יורגן הברמאס, הפילוסוף הגרמני רב ההשפעה שנפטר לאחרונה בגיל מופלג, היה סנגור של עידן הנאורות בן המאה ה-18, וזאת בתקופה בה אינטלקטואלים רבים תלו בזה האחרון קלקלות רבות.
בהרצאה שהפכה למסה מפורסמת מראשית שנות ה-80, "מודרניות – פרויקט שלא הושלם", טען הברמאס כי במאה ה–18 התפתחה האמונה המודרנית, "ששאבה השראה מהמדע המודרני", "בקדמה אינסופית בידע"; כמו גם שהתפתחה האמונה ב"התקדמות אינסופית לקראת שיפור חברתי ומוסרי". אמונה זו היא לראשונה מודרנית באמת כי אינה שואבת את כוחה מהעבר; בניגוד לרנסאנס, למשל, המקושר בידי רבים לתחילת המודרניות, אך לפי הברמאס אין לראותו כתחילתה של זו במובנה החמור כיוון שהוא ביקש לחקות את התקופה הקלאסית (המסה מופיעה בתוך: Foster, 1998, והמובאות מעמ' 2 שם).
"פרויקט המודרניות נוסח במאה ה–18 על ידי הפילוסופים של הנאורות", המשיך הברמאס, במאמציהם להחליף את תמונת העולם הדתית ואת המטפיזיקה הישנה. הנאורות היא ההכרעה "לפתח את המדע האובייקטיבי, המוסר והחוק האוניברסאליים, האמנות האוטונומית, לפי חוקיותם הפנימית". פיתוח אוטונומי כזה, סברו הוגי הנאורות, יקדם את "השליטה בכוחות הטבע", אך גם יקדם את "הבנת העולם והעצמי", יוביל ל"קדמה מוסרית" ואפילו ל"אושרו של היצור האנושי". את הפרויקט של הנאורות מסביר הברמאס באמצעות הסוציולוג מקס ובר. וֶבר דיבר על העידן המודרני כפיצול של התבונה שגולמה עד אז בדת ובמטפיזיקה לשלוש ספירות אוטונומיות: המדע, המוסר והאמנות. מאז המאה ה–18 כל ספירה מתוקפת באופן ספציפי לה, באמצעות האמת, הצדק הנורמטיבי, האותנטיות והיופי – בהתאמה. כל ספירה נמדדת בכליה-היא, מתמקצעת ומפתחת מומחים ותרבות-מומחים משלה (שם, עמ' 7-8).
אך שימור פרויקט הנאורות – וזו נקודה מכרעת בתפיסה של הברמאס כאן – ייווצר רק אם הספירות השונות ינהלו ביניהן דיאלוג, רק באמצעות "אינטראקציה של היסוד הקוגניטיבי עם המוסרי-פרקטי והאסתטי-אקספרסיבי" (שם, עמ' 11).
הברמאס, ניתן לטעון, מנסה להבהיר במסתו הדחוסה והמאלפת (ועם זאת, חשוב לציין, המבלבלת) ארבעה מושגים גדולים: "מודרניות", "נאורות", "מודרניזם" ו"אוונגרד" (או "סוריאליזם"). ביתר מיקוד, עיקרה – הלא מוצהר עם זאת! – של המסה הוא ניסיון לאפיין את הקשר בין המושגים "נאורות" ו"מודרניזם" דווקא מתוך מודעות להבדלים הגדולים הקיימים ביניהם. הניסיון של הברמאס במסה לא הובן על ידי רבים מהמעירים עליה, שלמשל הדגישו את ההתקפה על הפוסטמודרניות שקיימת בה (ואי לכך מופיעה המסה הזו כמעט בכל אנתולוגיה על הפוסטמודרניות וכך, בין היתר, זכתה לפרסומה הגדול). אך ההתקפה הזו כשלעצמה מבלבלת ביותר, מערפלת יותר מאשר מבהירה, כפי שאציג להלן בקצרה, ואינה, כאמור, כשלעצמה עיקר תרומתה של המסה.
בעיצומה של המאה ה–19, ממשיך אם כן הברמאס, צמחה מה שהוא מכנה במקום אחד "המודרניות האסתטית" ובמקום אחר "מודרניזם". לפי הברמאס (בשלב זה)המודרניזם המשיך את המודרניות של הנאורות בכך שיצר – כדוגמת הנאורות, אם כי בתחום האסתטי, תחום האמנויות – הבחנה חדה "בין המסורת להווה". "תו ההיכר של יצירות הנחשבות כמודרניות הוא 'החדש'", אומר הברמאס (שם, עמ' 2). המודרניזם – כך משתמע כעת, אם כי זה אינו הניסוח של הברמאס – הוא לפיכך בנה החוקי של הנאורות הכללית, בהתנתקו מהמסורת (המסורת האסתטית במקרה שלו).
אבל לתו זה של המודרניזם התלווה עד מהרה תו נוסף: נהייתו של המודרניזם התרבותי אחר האי-רציונלי והטרנסגרסיבי (הברמאס מתייחס, למשל, לבודלר כדוגמה). המודרניזם מורד ב"פונקציות המנרמלות של המסורת"; הוא מבטא "מרידה נגד כל מה שהוא נורמטיבי"; מרידה הן "במוסר" והן "בתועלתיות (utility)" שם, עמ' 3-4). מדובר, אם כך, במגמה של מרידה של תחום האמנויות הן ברציונליות והן במוסר, בדיוק שני התחומים (מדע ומוסר) הנוספים שהחלו להתפתח באופן אוטונומי מאז המאה ה-18 בצד התחום האסתטי.
