מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המבחר שקוּבּץ בספר הזה מכיל עשרות רבות של מאמרים, מתוך כחמש מאות רשימות שפרסמה רביקוביץ בעיתונות לאורך השנים. גדעון טיקוצקי, בעריכה משובחת כרגיל, בחר וכינס לכאן רשימות של ביקורת ספרות ומחשבה על ספרות, בצד רשימות שעוסקות בפוליטיקה ובתרבות במובן הרחב של המילה, וכן מאמרים שיוחדו לאישים מכל התחומים הנ"ל, בעיקר לאחר פטירתם (רבין בצד רחל איתן, לדוגמה).

קראתי את הקובץ בעניין רב, אף כי בשני אגפיו, זה הספרותי וזה התרבותי-פוליטי, אין תחושה של מפגש במבקרת ספרות בעלת השקפת עולם ספרותית מגובשת, או במבקרת תרבות והוגה פוליטית בעלת תפיסה וחזון מקיפים ומרשימים. כמה עשרות עמודים שמכונסים כאן תחת הכותרת "תרבות חילונית בארץ הזאת: פולמוס", וכוללים מאמר של רביקוביץ מ-1995 ותגובות לו (נתן זך, אברהם הפנר ועוד), למשל, אינם מרשימים במיוחד מבחינה הגותית (חסר בהם, בין היתר, ניסיון הגדרה של המושג המורכב הניצב בבסיסם: "תרבות"), הגם שכל הנוטלים בפולמוס חלק היו והינם אנשים מרשימים בהחלט.

העניין הרב שמעוררת הקריאה בקובץ אינו נובע רק מכך שבקריאת אסופות מהסוג זה נלכד דבר מה מרוח הזמן, המנשבת ביעף באסופה (כאן משנות הששים המוקדמות עד שנות התשעים המאוחרות). כאשר אדם אינטליגנטי כמו רביקוביץ מעיד בעצם תגובותיו על רוח הזמן, נלכד משהו תמציתי ממנו. ישראליות מסוימת, מכמירת לב יותר מאשר מעוררת נוסטלגיה ולבטח יותר מאשר מעוררת רתיעה, נחשפת בקריאה בקובץ ומרעידה דבר מה בנפש הקורא (הקורא הזה, לפחות). העניין הרב שמעוררת הקריאה אינו נובע גם רק מהצצת העומק שיש כאן לזן הולך ונכחד מהארץ: איש הרוח השמאלי, האינטלקטואל המוכיח בשער. אם כי הקובץ בהחלט מתעד את אחת מהנציגות הסימפטיות של הטיפוס הישראלי ההיסטורי הזה, שיורד מהבמה בשנים האחרונות (לצערי, בדרך כלל), ולא רק בגלל התערערותה של עמדת השמאל כפי שעוצבה מאז 67' (ורביקוביץ הציונית עומדת במאמריה על ההבחנה בין 67' ל-48'), אלא בגלל שקיעתו של מוסד איש הרוח מסיבות אחרות, לא כולן מונהרות לנו עד תום. העניין הרב בקריאה גם אינו נשען רק על רשימות מרטיטות כמו "עשרים וחמש שנה", רשימה על התייתמותה של רביקוביץ מאביה שמת בתאונת דרכים והיא בת שש. והעניין הרב ברשימות לבטח גם אינו נשען על רשימות מסקרנות גרידא כמו זו שכתבה  רביקוביץ על אלתרמן, כשהיא מתנגדת לפסילתו הגורפת המפורסמת בידי זך, או זו שכתבה על זך ובני דורה, כתבה באהדה ובאפיונים בעלי ערך, או אף זו, מ-1966, שבה כתבה בלהט נגד רומנים בלשיים . ולבסוף, העניין הרב ברשימות הללו, גם אינו נובע מהטון הרביקוביצי, שילוב של שנינות, ארסיות ונואשות (שאצל רביקוביץ מתלווה להם צטטנות-יתר), שהפך למעין אבטיפוס של כתיבה נשית של סופרות אינטלקטואליות ישראליות (ע"ע קסטל-בלום). לגברים, אגב, בעיותיהם שלהם (פחות נואשות וארסיות ויותר נפיחות, למשל).

