מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספרות (והתרבות) הגרמנית של השליש הראשון של המאה העשרים, עוד לפני עליית הנאצים (או ממש בסמוך לעלייה זו), מלאה בתיאורים של ניוון והידרדרות ופחד מהידרדרות לדקדנס, שאיני חושב שיש להם אח ורע בספרויות אחרות בדחיסות כזו, כלומר על פני תקופה כל כך קצרה. "בית בודנברוק" של תומס מאן (1901), וכן "מוות בונציה" (1912) ובמובן מסוים גם "הר הקסמים" שלו (1924), "פרופסור אונראט" של היינריך מאן (1905) והסרט "המלאך הכחול" שנעשה בעקבותיו (1930), "מפיסטו" של קלאוס מאן (1936), יצירותיו של קפקא וביניהן "הגלגול" (1912), "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין (1929) ו"סנוורים" של אליאס קנטי (1935), "התנוונות" העיוני של מקס נורדאו (1892) ו"שקיעת המערב" (1918), החיבור הפילוסופי המשפיע ביותר של אוסוולד שפנגלר – אלה הן כמה דוגמאות (ועליהן יש להוסיף, כמובן, את עיסוקו הנרחב של ניטשה, לקראת סוף המאה ה-19, ב"דקדנס", עיסוק משפיע מאד). בני האדם מתוארים בספרים האלה (שבהחלט לא את כולם קראתי, אם כי קראתי על כולם) כיצורים מעוותים ומעוררי בחילה, או שמסוגלים להידרדר להיות יצורים כאלה, או, במקרים המעודנים יותר, כמו אצל תומס מאן, כיצורים השואפים לכיליונם. "השתיין" (שראה אור בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" ובתרגום מגרמנית של יוסיפיה סימון) שייך למסורת הזו, כלומר למסורת של הכתיבה הגרמנית טרום התקופה הנאצית, למרות שנכתב במהלכה.

"השתיין" נכתב על ידי האנס פאלאדה (1893-1947) בכתב מקודד ב-1944 בזמן שהייתו הכפויה במוסד לפושעים חולי נפש, אליו הגיע בגלל מריבה עם גרושתו שבמהלכה נפלט כדור מאקדחו (הגרסאות למה שאירע בדיוק במריבה שונות) אך גם אחרי שסר חינו בעיני המשטר הנאצי.

זה רומן חזק המתאר את הידרדרותו של ארווין זומר, סוחר בורגני, לשתיינות ומשם להסתופפות בקרב אנשים החיים בשולי החברה. משם מידרדר זומר לפשיעה (ארווין גונב מאשתו ומכה אותה על מנת לממן את התמכרותו), להסתופפות בקרב אנשי העולם התחתון ממש, ומשם למאסר בבית כלא ולבסוף למוסד למכורים ולמשוגעים שהוא בית כלא לכל דבר ועניין. מעלתו הראשונה של הספר היא התיאור הפסיכולוגי והריאליסטי של ההידרדרות לשתייה שארווין המספר מייחס לחולשת אופיו ("מאז ומתמיד הייתי אדם חלש אופי, נזקקתי לסימפתיה ולהכרה מהסובבים אותי, גם אם לא הפגנתי זאת ותמיד ידעתי להעמיד פני אדם נחוש"). אי הצלחה זמנית בעסקים מביאה אותו לפנות לעזרת הבקבוק. מרכזיות בפסיכולוגיה של השתיין זומר מערכות היחסים שלו עם נשים. אשתו, מגדה, נתפסת בעיניו כאישה מעשית שלא תסלח לו על כישלונו בעסקים, למעשה כבת תחרות שלו באותם עסקים עצמם. גם פנייתו לניחומיה של מוזגת צעירה, זנותית וסדיסטית, משווה גוון ארוטי להרס העצמי של זומר. ישנם כאן גם קטעים יפים בהם מחקה פאלאדה באופן כמעט לא מורגש את מצב השכרות, במוסרו, בלי להכריז על כך במפורש, את תודעתו הלא יציבה, הקופצנית, של גיבורו.

מעלתו השנייה הבולטת של הרומן נמצאת בתיאורים הרבים, המשכנעים, המעניינים והמספקים, של טיפוסים החיים בשולי החברה שפוגש זומר בדרכו מטה. ההשפעה של "כתבים מבית המוות", היצירה בה תיאר דוסטוייבסקי את שנותיו בסיביר כעציר פוליטי בקרב פושעים מסוכנים או עלובים, ניכרת כאן כמדומה, כשפאלאדה מתאר בסקרנות וביכולת התבוננות של אמן את רעיו של גיבורו לישיבה בבית הכלא ובמוסד לפושעים שנחשבים למשוגעים. אבל בעוד דוסטוייבסקי תיאר את עמיתיו מתוך מגמה אוהדת, על מנת להראות שרפורמות במשטר הצאריסטי המדכא יכלו לשחרר את האנרגיות שהכלואים אוצרים בקרבם והתפרצו בפשיעה למטרות קונסטרוקטיביות, הרי שפאלאדה חף ממטרה פוליטית כזו ותיאורו ניטראלי יותר. אמנם הוא מבקר את האכזריות והאטימות של מנהלי המוסד בו נכלא גיבורו, אבל אין הוא סבור שחבריו כלואים שם לחינם ולפרקים יושבי בית המעצר השיקומי כביכול מתוארים כאויבי החברה ללא כחל וסרק.

