ארכיון חודשי: אפריל 2021

כמה קטעים ממאמר שכתבתי ל"השילוח" על "דקאמרון" והפנייה למאמר המלא

כמה יצירות ספרותיות שבו למודעות, או שנוכחותן בתרבות הועצמה, בעקבות ימי המגפה הנוכחיים. אלו הן יצירות מהעבר שמתוארות בהן מגפות עבר ממשיות או יצירות עבר שעסקו במגפות בדויות. כך, בצד 'הדֶבֶר' של אלבר קאמי (1947), 'על העיוורון' של ז'וזה סאראמאגו (1995) ו'יומן שנת המגפה' של דניאל דֶפוֹ (1722), בין השאר, הוזכרה גם בשנה החולפת היצירה 'דקאמרון' של ג'ובאני בּוֹקאצ'וֹ, שראתה אור בשנות החמישים של המאה ה-14.

[…]

על היצירה הקאנונית הזו נכתב הרבה. "לימודי בוקאצ'ו" כשלעצמם, אני מניח, הם תחום ידע נרחב עד כדי כך שאדם יכול להקדיש לו בלבד חיים מקצועיים שלמים. בשורות הבאות אני רוצה להציע כמה התרשמויות מהקריאה בבוקאצ'ו של קורא לא מומחה ב-2021.

ארבעה מושגים או תופעות התבלטו לעיניי ונראו לי ראויים לתשומת לב מיוחדת תוך כדי הקריאה בשפע הסיפורי המסחרר שהינו הדקאמרון. ואלה הם: הארוטיות הבוטה; האנטי-דתיות הבוטה לא פחות; המוות העוטף את הכול בסיפור המסגרת המוזכר; ולבסוף משמעות השפע הסיפורי עצמו.

[…]

התעוזה והבוטוּת של הסיפורים (וזה היה רק על קצה המזלג) הטרידו גם את בני דורו של בוקאצ'ו, שחלק מהסיפורים טפטפו אליהם עוד לפני שראה אור הספר בשלמותו. בפתח היום הרביעי הסופר נדרש לאפולוגטיקה מתריסה (האוקסימורון מכוון) על יצירתו המתהווה. בוקאצ'ו מספר שם שהוא זכה לביקורת על הכבוד המופרז לנשים שבא לידי ביטוי בספרו (כאמור, בוקאצ'ו כתב שהן קהל היעד שלו) ועל סיפורי האהבים הבוטים שמצויים בו: "ואמרו כי בגילי [בוקאצ'ו היה אז בן ארבעים בקירוב] כבר לא יאה לרדוף אחר דברים כגון אלה, כלומר, לספר על נשים או להשביע את רצונן" (עמ' 227).

בוקאצ'ו, במגננתו-התקפתו, מספר סיפור על אב ובנו שחיו בבידוד מהציוויליזציה. אך כשהבן הצעיר, בביקור ראשון בעיר לאחר שהורחק ממנה בגיל שנתיים, מגלה בה את הנשים, הוא מבכר אותן על כל "תהילת חיי הנצח ועל אלוהים וקדושיו" שביקש אביו ללמדו לאהוב בהתבודדותם (עמ' 228–229). האנקדוטה הזו נועדה להציג את היצר כדבר-מה חיובי, כדבר-מה עז שאי אפשר לעמוד מולו, וכדבר-מה שהדת ברשעותה ובסכלותה מתנכלת לו. בוקאצ'ו נעצר כאן כפסע בלבד לפני הכפירה הרדיקלית.

