מבקר חופשי

אם זיכרוני אינו בוגד בי, בעשרות שנות פרוזה ישראלית, היצירות היחידות שעסקו ישירות בסוגיית הזהות המזרחית והתעלו לכלל יצירות משמעותיות הן "חסות" של סמי מיכאל ו"מולכו" ו"מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע. חלק נכבד מהסיפורים בקובץ הנוכחי עוסק בסוגיית הזהות היהודית המזרחית. הסיפור "אנא מן אל-יהוד", שנתן את שמו לקובץ, הוא סימפטומטי. בסיפור, צעיר, בן ליוצאי עיראק שהתכחשו לזהותם, מתחיל לדבר בעל כורחו במבטא עיראקי ונעצר שוב ושוב על ידי שוטרים החושדים בו. סיפור מרכזי אחר, למשל, הנקרא "אמירה בת סלימה", צועד, בעיבוד חופשי, בעקבות ספרי שיריה של המשוררת אמירה הס, ומתאר את לבטי הזהות של ילידת עיראק שקרועה בין העיראקיות לישראליות. אבל סוגיות זהות, כשלעצמן, אינן מספיקות ליצירת ספרות. יש יסוד סכמטי בבסיסן. ככלות הכל, כמה אפשרויות ישנן? או שאתה יהודי, או שאתה ערבי, או שאתה יהודי-ערבי. המונח האחרון, "החתרני", הוא זה שכמדומה מספק לאלמוג בהר, לטעמו, את הרישיון לכתיבת פרוזה. אבל מה שרענן יחסית בתחום האידיאולוגיה אינו מספיק לפרוזה. האידיאולוגיה היא אנלוגית והפרוזה דיגיטלית, וקונספט אידיאולוגי מורכב יחסית כמו יהודי-ערבי הוא קונספט מגושם מאד, בעל רזולוציה נמוכה מאד, בעבור הפרוזה. כלומר, אם מסתמכים רק עליו. בהר אינו מצליח לצאת ממלכודת הסכמטיות של העיסוק בזהות, בניגוד לסופרים שהוזכרו למעלה, שסוגיית הזהות לבשה בסיפוריהם קונקרטיות ובשר, שלא הסתפקו בעצם הצגתה המופשטת. ואם נקביל לעיסוק בזהות מזרחית בישראל את העיסוק בזהות השחורה בארה"ב ניתן להביא דוגמה מופתית: "האדם הבלתי נראה", של ראלף אליסון, יצירה אמריקאית משנות החמישים למאה ה – 20. אצל אליסון העיסוק בזהות השחורה מלווה בפרישה מדוקדקת של מציאות קונקרטית, בסכסוכים קונקרטיים אלימים בתוך הקהילה השחורה עצמה, בדמות מובילה מסוכסכת ועמוקה שיודעת גם שכל נושא הזהות הוא בגד שאפשר בכלל לפשוט אותו.

אבל כל זה לא נמצא כאן. במקום זה, על הרזון התוכני, סוגיית הזהות השלדית, מנסה לכסות השפה. גלים גלים של מלים מלים דוהרים אל חוף הקורא. בהר יודע עברית, אבל הגודש המילולי הזה – שאגב, מאפיין את הדור הצעיר בפרוזה, כמין אנטיתזה, מכאנית פעמים רבות, לדור "הכתיבה הרזה" שקדם לו – הותיר אותי אדיש במקרה הטוב, ונרגז במקרה הפחות טוב. זו, אגב, בעיה קלאסית של משוררים, ובהר הוא גם משורר, הכותבים פרוזה. ספרותיות היתר שניכרת ברובד המילולי באה לידי ביטוי גם בסיפורים קצרים, מופשטים ממקום וזמן קונקרטיים, שהם ניסיונות חיקוי בוטים לסיפורים הקצרים של קפקא.

