מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה, שראה אור לראשונה באיטליה ב-2011, הוא, כך הסתבר לי, ראשון מארבעה רומנים במחזור שמכונה על ידי ההוצאה "הרומאנים הנפוליטניים". הרומן כונה על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ [של המחברת]". מעניין מאד להשוות את הנטייה הנרחבת הזו של סופרת אירופאית מרכזית שמכוונת גבוה לנטייה דומה בת זמננו, הפעם מצפון היבשת, למחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים, שמהולל גם הוא על ידי הביקורת, של הנורווגי קארל-אובה קנאוסגורד. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ה-19, או אל הרומנים הגדולים של המודרניסטים הגדולים מתחילת המאה העשרים? או, ספציפית, אל "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד?

"החבֵרה הגאונה" מספר, מנקודת המבט של זמננו, על ילדותה של המספרת המכונה אלנה בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי בסוף שנות הארבעים ובמרוצת שנות החמישים. במיוחד מתמקדת המספרת אלנה ביחסיה עם ילדה בת גילה, שנהיית חברתה, בשם לינה. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמו המספרת היא בעלת כישרונות אינטלקטואליים בולטים, למעשה יוצאי דופן אף יותר משל המספרת. כמו המספרת מערכת החינוך בנפולי, כלומר כמה ממוריה, מזהים את כישרונותיה המופלגים, אבל שלא כמו המספרת היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה לאחר חמש שנות לימוד בלבד ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לעינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של הנס הכלכלי של שנות החמישים שמגיעים גם לדרום איטליה. זה, למעשה, טקסט עסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת": אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של העבר המפואר, עליבות מחד אבל קלאסה בביגוד, הנעלה ומיני מאכל מאידך. זה טקסט איטלקי עסיסי אבל בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. זה, ככלל, רומן נהדר וויטאלי, או, במילותיה הקולעות של המספרת המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים".

אבל זה אינו רומן גדול, זה אינו מאורע ספרותי. אשתמש לרגע נוסף בהשוואה לקנאוסגורד (ל"מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה שלו, שתורגם לעברית) כי הוא מסביר גם מדוע "החברה הגאונה" אינו מאורע ספרותי כפי שהינו לדעתי "מוות במשפחה". בעוד "מוות במשפחה" מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס במבנה שלו, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד, באמצעות שתי תמות מרכזיות, שגם קשורות ביניהן ברומן. התמה הראשונה היא מערכת היחסים בין המספרת ללינה, מערכת יחסים סבוכה ומעודנת שיש בה רגשי אהבה, קנאה, התפעלות וקבלת השראה מצדה של אלנה. התמה השנייה היא החניכה לתרבות ולספרות. הן לינה והן אלנה קוראות ספרים רבים ואף כותבות והן אף חולמות להיות סופרות על מנת להיחלץ מהעוני. התמות הללו המבריחות את הרומן מעט מאולצות וחשופות. הנקודה היא שהן פוגמות בהערכת היצירה לא בגלל עצם נוכחותן, הן לא מפריעות במיוחד כשלעצמן, לא תבנות הרומן הוא הבעיה. הן מפריעות בגלל שמאולצותן וחשיפותן מאפשרות לקורא "לתפוס" לרגע את הסופרת באי שלמות, "להציץ לה". אני מאמין שחלק מההתפעמות שלנו מספרות גדולה נובעת מבנייה בראשנו של דמות-סופר רב-מג וחף כביכול מפגמים, דמות שמוקמת אד-הוק בראשנו בזמן הקריאה ואינה זהה לסופר בשר ודם שכתב את היצירה בפועל. וברגע ש"תפסנו" את הסופר במגושמות, ולו קלה, מתפוגג הקסם.