הוא נעצר לפני הכפירה בכך שהוא מבאר שהיות שהיצר טבעי, מקורו אלוהי:

ובכן, האם יגערו בי האנשים הללו, ינשכו אותי, יקרעוני לגזרים, אם האל הטוב ברא את גופי כולו שיהיה עשוי לחבבכן, הנשים, ואני נתתי לבי לאהבתכן משחר ילדותי, כאשר התחלתי לחוש בסגולות הטמונות בזיו עיניכן, בנועם אמרי פיכן המתוקים מדבש ובלהבה שמציתות האנחות הרכות – האם יגערו בי אם אני מחבב אתכן או משתדל לעורר את חיבתכן? יתרה מזו: האם יגערו בי, בהתחשב בכך שנשאתן חן יותר מכל דבר אחר בעיניו של מתבודד קטן, נער תמים, ואולי מוטב לומר: חיית פרא? ודאי הגוער בי כך ואינו מחבב אתכן ואינו משתוקק אל חיבתכן הוא אדם שאינו חש ואינו יודע את הנאותיה ואת סגולותיה של האהבה הטבעית, ולכן איני שם לב אליו אף כהוא-זה. (עמ' 230)למאשימים אותו בעיסוק שאינו יאה לגילו עונה בוקאצ'ו את התשובה המפולפלת הבאה: "אשר למדברים נגד גילי, נראה כי אינם יודעים כי אף שלכרֵשה יש ראש לבן, זנבה ירוק" (עמ' 230).

[…]

הנקודה הזו נראית לי ראויה לתשומת לב רבה. אנחנו עדים אצל בוקאצ'ו לרגע היסטורי בעל חשיבות גדולה בהתגבשות המודרניות והחילון. בוקאצ'ו הוא אחד ממבשריהם המובהקים של הרנסנס והעת החדשה, של החילוניות והמודרניות האירופית. ויסוד מרכזי בהתקוממות החילונית-הומניסטית הזו נוגע ליחס לגוף ולמיניות.מהרגע ההיסטורי הזה, מהחיכוך הזה, אנחנו יכולים ללמוד דבר-מה גם על הדת (נכון, בעיקר על הנצרות; אבל אני סבור שהנצרות רק מקצינה מוטיב שמשותף לשלוש דתות הספר וכן לדתות אחרות), וגם על החילוניות.

המאבק בין הדת לחילון נוגע ביחס לחיי העולם הזה ששיאם, במובן מסוים, הוא המיניות. הדת נולדה אצל בני האדם מתוך החסך, מתוך התחושה שחיי העולם הזה חסרים, לא מספקים, מאיימים, מסבים סבל וסופם הלא רחוק דומיית קברים. מקורה של הדת בחסך אנושי, כמרפא לו; אבל הישרדותה מותנית בשימור החסך הזה. ואילו החילוניות יכולה לשגשג רק כשהיא מבשרת שחיי העולם הזה יכולים להיות מספקים, כלומר שהאדם בכוחות עצמו יכול לדאוג לעצמו לקיום סביר (והחילוניות תיוותר שברירית לעד, לפחות כל עוד לא נפתרים לא רק מצוקות אנוש במשך תקופת החיים אלא גם עצם עובדת כיליונם).

בימים אלה ממש אנו עדים לאחד מניצחונותיו המפוארים של ההומניזם החילוני ונגזרותיו – החיסון נגד הקורונה; אבל נדמה שככלל ההומניזם החילוני מצוי בתחילת המאה העשרים ואחת בעמדה שברירית. המפגש עם בוקאצ'ו טומן בחובו מפגש עם שורשיו והבנה טובה יותר של חוזקותיו וחולשותיו.

בניגוד לטקסט קנוני כמו 'המשתה' של אפלטון, בו משוחחים סוקרטס וחבריו על אֵרוֹס ומספרים את תהילתו, אך למעשה מבטאים גישה סובלימטיבית המבקשת להתרחק מהמיניות הגסה (תמצית הגישה הזו מתבטאת ביצירת המופת האפלטונית בתלונה ששם אפלטון בפיו של אלקיביאדס, על כך שסוקרטס אמנם מהלל את האֵרוֹס אבל לא נגע בו, באלקיביאדס, ולו באצבע קטנה, כשביקש הלה להעניק לו את נעוריו כשי) – הגישה של בוקאצ'ו למיניות אינה סובלימטיבית כלל וכלל.

כתבתי ל"השילוח" על "דקאמרון" של בוקאצ'ו וכאן מצוי המאמר במלואו.

חג עצמאות שמח!

