1929) ו"סנוורים" של אליאס קנטי (1935), "התנוונות" העיוני של מקס נורדאו (1892) ו"שקיעת המערב" (1918), החיבור הפילוסופי המשפיע ביותר של אוסוולד שפנגלר – אלה הן כמה דוגמאות (ועליהן יש להוסיף, כמובן, את עיסוקו הנרחב של ניטשה, לקראת סוף המאה ה-19, ב"דקדנס", עיסוק משפיע מאד). בני האדם מתוארים בספרים האלה (שבהחלט לא את כולם קראתי, אם כי קראתי על כולם) כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות יצורים כאלה, או, במקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. "השתיין" (שראה אור בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" ובתרגום מגרמנית של יוסיפיה סימון) שייך למסורת הזו, כלומר למסורת של הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה.

"השתיין" נכתב על ידי האנס פאלאדה (1893-1947) בכתב מקודד ב-1944 בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, אליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות) אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.

זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. משם מידרדר זומר לפשיעה (ארווין גונב מאשתו ומכה אותה על מנת לממן את התמכרותו), להסתופפות בקרב אנשי העולם התחתון ממש, ומשם למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין. מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי והריאליסטי של ההידרדרות לשתייה שארווין המספר מייחס לחולשת אופיו ("מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש"). אי הצלחה זמנית בעסקים מביאה אותו לפנות לעזרת הבקבוק. מרכזיות בפסיכולוגיה של השתיין זומר מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים, למעשה כבת תחרות שלו באותם עסקים עצמם. גם פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי של זומר. ישנם כאן גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, במוסרו, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של גיבורו.

מעלתו השנייה הבולטת של הרומן נמצאת בתיאורים הרבים, המשכנעים, המעניינים והמספקים, של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. ההשפעה של "כתבים מבית המוות", היצירה בה תיאר דוסטוייבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בקרב פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כמדומה, כשפאלאדה מתאר בסקרנות וביכולת התבוננות של אמן את רעיו של גיבורו לישיבה בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל בעוד דוסטוייבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכלו לשחרר את האנרגיות שהכלואים אוצרים בקרבם והתפרצו בפשיעה למטרות קונסטרוקטיביות, הרי שפאלאדה חף ממטרה פוליטית כזו ותיאורו ניטראלי יותר. אמנם הוא מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד בו נכלא גיבורו, אבל אין הוא סבור שחבריו כלואים שם לחינם ולפרקים יושבי בית המעצר השיקומי כביכול מתוארים כאויבי החברה ללא כחל וסרק.

"השתיין" מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי הרחב של הרומן. לכאורה, אין קשר בין היצירה הזו ליצירתו האחרת של פאלאדה, בראש ובראשונה ל"לבד בברלין", שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים, אם הבנתי נכון, ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ בכך שהצביעו על התנהגותו של ארווין זומר, ה"אאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. לטעמי, הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה היא הפרשנות ההפוכה לחלוטין, לפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי בכללותו כעלייתם לשלטון של אלמנטים משולי החברה, כמשטר של עבריינים, די עלובים אם כי מסוכנים בכל זאת.

עלי להודות כי את "לבד בברלין", שהיה כאן, כמו בארצות הדוברות אנגלית, רב מכר גדול, נמנעתי מלקרוא זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לספר הזה להפוך לרב מכר בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו (וחשוב להבין שזה היה מסלול ההתקבלות: הוצאתו לאור ב-2009 באנגליה וארה"ב היא זו שהביאה להוצאתו לאור אצלנו; בגרמניה הספר ידוע כבר עשורים רבים). ברית לא קדושה של אינטרסים הביאה, כך חשבתי, להעלאתו לכס הנישא של רבנות-המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של שני בני זוג ממעמד הפועלים למשטר האיום, ניסיון שהתבטא בהנחת גלויות ברחבי ברלין המשמיצות את המשטר הזה. האמריקאים והבריטים ששים הרי על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה העשרים כי, בעקיפין, הוא מצדיק את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם. בבחינת: ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית – קומוניזם או פשיזם מטורף. אנחנו עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו שלנו הידועים, חלקם לגיטימיים (ניסיון נוסף לעכל את הבלתי ניתן לעיכול) וחלקם לא לגיטימיים (ניסיון למוץ עוד פררוגטיבה מהאסון הנורא שאירע לנו). ואילו הגרמנים בוודאי עטים על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי, כמו "לבד בברלין".