לא, העניין הרב שמעוררת הקריאה אינו נובע רק או בעיקר מכל הסיבות הללו. הוא נובע מכך שלמרות שהקובץ אינו מציג, כאמור, השקפת עולם ספרותית או פוליטית סדורה ומקיפה, הרי שיש בו רגעים תכופים של ברק ועומק ורגישות מסחררים. רביקוביץ מתגלה בקובץ הזה לא כצבא מאורגן ומסודר במלחמת התרבות והאידיאולוגיה, כי אם ככוח גרילה שכמה מפעילויותיו, הקטנות אך הנועזות, מעוררות תדהמה (המטפורה אמנם בעייתית, כי "כוחה" של הגרילה הרביקוביצאית, לעתים קרובות, מתגלה ברגישות עילאית גם למי שאינם אהודים עליה מלכתחילה).

אם לפתוח בדוגמה עקרונית ליכולת הזו, הרי זו נמצאת במאמר קצר שפורסם ב-1980 ונקרא "יפֵי הנפש ואנשי החיל". זה מאמר רלוונטי עד עצם היום הזה שדן באופן עקרוני באותו טיפוס ישראלי היסטורי שהוזכר (איש הרוח המוכיח בשער). אבל אחד הערכים המוספים שמכניסה רביקוביץ לדיון הוא התובנה ש"יפי נפש" הם אנשים שאכפת להם מהזולת דווקא משום הכאבים הפנימיים שלהם, ולא משום איזה אנינות נעלה. יפי-הנפש "לא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם. לפעמים, צר לי לומר, יש בהם שמץ גיחוך". לקו המחשבה הזה, הער למצוקות הזולת, שייכים גם ניסיונותיה של רביקוביץ להבין (לא להצדיק, כמובן) את הניכור שהוביל את יגאל עמיר לרצח רבין.

וכך, תדיר בין הדפים, אתה נתקל בנסיקות קצרות, נסיקות של מחשבה ורגש, או נסיקות-ניסוח שלהם, נסיקות שלעתים גובלות בגאונות. כך, למשל, היא ההגדרה של בני דורה, "דור המדינה", במאמר מן העיזבון שנכתב כנראה בתחילת שנות התשעים: "בני גילי הם דור ה'בייבי בום' הישראלי, מפונקים יותר מכל אלה שקדמו להם, פחות מן הבאים אחריהם, אבל נהנים מן המזיגה המופלאה של אידאליזם ונהנתנות".

ובתחום הספרות, בביקורת מ-1965, על "נציב המלח" של אלבר ממי, הנה דוגמה למחשבה מעמיקה הניתנת בסיגנוּן של משוררת: "אני מכירה אנשים הקוראים ספרים בתאווה עצומה […] אני מכירה אנשים שהעולם צר עליהם אם אינם יכולים להפליג בספרים לארצות רחוקות […] אני מכירה אנשים שרעבים לסיפורי מדע בדיוני […] אשר לעצמי – אני מחפשת ידידים. שום ספר לא נתחבב עלי עדיין בשל תיאורי נוף שבו או בשל עלילותיו. רעיונות מעולים יש בהם משהו כובש יותר, אולם אין בם כדי להרגיע. הפגישה עם דמויות נעלות היא הדבר היחיד המסב לי שמחה שלמה".

גם הספר הזה בעצמו מאפשר מפגש עם "ידידה" שמתגלה, לפרקים, כ"דמות נעלה".

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

נגה אלבלך בחרה לקובץ הזה ממאמריו של דיוויד פוסטר וואלאס שעוסקים בספרות ובספרים, מאמרים (במובן הרחב של המילה) שנכתבו בין 1990 ל-2008, שנת התאבדותו של וואלאס (הוא נולד ב-1962).

