פוסט קצר שפרסמתי היום גרר להפתעתי הרבה כמה תגובות עוינות (אני רגיל לצערי לתגובות עוינות – ולעתים מרושעות – על דברים שאני כותב. לעתים, יש בהן בהחלט היגיון, כי גם תוכן דברי הוא תוקפני במידה כזו או אחרת. אך לעתים דברי אינם כאלה ואז אני מעט מופתע). תגובה די ארוכה כזו התפרסמה באתר "מאקו".
אני לא מכיר את הכותב ואיני יודע עליו הרבה מלבד תכונה בולטת שמוזכרת ועולה ברמיזה עבה מהטקסט – ושהכותב מאד גא בה, כך נראה – והיא שהכותב צעיר.
זו בהחלט תכונה יפה.
אם כי בת חלוף.
לגופו של עניין:
ראשית, ה"מרד" נגד מושג הטוב והרע באמנות ונגד המושג "יצירת מופת" – שאותו נושא בגאון כותב המאמר – אינו דבר מה חדש, צעיר ומסעיר, אלא מגמה שחוגגת לפחות חמישים שנה.
שנית, כפי שציינתי בפוסט המקורי, אני אכן לא בקיא בכל הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות כיוון שאיני כותב ביקורות על ספרות מקור בעיתון. אבל מצד שני אני קורא לא מעט ובעיקר מנסה לקרוא יצירות שאני שומע את שבחן ואת בולטותן. כך שאין מה "לפרק את הטקסט של גלסנר לגורמים", כי חסכתי לכותב את הפירוק הסבלני והקדמתי וכתבתי בפוסט עצמו את גבולות האמירה שלו.
שלישית, טענת כותב המאמר שכתבתי כביכול שב-16 השנה האחרונות מאז "סיפור על אהבה וחושך" לא יצא בארץ "שום דבר ראוי באמת" היא סילוף ברמת הדיבה של מה שכתבתי, כפי שכל קורא בפוסט המקורי יכול לראות.
רביעית, הטענה היגעה שעמוס עוז הוא אשכנזי וגבר ולכן האמירה שלי שלדעתי (!) ספרו הוא "יצירת מופת" היא נושא לדיון אחר ומייגע בפני עצמו. נכון, לדעתי הספר הזה הוא מאד טוב ואחריו לא קראתי ספר שהגיע לרמתו. מכאן עד לטענה של הכותב – שרוכב על טרנדים כמו בוקר רודיאו מיומן – שאני נגד כותבים מזרחיים או כותבות, שאני טוען כביכול "כי כל הספרים שנכתבו על ידי נשים וסופרים מזרחיים, שכל יצירה לא אשכנזית-ארצישראלית, היא אולי סבבה אבל היא לא – וכנראה גם לא תהיה – יצירת מופת" – היא גם טענה על גבול הדיבה (אני לא משתמש במושג הזה באופן אופרטיבי, עלי להבהיר, אלא כדי להמחיש את רמת הסילוף). כותב המאמר מודע לכך שכאן הוא אכן הרחיק לכת והוא מסייג בפתח דבריו: "ברור שזאת לא הכוונה של גלסנר", אבל ממשיך כאילו ברור בדיוק דווקא ההיפך, שזו בהחלט כוונתי. או שפשוט הוא היה בשוונג של הטרנד ולא יכול היה לעצור בעצמו.
חמישית – ועיקר העניין – כשאני כותב על דבר מה שהוא בעיניי "יצירת מופת" איני מטיל חובת קריאה על כל הקוראים, איני מזריק דממת קברים רבת הוד לטקסט, איני מחייב סגידה והקפת הספר בשבעה מעגלים וכיו"ב.
כשאני כותב על משהו שהוא בעיניי "יצירת מופת" אני מדבר פשוט על הישג שעורר בי השתאות. על יצירת אמנות שהצליחה, לטעמי, לצאת מהבינוניות שכולנו, ברב או במעט, שרויים בה ונחנקים באבקהּ ולהגיע לנקודה נישאה מעט יותר, ממנה ניבט נוף חדש וננשם אוויר שאינו רק צלול אלא גם צח.
אני מתמלא שמחה וחדווה (!) כשאני נתקל ב"יצירת מופת" – גם בלי קשר לתכניה הספציפיים – כי היא מדגימה את היכולת האנושית להמריא-מעלה.
אני שמח יותר בקריאה של "יצירת המופת" (!) ולא "נעצר" מול היצירה בקיפאון, כפי שמתאר כותב המאמר את תגובתו ל"יצירת מופת".
אולי לכותב המאמר הכרזה על יצירה כ"יצירת מופת" פירושה "חיי נצח קפואים ועצובים" של היצירה. פירוש המושג בשבילי הוא שמחה גדולה וחיוניות רבה בקריאה בחיי אֵלה.
אפשר בהחלט לדון מה עושה את "סיפור על אהבה וחושך" ליצירת מופת בעיניי. זו בהחלט לא קביעה שמעודדת הנהון ושתיקה והיעדר וויכוח. אבל נושא הפוסט הצנוע שלי היה לומר חוות דעת מסוימת על הספרות העברית שאני קורא בשנים האחרונות ולא להיכנס לדיון הזה.
העוינות כלפי המושג "יצירת מופת" היא עוינות כלפי גדוּלה באשר היא, היא "טינה" (במובן הניטשיאני), היא עוינות כלפי מושג ה"קדושה" וההבחנה בין "חול" ל"קודש" באשר הם. זו אותה נמיכות רוח דמקורטית – שלפיה כולם שווים לכולם והכל שווה להכל, אין "גבוה" ואין "נמוך"; למעט, כמובן, מה שמדיד, כמו הכסף, שם בהחלט יש הבדלים בין "גבוה" ל"נמוך" – אותה נמיכות רוח שניבא אותה אלכסיס דה-טוקוויל בספרו "הדמוקרטיה באמריקה".
ספר לא צעיר אף הוא (אם כי הסופר יותר זקן ממני), ספר "אשכנזי" וכותבו אבוי גבר, ובכל זאת ניתוחו טוב יותר מכל ספר אחר שנכתב אחריו. והוא בהחלט "יצירת מופת".
מבקר חופשי 