אבל בעקבות קריאת "השתיין" קראתי כעת גם את "לבד בברלין", והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מלבד ההתרשמות שלי מהספר עצמו, שהתגלה, אם כי בהחלט לא כיצירת מופת, כספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, המשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה הנידונה ובעיקר הנו ספר מותח מאד (ומיד אשוב לזה). הקריאה הצמודה של "לבד בברלין" אחרי "השתיין" הייתה מאלפת זאת משום שפאלאדה מתאר את הרייך השלישי באופן דומה מאד לתיאור העולם התחתון המופיע ב"השתיין". הרייך השלישי של פאלאדה הינו כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט ואינם קיימים. גם "לבד בברלין" דומה, אם כך, לתיאורים הדוחים במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה, שתיארו כביכול רק את הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב"לבד בברלין" מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, כשהוא נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חבריה של כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.

"לבד בברלין" מציג, כאמור, את הנאציזם כסוג של עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורם לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. זהו הרי היסוד המעניין ביותר ב"לבד בברלין": היותו רומן בלשי. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים לתיאור המרדף אחר בני הזוג, אותם מניחי הגלויות האנטי-נאציות, ועל שרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם. כך נוצרת אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אך הוא אינו אידיאולוג פנאט. והוא מתאבד כשהוא מבין את השלכות מעשיו, שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג. כלומר, ניתן לפרש את התאבדותו של אשריך כך: הוא הבין שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים", אלא ההיפך הגמור: הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.

התיאור של החברה הנאצית כחברה בריונית, "עולם-תחתונ-ית", עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא תיאור לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא יוצלחים, הם נפוחים ויומרניים, הם נטולי אתוס מחייב והנם בעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה (למשל, לאחרונה, בתיאור של ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד"). היא אף אינה אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה אך חסרי עקרונות, כפי שהיא מתוארת בתיאורים אחרים (אייכמן בתיאורה של חנה ארנדט). גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה אינה זו של טירוף רעיוני ו/או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה – אלא של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה ב"השתיין".

מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב"לבד בברלין", אוֹברגרופּּנפיהרר פְּרָל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי". כשמעיר אשריך שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! […] פּרוֹסט [לחיים], אשריך – לחיי הפיהרר שלנו". "השתיין" של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח באופן שגעוני. הוא סמל למשטר עצמו לפי תפיסתו של פאלאדה, משטר שהתמכר ליצרים הנמוכים ביותר של האדם, משטר עברייני, אגואיסטי ("כל אחד מת לבד" הוא הרי שמו המקורי של "לבד בברלין") ומנוון.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

הפנייה לאתר החדש של מגזין "ארץ אחרת" וגם למאמר שלי בתוכו על זיגמונט באומן ומושג "התרבות"

פברואר 9, 2014 – 9:15 PM

הנה האתר החדש-דנדש (אני לא מאמין שכתבתי את הצירוף הזה…) והמסקרן של "ארץ אחרת"

והנה המאמר שלי בתוכו, על מושג "התרבות", בעקבות ספרו של זיגמונט באומן "תרבות בעולם מודרני נזיל".