ואף על פי כן זה, כאמור, רומן נהדר. ואחת הסיבות לכך נוגעת גם היא בנקודה שהעליתי זה עתה. מלבד החלישה על זירה חברתית שלמה, ההולכה הבלתי מאולצת לרגע של הקורא מסצנה לסצנה, יצירת הדרמה מפיסות חיים פשוטות (כאמור: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח"), ההדהוד הרחוק – המעודן אך הנוכח – של הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטינית, התיאור המדייק של לבטי הילדות וגיל ההתבגרות, מלבד כל זאת יש עוד יסוד שהופך את הרומן למצוין. אתה סומך על הסופרת. משלב מוקדם אתה סומך עליה. ואתה סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שתספר לך "סיפור טוב", כתוב במשפטים "יפים". אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש איזושהי תחושה חמקמקה, שנבנית בראשו של הקורא, הקורא הזה לפחות, שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, את הכאב ואת העונג שלהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים של מישהו אחראי שלא יוליך אותך שולל באשר לטיבם של החיים. אני יודע שהאמירה שלי יכולה להישמע נאיבית, אז על מנת לסבר את האוזן של הקוראים הפורמליסטים והמלומדים יותר בתורת הספרות אומר שאולי זה חלק מהיכולת האסתטית של הסופרת הזו, ליצור בך את התחושה הזו שהיא מכירה את החיים, שהיא לא תוליך אותך שולל וכו'. התכונה הזו שלה ליצור בך תחושה של מישהו מורכב ואחראי, באה לידי ביטוי במיוחד בתיאור היחסים בין אלנה ללינה, שם מצליחה הסופרת לפרוש את עושר הרגשות ביחסים האלה, המכילים, כאמור, קנאה ואהבה והתפעלות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם.

אז לא מאורע ספרותי, כמו שהנו אולי רומן אחר ומוקדם יותר של פרנטה, הסופרת הכותבת בעילום שם, "ימי נטישה" שמו, רומן אינטנסיבי ביותר, המתקרב להגדרה הזו. אבל רומן מצוין.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה טקסט אוטוביוגרפי שמשתמש לא רק בזיכרון, הכלי הטבעי של הכתיבה האוטוביוגרפית, אלא גם בחלום. הוא מורכב מפרקונים קצרים שנוצרו בהשראת חלומות של המחזאי והסופר בן השמונים ושתיים. ההתבססות על החלומות מאפשרת מפגש חי עם המתים, היא גם מקרבת את האוטוביוגרפיה אל הספרות כי הרי כולנו יוצרי סיפורים מופלאים, המעורבים ממציאות ובדיה, בחלומותינו.

זה טקסט מעולה ברובו. הוא חי, חי, חי. הוא מקורי, נעצר כפסע לפני אידיוסינקרטיות (פסע חשוב), ולכן מפתיע. הוא מדגים כיצד חיי הנפש הם דבר רענן ומוזר. וזה מה שספרות טובה עושה. ספרות טובה היא אנטי פיליסטינית באופן מהותי כי היא ממחישה שהנפש (לא רק הנכסים והגוף ומאורעות החיים "הגדולים מהחיים") היא דבר מה מסעיר. באופן הזה מטופלים כמה פרקי חיים של יוסף בר יוסף: הילדות בירושלים החרדית, המעבר של האב הסופר, יהושע בר יוסף, שהתפקר, לתל אביב ("בעוד עשר שנים לא יישארו חרדים, כולם יתפקרו, אתם תראו!" אומר האב בשנות הארבעים), עזיבת האב את הבית והאישה יראת השמיים לטובת תל אביבית חילונית, חזרתו כעבור שנים אל האם בהשפעת בנו, נישואיו הקצרים של בר יוסף ל"דליה" (רביקוביץ'), התאבדותו של בנו בן השש עשרה ("ופתאום אני נזכר שכשעלה בינינו שוב נושא הגירושים אמר לי דורי שזה לא כדאי מבחינה כלכלית, ככה בדיוק, מילה במילה, לא מילה יותר, ואני, אילו יכולתי הייתי אומר לו שהתאבדות זה יותר לא כדאי מבחינה כלכלית"), הצלחותיו כמחזאי ברוסיה ועוד.