הברמאס מתאר בביקורתיות את הנטייה הזו של המודרניזם לטרנסגרסיה; את המגמות האנטי רציונליסטיות בתוך המודרניזם האסתטי במאה ה-19. האוונגרד והמודרניזם האלה, לתפיסתו, נוגדים את הפרויקט של הנאורות מהמאה ה-18. חתירה אל מעמקי הנפש יכולה לחשוף, למשל, את מקורותיה של התבונה, לחתור תחתיה ולערער אותה. הפרויקטים של ניטשה ופרויד, למשל, הם פרויקטים אוונגרדיים-מודרניסטיים במובן הזה (וגם השפיעו ישירות על תנועות אוונגרדיות, למשל על הסוריאליזם), ובד בבד הם, בעיקר במקרה של ניטשה אבל גם בפסימיזם של פרויד ("תרבות בלא נחת"), ביקורת חריפה על ערכי תנועת הנאורות.
*
אם נבין נכונה את הרעיונות של הברמאס – כפי שהצעתים בקצרה זה עתה – נוכל להבין את הסיום המפורסם מאד אך המבלבל לא פחות של מסתו, שרק הדגיש את בדידותו האינטלקטואלית המזהרת של הברמאס, כמי שתומך בפרויקט הנאורות (ובד בבד, כאמור, הינו מבקר של המודרניזם!).
הברמאס מחלק את המתנגדים לפרויקט הנאורות לשלוש קבוצות: "שמרנים צעירים", "שמרנים ישנים", ניאו-שמרנים פוסטמודרניים (!) (שם, עמ' 13).
"השמרנים הצעירים", ביניהם מונה הברמאס את דרידה ופוקו, "אוחזים בהשקפות של המודרניות האסתטית", דהיינו המודרניזם. הם משחזרים את ההדגשה של המודרניזם על "הסובייקטיביות המבוזרת, המשוחררת מהצווים של עבודה ותועלתיות". הם שואבים השראה "מהמרוחק והקדום". חלף "התבונה האינסטרומנטלית" הם מציעים את "הרצון לעוצמה" או את "כוחו הדיוניסי של הפואטי". הברמאס מציג את עמדתם במשפט סתום במבט ראשון: "על בסיס גישות מודרניסטיות הם מצדיקים אנטי-מודרניזם בלתי מתפשר"[1] (שם, עמ' 13-14). המשמעות של המשפט תובן כך: "השמרנים הצעירים" הללו הם מודרניסטים ששכחו את הפרויקט המקורי של הנאורות (כלומר, ה"מודרניזם" בסיפא פירושו הנאורות). כמוזכר, בפרויקט הזה המובן כהלכה הספירה האסתטית צריכה להשתלב בחיי היומיום וכן בספירות הרציונאלית והאתית. פוקו ודרידה (כפי שמעיר האנס ברטנס, חוקר הפוסטמודרניות, דוגמה מוצלחת יותר הייתה כאן דלז וגואטרי (Bertens, 1995 עמ' 121)) התמקדו באהדה לאי-רציונאליות של הספירה האסתטית על חשבון הספירות האחרות.
בכדי לענות על התמיהה כיצד פוקו ודרידה, הנחשבים פוסטמודרניים בעיני רבים, אינם נחשבים כאלה בעיני הברמאס (שכזכור מקצה את התואר "פוסטמודרנים" לקבוצה השלישית שהוא מונה), אסביר בקצרה את הבנת הפוסטמודרניזם לפי הברמאס במסה זו. הפוסטמודרניזם הוא הייאוש מהפרויקט המודרניסטי הרודף אחר החדש והחלפתו בהיסטוריציזם ופסטיש ושיבה למסורת. הפוסטמודרניזם אינו קשור בהכרח לעוינות כלפי פרויקט הנאורות. ואילו פוקו ודרידה, לפי הברמאס, הם, בו זמנית, מודרניסטים ומתנגדים לפרויקט הנאורות. הביטוי המוזר בהקשר הזה, "שמרנים צעירים", יובן אולי בכך שההוגים הללו משחזרים (כלומר "משמרים") את הפרויקט המודרניסטי של המאה ה–19, לדעתו של הברמאס. אפשרות אחרת היא שהברמאס התייחס לשימוש שעשו בארצות הברית בפוקו ודרידה, שימוש שנטל מהם את העוקץ הפוליטי ולכן היה שמרני (Huyssen, 1986 עמ' 175). אפשרות אחרת היא שהברמאס פשוט שגה כאן בתיוג שנתן לפוקו ולדרידה (Best & Kellner, 1991 עמ' 245).
"השמרנים הוותיקים", הקבוצה השנייה שמונה הברמאס ובין חבריה הנס יונס וליאו שטראוס, זונחת את הפרויקט של הנאורות ושל המודרניזםכאחד, לטובת מחשבה קדם-מודרנית. הם מבכים את הפיצול הגובר והולך בין המדע, המוסר והאמנות האופייני לעידן המודרני (Foster, 1998 עמ' 14).
