'בשרב' הוא אחד מהסיפורים הציניים ביותר שאני מכיר בכלל, ואולי הציני ביותר בספרות העברית (מהסיפורים המוכרים לי, מובן מאליו). זהו סיפור שכולו כיעור מוסרי ורגשי, סיפור הממוקד באנשים המוּנעים על ידי רגשות נמוכים מני נומך, ולבסוף אף מוּנעים למעשים פליליים.
בסיפור הזה, כמו בכל סיפוריו של גרשון שוֹפמן (1880–1972) שכונסו בספרים, ניתן לקרוא ברשת בפרויקט בן-יהודה. הפרויקט מרכז את הקלאסיקות של הכתיבה העברית המודרנית, לפחות את אלו שלא חלות עליהן זכויות יוצרים, ומבקש להצילן מן הנשייה. פרויקט מבורך ולמיטב ידיעתי התנדבותי ברובו, שהגיע הזמן שייתמך כהלכה על ידי גוף תרבות רשמי של מדינת ישראל. במקרה של שופמן, אמן הסיפור והמסה הקצרים ואף הקצרצרים, הפורמט האינטרנטי נראה הולם במיוחד, גם למי שנרתע מקריאת רומנים וספרים ברשת.
'בשרב' שייך לתקופת כתיבתו הראשונה של שופמן, זו שקדמה למלחמת העולם הראשונה. שופמן ישב אז בלבוב שבגליציה (כיום אוקראינה). הוא נמלט ללבוב, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית: נמלט מהצבא הרוסי, אחרי ששירת בו כשנתיים. בלבוב חי בין 1904 ל-1913. וכשאנחנו קוראים בפתיחת הסיפור על דורה, ש"נפלה בינה לבין בעלה, הברוּנט [=ברונטי] המוצק והיפה, הקטטה האחרונה והמכרעת", העוזבת את ביתה ובעלה "מכאן" ונוסעת לעיר ק-ב, אנחנו משערים שמדובר בנסיעה מלבוב, בגליציה המזרחית, לקרקוב, בגליציה המערבית (גליציה, כמזרחה כן מערבה, נמצאה תחת שלטון אוסטרו-הונגרי).
אותה דורה שנפרדה מבעלה נוסעת לעיר ק-ב. ולאיזו מטרה? "להזדמן עכשיו עם לֵף, מי שלפני עשר שנים אהב אותה כל כך ושהיא לא אהֵבתוֹ. הגם שהוא כבר נשוי ואב לילדים, ובכל זאת מעניין הדבר – היזכור, היזדעזע קצת?"
דורה, הפגועה מיחסיה עם בעלה, מבקשת להעלות את ערכה בעיני עצמה על ידי הופעה אל מול מעריץ שלה מהעבר. היא סירבה לו בעבר ואין בכוונתה חלילה להתרצות לו כעת. רק לזעזע אותו קצת. זאת אף כי היא יודעת שהוא נשוי ואב.
אבל אז עולה הסיפור בחֶזקה – וזו אחת ממעלותיו האסתטיות, ההכפלה המתוחכמת של הגועל – כי בחבורה של דורה יש אחד, ארוסוב שמו, השואב הנאה מיוחדת מהצצה אל מפלתם המוסרית והרגשית של הסובבים אותו. הוא מציע ללוות את דורה למפגש המחודש עם לף, מתוך תקווה ליהנות ממראה המפגש הפיקנטי הזה, תהיינה אשר תהיינה תוצאותיו (לף ישתנק לראות את אהובתו שלפנים?). והנה לף, שהוא כיום מורה יגע לילדים קטנים, ומראהו מעט מגוחך (הוא סובל מכאב אוזניים ואוזנו האחת "פקוקה במוך"), נשלף החוצה מבית הספר למפגש הזה שהינו לא בעיתו מכל בחינה.
"'בא הרגע העיקרי! עכשיו צריך להביט, להביט!' – הרהר ארוסוב".