אחד מהיסודות שמעניקים לכתיבה של בר יוסף את טעמה המיוחד הוא העירוב בין החושני לרוחני. הנה תיאור של סבתו: "נדמה לי שכבר אמרתי שאני לא זוכר אם ממש חיבקה אותי, בידיים, עניין לא מקובל אז, אבל ודאי נשאה אותי בידיים גם בינקותי וגם אחר כך כשהיה צריך, וגם אם לא חיבקה זה מה שאני זוכר, הקול שלה, ניגון הדיבור, החיוך, העיניים, הכל היה חיבוק שעטף אותי […] ואני זוכר את הכסתות במיטה שלה, שבה נולדתי, כולה קפיצים ותענוג לקפוץ עליה וליפול לתוכה, ואת קציצות הבשר הנהדרות שלה עם הרבה בצל מטוגן, פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ופעם כשעמדה וטיגנה ואני עומד ומסתכל במחבת הרוחשת ומחכה, נו, שיהיו כבר מוכנות, או אז שמעתי אותה אומרת לדודתי, 'תראי את האור על הפנים שלו, חתיכת שכינה על הפנים שלו', ואולי בזכות זה, ודאי יש סיבות נוספות, קציצות הן בשבילי משהו שמעבר לבשר עם בצל מטוגן". שכינה וקציצה. והנה תיאור של הסבא, שבא אחרי דיון קצר כיצד זה יהיה בפועל בתחיית המתים, כיצד זה יהיה להתגלגל מתחת לאדמה ב"גלגול מחילות" לארץ ישראל, "מה עושים עם הסלעים שבדרך ועם שורשי העצים ואיך עוברים את הים וגם מה קורה עם עצמות החיות". הנה התיאור: "ואני מעלה בזכרוני את פניו של סבא כשדיבר על תחייס המייסים. הייתה בהם מתיקות, נדמה לי שאפילו ליקק בלשונו את שפתיו אחרי כן, וזה היה מזכיר איך היה מלקק את שפתיו אחרי שהיה מכניס לפה שלו חתיכה מן הדג הממולא של סבתא שיינדל בארוחת ליל שבת, ועולה בדעתי שהוא דיבר על תחיית המתים כעל מושא של געגועים, שהרי אז יפגוש סוף סוף את אמו ואת אביו, שמהם נפרד כשהיה בן ארבע-עשרה ללוות את סבו ואת סבתו הזקנים לארץ הקודש, והם נרצחו כולם בשואה". תחיית המתים וגפילטע פיש. השידוך הזה בין המטפיזי לחושני יכול גם להפוך לסוג של קיטש, קיטש יהודי שומני כציר דגים, קיטש שקיים כמדומה בכמה מכתביו של יהושע בר יוסף או אף אצל בשביס זינגר, אבל כאן לא נחצה הקו.

אני אוהב אנשי רוח שצד מסוים בהם בז לרוח. כך כתב ברנר ב"המעורר": "ניסיון אומר: הקברנים, הרגילים בגופים מתים, מזלזלים בהם; סופרי סת"ם, הרגילים במזוזות, אינם חרדים עליהן; העסקנים, הרגילים בהמונים, אינם נוהגים כבוד בהם; ובעלי הנפשות העמוקות, הרגילים בכל מצבי-הרוח, אינם מתפעלים ביותר מערכם של ה'אידיאלים'". וכך דליה רביקוביץ' כאן: "כשפרוסק, החתיך בן הקבלנים היה עובר רוכב על האופנוע שלו, והחתיכה הבלונדינית שלו מאחוריו, רגליה עם הברכיים החשופות פונות הצידה מתגרות ומגרות את כל העולם, אמרה דליה לא פעם אחת, 'איך אני מקנאה בה, להיות היא!', ואני שאלתי, 'את מתכוונת לזה או סתם חיינדלה?', והיא אמרה, 'מה זה מתכוונת! הרגע הייתי מתחלפת איתה!'. והיא כבר כתבה אז כמה משירי 'אהבת תפוח הזהב' הנהדרים שלה". אגב, שימו לב לחספוס המרענן בדיאלוג ("או סתם חיינדלה"). ועם זאת, בר יוסף מסרב לראייה חד צדדית של הקיום, לייאוש, כמו במחזותיו של חנוך לוין, למשל (תמיד יש יתרון לא הוגן לחד צדדיים, ל"קיפודים" ולא ל"שועלים", באמנות, וזאת מבלי להכחיש את גאוניותו של לוין). בר יוסף בן השמונים רוכב על אופניים "בלי ידיים כמו שקראו לזה". לפחות בחלום הוא רוכב כך. חבורת נערים היושבת על הגדר אומרת "תראו את הזקן הזה הקירח על האופניים". "אני שומע ומסתכל סביבי ואומר לעצמי, שאופניים יש, אלה שאני רוכב עליהם, אבל איפה כאן זקן? ואיפה כאן קירח? – הרי בראש שלי, בפנים, כולי מלא תלתלים של בן השבע עשרה שהייתי".
היצירה הזו, בחיוניותה, היא בת שבע עשרה מתולתלת.