שתי הערות על המאמר:
1. המאמר מכיל, כמדומני, יותר שאלות מתשובות. בניגוד לצייטגייסט – אני לא סבור שזה לשבחו של מאמרי. מצד שני, מה אעשה ואיני יכול להציב סימני קריאה במקומות שהם אצלי בסימני שאלה.
2. יש לזכור שבאומן (ומאמרי בעקבותיו) מתייחס לתרבות בעיקר מפרספקטיבה סוציולוגית. יש הבדל גדול מאד במבט מפרספקטיבות אחרות: פילוסופית, למשל, או פסיכולוגית.

מאת אריק גלסנר | פורסם במאמרים בנושאי תרבות | תגובות (5)

על "האישה באגם", של ריימונד צ'נדלר, הוצאת "כתר" (מאנגלית: אסף שור)

פברואר 8, 2014 – 6:21 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"האישה באגם", שראה אור במקור ב-1943 וכעת תורגם לראשונה לעברית, הוא מסוג הספרים שאחרי שאתה סוגר אותם אתה שוכח עד מהרה חלק ניכר ממה שהתרחש בהם. אך מאידך גיסא, בזמן שאתה קורא בהם, אתה שוכח מיד חלק ניכר ממה שמתרחש מחוצה להם. כלומר, מדובר בבידור, אבל בבידור מוצלח (בבידור קלוקל אתה דווקא לא שוכח את העולם האכזר והקר שמחוץ לספר – אתה פשוט מוסיף את המוצר הקלוקל שאתה קורא לסך כל מועקותיו המתגבהות). "בידור" הוא לא מילה גסה. למעשה, יש לבידור טוב ערך מטפיסי: למלט אותנו, ולו לשעה, מהקיום שבתוכו נלכדנו, לא תמיד בטובתנו. הבעיה נוצרת כשמיטשטשים ההבדלים, או כאשר הכול הופך לבידור. או אז, מידלל מקומה של "האמנות הגבוהה" (ואולי עדיף לקרוא לה בשם תיאורי יותר ופחות היררכי: "האמנות הרצינית"), שתפקידה לא להשכיח ולהשקיט, אלא דווקא להסב את פנינו אל עצמנו או אל החברה בה אנו חיים, באמפטיה וגם בביקורת. אבל, בעצם, גם "התרבות הרצינית" מבדרת בדרכה; וכפי שאומר הקדוש החילוני, אברהם מנוחין, ביצירתו של ברנר, "מן המיצר": "בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג". ואיני מדבר רק על התאמצותם של סופרים רציניים לרתק את קוראיהם גם באופנים "פרימיטיביים", כמו, למשל, דוסטוייבסקי שטרח להפוך את הרומנים שלו לבלשיים, ולא הסתפק בתובנות הפסיכולוגיות והפילוסופיות שבהם. "האמנות הרצינית" מבדרת בדרכה, שהינה דרך מורכבת יותר: היא מעסה ומשככת את כאביה הסמויים יותר של הנפש והיא מספקת את צרכיה האסתטיים המעודנים יותר.

הגיבור כאן הוא הגיבור הקבוע של צ'אנדלר, הבלש פיליפ מארלו. מארלו, תושב לוס אנג'לס, נקרא יום אחד למשרדו של איש עסקים עשיר המבקש ממנו למצוא את אשתו. האישה, ככל הנראה, ברחה מהבית עם מאהבהּ ואיש העסקים חושש לא מהבגידה עצמה, לה ולדומותיה כבר התרגל, אלא מהבושות שיכולה להמיט עליו אשתו, שנוטה לקלפטומניה, בושות שיפגעו בשמה של הפירמה שלו. עד מהרה מתחילות גופות להיערם. הראשונה היא גופתה של אשת מנהל בית הנופש של איש העסקים. השנייה היא מאהבהּ המשוער של אשתו. והיד עוד נטויה. מארלו, בדרכו הנחושה לפתרון התעלומה, פוגש בעיקר "טיפוסים" ולאו דווקא דמויות. כלומר, דמויות מוקצנות, אם כי לא באופן בוטה.

