מבקר חופשי

תגובות

• sivi  ביום מאי 31, 2026 בשעה 5:20 PM

  קישור לתגובה | Reply

  הקשבתי לשיחה שלכם, ורציתי להתייחס לנקודה של האנטישמיות. אני מקווה שהבנתי אותך נכון: הטענה שלך, לפחות כפי שאני שומעת אותה, היא שקצת ענווה לא תזיק. עם זה אני מאוד מזדהה. אנטישמיות איננה תופעה חדשה. היא לובשת צורות שונות, נעלמת לרגע, חוזרת, משנה שפה, משנה מסכה, אבל אינה נוצרת מאפס בכל דור. מה שנדמה לי שחדש אצלנו הוא לא עצם קיומה, אלא חוסר הפחד שלנו מפניה. אולי אפילו היהירות.

  בעבר, יהודים נדחפו לא פעם לעמדות כלכליות וחברתיות שהפכו אותם ליעד נוח לשנאה. באנגליה הנורמנית, למשל, עצם התפקיד שניתן ליהודים במערכת האשראי קשר אותם אל כוח, כסף ותלות שלטונית, ואחר כך גם אל הדמיון האנטישמי שעשה מזה מטעמים. לא היהודים ייצרו את האנטישמיות, כמובן. אבל המבנה שבתוכו הם פעלו הפך אותם לפגיעים במיוחד.

  היום נדמה לי שאנחנו נמצאים במקום אחר, אבל הסכנה דומה: הערכת יתר של הכוח שלנו. יש לנו מדינה, צבא, מערכות הסברה, תחושת צדק היסטורית, ולפעמים כל אלה מייצרים עיוורון. אנחנו מניחים שנוכל להתמודד עם כל מופע של שנאה כלפינו, ואז מגלים מאוחר מדי שלא כל אש אפשר לכבות אחרי שנותנים לה להתפשט. לכן אני מבינה את הקריאה שלך כהזמנה להורדת גובה הלהבות. לא מתוך התנצלות על עצם קיומנו. אלא מתוך הבנה שכוח בלי תבונה פוליטית הופך מהר מאוד למלכודת. לפני שמדברים על דו קיום, צריך קודם להפסיק להזין את התנאים שהופכים אותו לבלתי אפשרי.

  לגבי האות של כניסת השבת – אני חילונית, גרה בשכונה חילונית, ואין לי שום רצון שמישהו ינהל לי את החיים בשם קדושה. אבל הרגע שבו נשמע האות שמקבל את השבת הוא, בלי להגזים, אחד הרגעים הטובים ביותר בשבוע שלי. הוא מזכיר שיש עדיין דבר כזה סף. רגע שבו השבוע מפסיק לדהור, העיר מורידה הילוך, ומשהו באוויר משתנה.

  תודה אריק על השיחה המעניינת.