פורסם במדור לספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בלילה שבין ה-27 ל-28 באוקטובר 1910 יצא, למעשה ברח, לב טולסטוי, בן השמונים ושתיים, מביתו, מלווה ברופאו האישי בלבד. לאחר טלטלות ברכבות ובין יעדים שונים נפטר טולסטוי בביתו של מנהל תחנת רכבת זניחה בשם אסטפובו ב-7 בנובמבר. טולסטוי היה אז הסופר המפורסם והנחשב ביותר בעולם, ובריחתו הייתה סנסציה עולמית (או כמו שכתב ברנר פה בארץ, כמה חודשים אחר כך, ובסרקזם, בהספדו המאלף על טולסטוי אותו העריץ: "ואם הדבר לא הרעיש את העולם, כפי שרצו להשיאנו העיתונאים מרעישי העולם, שהרי עולם לא פסק לנהוג כמנהגו, הנה עולם-העיתונות נתגעש בוודאי"). אך הוא היה, למעשה, הרבה יותר מסופר. מאז המשבר הרוחני שעבר סביב גיל חמישים, בסוף שנות השבעים של המאה ה-19,הפך טולסטוי למגדלור רוחני, שהטפותיו נגד הרכוש ובעלי הרכוש, נגד האלימות על כל סוגיה (המלחמה והאלימות הפנים-מדינתית), נגד הנצרות הרשמית ובד בבד נגד המטריאליזם והניהיליזם ואף נגד האמנות והמיניות עצמה, הכו גלים בעולם כולו וטלטלו את רוסיה. טולסטוי אף נודה מהכנסייה הפרבוסלבית ורק פרסומו העצום מנע משלטון הצאר לנקוט תהליכים נגדו.

מדוע ברח טולסטוי מביתו? זו השאלה המרכזית שסביב התשובה לה בנוי הספר הזה שראה אור לראשונה ברוסיה ב-2010. המבנה של הספר לפיכך הוא כדלקמן: בסינסקי מתאר בראש כל חלק מהספר בפירוט שלב משלבי הבריחה של טולסטוי עד למותו, בריחה שהייתה לא מתוכננת כהלכה וחסרת יעד ברור. ביתרת כל פרק הוא חוזר לאחור, לביוגרפיה הארוכה והעשירה של טולסטוי, על מנת למצוא שם את שורשי האירוע הדרמטי שסיים את הביוגרפיה הזו. כך שיש כאן ביוגרפיה בעלת מבנה מעניין: דרך הפרספקטיבה של סוף החיים נפרשים החיים עצמם.

העמדה הבסיסית של בסינסקי בסוגיית עילת הבריחה, שהיא עילת-הקיום של ספר על נושא שכה רבות נכתב עליו, היא גם זו שהופכת את הספר הזה לספר שכדאי להתוודע אליו. לבריחה ניתנו בעבר פירושים שונים, רומנטיים בעיקר. גרסה אחת הייתה כי "טולסטוי עזב על מנת להתערות בעם". זו הגרסה ששלטה בעידן הסובייטי, מספר בסינסקי. גרסה אחרת היא זו: "טולסטוי עזב כדי למות. מצדו של נפיל הרוח היה זה אקט של שחרור מן השבי החומרי, שהיה עינוי עבורו. 'שחרורו של טולסטוי'. כמה יפה! ובגרסה הארצית: כפי שחיה חזקה החשה במותה הקרב עוזבת את הלהקה, כך עזב טולסטוי את יסנאיה פוליאנה משחש בקץ הבלתי נמנע". בסינסקי כופר בפרשנויות הרומנטיות הללו או מעדן אותן. עזיבתו של טולסטוי הייתה בריחה, הוא גורס, בריחה בעיקר מהיחסים המתישים עם אשתו, סופיה אנדרייבנה, ובריחה גם ממעמד הסלבריטאי הנערץ שכולם עלו אליו לרגל ליסנאיה פוליאנה, מעמד שהתיש אותו גם כן.