הקבוצה השלישית שמונה הברמאס הם "הניאו-שמרנים" ו/או הפוסטמודרניים. הניאו-שמרנים מברכים על התפתחותו של המדע, על הקדמה הטכנולוגית, על הצמיחה הקפיטליסטית ועל הרציונאליות האדמיניסטרטיבית. הם ממליצים לכל ספירה להישאר תחומה בתחומה, על "הגבלה של המדע, המוראליות והאמנות לספרות אוטונומיות המופרדות מעולם-החיים ומנוהלים בידי מומחים". אי לכך הפוליטיקה צריכה להיות אדישה ככל האפשר לצורך בהצדקות מהספירה המוסרית; המדע צריך להתפתח במנותק מעולם-החיים היומיומי; ואילו האמנות צריכה להישאר בתחומה ולזנוח את יומרותיה הפוליטיות והאוטופיות. כתוצאה מכך: הפנייה למסורת באמנות וזניחת החיפוש אחר החדש (Foster, 1998 עמ' 14). הפוסטמודרניזם, בחיבתו לפסטיש ולחיקוי סגנונות העבר, לפי הברמאס, עולה בקנה אחד עם התפיסה הניאו שמרנית על עקרותה של התרבות כמי שאינה מציעה כבר אוטופיה וכמי שפניה קדימה לעתיד.
הברמאס, אם כך, מתנגד לכל שלוש הקבוצות האלו ונותר נאמן לפרויקט הנאורות או המודרניות בן המאה ה-18 שעדיין "לא הושלם" לדידו.
*
את ההערכה הרבה שרחש הברמאס לעידן הנאורות של המאה ה-18 ניתן למצוא בספרו המוקדם, "The Structural Transformation of the Public Sphere" (1962).
הברמאס מתאר בספר זה במונחים אוהדים את הולדת "הסְפרה הציבורית" האינטלקטואלית במערב אירופה במאה ה-18 ואת הולדת העיתונות המודרנית כחלק אינטגראלי מ"הספרה הציבורית" הזו וכן את המשך התפתחותן של השתיים במרוצת המאות האחרונות. אך לא זו בלבד שהברמאס נתן תיאור היסטורי ועקרוני לשינויים שעברו האינטלקטואלים והעיתונות במאות האחרונות, הוא אף מדגיש את המקום המרכזי של מבקרי ספרות בתהליכים הללו. נקודה שהביאה אותי, כמבקר ספרות, להתעניין במיוחד בספרו זה.
*את עלייתה של מה שהוא מכנה "הספרה הציבורית" כורך הברמאס בייסודה של העיתונות. העיתונות נוצרה מחדשות שהעבירו הסוחרים ביניהם על אודות אפשרויות מסחר במקומות רחוקים, המתרחקים והולכים זה מזה, עם התפתחות המסחר והקפיטליזם המודרני באירופה. במילים אחרות: שתי המגמות, "התנועה של הסחורות" ו"התנועה של החדשות", צמחו במקביל. אבל עד סוף המאה ה-17 החדשות הללו נותרו דיסקרטיות, ואי אפשר עדיין לדבר על "עיתונות" (Habermas, 1991 (במקור: 1962), עמ' 16).
מתוך החדשות שהעבירו ביניהם הסוחרים צמחה אט אט העיתונות המודרנית: תחילה כ"שארית" זניחה של חדשות הסוחרים, שהסתננה מבעד למעטה הדיסקרטיות של תחלופת הידיעות ביניהם (למשל, הרפתקאותיהם בדרכים, "התרופות הפלאיות וסופות הרעמים, הרציחות, המגפות, והשריפות" – שם, עמ' 21). אך אט אט הפכו "החדשות בעצמן לסחורה. דיווח חדשותי מסחרי היה עקב כך כפוף לחוקי אותו שוק, אשר לעלייתו הדיווח החדשותי המסחרי חב את קיומו מלכתחילה" (שם, עמ' 21). העיתונות כרוכה אם כך בעלייתה לגדולה של בורגנות חדשה (להבדיל מהבורגנים של ימי הביניים: בעלי חנויות ואומנים): סוחרים, בנקאים, יזמים ותעשיינים (שם, עמ' 23).
תפקידה של העיתונות נהיה מרכזי יותר כאשר החלו הרשויות להשתמש בה להודעות רשמיות ולפרסום צווים, שהנמענים להם החלו להיקרא "הציבור" (שם, עמ' 21). "עד מהרה העיתונות עוצבה בשיטתיות לשרת את האינטרסים של מנגנון המדינה" (שם, עמ' 22).
אך כך, באופן אירוני, החל להנץ קרע בין השלטון לבין הבורגנות החדשה העולה: השלטון אשר פנה אל "הציבור" באמצעות העיתונות, הביא את האחרון "למודעות עצמית" כיריב של השלטון, והמודעות העצמית הזו הובילה את הבורגנות לפיתוח "ספרה ציבורית של החברה האזרחית" המתעמתת עם הרשויות (שם, עמ' 23). נוצרה מודעות ביקורתית ו"ספרה ביקורתית"; נוצר "שיפוט ביקורתי של הציבור המשתמש בתבונתו" (שם, עמ' 24). וכך הציבור נטל לעצמו את השליטה בעיתונות, השתמש בדיוק ב"כלי אשר בעזרתו מִנהל המדינה כבר הפך את החברה לעניין ציבורי" (שם, עמ' 24).
בשליש האחרון של המאה ה-17, אם כך, העיתונות החלה לחרוג מפרסום של אינפורמציה גרידא, והחלה לפרסם גם "הדרכות פדגוגיות, ביקורות וסקירות […] במרוצת המחצית הראשונה של המאה ה-18, במסווה של מה-שנקרא מאמר מלומד, הסק ביקורתי (critical reasoning) פילס את דרכו אל העיתונות היומית" (שם, עמ' 25). התבונה הפכה לכלי ביקורתי שנעשה בו שימוש כנגד הרשויות ושהתגלמה במאמרים מלומדים וביקורות ספרות. זהו "שינוי [היסטורי] רב חשיבות", בו הפך "הנתין לסובייקט (חושב), הנמען של תקנות מלמעלה [הפך] ליריב של הרשויות המושלות" (שם, עמ' 26), ובו נטלה העיתונות תפקיד מכריע.
