ארכיון חודשי: אוקטובר 2026

על "כתבים ספרותיים" של זאב ז'בוטינסקי בהוצאת "סלע מאיר"

אוקטובר 9, 2026 – 7:31 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת המארז ההדור בן ארבעת הכרכים הקטנים ("כתבים ספרותיים") מטעה. כיוון שלא כלולים בה שתי יצירות מרכזיות ארוכות של המנהיג הציוני, שהיה גם סופר ומתרגם מחונן, הלא הם שני הרומנים "שמשון" ו"חמישתם". אולם ספרות וספרות טובה אכן מצויה בכתבים. כשנשאל א.ב. יהושע בטון ביקורתי על מהות הקשר בין סופרים כמותו לאינטלקטואלים ציבוריים כמותו – כביכול, מה עניין שמיטה (פוליטיקה) להר סיני (ספרות) – הפנה את תשומת הלב לכך שהציונות נוסדה מעיקרה על ידי סופרים וכותבים. ז'בוטינסקי הוא דוגמה מובהקת לאבחנה זו.

שניים מארבעת הכרכים מוקדשים לשיריו המעטים של ז'בוטינסקי (הנחלקים ל"שירי ציון" ול"שירי חול") ולתרגומיו, בעיקר תרגומי שירה. אלה חלקים ידועים יחסית מיצירתו הספרותית. חלקם הפכו זה מכבר לקלסיים (תרגומיו ל"העורב" ו"אנבל-לי" של אדגר אלן פו, למשל, ושורות חזקות משיריו הפוליטיים כגון: "שתי גדות לירדן/ זו שלנו – זו גם כן!/ שם ירוה לו משפע, מאושר/ בן-ערב, בן נצרת ובני", או: "כי שקט הוא רפש/ הַפְקֵר דם ונפש/ למען ההוד הנסתר!", או "אלוהים, לשלטון בחרתנו/ על לבן-ותכול, ואדום"). עוד באגף זה, של השירים והתרגומים, קראתי בעניין מיוחד את התרגום של ז'בוטינסקי לחלק ניכר מה"תופת" של דאנטה, תרגום מחורז וממושקל מרשים, עד כמה שאוכל להעיד בתחום בו אינני מומחה.

אבל עיקר החידוש במארז, כמדומני, הוא שני כרכי הסיפורים הקצרים של ז'בוטינסקי. אמנם הוא עצמו כינס את רובם במהדורה מ-1930. אלה סיפורים שנכתבו במקור ברוסית, שפה שז'בוטינסקי נחשב לאשף בה, ותורגמו בעבר היטב על ידי חנניה רייכמן (וכך כונסו לכאן). אליהם נוספו שלושה סיפורים שז'בוטינסקי לא כינסם בעבר שתורגמו היטב למהדורה זו בידי דינה מרקון. לסיפורים נלווית הקדמה ואחרית דבר של דן מירון, מלמדות, כרגיל.