כך שתיאור יחסיהם של טולסטוי ואשתו, והיריבות שצמחה משנות השמונים של המאה ה-19 בין אשתו של טולסטוי ל"פאולוס" שלו, מי שנטל על עצמו להפיץ את בשורתו של טולסטוי בעולם, ולדימיר גריגורביץ' צ'רטקוב, הוא חלק הארי של הספר. ואיזו מערכת יחסים טראגית זו הייתה! סופיה אנדרייבנה, מעריצתו של הגאון הספרותי, אישה פקחית בצורה בלתי רגילה, אך גם אישה קורבנית שאיימה (וכמעט מימשה) כמה פעמים להתאבד אם טולסטוי לא ייענה לדרישותיה. והוא, מצדו, אחרי חמש עשרה שנות נישואים מאושרים, מי שהפך את לבו והתמכר לרעיונותיו הדתיים ולעולמו הרוחני, על חשבון אשתו, על חשבון אהבתו לאשתו וגם על חשבונה כפשוטו. איזו תסבוכת. טולסטוי, למשל, ביקש שיצירותיו יינתנו לציבור חינם אין כסף, ללא תמורה, וסופיה אנדרייבנה התנגדה לכך במרץ רב, ובהצדקה גמורה מבחינתה. אחרי שילדה לטולסטוי שלושה עשר ילדים, מתוכם שרדו שבעה, היא לא רצתה להותירם בחוסר כל. הצוואות השונות שניסח טולסטוי ובהם ביקש להוציא את זכויות היוצרים מידיו ולתיתן לכל החפץ בקריאת יצירתו, היו עילה מרכזית לסכסוך בינו לבין אשתו. בסינסקי מצליח לשמור על איזון בתיאור הטרגדיה הזו של הזוג טולסטוי, איזון בלי טיוח של חולשות שני הצדדים, וזה הישג נאה, בניגוד למגמות אופנתיות שמטילות את האשמה על הגבר טולסטוי, או למגמות שמרניות שמדברות על כך שסופיה אנדרייבנה לא הבינה את גאוניותו ונפשו הנעלה של בעלה. למעשה, בסינסקי מצליח להיות הוגן גם כלפי השלישי שבסיפור, צ'רטקוב, "מאהבו" הרוחני של טולסטוי, "המפריד" כפי שכינתה אותו סוניה אנדרייבנה, אדם נוקשה וחסר טאקט אך גם אדם אמיץ ומרשים, ומי שבאמת העריץ את טולסטוי והיה מסור באמת ובתמים לרעיונותיו.

המעלה המרכזית של בסינסקי הוא שהוא מציג את טולסטוי כדמות אנושית מאד, כנפש מיוסרת, קשה, מתוסבכת, גאונית – ועם זאת נפש יפה כל כך, גדולה כל כך. כך שלמדף העברי מתווסף ספר ביוגרפי חשוב על טולסטוי, בהתחשב בכך ש"טולסטוי" של אנרי טרויה, הביוגרפיה הקיימת בעברית, למיטב זכרוני, הוא ספר שערורייתי למדי, בכך שטרויה מתקלס בטולסטוי המאוחר, טולסטוי החוזר בתשובה, במין רגש עליונות מופרך של אנטי-קלריקל צרפתי ציני ושטחי (למרות שורשיו המזרחיים של טרויה), שלא מגיע לקרסולי הענק שהוא טורח על הביוגרפיה שלו (אפילו פלובר, צרפתי משמעותי יותר מטרויה, שקרא בהתפעלות אדירה את "מלחמה ושלום", כתב לטורגנייב, שהכל טוב ויפה, אבל למה הוא, טולסטוי, מתפלסף כל כך בין קטעי הפרוזה האנושיים שהוא כותב?).

לעתים הספר מעט טרחני בהביאו פרט ועוד פרט ועוד אחד מקורות טולסטוי, משפחתו וסביבתו. אבל, ככלל, הוא מעניין ויפה.