על "זֶמֶלְווייס – האיש שזעק אמת", של לואי-פרדינן סלין, בהוצאת "ספריית פועלים" (מצרפתית: רמה איילון, 96 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסופר הצרפתי לואי-פרדינן סלין (1894-1961) הוא מגדולי הסופרים של המאה העשרים. בצרפת רבים רואים בו שני רק לפרוסט באותה מאה. דא עקא, שסלין מציב אתגר בפני אוהבי יצירתו. במלחמת העולם השנייה ומעט לפניה הוא תמך בנאצים וכתב פמפלטים אנטישמיים ארסיים. הוא הועמד למשפט לאחר המלחמה אך לבסוף זכה בחנינה. זו אחת הסיבות לכך שרק ב-1994 תורגמה לעברית יצירתו הגדולה מ-1932 "מסע אל קצה הלילה" (בידי אילנה המרמן). גם הרומן השני שלו שקראתי באנגלית, "מוות באשראי", נתפס בעיניי כרומן גדול.

הכתיבה של סלין "המוקדם" רוויה בפסימיזם ובמיזנתרופיות והיא זעקת כאב וזעם נגד גורלו של האדם בעולם הזה, בעיקר גורלם של בני המעמדות הנמוכים. הפנייה שלו לתמיכה בנאצים אינה מפתיעה כל כך כשזוכרים את מקורותיו של הפשיזם בתנועות שאיחדו בין הסוציאליזם השמאלי לימין אנטי-ליברלי ואת הקשר בין האידיאולוגיה הפשיסטית לתפיסות עולם פסימיסטיות. כעת תרגמה רמה איילון ל"ספריית פועלים" יצירה יוצאת דופן. מסתבר שסלין, שהיה רופא, הגיש ב-1924, כעבודת דוקטורט ברפואה, ביוגרפיה של הרופא ההונגרי איגנץ פיליפ זֶמֶלְווייס (עבודת דוקטורט כזו הייתה קבילה אז). זמלווייס היה האיש שגילה את חשיבות ההיגיינה בטיפול בחולים, בעיקר יולדות. הוא ניסה למגר כך את "קדחת הלידה" שגרמה למיתתן של יולדות בשיעורים עצומים. אך הממסד המדעי של זמנו דחה באטימות מעוררת השתאות את המלצותיו.

זה ספר מעניין, אם כי אינו מגיע לרמת שני הרומנים של סלין המוכרים לי. חשוב לציין שזהו טקסט ספרותי באופיו, מכוון ליצירת עניין ואינטנסיביות רעיוניים, רגשיים ואסתטיים, ולא ביוגרפיה יבשה, ובכל זאת אנו בהחלט למדים על חייו של זמלווייס. אבל הדבר שהיה לי המעניין ביותר בקריאה הוא המפתח שמעניק החיבור המוקדם הזה להבנת עולמו הרוחני של סלין, אולי אף להבנה של הפשיזם.  

למרות התדמית הפרחחית שיש לסלין, שנובעת מכך שחלק מחדשנותו הספרותית הגדולה נשענת על הכנסת לשון הדיבור לספרות, הרי שהוא אינטלקטואל מובהק, במובן זה שעבודותיו ארוגות בשיח רעיוני כולל. כך גם זמלווייס בעיניו הוא יותר מזמלווייס. בעצם, דמותו של זמלווייס חושפת אמביוולנטיות עמוקה (ונסתרת כאן בחלקה) בעולמו של סלין.