כך נוצרה "הספרה הציבורית הבורגנית", שלה אין "תקדים היסטורי". הברמאס מדלג תדיר בספרו בין תיאור היסטורי להגדרה מושגית. מהותה של "הספרה הציבורית" היא כדלקמן:
הספרה הבורגנית הציבורית יכולה להיתפס מעל הכל כספרה של אנשים פרטיים המתאגדים כציבור; עד מהרה הם תבעו לעצמם את הספרה הציבורית המווּסתת מלמעלה כנגד הרשויות הציבוריות עצמן, לערב אותן (engage them) בדיון על החוקים הכלליים שמושלים ביחסים בְתוך מה שהוא ספרה מופרטת בבסיסה אבל רלוונטית מבחינה ציבורית של חילופי הסחורות והעבודה החברתית. המדיום של העימות הפוליטי הזה היה ייחודי וללא תקדים היסטורי: שימוש ציבורי של אנשים בתבונתם (שם, עמ' 27).
החידוש ב"ספרה הציבורית" הנו שנוצר מנגנון פוליטי דיסקורסיבי, של וויכוח, בו המתווכחים מנסים לשכנע, והמנצח אינו החזק כי אם בעל הטיעון הטוב יותר. ב"ספרה הציבורית", "חוקי השוק הושעו כפי שהושעו חוקי המדינה" (שם, עמ' 36; ההדגשה שלי), לטובת "הטיעון הטוב יותר". הקשר של המודל החדש הזה לעיתונות הוא אינהרנטי: אותו "דיון רציונאלי-ביקורתי" התנהל בצורה הטובה ביותר במדיום העיתונאי.
*
אך לא רק העיתונות נולדה באותה תקופה, בעידן הנאורות. גם ביקורת הספרות המודרנית נולדה אז. הברמאס, באופן נרחב ומודגש, כורך את עליית ביקורת הספרות בעלייתה זו של העיתונות.
מהו הקשר המדויק בין עליית ביקורת הספרות לתהליכים הללו? האם ביקורת הספרות ניהלה דיון פוליטי במסווה ספרותי? כלומר, האם תפקידה היה לתעתע בבעלי הכוח ובצנזורה, כמו ברוסיה של המאה ה-19, כשהספרות הפכה לפובליציסטיקה-במסווה (כלומר, האם אירופה המערבית במאה ה-18 דמתה לרוסיה של המאה ה-19, כשבאחרונה, לפי התזה של ישעיהו ברלין, הפכה הספרות להיות המדיום שניקז אליו את הדיון הפילוסופי, הפובליציסטי והפוליטי וזאת בגין הצנזורה הצאריסטית)? ואולי ביקורת הספרות פשוט הקדימה את הביקורת הפוליטית, וכך יצרה פלטפורמה של "ספרה ציבורית" ספרותית, אתר וזירה שבהם הציבור דן ומתווכח על נושאים פרטיים-ציבוריים, ושעל גביהם ניתן היה לייסד, מאוחר יותר, "ספרה ציבורית" פוליטית? הטיעונים הללו קיימים אצל הברמאס או משתמעים מדבריו. לפי הברמאס, הדיון הספרותי בעיתונות הפך להיות "המבשר הספרותי של הספרה הציבורית הפועלת במרחב הפוליטי" (שם, עמ' 29). הדיון הספרותי בעיתונות (וכן ב"סלונים" ובתרבות בתי הקפה שצמחה באותה תקופה[2] [3]): "סיפק את מגרש האימונים למחשבה ביקורתית ציבורית שעדיין עסוקה בעצמה – תהליך של הבהרה-עצמית של אנשים פרטיים המתמקדים בחוויות המקוריות של הפרטיות החדשה שלהם" (שם, עמ' 29).
אך כפי שנרמז בציטוט האחרון ("תהליך של הבהרה-עצמית של אנשים פרטיים המתמקדים בחוויות המקוריות של הפרטיות החדשה שלהם"), הטיעון של הברמאס בדבר הקשר בין ביקורת הספרות לביקורת הפוליטית (בעיתונות) מתוחכם הרבה יותר. יחד עם הכלכלה הפוליטית נולדה במאה ה-18 גם הפסיכולוגיה כ"מדע בורגני באופן ספציפי". לפיצול בין החברה לרשויות נלווה פיצול בין הספרה הפרטית, של המשפחה, והספרה הציבורית. המודעות הפוליטית של הבורגנות צמחה אם כך ממקור כפול:
מעמדו של האדם הפרטי שילב בתוכו את התפקיד של בעלים של סחורות ואת זה של ראש המשפחה, את זה של בעל הרכוש ואת זה של 'יצור אנושי' כשלעצמו. ההכפלה של הספרה הפרטית במישור הגבוה יותר של הספרה האינטימית סיפקה את הבסיס לזיהוי שני התפקידים הללו תחת הכותרת המשותפת של ה'פרטי'; בסופו של דבר, ההבנה-העצמית הפוליטית של הציבור הבורגני נוצרה שם גם כן (שם, עמ' 28-29).