קראתי בעניין את הסיפורים. חלקם, אלה שמתרחשים באיטליה בה שהה ז'בוטינסקי כסטודנט, כתובים ברוח הדקדנטית-משהו של ספרות מפנה המאה (והם אכן נכתבו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה; קו פרשת המים הגדול של המאה ה-20, אולי יותר ממועד פרוץ רעותה, הקטלנית ממנה, ב-1939). כך היא הנובלה החריפה "דיאנה" (הבולטת בין היצירות האיטלקיות המוקדמות), על משולש אהבים של סטודנט רוסי, בן דמותו של ז'בוטינסקי, חברו, סיציליאני צעיר שידיו בכל בשם גוֹפרדו, ותופרת חיננית, ערמומית ואף אכזרית, בשם דיאנה. המלחמה התוך-מינית בין שני הגברים והבין-מינית מקבלת כאן ביטוי חזק. ואגב כך, כמה ערכים ז'בוטינסקאיים מעניינים. קודם כל, רתיעה מרעננת מצדקנות והתחסדות – אולי "רוסית" ואולי "יהודית" – המקבלת חיזוק מהאיטלקיוּת: "שיחותיהם, ביחוד על בנות בעל-הבית היו מלאות פניני 'תרתי משמע' […] ברומא בימים ההם היה זה סגנון רגיל בשיחת צעירים עם צעירות, ולאו דווקא בהמון-העם בלבד אלא גם במעלה-הסולם. דבר זה, כמובן, אינו מוצא חן בעיניכם; אך סלחו-נא לחסיד מושבע של איטליה החביבה – בשבילי יש בזה משהו סימפתי, הקונה את הלב בבריאותו". החופש הארוטי מעסיק את ז'בוטינסקי בסיפורים הצעירים הללו גם מבחינה לשונית-לאומית מעניינת. בסיפור אחר מדברת אחת הדמויות בשבח ניבול הפה (אם כי זה לא נכנס לכתיבה!) כך: "דווקא סוג זה בכל לשון ולשון ספג ביותר את הרוח הלאומית האמיתית, ויש בו ביטוי וגילוי שלם ביותר לפסיכולוגיה של העם". ערך ז'בוטינסקאי נוסף העולה מ"דיאנה" הוא התחרות החופשית בה צידד ז'בוטינסקי. הגברים היריבים מחליטים להילחם על ליבה של האישה באופן חופשי, בדומה למשנתו הכלכלית של ז'בוטינסקי.

הנושא היהודי לא מופיע כמעט בסיפורים האיטלקיים ו/או המוקדמים, אך בתחום זה, הלאומי, ראוי לציין סיפור אחד, סיפור פואנטה קלאסי, בו ניכרים כבר ב-1914 (מועד פרסום הסיפור) ענניה המתחשרים של המאה ה-20. רופא יהודי גרמני מְתנה באוזני מאזין על הבוז שהוא רוחש ללבנט: "המזרח? זר הוא לנפשי לחלוטין. הרי לכם הכחשה חיה לכל תורותיהם על הגזע, על קול הדם. הנני בן-מערב מלידה על אף צורתו הבוגדנית של חוטמי". כנרמז, יש לקרוא את הסיפור הערמומי עד תומו ממש, לפני שקופצים על ה"אשכנזיות" המתנשאת כביכול שלו, על מנת להבין אותו לאשורו וגם את מלוא הרלוונטיות שלו לסוגיות שמאז שנכתב הסיפור הפכו להיות מרכזיות הרבה יותר בחיפושי ההגדרה העצמית של היהודים-הישראליים.

עוד בנושא הלאומי ראויים לציון שני סיפורים המציגים דמות "צבר". באחד, "יהודון", מוצגת דמות "צבר" בשם אבינועם (אם כי מדובר בצעיר שנולד ברוסיה ועלה בקטנותו) שסבור שעיקר "ענפי המדע" שיש להנחילם לנוער הינם: "לדבר עברית – ולהרביץ בפרצוף". בשני שם הנער הוא איתמר. אופייני לז'בוטינסקי התרבותי עד קצות האוזניים שבסיפור זה נלקח דימוי מהמיתולוגיה היוונית על מנת לסבר את האוזן על הצבריות השורשית הנרקמת בארץ (! – אנטאוס, גיבור מיתולוגי שהיה בלתי מנוצח כל עוד שמר על מגע עם האדמה). ואילו התרבותיות הליברלית של ז'בוטינסקי מתבטאת בסיפור השני במודעות העצמית המעט מתנצלת באשר לאופיו הלאומי: "מודה אני, יצא מתחת עטי סיפור שובינסטי [=במשמעות המקורית של המושג: לאומני] מובהק".

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "קלאריסה"

אוקטובר 6, 2026 – 9:07 AM

הרומן הקנוני הגדול ביותר כמותית בספרות האנגלית הוא, ככל הנראה, "קלאריסה" של סמיואל ריצ'רדסון, שראה אור ב-1748. הוא מכיל קרוב למיליון מילים (פי ארבעה מ"יוליסס", לשם ההשוואה).