ראשית, סיפור החיים הזה מעודד מיזנתרופיות גדולה, שאמנם נולדה כתוצאה מאהבה נכזבת לאנושות. מקרהו של זמלווייס "מדגים בפנינו את הסכנה המאיימת על מי שחפץ יותר מדי בטובתם של בני האדם" (הקדמה מ-1936, עמ' 5). גילוי חשיבות שטיפת הידיים, לכאורה גילוי שתוצאותיו הברוכות ברורות כשמש, ועם זאת, כמה מתנגדים קמו לגילוי הזה! ישנה כאן הלימה עם המיזנטרופיות של "מסע אל קצה הלילה": "כי עוד לא הכרתי את בני-האדם. עכשיו כבר לא אאמין אף פעם למה שהם אומרים, למה שהם חושבים. רק מבני-האדם צריך לפחד, מהם ורק מהם, תמיד" (חלק א', עמ' 19 בתרגום אילנה המרמן). המקרה של זמלווייס ממחיש גם עד כמה זניחה התבונה בעולם בני האדם: "האם האדם בתבונתו הבסיסית ביותר לא ישאף שהאנושות, המובלת בידי מלומדים מפוכחים, תיפטר לעולמים מכל הזיהומים אשר עשו בה שמות, ולפחות מקדחת הלידה, החל מאותו יוני 1848? אין ספק. אלא שהתבונה היא בסך הכל כוח זניח בעולמנו" (עמ' 59; ההדגשות במקור וכך גם להלן). הלכי הרוח האלה מפקפקים בתקוות "הקידמה", בכוחה של התבונה האנושית ובהומניזם, כולם עקרונות יסוד ליברליים. לא ייפלא שסלין כורך במרומז את הדחייה של הממסד המדעי את תגליותיו של זמלווייס באכזבה מרוח המהפכה הצרפתית ומרוחות הליברליזם של "אביב העמים".  

האמביוולנטיות של סלין מעמיקה וקודחת עד שורשי הקיום עצמו. סלין מבטא כאן פילוסופיה קיומית פסימיסטית. האושר האנושי בכללותו הוא מקסם תעתועים של הנעורים הבריאים. בכמה משפטים יפיפיים, שברמת אלה המופיעים ברומנים הגדולים שלו, הוא מנסח זאת כך: "העולם סובב על צירו אך ורק מכוח שכרונה השופע של הבריאות, אחד הכוחות המופלאים של הנעורים, האוצרים בקרבם גם כפיות טובה ועזות מצח. השעה העגומה מגיעה תמיד ברגע שבו האושר, אותה אמונה אבסורדית ונאצלת בחיים, מפנה את מקומו לאמת בלב האדם. מקרב כל אחינו, האין זה תפקידנו [הרופאים] להישיר מבט אל האמת הנוראה הזאת, ובאופן היעיל והנבון ביותר?" (עמ' 12).

אך אם כך הוא הקיום, מדוע לרפאו? ישנה בביוגרפיה אמביוולנטיות עמוקה ונסתרת של סלין ביחס למושאה. נדמה לי שהאמביוולנטיות עולה מהציטוט הבא: "הוא [זמלווייס] היה אחד מאותם אנשים, נדירים למדי, המסוגלים לאהוב את החיים על טיבם הפשוט והיפה ביותר: החיים עצמם. הוא אהב אותם מעבר לכל היגיון. בדברי הימים החיים אינם אלא הזיה, האמת היא המוות. ואילו הרפואה, ביקום הזה, אינה אלא רגש, צער, חמלה קצת יותר פעילה מהאחרות" (עמ' 25). אהבת החיים הלא הגיונית של זמלווייס לעומת אמת הקיום שהיא המוות. אותו צד פסימיסטי הולם את השקפת העולם הפשיסטית שנטתה לראייה פסימית ואלימה של החיים ואף לפולחן המוות.

ועם זאת, סלין אכן אמביוולנטי. והוא משבח את זמלווייס על שלא הרכין ראש מול המוות כמו עמיתיו ש"בצביעות, בחשכת האדישות, הם כרתו ברית עם המוות". ואילו זמלווייס: "הוא לבדו התנגד לגורל" (עמ' 39).  

לסיום, נושא צדי שקיים פה הוא בכל זאת רב עניין. ניתן לאתר בדפים אלה מחשבה מעניינת על היחס בין הרפואה לספרות. המגלים הגדולים ברפואה, כותב סלין, מוּנעים "מהתלהבות פיוטית" הרבה יותר מאשר מודרכים על ידי "חומרת המתודות הניסוייות". זאת מפני ש"האדם הוא יצור רגשני. אין יצירה גדולה שהיא נטולת רגש" (עמ' 55).