ישנם כאן כמה מאמרים מפורסמים (מאמר ההתקפה הלא מרוסנת על ג'ון אפדייק, למשל) בצד "מאמרים" שהינם למעשה תיאורים שכתב וואלאס לקורסים בספרות ובכתיבה שהעביר במוסדות להשכלה גבוהה. אלה האחרונים הינם טקסטים מעניינים ביותר ומשעשעים ביותר, שלצד הצגה מעניינת של תפיסותיו הספרותיות של המורה וואלאס, ניתן לקוראם כסיפורים קצרים אקספרימנטליים (במובן הטוב של המילה, לשם שינוי), שמכוננים בקריאה "דמות", את דמותו של המרצה הקפדן, השאפתן ותיאור יחסו העקרוני לספרות.

הדחף המרכזי שמפעם בטקסטים המעניינים מאד שקובצו כאן הוא, לטעמי, רצונו של וואלאס לראות בספרות יותר מאשר בידור, לראות בה, למעשה, כוח רוחני ביקורתי ואף, אולי, כוח גואל בתרבות ימינו. אחת השאלות הגדולות של זמננו היא האם זה רציני להיות רציני. אולי היחס הנכון לקיום הוא אירוני? וואלאס מחפש כאן את הרצינות, בלב תרבות אירונית וקלת דעת באופן מובנה, והוא עושה זאת ב"כוח אש" (אם לגנוב ביטוי מאחד מסיפוריו) אינטלקטואלי-מוסרי-ורגשי עז ביותר – וחיפוש זה אחר הרצינות בספרות הינו ההסבר לחלק נכבד מחשיבותו.

המגמה האנטי-בידורית הזו של הקובץ באה לידי ביטוי במסה שהעניקה לקובץ את שמו, כשוואלאס עומד על המתח בין כתיבה כצורך פרטי לבין כתיבה כצורך לרכישת אהדת הקוראים, ומתרה בעצמו ובקוראיו לא לשכוח את הצורך הראשון. המגמה האנטי-בידורית באה לידי ביטוי במסה הקצרה על קפקא, שיש בו צד מצחיק, מדגיש וואלאס, אך זהו "הומור דתי", ש"אינו נגיש לצעירים שהתרבות שלנו אימנה אותם לראות בדיחות כבידור ובידור כהרגעה". הדחף האנטי-בידורי בא לידי ביטוי בחוות הדעת הקצרצרה בשבחו של המשורר הפולני זבינגייב הרברט, ש"מר קוגיטו" שלו "מתגושש באומץ ובמסירות עם ה ש א ל ו ת  ה ג ד ו ל ו ת של הקיום האנושי", ולעומת שירתו "כל הספקטרום של השירה האמריקנית נראה חולני". המגמה האנטי-בידורית הזו באה לידי ביטוי בביקורת המהללת (שלא הבנתי את חלקה, כנראה מאי היכרות מספקת, שנובעת מצדה בחלקה מאי-רצון להיכרות מספקת, עם הפילוסוף שעומד במרכזה) על הספר "הפילגש של ויטגנשטיין", ביקורת שמהללת את הספר הנ"ל על רצינותו הפילוסופית. וכמעט לבסוף: המגמה האנטי-בידורית באה לידי ביטוי במסה שתופסת חלק נכבד מנפח הספר, "טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". המסה הזו מכילה כמה תובנות מעניינות מאד (למשל על הניכוס שמנכסת הטלוויזיה את הביקורת עליה לתוכה, ולכן על חוסר התוחלת של הספרות בנקיטת עמדה אירונית דומה). ועם זאת, המסה הזו חשובה יותר בעיניי בעצם קיומה מאשר בתובנותיה הספציפיות. סופר אמביציוזי ורציני כמו וואלאס הבין שאי אפשר לעסוק בספרות ללא התעמתות עם המדיום שבזמן כתיבת המסה (1990) האפיל עליה. ועדיין, המסה אינה גולת הכותרת של הקובץ כי לוואלאס היה חסר טיעון מרכזי בדיון: השוואה בין עצם המדיום הספרותי לזה הטלוויזיוני וניתוח ההשלכות הרוחניות העמוקות של המדיום הספרותי כשלעצמו. לניתוח כזה היה צריך להמתין ארבע שנים, עד להופעת הספר "האלגיות הגוטנברגיות" (1994) של מבקר הספרות האמריקאי (ולימים אחד מהמהללים של “Infinite Jest” של וואלאס), סוון בירקרטס.