הרומן הזה היה בעל השפעה אדירה לא רק על הז'אנר, אלא על התרבות האירופית כולה. כל אירופה קראה את עלילות קלאריסה, באמצע המאה ה-18. בין מעריציו ומושפעיו הישירים ניתן למנות את המבקר סמיואל ג'ונסון ואת הסופר הנרי פילידנג (שחלק מיצירתו היא פרודיה על ריצ'רדסון; אבל שבהחלט העריך את כתיבתו של מושא הפרודיה), את דידרו ורוסו בצרפת (ולהבדיל את המרקיז דה סאד). איאן וואט, בספרו החשוב The rise of the Novel (1957), מקדיש שליש מהספר לריצ'רדסון, בגלל חשיבותו כאחד מאבות הז'אנר (שליש אחר מוקדש לדניאל דפו – "רובינזון קרוזו" ועוד – ולפילדינג – "תום ג'ונס" ועוד – המוזכר).

כיוון שהרומן הוא בעיניי צורת האמנות הגדולה ביותר, או, שמא אנסח בסובייקטיביות, צורת האמנות הקרובה לליבי ביותר – קראתי בחצי השנה האחרונה את הרומן (באנגלית, כי אין תרגום לעברית, וב"קינדל", שם נוח יותר להיעזר במילון האנגלי-אנגלי המובנה).

נהניתי מאד מהקריאה. לריצ'רדסון יצא שם כסופר שעבר זמנו. ואכן, הדמות הטהורה מדי של הגיבורה מלודרמטית ומעט מרחיקה לטעמו של זמננו. אבל על כך מחפים אלמנטים אחרים שהופכים את ריצ'רדסון לסופר גדול (כמו שמדגיש גם איאן וואט). אלה הם כמה מהיסודות המרשימים כל כך לטעמי: 1. יש כאן ייצוג פראי ועמוק של מלחמת המינים. לא מעורפל על ידי עידון וחיישנות מודרניים. מכתביו של לאבלייס, האציל הפרא שאונס לבסוף את קלאריסה כשהוא שוכב איתה בזמן שהוא מסמם אותה (כן, מעין "סם אונס" נוסח המאה ה-18), הם אינטליגנטיים מאד והוא נותן בהם דרור לכמה מתחים בסיסיים בין המינים שלא נתקלתי בדומה להם בספרות קודם או מאוחר ל"קלאריסה". 2. ריצ'רדסון מתקדם לאט, אבל תמיד מתקדם! יש אמנות גדולה בטוויית העלילה, הנעה אמנם לרוב בצעדים קטנים – שעל רקעם החלקים הדרמטיים באופן מובהק מתבלטים: כגון בריחתה של קלאריסה עם המאהב לאבלייס – אבל תמיד נעה. 3. אפיון הגיבורים דרך מכתביהם (זהו רומן מכתבים) הוא נהדר (כולל ייצוג של דמויות משנה שכותבות בשגיאות כתיב). בייחוד דמותו של לאבלייס הינה דמות עגולה. הוא בהחלט הנבל בספר, אבל הוא גם חריף שכל, גם תוקפני במכתביו, גם בעל הומור וגם חוזר בכנות בתשובה. 4. מצבה הבסיסי של קלאריסה, כבחורה שמשפחתה מבקשת לכפות עליה נישואים לגבר לא מצודד, ולפיכך היא נאלצת לברוח עם לאבלייס, הוא לא רק מקרה סינקדוכי מאלף של עליית האינדיבידואליזם במאה ה-18. הוא עולה בקנה אחד עם עליית הז'אנר שבתוכו מתוארת עלילה זו – קרי, הרומן! הרומן מתמחה בדמויות אינדיבידואליסטיות ובחיי הנפש של דמויות כאלה: וזה בדיוק מה שקלאריסה מבקשת לעצמה מחייה, שיתחשבו ברגשותיה הפרטיים. כך נוצרת הלימה נהדרת בין תוכן לצורה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בביקורות ספרות קצרצרות | לכתוב תגובה

הרצאה על "נתן ועמוס"

אוקטובר 4, 2026 – 7:21 AM

חמישי זה. בת ציון 10 ביד אליהו, תל אביב. הכניסה חופשית.