על "אפוקליפסה אף פעם", של מייקל שֵלֶנְברגר, בהוצאת "שיבולת" (448 עמ', מאנגלית: יובל סימן טוב)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

משבר הקורונה יהווה לדעתי זרז להתייחסות רצינית יותר של האנושות למשבר האקלים. הנה ראינו במו עינינו כיצד חיינו השאננים מתהפכים להם לחלוטין. תודעת אפשרות התהפוכה הרדיקלית הזו תכשיר את ההבנה שעלינו להיערך לתרחישים אחרים שנראים לנו אולי לא סבירים בגלל מגבלות הדימיון שלנו.

אך עד כמה חמור משבר האקלים ומה הדרך הנכונה להתמודד אתו? הטענה של מייקל שֵלֶנְברגר, פעיל סביבה אמריקאי מוכר ומי שגם מייעץ כיום ל – IPCC ("הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים" של האו"ם, שדוחותיו הן הבסיס הבינלאומי להתמודדות עם שינויי האקלים), הינה שמה שהמדע מבשר בפועל אינו אפוקליפסה. "מי שמאמין ששינוי אקלים עלול להרוג מיליארדי בני אדם ולגרום לציוויליזציות להתמוטט, יהיה אולי מופתע לגלות שאף לא אחד מדו"חות ה-IPCC מכיל תרחיש אפוקליפטי כלשהו. בשום מקום ה-IPCC לא מתאר כיצד מדינות מפותחות, כמו ארצות הברית, יהפכו ל'גיהינום אקלימי' שמדמה את קונגו. מערכות הניקוז, החשמל והכבישים שלנו ימשיכו לעבוד גם ברמות ההתחממות הפוטנציאליות הקיצוניות ביותר" (עמ' 37).

ואילו במדינות העניות, כמו קונגו שהוזכרה, טענתו היא שפיתוח כלכלי חשוב יותר (יותר מהיערכות להתחממות הגלובלית והניסיון להפחתתה) ליכולת של אוכלוסייתה להתמודד עם אתגרים, כולל עם אתגרי שינויי האקלים : "אין ספק שאנחנו צריכים להיות מודאגים מההשפעה של שינויי אקלים על אוכלוסיות פגיעות", אבל "זה מטעה, כאשר פעילים סביבתיים מדברים על הסיכון שמהווה שינוי האקלים לאנשים כמו ברנדט [אישה מקונגו], מבלי להכיר בכך שהגורם המרכזי שיקבע את רמת החיים שלה, את עתיד ילדיה ונכדיה, הוא התפתחות כלכלית, ולא שינוי האקלים" (עמ' 42).

שלנברגר, חשוב להבהיר בחדות, לא מכחיש לא את ההתחממות הגלובלית, לא את היותה תוצר ידי אדם ולא את היותה מסוכנת. אך הוא מבקש שנגדיר את הסכנות הללו ללא הפרזה והפחדה ושנסב את פנינו גם ליכולות שלנו להתמודד איתן. למשל, שנשים לב לכך שמספר מקרי המוות מאסונות טבע בעולם יורד בתלילות בעשורים האחרונים בגלל היכולות האנושיות הגוברות.

שלנברגר מצטט את מדען האקלים בעל השם קרי עמנואל: "מדינות עשירות הן חסינות יותר, אז בואו נתמקד בהפיכת אנשים לעשירים וחסינים יותר" (עמ' 49). צריך לבחור, לפיכך, "נקודת אמצע" בין צמיחה והתפתחות כלכלית לבין טיפול בנושא האקלים. גם מבחינה סביבתית, עלינו להיות בעד אורבניות ובעד תיעוש במדינות המתפתחות. תיעוש יוצר עושר ועושר מצדו מביא לצמצום האוכלוסייה ומאפשר התגוננות טובה יותר משינויי האקלים ואילו העיור מפנה שטחים פתוחים. עוד כוללת התזה של שלנברגר תמיכה נלהבת באנרגיה גרעינית המזהמת הרבה פחות מאנרגיה של דלקי מאובנים ויעילה הרבה יותר מ"אנרגיות מתחדשות".