מבקר הספרות האמריקאי, לסלי פידלר, כתב כי הבלש האמריקאי האופייני למאה העשרים, זה שעוצב ביצירתם של צ'אנדלר עצמו, דשיאל האמט ומיקי ספילאן, שונה באופן מהותי מהבלש האינטלקטואל, המשתמש בכלים פסידו-מדעיים, ז'אנר שפרח בעיקר בבריטניה (שרלוק הולמס, הרקול פוארו, האב בראון וכדומה). אם כי, מדגיש פידלר, אבי הבלש האינטלקטואלי (וספרות הבלש בכלל) הוא דווקא אמריקאי: אדגר אלן פו והבלש אוגוסט דוּפין שלו. הבלשים האמריקאים של צ'אנדלר והאמט ודומיהם, מדגיש פידלר, הם פיזיים מאד, הם מפעילים אלימות-נגדית או שהם נהנים ממזל בלבד, במלחמתם בדקדנס של העיר הגדולה, ואינם משתמשים בתבונתם. ככלל, מארלו ברומן אכן אינו מבריק במיוחד לאורך החקירה, למעט בפיענוח הסופי של המקרה. אבל הוא בלש חרוץ מאד והוא אכן פיזי מאד, אם כי הוא בעיקר חוטף ולא מחטיף. עם זאת, למרלו יש נשק מיוחד, שהנו דווקא כן כלי-זין אינטלקטואלי. זוהי לשונו השנונה. אחד ההבדלים הבולטים בין היצירה הזו ליצירה של מי שמוזכר תדיר עם צ'אנדלר בנשימה אחת, דשיאל האמט, "הנץ ממלטה", יצירה שראתה אור אצלנו לא מזמן, הינה שמארלו מספר את סיפורו בעצמו, בניגוד לסם ספייד, הבלש של האמט. כך העוקצנות, השנינות והציניות, הדומות בשתי היצירות, שונות בכל זאת באופן מהותי, כי כאן הן מיוחסות לבלש ולא למספר. לדוגמה: "ניסיתי להחליט אם לטפל בלייברי ביד רכה או בגב יד קשה". אם בדיאלוגים מארלו לאקוני וציני, הרי שבמונולוג שהוא מנהל עם עצמו הוא מוסיף, לעיתים, על הלאקוניות השנונה רטוריקה מגזימנית ("האוויר היה חם מספיק להעלות שלפוחיות על הלשון"), שעולה בקנה אחד עם הקיצוניות המוזכרת של הדמויות.

נקודה שכן דומה ל"הנץ ממלטה" היא הרתיעה שמפגינים שני הטקסטים מנשים מניפולטיביות. פתרון התעלומה, מבלי לפרשו כמובן, כולל בתוכו הצגה של שטניות נשית מפוארת. פידלר טוען, במסגרת טענתו הכללית המאלפת על אופייה הגברי והפוחד-מנשים של התרבות האמריקאית, שהבלשים האמריקאים בספרות של שנות השלושים והארבעים הם גלגול, מותאם לזמנם, של הקאובוי האמריקאי. וכשם שהקאובוי מתרחק מנשים מערבה, כך נרתעים הבלשים האורבניים מנשים ואלו הופכות לעתים ביצירות לארכי-נבלות. פידלר אף מרחיק לכת וטען שהכינוי האמריקאי לבלש, Private Eye, מסגיר את אופייה המציצני של המיניות של הבלש: מי שרק מתבונן בניאופי העיר הגדולה אך אינו נוטל בה חלק.

ואכן מארלו של היצירה הזו, מבחינה מוסרית, הוא בעיקר מתבונן, לבטח לא משתתף. והוא גם חידתי למדי, יותר מסם ספייד. הוא נדמה כמי שהנו נטול חיים אישיים, ממוקד בעבודתו אם כי לא בהתלהבות רבה, ומי שרוחש תשוקה קלה לדמות נשית אחת, אבל לא יותר מתשוקונת. יש משהו ענייני במארלו ובספר הזה. ואני אומר זאת לשבחם.