כלומר, "הספרה הציבורית" התעצבה כהתאגדות של "אנשים פרטיים המתייחסים זה לזה בספרה הציבורית כציבור" (שם, עמ' 28; ההדגשה שלי). פרטיות האנשים בספרה הציבורית נשענה על הרכוש הפרטי ועל לידת המשפחה המודרנית כאחד. הקשר בין "הספרה הציבורית" למוסד המשפחה המודרנית לא מסתיים בזה – כלומר לא מסתיים בסיוע של האחרון לעיצוב המודעות של הפרט לפרטיותו האינדיבידואלית, עיצוב שסייע להתעמתותו הממשמשת ובאה עם השלטון – גם התפיסה של השימוש בתבונה צמחה מאופי היחסים במשפחה המודרנית (שם, עמ' 28), כיוון שאלה יחסים שאינם יחסי כוח וכפייה.
בכל מקרה: הספרות וביקורת הספרות שימשו כמבססים וכמשקפים של אותה פסיכולוגיה אינדיבידואליסטית ושל אופי היחסים בתוך המשפחה, שאינם יחסי כוח. במילים אחרות: יצירת הסובייקט ההומניסטי האוניברסאלי הייתה בעלת משמעות פוליטית בתקופה ההיסטורית הנידונה; הספרות וביקורתה, שעסקו בכינון הסובייקט הפסיכולוגי הזה, היו, מיניה וביה, פעילויות פוליטית.
אפשר להדגים נקודה זו של הברמאס על פי הרומן "קלאריסה" של סמיואל ריצ'רדסון, רומן שראה אור בדיוק באמצע התקופה הנידונה כאן (1748) והיה בעל השפעה עצומה בכל מערב אירופה, בצרפת ובגרמניה לא הרבה פחות מאשר בארץ הולדתו, אנגליה. והנה, הסיטואציה הבסיסית ברומן הזה (יצירת מופת, לטעמי, גם היום, למרות ארכנותו הגדולה) נוגעת לאותה קלאריסה, שמשפחתה המצומצמת והמורחבת מבקשת להשיא אותה למישהו שאינו מוצא חן בעיניה ומגיעה עד לכדי ניסיונות כפייה באמצעים שאינם אלימות ישירה (איומים, גירוש מהבית, סחטנות רגשית חמורה); וזוהי, ניתן לומר, סיטואציה "ליברלית" קלאסית, בעלת השלכות פוליטיות, הנוגעת לשחרורו של היחיד מעבותות השבט והמשפחה, כמו גם הדגמת הצורך בשכנוע ולא בכפייה במסגרת המשפחתית (יחסי שכנוע שמהם, כאמור לפי הברמאס, שאבה השראה גם הספירה הפוליטית).
כך נוצר מיזוג חסר-תקדים היסטורי בין הדיון הספרותי לבין הדיון הפוליטי, בין הספרות לבין האידיאולוגיה[4] של הבורגנות. ב"ספרה הציבורית" "אינדיבידואלים מופרטים (privatized), בתוקף היותם יצורי-אנוש, תקשרו באמצעות דיון ביקורתי בעולם הספרות (in the world of letters), על חוויות הסובייקטיביות שלהם"; ובד בבד, באותה "ספרה ציבורית" "אנשים פרטיים, בתוקף היותם בעלים של סחורות, תקשרו באמצעות דיון רציונאלי-ביקורתי בתחום הפוליטי" (שם, עמ' 55).
ציבור קוראים משמעותי, שאִפשר את כינון "הספרה הציבורית", נוצר רק במאה ה-18, כאשר "המו"ל החליף את הפטרון" כמארגן את הפצתם של יצירות ספרות (שם, עמ' 38). כתוצאה מכך – וכתוצאה מהתהליכים הפוליטיים-תרבותיים שתוארו זה עתה – עלתה לגדולה במאה ה-18 ביקורת הספרות. אצטט את הברמאס בהרחבה בעניין זה, שכאמור הביא אותי מלכתחילה אל ספרו זה:
הופיע מקצוע חדש, שבז'ארגון של הזמן נקרא Kunstrichter (מבקר אמנות). האחרון קיבל על עצמו משימה דיאלקטית באופן ייחודי: הוא ראה את עצמו כבעל מנדט מהציבור וכמחנכו בו זמנית. מבקרי האמנות יכולים היו לראות את עצמם כדוברים למען הציבור – ובמאבקם באמנים הייתה זו הסיסמה המרכזית – בגלל שהם לא הכירו באף סמכות מחוץ לזו של הטיעון הטוב-יותר ובגלל שהם חשו את עצמם כחלק מכל אלה שחפצו להסכים להשתכנע מטיעונים. בו בזמן הם יכלו לפנות כנגד הציבור עצמו כאשר, כמומחים הנאבקים ב'דוֹגמה' או ב'אופנה', הם פנו ליכולת המולדת לשיפוט של אדם ללא ידע מתאים. ההקשר שמסביר את הדימוי-העצמי הזה הבהיר גם את המעמד הממשי של המבקר: באותו זמן, לא היה זה תפקיד מקצועי במובן החמור. ה–Kunstrichter שמר משהו מהחובבן; מומחיותו המשיכה עד אשר בוטלה [על ידי טיעון נגדי]; שיפוט חובבני אורגן בתפקיד הזה מבלי להפוך, באמצעות התמחות, ליותר מאשר השיפוט של אדם פרטי אחד בין כל האחרים שבסופו של דבר אינם מחויבים בציות לאף שיפוט מלבד לזה שלהם. זהו בדיוק המקום בו שונה מבקר האמנות מהשופט. בו בזמן, על כל פנים, עליו להיות מסוגל למצוא קהל שומעים בקרב כלל הציבור, שגדל מעבר למעגל הצר של הסלונים, בתי הקפה, האגודות, אפילו בתור הזהב שלהם. עד מהרה כתב העת (התכתבות בכתב יד בתחילה, ואחר כך השבועון או הירחון המודפס) הפך להיות הכלי הפובליציסטי של הביקורת הזו. ככלים לביקורת ספרות ממוסדת, העיתונים שהוקדשו לאמנות ולביקורת תרבותית היו יצירות אופייניות למאה ה-18. 'זה בלתי רגיל למדי', תושב של דרזדן כתב בהשתאות מוצדקת, 'שאחרי שהעולם הסתדר במשך אלפי שנים בסדר למדי בלעדיה, לקראת אמצע המאה ה-18 ביקורת אמנות לפתע פרצה לזירה'. (שם, עמ' 41-42).