מה שהינה, בעיניי, גולת הכותרת של הקובץ היא המסה "דוסטוייבסקי של ג'וזף פרנק" מ-1996. זהו מאמר ביקורת מהלל לביוגרפיה המונומנטלית של פרנק. מה שקורץ לוואלאס בביוגרפיה הינה, קודם כל, המסירות השווה של פרנק לניתוח מדוקדק של הטקסטים של הסופר הרוסי ולפרישת יריעה תרבותית עצומה שמסבירה את תפקידם בתוך המציאות הרוסית בכללותה. בכך מתעלה פרנק על שני המחנות היריבים הגדולים בחקר הספרות במאה ה-20: אלה ש"מתייחסים לספריו של המחבר בצורה הרמטית, תוך התעלמות מעובדות על הנסיבות שבהן פעל המחבר ועל אמונותיו" (למשל, אנשי "הביקורת החדשה"), ואלה "שיש להם אג'נדה תיאורטית, המתמקדים כמעט בלעדית בהקשר ומתייחסים למחבר ולספריו כאל לא יותר מתוצרים של הדעות הקדומות, דינמיקות הכוח וההזיות המטפיזיות של תקופתו" (אנשי ה"פוסט" למיניהם). אך מה שבעיקר מושך את וואלאס הרי הוא דוסטוייבסקי עצמו (ולפחות אחד מסיפוריו המעולים של וואלאס, "ניאון ותיק וטוב", הוא סיפור ווידוי דוסטוייבסקאי מובהק). כלומר, היכולת של סופר לעסוק בסוגיות החשובות ביותר, הרוחניות והרגשיות כאחד, להיות כוח משמעותי בלבטי התקופה, ועם זאת להיות סופר מתוחכם מהנה מאד. לכן מצרף וואלאס ברצף הביקורת קטעים של תהיות מהסוג הבא: "האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים?"; "האם הטעם האמיתי לחיי הוא פשוט לחוות כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאה?"; "מה זה 'אמריקאי'?". התהיות האלה מדגימות שאלות בסיסיות שהספרות בת זמננו זנחה ושהספרות של דוסטוייבסקי מזכירה לנו שתפקידה של הספרות לעורר ולהתמודד עימן.

מאמר ההתקפה המפורסם על אפדייק ו"הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים" של הספרות האמריקאית (וואלאס מצרף את פיליפ רות ונורמאן מיילר לרשימה) הוא מאמר אדיפלי (של רצח-אב) מעניין מאד, אך הוא חושף צד חולשה של וואלאס, שהוא ובני דורו לוקים בו. כי על מקום "הגבר הנרקיסיסטי הגדול", מתוך האְשמה (האמריקאית כל כך; ולנפש האמריקאית הגברית הדכאונית – ההרסנית כל כך) על הגברות העולה, בחרו בני הדור הזה בעמדת הילד ובתשוקת הילד להתחבב ולהיות "חמוד". ואפילו וואלאס, כהטרמה של בן דור Y מְרצה, סתגלן וחנפני, לוקה בהתיילדות הזו, פה ושם.