"השתיין" מתרחש בגרמניה, אבל בגרמניה שאינה ממוקמת היסטורית במדויק. אין אזכור של המשטר הנאצי ושל ההקשר הפוליטי הספציפי הרחב של הרומן. לכאורה, אין קשר בין היצירה הזו ליצירתו האחרת של פאלאדה, בראש ובראשונה ל"לבד בברלין", שעוסקת ישירות במשטר הנאצי. מבקרים שונים, אם הבנתי נכון, ניסו ליצור קשר כזה באופן מאולץ בכך שהצביעו על התנהגותו של ארווין זומר, ה"אאוטסיידר" האנטי-סוציאלי, כהתנגדות מוסווית למשטר הנאצי. לטעמי, הפרשנות הזו מוטעית. אם כבר, נכונה היא הפרשנות ההפוכה לחלוטין, לפיה תפס פאלאדה את המשטר הנאצי בכללותו כעלייתם לשלטון של אלמנטים משולי החברה, כמשטר של עבריינים, די עלובים אם כי מסוכנים בכל זאת.

עלי להודות כי את "לבד בברלין", שהיה כאן, כמו בארצות הדוברות אנגלית, רב מכר גדול, נמנעתי מלקרוא זמן רב בגלל חשד כבד בסיבות שגרמו לספר הזה להפוך לרב מכר בארצות הדוברות אנגלית ואחר כך אצלנו (וחשוב להבין שזה היה מסלול ההתקבלות: הוצאתו לאור ב-2009 באנגליה וארה"ב היא זו שהביאה להוצאתו לאור אצלנו; בגרמניה הספר ידוע כבר עשורים רבים). ברית לא קדושה של אינטרסים הביאה, כך חשבתי, להעלאתו לכס הנישא של רבנות-המכר הראשית של ספר שמתאר את אימי הנאציזם ואת ניסיון ההתנגדות הקטן של שני בני זוג ממעמד הפועלים למשטר האיום, ניסיון שהתבטא בהנחת גלויות ברחבי ברלין המשמיצות את המשטר הזה. האמריקאים והבריטים ששים הרי על כל ספר שמתאר את הדיקטטורות של המאה העשרים כי, בעקיפין, הוא מצדיק את הליברליזם הקפיטליסטי שלהם. בבחינת: ראו מה האלטרנטיבה לשוק חופשי ולדמוקרטיה המערבית – קומוניזם או פשיזם מטורף. אנחנו עטים על כל ספר שעוסק במלחמת העולם השנייה ובשואה מטעמינו שלנו הידועים, חלקם לגיטימיים (ניסיון נוסף לעכל את הבלתי ניתן לעיכול) וחלקם לא לגיטימיים (ניסיון למוץ עוד פררוגטיבה מהאסון הנורא שאירע לנו). ואילו הגרמנים בוודאי עטים על ספרים שמתארים מתנגדים למשטר הנאצי, כמו "לבד בברלין".

אבל בעקבות קריאת "השתיין" קראתי כעת גם את "לבד בברלין", והקריאה הצמודה הזו התגלתה כמאלפת. זאת מלבד ההתרשמות שלי מהספר עצמו, שהתגלה, אם כי בהחלט לא כיצירת מופת, כספר מפוכח, ארסי ונטול סנטימנטליות, המשרטט פנורמה גדולה ומספקת של דמויות המייצגות את התקופה הנידונה ובעיקר הנו ספר מותח מאד (ומיד אשוב לזה). הקריאה הצמודה של "לבד בברלין" אחרי "השתיין" הייתה מאלפת זאת משום שפאלאדה מתאר את הרייך השלישי באופן דומה מאד לתיאור העולם התחתון המופיע ב"השתיין". הרייך השלישי של פאלאדה הינו כלא אחד גדול, שהוא המדינה, ובו חיים בניוון אנשים קטנים, כשאדם לאדם הופך לזאב טורף ורגשות של כבוד עצמי או הגינות אנושית כמעט ואינם קיימים. גם "לבד בברלין" דומה, אם כך, לתיאורים הדוחים במכוון שמצויים בספרות הגרמנית בשליש הראשון של המאה, שתיארו כביכול רק את הדקדנס של ויימאר או של הרייך השני. אפילו "הטובים" ב"לבד בברלין" מתוארים בצדדיהם הפחות מחמיאים, באותו אופן סאטירי חומצתי-מעכל של הספרות הגרמנית המוזכרת. כך, למשל, השופט הזקן שסולד מהמשטר הנאצי נוהג בקשיחות לא אישית כשהוא מנסה להציל את היהודייה רוזנטל, כשהוא נאמן באופן גרוטסקי לאיזה צו מוסרי קנטיאני. כך גם הקושרים הצעירים, חבריה של כלתם של בני הזוג העומדים במרכז הספר, המוצגים כפנאטים חסרי רגישות. בני הזוג קוונגל, הגיבורים הראשיים, שאמנם לא מטושטשים צדדי אופיים הפחות מחמיאים, הם היחידים כמעט בספר שמעוררים את התפעלותנו.