מאת אריק גלסנר | פורסם בהודעות | לכתוב תגובה

על "שחקני אופי" של מארק רום ("ידיעות ספרים", 160 עמ')

אוקטובר 2, 2026 – 6:48 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

זהו כבר ספרו השלישי של מארק רום, ישראלי יליד קזאן שברוסיה (1983), כפי שמצוין על הכריכה האחורית. לצערי, לא קראתי את שני ספריו הקודמים, ולנוכח ההתמדה המרשימה הזו השתדלתי להגיע לספר הזה. וזו התרשמותי.

זהו קובץ של סיפורים קצרים. חלקם עוסקים בילדות של הדמות הראשית כעולה מברית המועצות לשעבר בעיר פרובינציאלית בישראל שחי בילדותו במציאות דחוקה חומרית. בסיפור אחד, למשל, ילד, שקיבל מסבתו המטריארכלית שטר של גולדה (שמזכירה לו את אותו סבתא; יש בשימוש בדמיון הזה המצאה נאה בתיאור תהליך ראשוני של ישארליזציה) לתשלום לסנדלר שלה, חוכך מה יעשה בשטר שניתן לו כשסבתו מתה. בסיפור אחר, אמן בוגר מנסה לצייר את בית ילדותו מהזיכרון, נזכר בבריון ישראלי שאיים עליו בילדותו וסחט ממנו כספים. בבואו לדייק את ציורו הוא מחליט לפתע לנסוע לאתר ההתרחשות המקורי, כשמטרתו הלא מודעת, או הנלווית, היא לחזור בזמן, לא רק במרחב, לילדות ולסייע לילד שהוא היה. רעיון החזרה לילדות מופיע בוואריאציה אחרת בסיפור נוסף, "עפיפון" שמו, בו מחליט גבר מבוגר, נשוי ואב, לבנות לו עפיפון ולנסוע לבית הוריו, על מנת לשחזר בבגרותו חוויית אב ובן שלא הייתה לו בילדות.

קבוצת סיפורים אחרת עוסקת בזוגיות באופן סאטירי, כשעיקר חיצי הסאטירה מכוונים אל הגבר, המתקשה מעט בדרכי היחדיו. גבר בסיפור אחד משתף אותנו בתכנונו, מייד בפתח הסיפור: "תכננתי להיעלב לקראת הערב". אבל אשתו שמה את תקוותו הצנועה לאיזה "עלבון סטנדרטי, לא מתוחכם מדי, כמעט מוצר מדף", ובכן, שמה אותה לאַל בהתנהגותה האוהבת. אללי! גבר אחר, ד"ר כהן, אנליטי וקר, מנסה לחשב במדויק מתי הרגע המתאים "לקום, לגשת לחדר השינה וללטף את ירכיה של אשתו". הזמן דוחק ו"עליו להפגין קרבה מהר ככל שניתן".

כמו בסיפור על הצייר החוזר לבית ילדותו, נסובים עוד סיפורים על המתח בין המציאות לייצוגה, וכן בין המציאות לפנטזיה-נפשית. אישה בשנות החמישים לחייה הקוראת ברכבת ספרי מתח משערת שגבר שהתיישב לידה הוא חלק מעלילת מתח שפרצה לחייה. חלק מהדמויות נישאות על כנפי חזון, לעיתים קרובות לא ישים. כמו שמנוסח הדבר יפה לגבי גיבור הסיפור "עפיפון": "הנה, בשבוע שעבר הוא קרא ספרון דקיק, כמעט ברושור, שבעקבותיו החליט לנסוע לפינלנד ולהציע את עצמו כשומר מגדלור באי מבודד. רק ברגע האחרון, כשעמד כבר להתלבש ולארוז מזוודה, נזכר שהוא נשוי עם שלושה ילדים ומשכנתה…". לעיתים הגלישה לפנטזיה היא "אמיתית", בתוך המציאות שבונה הסיפור, ואינה מופיעה רק בראשיהן של הדמויות ההוזות.