האם שלנברגר צודק? קראתי כמה ביקורות שנכתבו על הספר בחודשים האחרונים בעיתונות הליברלית בשפה האנגלית. המבקרים טענו בחריפות ששלנברגר ממעיט בסכנותיה של ההתחממות הגלובלית, אך אפילו בביקורות הללו הודו המבקרים שיש משהו בכמה מטענותיו (בטענה שיש הפרזות בהפחדות, למשל, או בטענה על הצורך בבחינה מחודשת של היחס שלנו לאנרגיה גרעינית). להפרזות בהפחדות יש מחיר. ההצבעה של שלנברגר על התעוקה הפסיכולוגית של התחזיות האפוקליפטיות נראית לי ראויה לתשומת לב מיוחדת: "מחקרים מצאו שבהלת האקלים תורמת לחרדה ולדיכאון, במיוחד בקרב ילדים […] ב-2020 מצא סקר לאומי מקיף שלאחד מכל חמישה ילדים בריטים יש סיוטים על שינוי אקלים" (עמ' 45).    

אבל כמי שאינו מומחה לנושא ההתחממות הגלובלית אבל כן, יש לקוות, בעל מיומנות קריאה מסוימת, תרומתי, מלבד הצגת עיקרי הטיעונים של הספר לעיל, תתמצה בהערות הבאות.

הספר, ראשית, אינו כתוב טוב במיוחד. הדבר נובע בין היתר מהדילוג בין מקרים ואנשים ספציפיים לתזות-על, טכניקה מקובלת בסוג ספרי עיון כאלה, אך במקרה הזה יוצרת בלבול ואף סחרחורת אצל הקורא. גם התרגום כאן אינו מסייע בקריאה קולחת. בנוסף, למרות הרושם שנוצר בתחילת הספר שה – IPCC אינו מתריע על התפתחויות קטסטרופליות, הרי שלקראת סוף הספר שלנברגר טוען אחרת. הוא יוצר כעת הפרדה בין הדו"חות עצמם של ה – IPCC לבין ה"סיכום לקובעי מדיניות", ובו גרסה "שהייתה הרבה יותר אפוקליפטית מכפי שהצדיק המדע" (עמ' 312). יש דבר-מה מטעה בהבאת המידע הזה לקורא רק בסוף הספר.

מישל וולבק טבע פעם ביטוי יעיל לתיאור מדע מוטה בגלל תפיסות עולם פוליטיות. המחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטאות, טוענת דמות אחת שלו, "מסריחות מאידיאולוגיה". בעיניי, אחת הסיבות לספקנות ביחס לסוגיית ההתחממות הגלובלית היא החשד שגם כאן המדע "מסריח מאידאולוגיה". זכותם של אנשים להיות אנטי-קפיטליסטים או תומכי צמחונות; אין זו זכותם להניח להשקפותיהם האידיאולוגיות להפריז או לעוות את מה שאומר המחקר המדעי ביחס להתחממות הגלובלית. שלנברגר, בסוף הספר שרובו עוסק בדיון עובדתי, מעיר כמה הערות מעניינות על האידיאולוגיה הסביבתנית (Environmentalism). "הסביבתנות היא הדת החילונית השלטת בקרב האליטה המשכילה של המעמד הבינוני-גבוה ברוב המדינות המפותחות" (עמ' 323), הוא כותב. היא דת כי היא "מספקת סיפור חדש על התכלית של המין האנושי ושלנו כפרטים. היא מסמנת טובים ורעים, גיבורים ונבלים" (עמ' 323). הסביבתנות החליפה את האל היהודי-נוצרי בטבע ובנוסף יש "איכות קלוויניסטית מסוימת לתנועה הסביבתית, במובן זה שהעולם [האנושי] נתפס כמקום מרושע שמוטב היה לו נשמד והוחזר לממלכת הטבע" (עמ' 331).

אבל "מסריחה מאידיאולוגיה" יכולה להיות לא רק הסביבתנות. גם אמונה בשוק החופשי, אותה מבטא שלנברגר,  היא אידיאולוגיה ולא לחינם ראה אור הספר הזה בהוצאת "שיבולת" הימנית. קראתי בסך הכל בעניין את הספר אך חלקים לא מעטים בו העלו באפי ריח עז מאד של האידיאולוגיה המוזכרת.