הקטע המצוטט הוא בעל חשיבות הן להבנה היסטורית של מוסד ביקורת הספרות העיתונאית והן כ"טיפוס אידיאלי" (במונחים של מקס וובר), קרי מודל מושגי, להבנת הביקורת הזו:
- בקטע מתואר הקשר בין המבקר לציבור ולאינטרס של הציבור; כלומר: מתוארת הפוליטיוּת (במובן הרחב של המילה) של מקצוע המבקר. אופייה הציבורי של ביקורת הספרות הוא, כפי שאני מציע במקום אחר, אותו מטה-נרטיב לו זקוק המבקר, מטה-נרטיב "הגדול" ממנו עצמו ומהסופר כאחד – במילים אחרות: מטה-נרטיב ציבורי – עליו הוא נשען כשהוא מבקר את היצירה הבודדה העומדת לשיפוטו.
- המבקר הוא אמנם נציג הציבור אבל הוא גם מדריכו; הוא יכול לצאת נגד הציבור כי הוא דובר בשמה של תבונה גבוהה יותר, אם כי כזו שדוברת עדיין בשם האינטרס הציבורי וכפופה למסגרת "הטיעון הטוב ביותר". היות המבקר דובר של ציבור או מחנכו היא זו שמעניקה לו לגיטימציה.
- הביקורת הספרותית נתפסת כאן כחלק בלתי נפרד מ"הנאורות" ומתהליך הקדמה שהחברה שואפת אליה.
- בקטע הנדון מודגשת תלותו של המבקר בספרה רציונאלית, בה "המנצח" הוא בעל הטיעון הטוב יותר בדיון רציונאלי-ביקורתי. בספֵרה הבנויה על כוח מחד גיסא (סטלין מול אוסיפ מנדלשטם, למשל); או, מאידך גיסא, על פיתוי (יחסי ציבור, פרסום ושיווק, ייצורם של "גיבורי תרבות" במדיה וכדומה) – אין משמעות או יכולת קיום דומה למבקר ספרות, כפי שתפקידו מנוסח כאן.
זוהי, אם כן, "הספרה הציבורית" בגבורתה, "ספרה ציבורית" שמוסד ביקורת הספרות היה חלק אינטגראלי בה.
*
מהם התהליכים ההיסטוריים שפגעו ב"ספרה הציבורית" של המאה ה-18? הברמאס מתארם בהרחבה אך אני אתמקד בשינויים שחלו לדידו בתפקיד העיתונות ובפרט בתפקיד ביקורת הספרות העיתונאית.
הברמאס משרטט את התרשים ההיסטורי הבא: העיתונות החלה כמיזם קפיטליסטי צנוע ממדים, והתמקדה בהפצת ידיעות וחדשות. אולם עד מהרה, כפי שראינו, נוסף לה תפקיד פוליטי-פובליציסטי: "עבור המו"ל של העיתון, בכל אופן, פירושו של דבר היה שהוא השתנה מסוחר (merchant) חדשות לרוכל (dealer) בדעת קהל" (שם, עמ' 182). בפאזה הזו של העיתונות המודרנית, הפאזה השנייה, האופי המסחרי של העיתונות נסוג לרקע, דחפים פדגוגיים ופוליטיים הניעו אותה כעת והעיתונים הפכו "למפסידי כספים לכתחילה" (שם, עמ' 182). בניגוד לפאזה הראשונה, היה זה גם עידן של עורכים ולא של מו"לים (שם, עמ' 183). העיתונות הלא-כלכלית (כלומר כזו שאינה נושאת רווחים, כי אם הפסדים) הפוליטית התקיימה בעידן הגאות של "הספרה הציבורית".
אך לאחר מיסוד המדינה הבורגנית החוקתית, באמצע המאה ה-19, העיתונות החלה לנטוש את עמדתה הפולמית, ו"הדרך נסללה לסוג המעבר הזה מעיתונות שתמכה בצד אידיאולוגי כזה או אחר לעיתונות שהייתה בראש ובראשונה ביזנס" (שם, עמ' 184). בפאזה הזו, "הפאזה השלישית" של העיתונות המודרנית לפי הברמאס, אף נכנס הפרסום לעיתונות, כניסה שערערה את האיזון בין החלק הפובליציסטי לחלק הפרסומי[5] לטובת האחרון (שם, עמ' 184). העורך וה"קו" המערכתי הרעיוני איבדו מחשיבותם (שם, עמ' 186). העיתונות חזרה להיות מיזם עסקי, אבל הפעם לא כמיזם צנוע אלא "ברמת העסק הגדול של הקפיטליזם המתקדם"[6] (שם, עמ' 185).