יש צד נטורליסטי בעולם שמתאר רום, כלומר אלה סיפורים שמדגישים לעיתים את הדל והמכוער, מבחינה פנימית וחיצונית כאחת. כך, למשל, מתוארת "שבעה" מנקודת המבט של מנחמים שמבקשים להיפטר במהירות מהחובה החברתית המעיקה. כדי להעמיק את ה"נומך" הנטורליסטי צירף רום פרספקטיבה "חייתית" לסיפור: עש שמתעופף בבית האבל אחרי שנחלץ מחולצת השליח שהביא לבית האבלים "שלוש חבילות בוטנים בציפוי שחוסם את המעיים, ארבע עוגות תעשייתיות בטעם שוקולד" ועוד. וישנם גם תיקן ושחרוּר בסיפור. סיפור אחר מתעכב במהלכו על גרד במפשעה של גבר צעיר. סיפור אחר נפתח כך: "מדי בוקר התעוררתי אל תוך רחש ניקוי הליחה שלו. שומע מזדמן, דמו יקפא מיד נוכח אותו צליל גושי ומבעבע, שמזדחל באי-אלה צינורות חלודים. אולם אני, לא רק שרוחי התיידדה עם חריקת הנוזלים השטנית, הגיע היום שלא יכולתי עוד לדמיין את עצמי בלי המשקע המזוהם שעלה וירד בגרונו". אין זה חיווי אגבי, הציטוט הנ"ל, אלא עקרוני, עליו מצהיר הגיבור בסמוך כי היה זה רגע משמעותי: "הרגע שבו ראיתי את היופי מבעד ללכלוך".

קפקא כתב שמטרת הספרות היא לבקע בגרזן את הים הקפוא שבתוכנו. בהשאלה אומר שסיפור אחד כאן הצליח לבקע את הקיפאון שלי. "טרקטור" שמו. בסיפור מתואר יום בו צעיר העובד בהוסטל לאוטיסטים מלווה אחד מהם לטיול. אורי ולירון, זה שם הצעיר והמטופל בהתאמה, יוצאים לטיול אל טרקטור שמצית את דמיונו של לירון. הנטורליזם נוכח גם כאן. אורי חש שחייו עלובים. הוא סובל מחסרון כיס וחסרון אהבה. נחמה דלה צצה בראשו פתאום, כשהוא חוזר בתום יום העבודה לביתו: "גם במצבי אני לא לגמרי חסר תועלת, הרי הם הגיעו היום אל הטרקטור!".

מדוע, למרות שגם בסיפורים האחרים יש ניצוצות כישרון ללא ספק, רק הסיפור הזה שבה באמת את ליבי? – חקרתי את עצמי. האם בגלל שהמבנה שלו ברור ומחושל (תיאור יום-"מסע" שלו התחלה-אמצע-וסוף)? האם בגלל שבו, מתוך הקיום הנטורליסטי, מחלץ הסופר אור הומניסטי אמין? ואולי אני קשה מדי עם סיפורים קצרים, שלדידי עליהם להיות נפלאים או לא להיות?

הספרות היא הנאה ונחמה. הנאה ונחמה מורכבות, זה נכון. ובמקרה שהתכנים קודרים הנחמה וההנאה האלו נצרכות שבעתיים. הן לא חייבות להינתן בתוכן, הן בהחלט יכולות להינתן בצורה: במבנה הסיפור, בשפתו. "טרקטור" העניק את נחמת והנאת התוכן והצורה כאחד. בסיפורים האחרים הן היו לי חסרות.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)