בחלק מהסיפורים, שלא עוסקים בנושא הזהות המזרחית, יש בהחלט הבלחות של רעיונות מעניינים (בייחוד מעניינים רעיונות סוריאליסטיים-מיניים: אישה הקוצצת את גפי בעלה, שלא ילך אל אחרות; גברים מיניאטוריים החולקים מגורים משותפים ברחם אישה). אבל רובם ככולם הם סקיצות יותר מאשר סיפורים קצרים. האמנות הקשה של הסיפור הקצר נעדרת מהם (נעדרת, למשל, הפואנטה). הניסיון להציג חלק מהסיפורים כ"פתיחות" לסיפורים לא גמורים, הוא תעלול פוסטמודרני נלוז. צריך כישרון פוסטמודרני כביר על מנת להפוך פתיחות ליצירה שלמה (כמו "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קאלווינו, שהצליח, יחסית, בכך).

ומילה נוספת לסיום על הדור הצעיר. בניגוד לא.ב.יהושע וסמי מיכאל, אני מרשה לעצמי לפקפק באותנטיות של מצוקת הזהות המזרחית אצל רוב ילידי שנות השבעים ואילך, שבהר נמנה עמם. נדמה שיותר משיש בעיית זהות שעליה כותבים, יש רצון ערום לכתוב ואו אז מוצאים סוגיה ראויה כביכול לכתוב עליה. ספרותיות היתר של הקובץ הזה, לשונו המסולסלת והאפיגוניות שבו, שתורמת גם לתחושה אנכרוניסטית העולה ממנו, מצביעים אולי גם הם על כך שגם סוגיית הזהות המזרחית של בני הדור השלישי לעלייה המזרחית, היא במידה רבה ספרותית בעצמה. יש כאן הסבת פנים מהמציאות הקונקרטית, המטריאלית (למשל סוגיות של פערים מעמדיים, שאכן קשורים גם למוצא עדתי) לטובת סוגיות "ספרותיות" של חיבוטי זהות. ייתכן, אגב, כי עבור ילידי שנות השבעים, החיים בחברת שפע חומרנית והלומת מידע, אין סוגיות רגשיות בוערות, מלבד הרצון היוקד לכתוב, לחרות את רישומך בסלע הפומביות. אבל או אז האתגר שעומד בפני הכותבים הוא לא להמציא במאולץ סוגיות בוערות, אלא לתאר בדיוק את זה, את החיים ללא רגשות עזים מלבד הבּעתה העירומה מהאנונימיות.

אחת מעילות-הקיום האציליות ביותר של הספרות היא התמרתם של חיים מינוריים ליצירת ספרות מז'ורית. בכלל, הנושא הזה, המינוריות, הוא אתגר כביר במיוחד בהווה, והוא לטעמי אחד הנושאים החשובים ביותר לכתיבה עליהם כיום. מה משמעותם כיום, בעידן הגופני-פעלתני-סואן שלנו, ל-vita contemplativa, חיי הגות חרישיים? או מהי המשמעות, בעידן שמקדש את "הגדול מהחיים", לחיים נקודה? חיים מינוריים?

במהלכו של "שנות אור", פרופסור עמנואל אור, הגיבור, מומחה לתרבות ההלניסטית, מתבקש על ידי הוצאת ספרים לכתוב ביוגרפיה עברית של אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון, אותה דמות שבפרק זמן קצר, קצר משישית מחיי עמנואל אור בן הששים, שינתה את ההיסטוריה האנושית לתמיד. הניגוד הזה, בין חיי המצביא האגדי שמת צעיר כמו כוכב רוק לבין חייו הסואנים מעט פחות של המלומד הישראלי המזדקן, הוא הנושא של הרומן הזה. הנושא הוא המינוריות.