התהליך הזה, שבחברות המערביות שהברמאס דן בהן התרחש ב"מאה השנים האחרונות", שיבש את "הפונקציות הביקורתיות של מוסדות פובליציסטיים" (שם, עמ' 188). העולם ש"עוצב בידי תקשורת ההמונים הנו ספרה ציבורית רק כלפי חוץ (in appearance)" (שם, עמ' 171). תעמולה ופרסומת החליפו את הדיון הביקורתי, "הספרה הציבורית קיבלה על עצמה פונקציות פרסומאיות" (שם, עמ' 174). העיתונות הבורגנית, שקידמה את הדיון הרציונאלי-ביקורתי, הוחלפה במגזינים מאוירים "ממומני-מפרסמים" המעידים על "תרבות שאינה בוטחת עוד בכוחה של המילה הכתובה" (שם, עמ' 163), ושנמנעת "מדיון ספרותי ופוליטי" (שם, עמ' 163). חשוב להדגיש שוב, כפי שמתבטא הדבר בציטוט האחרון, את הקשר שמוצא הברמאס בין התוכן הפוליטי של העיתונות לתוכן הספרותי שלה. לדידו, ביקורת הספרות מחד גיסא והעיתונות הפוליטית והפובליציסטיקה מאידך גיסא עלו ביחד – בעידן הקלאסי של "הספרה הציבורית" – ושקעו יחד.
*
כעת, אפנה מהמהלכים ההיסטוריים הגדולים העוברים על העיתונות אל הסוגייה המעט יותר ספציפית של ביקורת הספרות. במציאות החדשה הזו שמתאר הברמאס של כרסום ואף קריסה של "הספרה הציבורית", ששורשיה נטועים באמצע המאה ה-19, איבדו האינטלקטואלים, מבקרי האמנות והספרות ואף האמנים והסופרים עצמם, את תפקידם החלוצי כדובריה הביקורתיים של הבורגנות.
התוצאה הייתה פיצול לשתי תגובות עיקריות בקרב האינטלקטואלים והאמנים.
מחד גיסא נוצר קרע בין חלקם לבין הבורגנות, נוצרה האידיאולוגיה של האינטלקטואלים והאמנים, אידיאולוגיה שהתבטאה בעוינות כלפי הבורגנות ובתפיסתם העצמית כמנותקים מהחברה, כ"אינטלקטואלים צפים" (שם, עמ' 174). הברמאס מדבר למעשה (כמו במסה המאוחרת עמה פתחנו) על הולדת המודרניזם, החל מאמצע המאה ה-19:
תופעה זו [של אינטלקטואלים ואמנים מנוכרים להמון] פעם נוספת מסכמת את התפוררותה של הספרה הציבורית בעולם הספרות. נופץ לוח התהודה של שכבה משכילה, שהדריכה לשימוש ציבורי בתבונה; הציבור פוצל למיעוטים של מומחים שמציעים את תבונתם לשימוש לא-ציבורי ו[מצד שני] למסה של צרכנים שיכולת קליטתה ציבורית אבל לא ביקורתית (שם, עמ' 175).
מאידך גיסא הפכו חלק מהדיונים על ספרות ואמנות לחלק אינטגראלי מחברת הצריכה, הפכו, במילים אחרות, לשמן על גלגלי חרושת התרבות. הברמאס טוען כי אמנם קיימת נטייה בחברה העכשווית (ונזכיר: הספר נכתב ב-1962) לקיים מעין דיונים רציונאליים-פומביים בתרבות, אבל אלה, "בחשאי", שינו את אופיים וקיבלו "צורה של פריט צרכני" (שם, עמ' 164). הדיון הביקורתי בתרבות, אם כן, במידה והוא קיים, הפך לחלק ממערכת הצריכה של המוצרים התרבותיים. מקומה של ביקורת הספרות שוקע כאשר הספרות עצמה הופכת לסחורה.
במילים אחרות: ביקורת הספרות, לפי הברמאס, הנה פעילות אינטלקטואלית פומבית, רציונאלית-ביקורתית, שאינה עולה בקנה אחד עם הפיכתו של הספר למוצר, כלומר עם הפיכתה של הספרות עצמה לחסרת משמעות מבחינה פוליטית אמנציפטורית, הפיכתה לחוויה צרכנית פרטית; אך היא גם אינה עולה בקנה אחד עם הפניית העורף האנינה לציבור, כפי שהדבר התבטא בתרבות המודרניסטית, לפי הברמאס.
זהו אם כך, לפי הברמאס, המצב של ביקורת הספרות עם שקיעת "הספרה הציבורית".
*
אופי הטקסטים של הברמאס שעסקתי בהם הוא מתון ולא מתלהם.
זו אולי חלק נכבד מהמורשת האינטלקטואלית שלו: המתינות ואי ההתלהמות האלה. הוא לא ממהר להכריז על מות הדבר הזה ומות הדבר ההוא, כי אם, כאמור, להצביע על פרויקטים ש(עדיין) "לא הושלמו".
בהתאם למתינותו, אני רוצה לסיים בנקודה מעניינת במיוחד הנוגעת לביקורת הספרות שעולה מספרו, והיא, בעיניי, בעלת השלכות אופטימיות דווקא.
הברמאס מציין כי חלק משקיעתה של "הספרה הציבורית" נולד מהחלפה של "ציבור קורא המתדיין באופן ביקורתי על תרבות" ב"עיתונות הצהובה". הוא מספק נתונים היסטוריים מאלפים על עלייתה של עיתונות זו החל מסוף המאה ה-19 וכן על נטייתה של "העיתונות הצהובה" לעבר הלא-ורבלי או להקלת הקריאה (שם, עמ' 168-169). הברמאס – בטענה מאלפת שתואמת את טענותיו של מרשל מקלוהן באותן שנים ממש רק בהיפוך סימני הערך – כורך בין שקיעת "הספרה הציבורית" הרציונאלית-ביקורתית, לתחלופת אמצעי המדיה מהספרות, הספר והעיתון, לטלוויזיה, לרדיו ולקולנוע:
היחסים האופייניים לפרטיות המקיימת זיקה לקהל [כלומר, האופייניים ל"ספרה הציבורית" הקלאסית] גם לא היו נוכחים עוד כאשר אנשים הלכו לסרטים יחדיו, האזינו לרדיו, או צפו בטלוויזיה. התקשורת של הציבור שדן באופן ביקורתי על תרבות נותרה תלויה בקריאה ששוקדים עליה בפרטיות הבדולה של הבית. פעילויות הפנאי [הקולנוע וכו'] של הציבור צורך-התרבות, בניגוד לכך, מתרחשות בעצמן באקלים חברתי, ואינן תובעות דיונים נוספים (שם, עמ' 163).