כאן כתבתי על "הנץ ממלטה" של דשיאל האמט

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

קצר על הגרסה הדנית של "תרגיע"

פברואר 3, 2014 – 12:11 AM

לא מזמן כתבתי כאן כי אחד ממאמרי ביקורת התרבות המעניינים שיכולים להיכתב בעידן שלנו יהיה מאמר שישווה בין הסדרות הסקנדינביות הבולטות של השנים האחרונות ("הגשר", "דה קילינג", "בורגן") למקבילותיהן – ורצוי, אולי, לאדפטציות שלהן – האמריקאיות. נדמה לי שהרבה יהיה ניתן ללמוד על שתי האופציות החברתיות-כלכליות הגדולות של המערב כיום מהשוואה כזו.

בינתיים אני הולך וצופה בסדרה דנית קומית שהיא אדפטציה של "תרגיע" (כלומר, הקונספט במוצהר לקוח מהסדרה של לארי דיוויד, אם כי התסריטים עצמם מקוריים). לסדרה קוראים KLOVN.

אני אוהב מאד את "תרגיע", אם כי כמו ביחס לכל סדרת טלוויזיה כמעט – אני גם מסתייג ממנה באופן שאינו תמיד ברור לי עד הסוף.
בכל מקרה, מה שמעניין באדפטציה הדנית הזו הינו דבר מה שנוגד, אולי, את הדימוי שיש לחלקנו על הסקנדינבים.

בקצרה, בעוד "תרגיע" התמקדה באנטי-סוציאליות של לארי דיוויד, KLOVN ("ליצן"), בכיכובו של הקומיקאי פרנק וואם (אני מקווה שאני מתעתק את שמו נכון לעברית) – בסדרתו שאינה נטולת עניין, אם כי היא כמדומה מעט פחות מתוחכמת תסריטאית מ"תרגיע" – היא סדרה וולגרית במפגיע, כלומר העוקץ שלה הוא לא האנטי סוציאליות אלא הגלישה לסיטואציות סרות טעם ובוטות מאד.

בשבעת פרקי הסדרה שראיתי עד כה: פרנק ובת זוגו וחבריו אוכלים בטעות בשר אדם שהתגלגל לשולחנם ממקפיא של מדען; פרנק מסדר לאביו הזקן מציצה מזונה; פרנק נקלע לעשיית צרכיו הגדולים בחברתה של חברה של אשתו, שמתגלה שמצדה עבדה בעבר כנערת ליווי; פרנק נצרך לעשות ברית מילה רפואית ובת זוגו מעוניינת לדעת כיצד תיראה התוצאה וחברו של פרנק, הנימול, מתנדב להראות לה – והצעתו מתקבלת; בפרק שמוקדש למהגרים מוסלמים בדנמרק מוצגים הללו באופן שבהחלט אינו פוליטיקלי קורקט, כאלימים ו/או נלעגים, ובלי כל איזון; פרנק וחבריו הגברים, שנשארים ללא נשותיהם, מזמינים חשפנית ששדיה הגדולים במיוחד והחשופים מציפים את המסך; פרנק וחבריו הגברים, בהזדמנות אחרת כשנשותיהם אינן עמם, מחליטים להתנסות בהזרקת הרואין (קוק זה המובן מאליו).

בקיצור, יש גם משהו רקוב בממלכת דנמרק 🙂 (לאו דווקא התכנים מפריעים לי, אם כי חלקם בהחלט כן, אלא סוג מסוים של סרות טעם שיש בהבאתם ובאופן הבאתם; ושוב אדגיש שהסדרה מעניינת גם, היא חיננית ואינטליגנטית ובעלת פוטנציאל למכר את הצופה).
מסתבר שאולי לא תמיד הפוריטניות-הפוליטקלי-קורקטית האמריקאית גרועה כל כך…

*

משהו בבוטות הזו, שיש בה אלמנטים דקים מן הדק של פאשיזם, מזכיר לי את הרמן קוך, הסופר ההולנדי הפרובוקטיבי, עליו כתבתי בעבר

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (2)