לף מזהה את דורה. אבל לא מתפעל. ולא רק משום שהיא השתנתה, אלא משום יגיעת חיים כללית: "זזו שלשתם לאורך הרחוב, ולף דבר:
אל נא תשכחי, כי מאז כבר עברו כעשר שנים. עשר שנים זהו הרבה מאוד. הרי אני אבי משפ-ח-ה… ואת נזדקנת, דורה!
– אני איני מרגשת זאת.
ואני מרגיש היטב, שנזדקנתי. זה לא מכבר הייתי גם מוטל על ערש דוי, ועכשיו הרי יש לי עסק עם אוזן…"
ארוסוב, המציצן הרגשי, שנהג לצבוט את ירכו דרך כיס מכנסיו על מנת לא להתפקע מצחוק ממפלתם של מושאי מציצנותו הרגשית וכך לחשוף את עצמו – מואס לפתע בהצגה הזו, "שעמום כבד מנשוא נפל עליו". דורה היהירה שמנסה לשכנע את עצמה שכבודה לא נפגע מהמפגש המאכזב שתלתה בו תקוות להרמת הערכתה העצמית; לף האפרורי והלאה כל כך. כל זה משעמם כל כך, בעצם, "הבל הבלים!", קורא בינו לבינו ארוסוב, במה שמעלה את הכיעור המוסרי של הסיפור בחזקה שלישית כבר: העולם האנושי המכוער הזה לא ראוי אפילו להצצה רגשית הגונה מכוערת! הוא ראוי רק להתעלמות.
הרחובות "חנוקי שרב" וארוסוב מטייל בהם עד שהוא מחליט לרחוץ בנהר (הוויסלה, אם נכונה השערָתי שהעיר היא קרקוב). גם כאן ממשיך ארוסוב את מציצנותו הרגשית. הוא אוהב ללכוד את מבטי הנערות המביטות בנערים הרוחצים בנהר: "וארוסוב אוהב לתפוס מבטים גנובים אלו, שאין בהם חיוך כל-שהוא…".
אבל ארוסוב, מסתבר, הוא גם מציצן פשוט. הוא מבקש להציץ בין חרכי ביתני ההלבשה של הנשים המתרחצות. הנה החזקה הרביעית של הכיעור: מציצן רגשי – מציצן מואס ברגשות – מציצן פיזי. אבל, אהה התא ריק! לא, רגע, הנה נכנסת מישהי, אך היא לא מתפשטת. היא נכנסת אל המים עוד ועוד בבגדיה. וזוהי דורה! ואם חשבנו שהגענו לתחתית של ארוסוב, אין זה כך. כי ארוסוב הופך ממציצן למי שעומד על דם רעותו! הוא רק מציץ בדורה המבקשת את מותה.
"עברו רגעים אחדים של שלוה כבדה-כבדה. רגעים, שבהם עודך העד ה י ח י ד י לסוד האסון, בעוד דממה מסביב ואי-ידיעה. אך הנה נשמעה מעבר החוף הצוָחה הראשונה – וארוסוב שאף רוח" (לא לגמרי ברור אם דורה טבעה למוות או שהספיקו להציל אותה, וגם לא לגמרי ברור אם הוקל לארוסוב שראו אותה והצילו אותה, אם אכן כך קרה; מה שברי הוא שארוסוב מתבונן בסקרנות חולנית באישה המנסה להתאבד ולא נוקף אצבע להצלתה. ואף, במילים החותמות את הסיפור, מצטחק לו כשראה את לף מגיע למקום הטביעה: "ארוסוב נזדרז להכניס את ידו לתוך כיס-מכנסיו, אך הפעם אֵחר קצת – והצחוק התמלט").
*
זוהי פתיחת מאמרי ב"השילוח" על הסופר גרשון שופמן ועל מעלותיה של הציניות. המאמר נפתח לקריאה בשלמותו.