בביקורת המוזכרת על הספר "הפילגש של ויטגנשטיין" משתמש וואלאס במטפורה נפלאה שמסבירה גם חלק מקסמו שלו: הספר הנ"ל, כותב וואלאס, מצליח "להזכיר לנו את אינסוף האפשרויות של הסיפורת לשלוח יד וללפות, לגרום לראשים לפעום כמו לבבות". וואלאס מצרף ביצירתו שידוך נדיר בין שכל לרגש. הוא גורם לראשנו לפעום כמו לב.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מחווה של נדיבות תרבותית ואהבה עשה דורי פרנס, כשבחר ארבעים סיפורים (בגימטריה י"ל, כנוטריקון שמותיו הפרטיים של המחבר) מיצירתו הענפה של י"ל פרץ ותרגם אותם לעברית גמישה וקרובה. פרץ (1852-1915) היה חרש תרבות מרכזי, בתרבות האידית והעברית כאחת, אם כי יותר מרכזי בזו הראשונה (שם, בצד מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, הוא נמנה על מכונניה), והוא ראוי מאד למחווה הזו.

פרץ בסיפוריו מציג את העוני הנורא של חלק נכבד מיהודי פולין ומזרח אירופה, בטקסטים שהדחף הסוציאליסטי-הומניסטי שבהם מרכזי. לדוגמה: באופן אירוני וחריף טוען פרץ בסיפור הפותח ("עיר המתים") שיהודים עניים, שחייהם אינם חיים, לא ממש יכולים למות ולהגיע לגיהינום או לגן עדן, כי הרי לא חיו כלל. למעשה, פרץ, באותם סיפורים שלו שהם וואריאציה על סיפורי חסידים, וכמה וכמה מהם כלולים כאן, עיצב והדגיש את הפן הסוציאליסטי של תנועת החסידות עצמה, את הדחף הדמוקרטי שפיעם בה (בהקשר זה: נכלל כאן הסיפור החזק המפורסם "אם לא למעלה מזה", שכאן תורגם ל"אם לא גבוה יותר", שמדגיש את הפן החברתי של החסידות). גם הפנייה לכתיבה ביידיש, שפת העם, עצמה נובעת מאותו דחף שניתן לכנותו סוציאליסטי. עוד עוסק פרץ בסיפוריו רבות במעמד האישה היהודית, מתוך ביקורת על אפלייתה בחברה היהודית המסורתית ומתוך השקפת עולם פמיניסטית (בין היתר הוא עומד על זכותן של הנשים לרומנטיקה ואף לארוטיקה, זכויות שאינן מובנות לעתים בחברה היהודית המתוארת: "שני עולמות נפרדים, עולם גברי ועולם נשי"). מוטיב קרוב לכך הוא הצגת חולשתם של הגברים היהודים (כמו בסיפור היפה "מנדל של ברַיינֶה", ששמו כבר מסגיר את עיקרו, ושבו מוצג הגבר היהודי הלמדן כפנטזיונר שרק פיכחונה של אשתו מציל אותו מאסונות). בסיפורים המעטים שבקובץ שעוסקים ביהודים מודרניים שהמסורת כבר אינה מתקבלת על ליבם, פרץ מתאר את השבר הגדול של אבדן הוודאות הדתית ("לא לחינם נהג סבי עליו השלום לומר: 'מי שאינו אדוק חי עם לב כואב ומת בלי נחמה'"). בסיפור בשם "הילד העני" מבטא פרץ בטון סאטירי את אוזלת ידן של המסורת והמודרניות כאחת מול עוני נורא: "אילו הייתי אדוק, אולי הייתי חושב כך: האם שווה המצווה [לתת נדבה לילד עני] את שמונת הגרוש? כלום לא הייתי יוצא ידי חובתי תחת זאת בתפילת מנחה? או באנחה חמה יותר בשעת התפילה? כיוון שאיני אדוק, עמדה כנגד עיניי רק טובת הילד: עם שמונת הגרושים שלי רק אזיק לו! אהפוך אותו לקבצן לנצח!". סיפורים אחדים נוגעים באנטישמיות הפולנית כלפי יהודים ("זוהי מין כולרה, מין אפידמיה", האנטישמיות, מסביר פולני הגון באחד הסיפורים) ועל רקעה עוסקים בגילויים יוצאי דופן אך מרשימים של קרבה ורעות ואף משיכה ארוטית בין העמים.