"לבד בברלין" מציג, כאמור, את הנאציזם כסוג של עולם תחתון עברייני. הוא עושה זאת הן באמצעות קישור ישיר בין חברי מפלגה פעילים לפושעים, זונות ומהמרים וכיוצא באלה, והן באמצעות אנלוגיה בין אי הביטחון של החיים בשולי החוק לאי הביטחון של החיים בתחומי "החוק" הנאצי. אבל אולי יותר מכל תורם לאווירה העבריינית-גנגסטרית של הספר הבנייה שלו כרומן בלשי לכל דבר. זהו הרי היסוד המעניין ביותר ב"לבד בברלין": היותו רומן בלשי. פאלאדה משקיע חלק ניכר ממאמציו הספרותיים לתיאור המרדף אחר בני הזוג, אותם מניחי הגלויות האנטי-נאציות, ועל שרטוט דמותו ושיטותיו הבלשיות של החוקר המשטרתי, קומיסר אשריך, הדולק אחריהם. כך נוצרת אווירה "עבריינית" כללית לרומן. אשריך הוא בלש מוכשר, אך הוא אינו אידיאולוג פנאט. והוא מתאבד כשהוא מבין את השלכות מעשיו, שהביאו, בין היתר, לתפיסת בני הזוג. כלומר, ניתן לפרש את התאבדותו של אשריך כך: הוא הבין שהוא לא בלש הפועל נגד עבריינים בשירות "הטובים", אלא ההיפך הגמור: הוא חלק מכנופיית העבריינים הגדולה המכונה גרמניה הנאצית.

התיאור של החברה הנאצית כחברה בריונית, "עולם-תחתונ-ית", עלובה ומפחידה כמו עולם הפשע, הוא תיאור לא טריוויאלי. אנשי הגסטפו של פאלאדה הם די לא יוצלחים, הם נפוחים ויומרניים, הם נטולי אתוס מחייב והנם בעיקר בעלי זרוע ו/או שיכורים. גרמניה הנאצית של פאלאדה לא לוהטת מאידיאולוגיה, לא יוקדת בפנאטיות, כפי שהיא מוצגת בתיאורים אחרים שלה (למשל, לאחרונה, בתיאור של ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד"). היא אף אינה אומה של ביורוקרטים וטכנוקרטים יעילים עד אימה אך חסרי עקרונות, כפי שהיא מתוארת בתיאורים אחרים (אייכמן בתיאורה של חנה ארנדט). גרמניה הנאצית של פאלאדה היא חברה מנוונת, חברת שוליים עלובה, עם קודים של עולם תחתון, בה אדם לאדם זאב וכל דאלים גבר. התמונה אינה זו של טירוף רעיוני ו/או דורסנות ביורוקרטית חסרת נשמה – אלא של ניוון ועליבות. כאילו גרמניה כולה הפכה להיות החברה הרקובה שמתאר פאלאדה ב"השתיין".

מפקדו האימתני של קומיסר אשריך ב"לבד בברלין", אוֹברגרופּּנפיהרר פְּרָל, הוא אלכוהוליסט: "הנה, אשריך! תמזוג כוס גם לך! אלה הם פירות הניצחון שלנו על צרפת: ארמניאק אמיתי". כשמעיר אשריך שהוא צריך לשמור על ראש צלול בעבודתו המשטרתית, מבטל פרל את דבריו ומצווה עליו לשתות: "ראש צלול, שטויות! […] פּרוֹסט [לחיים], אשריך – לחיי הפיהרר שלנו". "השתיין" של פאלאדה, אם כך, אינו סמל למורד שיכור במשטר המפוכח באופן שגעוני. הוא סמל למשטר עצמו לפי תפיסתו של פאלאדה, משטר שהתמכר ליצרים הנמוכים ביותר של האדם, משטר עברייני, אגואיסטי ("כל אחד מת לבד" הוא הרי שמו המקורי של "לבד בברלין") ומנוון.