עד כמחצית הרומן הקריאה בו מבטיחה ומפתה. חייו של הפרופסור הרווק, קיום טוב, מכובד, אך נטול ברק, חיי כנסים אקדמאיים של גילדת  ההיסטוריונים, יחסיו האבהיים-ארוטיים עם בתו החורגת, נפרשים באופן קצבי ולא פטפטני. את החיים המקבילים לשלו, שפרופסור אור תוהה אם אינם החיים האמיתיים, מייצגת מצד אחד עיינה, בתו החורגת של הפרופסור העוסקת בהצלחה ובפעלתנות בפיננסים, ומצד שני מייצגים אותם אנשים יצירתיים, אמנים וסופרים. "אילו היה בו הכוח הפנימי היוצר, היה פורץ מתוכו; ואולם, הכוח הזה עקר, וכל מה שנותר הוא להקפיד על סדר היום, על השגרה הסדורה, לדאוג שלא תשתבש בגלל טרדות לא צפויות, ללכת בנתיב הכבוש, לא כאמן, אלא כאומן, בעל מלאכה, שתכליתו בחיים לעשות את מלאכתו נאמנה וללא פגם ותוך גילוי של משמעת עצמית". הרגש השליט ברומן הוא של נוגות לא מתלהמת, של השלמה הולכת וגוברת עם הזקנה ועם הישגי החיים המתונים. הטון השליט הוא אירוני מרפרף, כאומר: "כן, ככה זה, ואין זה מיוחד במיוחד". האטמוספרה היא של יצירה מינורית במובן הטוב של המילה והקורא דרוך לקראת ההמשך.

כאן מגיע רגע האמת של הרומן. אחרי שהוצגו בנאמנות וברגישות נתוני הפתיחה המינוריים, האם יצליח הרומן לזקק מהם ספרות מז'ורית? דרוש כעת כישרון ספרותי מזהיר על מנת להצליח לעשות זאת. אם ניקח דוגמה עכשווית מהספרות העולמית לקושי לבצע את ההתמרה הזו: ב"איש איטי", של זוכה הנובל ג"מ קוטזי, נאלץ הסופר הגדול, בדיוק בנקודה דומה לזו שבאמצע הרומן של שביט, לגאול את גיבורו ממינוריותו על ידי טריק ספרותי בעייתי, על ידי "דאוס אקס מכינה" (הכנסת דמות של מספרת לתוך הרומן, המתווכחת עם הגיבור כיצד לקדם את העלילה). האם יצליח שביט בכך?

ואז ההמשך מגיע. כמו שמש דועכת, שבפרפורי גסיסתה מתלקחות בה נואשות שלהבות אש אדירות אחרונות, שצונחות ברפיון בחזרה לכוכב הכבה והולך, מעניק יעקב שביט לגיבורו כמה מעין-מחאות על חייו המינוריים. פעם זו התערבות ספק אבירית ספק פתטית ספק לא כשרה במניעיה, בחייה של עוזרת הבית שלו. פעם זו הרפתקה אמריקנית עם אישה ישראלית החיה בארה"ב, מיליונרית שמחזיקה את עמנואל אור ספק כמו קליפסו הנימפה המחזיקה את אודיסיאוס הנחשק בשבי מתוק, ספק כמו שליטה המחזיקה ליצן חצר שעל ראשו לא מצנפת מוקיון כי אם מצנפת מלומד.

הבעיה היא  שהקורא אינו מרגיש שגלילת פרטי ניסיונות-המחאה הללו משרתים עד אחד תכליתיות ברורה. דווקא ריבוי המחאות כאן הוא לרעת הספר, יוצר היעדר-חדות-וחריפות. ייתכן כי בכתיבה תמציתית יותר הייתה יכולה מחאה בודדה של הפרופסור להדהד כמו פעמון ענק בערבת חייו. וגם בנפש הקורא. מעל הכל, ריבוי המחאות כאן מסגיר היסוס. 

כתיבת פרוזה היא מקצוע אכזרי. לסופר אסור למצמץ, אסור לחשוף היסוס, אלא אם כן ההיסוס הוא נושאו המוצהר של הרומן. השתלשלות המשפטים בפרוזה צריכה להינתן לקורא כתורה הניתנת למשה מסיני, אחרת הקסם פג והר סיני השגיא ומלא ההוד נראה פתאום מישורי, מפויח וסתמי כמו גוש דן, אליו מושלך הקורא המאוכזב והנה הוא בלב ז'בוטינסקי. תחושת ההיסוס כאן באשר למסלול בו יש להוליך את הגיבור, גם אם היא תחושה דקה, מפוגגת את הקסם. "שנות אור", האינטליגנטי בבירור והקולח, למרות הכתיבה הלקונית-מאופקת, והטון המלנכולי המעודן, לא מעפיל למעלת הכישוף האלכימאי של הפיכת מתכת לזהב, הפיכת חיים מינוריים לספרות מז'ורית.