חלק מהסיפורים נקראים בהנאה גדולה עד היום. כך הוא, למשל, הסיפור הקצרצר "התענית", על אב יהודי עני מרוד שמשכנע את בניו הרעבים לא להתלונן על מצוקת הרעב בגלל שהיום הוא יום תענית (בעוד אין זה נכון). כך הוא, למשל, הסיפור המפורסם "בונצֶ'ה שתוֹק", על יהודי תם שכל חייו ייסורים, סיפור שנכתב בדחף סוציאליסטי עז אמנם, אבל שהסיום הפאנצ'י שלו מציג עמדה אמביוולנטית כלפי פשוטי העם.

אבל חלק ניכר מהסיפורים, לטעמי, אינם עובדים היום כסיפורים "סתם". או שנושאם וסגנונם זרים ורחוקים מאתנו, או שהם מציגים אלגוריות גסות, או שהם אינם בנויים היטב, או שהם מאריכים שלא לצורך או שאינם קולעים. אביא דוגמה אחת לסיפור שאינו בנוי טוב, לטעמי. הסיפור נקרא "לא תחמוד" ועוסק בגלגולי נשמה, בכך שגלגולה של הנשמה נועד לכפר על חטא קדום. תיאור הסיבה לגלגול הראשון המופיע בסיפור מבריקה: צדיק שעמד להשיב את נשמתו לבוראו סבל מגסיסה קשה. הסיבה: הגוף לא רצה לשחרר את הנשמה בטענה שבקושי חי תחת עולה של נשמת הצדיק הסגפן. בגלל ייסורי הגסיסה האלה "חמד" הצדיק ברגע האחרון ממש מיתת נשיקה ועל חטאו זה – חטא שכבר לא נותר לו זמן לכפר עליו בגלל מיתתו! – הוא נדון לגלגול נוסף. זה מבריק – אכזרי, אך מבריק. אבל המשך הסיפור הארוך הוא ירידה מהפסגה הזו שדווקא מתאימה לפאנץ' ליין. הנשמה מתגלגלת בנשמת צדיק נוסף. או אז היצר הרע מתחפש לארחי-פרחי שמציג קושיות בתורה בפני הצדיק הלמדן. הלה מתקשה לענות עליהן, יוצא מביתו על מנת להתיישב בדעתו ונקלע לפונדק של ערלים. והנה הוא "חומד" את ישיבתם ליד התנור החם, את הוודקה והדג מלוח שמגישים להם, "והחלה סדרה חדשה של גלגולים" (כך מסתיים הסיפור). לא רק שה"לא תחמוד" השני בנלי ואינו שנון כמו קודמו, אלא שהוא גם לא ממש קשור להתנצחות עם השטן המחופש ללמדן מקשן.

כאמור, פרץ הוא חרש תרבות ודמות מפתח, אך האם הוא גם היה סופר טוב? מקריאת הקובץ הזה עולה, אם כן, תשובה שאינה חד-משמעית. אבל זה אינו נוגע לצדקתו המוחלטת של המיזם של פרנס. במקרה של יצירות ויוצרים "קלאסיים" אנו קוראים בהם על מנת ליהנות מהקריאה, מ"קריאה סתם", ובמקרה שאיננו מאתרים הנאה כזו, הרי יש תועלת בקריאה היסטורית, כלומר בהבנת יצירות ויוצרים שהיו חשובים ומרכזיים בזמנם. קריאה כזו תורמת הן להבנת העידן ההיסטורי שבו היצירות והיוצרים הקלאסיים נוצרו ופעלו והן להבנת התרבות הספרותית של זמנם והשפעתה על ההיסטוריה של הספרות.