וכן:
הרדיו, הסרט והטלוויזיה מפחיתים בהדרגה למינימום את המרחק שהקורא מוכרח לשמר למול האות המודפסת – מרחק שתובע את הפרטיות של השימוש כפי שהוא מאפשר את הפומביות של חליפין רציונאליים-ביקורתיים אודות מה שנקרא. עם הגעת אמצעי המדיה החדשים צורת התקשורת כפי שהיא השתנתה; עקב כך, יש להם השפעה חודרנית יותר (במובן החמור של המילה) מאשר הייתה אפשרית אי פעם לעיתונות (שם, עמ' 170).
כלומר, הדיאלקטיקה של פרטי-ציבורי, דיאלקטיקה עליה מושתת "הספרה הציבורית", אפשרית במדיום של הספר או העיתון, קרי במילה הכתובה, אמצעי מדיה המחייבים התכנסות והתעמקותואז יציאה החוצה להחלפת דעות. דיאלקטיקה זו אינה יכולה להיות משומרת בקליטתם של אמצעי המדיה החדשים, שהינה חברתית או שאינה מעודדת מרחק ויצירת פנימיות.
צריך לשים לב לאמירה החשובה של הברמאס: התווך הצונן שמכוננת השפה הכתובה (בניגוד לסימון האיקוני הישיר של אמצעי המדיה הויזואליים והתיווך המיידי יותר של השפה המדוברת ברדיו) הוא המאפשר מרחק מהטענה בה פוגש הקורא על הדף; והמרחק הזה גופא הוא היוצר את הסובייקט הקורא והוא המאפשר את היכולת הביקורתית. אמצעי המדיה החדשים אינם מאפשרים תגובה או ויכוח, הם מונעים מהצופים "לומר משהו או לא להסכים", והם, למעשה, מציבים את הציבור תחת "פטרונות" חדשה (שם, עמ' 171).
אם כן, לא זו בלבד שהברמאס מציין את הדיון הספרותי-הביקורתי כמי שהיסטורית השתתף בלידתה של "הספרה הציבורית" הפוליטית; ולא זו בלבד שהוא משייך את התוכן של הביקורת-הספרותית למושג "הספרה הציבורית" (כאמור: ביקורת הספרות כמכוננת של הסובייקט הפסיכולוגי הבורגני); אלא שהוא כורך אף את המדיום, את המילה הכתובה (בריחוק הביקורתי שהיא מאפשרת ובפרטיות שקליטתה תובעת), במה שמאפשר את "הספרה הציבורית" כלל ועיקר!
לטעמי, יש כאן דרבון למחשבה מעודדת בדבר חשיבות המסורת שאנחנו משמרים כשאנחנו משמרים את תרבות הכתב, ובתוכה את הספרות ואף את ביקורת הספרות.
- Bertens, Hans, the idea of Postmodernity, NY: Routledge, 1995.
- Best Steven & Kellner, Douglas, Postmodern Theory, New York: The Guilford Press, 1991.
- Foster, Hal (ed.), The Anti-Aesthetic – Essays on Postmodern Culture, NY: The New Press, 1998.
- Habermas, Jurgen, The Structural Transformations of the Public Sphere, MIT Press, 1991.
- Huyssen, Andreas, After the Great Divide, Bloomington Indiana: Indiana UP, 1986.
[1] "On the basis of modernistic attitudes they justify an irreconcilable antimodernism"
[2] העיתונות וביקורת האמנות העיתונאית, לפי הברמאס, היו המשכה של שיחת בתי הקפה, שיחה שלא התאפשרה עוד במתכונתה הקודמת משרבו יושבי בתי הקפה השונים, שביקשו ליטול בה חלק. כך, למשל, יוסד ה"טאטלר" (Tatler), של אדיסון וסטיל, כתב העת המפורסם שעירב ספרות ופוליטיקה, ב-1709, משהכירו המו"לים בגדילתו של קהלם הפוטנציאלי (שם, עמ' 42).
[3] "בתי הקפה, בתור הזהב שלהם בין 1680 ל-1730, והסלונים, בתקופה שבין העוצרות והמהפכה. בשתי הארצות, בריטניה וצרפת, היו מרכזים של ביקורת – ספרותית בהתחלה, ובהמשך גם פוליטית" (שם, עמ' 32). הברמאס מספק תיאור היסטורי מאלף של התפתחות תרבות בתי הקפה והסלונים, שמקוצר המצע לא אוכל להביאו כאן במלואו. הנה כמה עובדות מעניינות: בתי הקפה האנגליים היו מוסד גברי לעומת הסלונים הצרפתיים; בעשור הראשון של המאה ה-18 היו כבר 3000 בתי קפה בלונדון; ביקרו בהם אנשים משכבות אוכלוסיה מגוונות; דיונים ביקורתיים שהוצתו על ידי יצירות ספרות ואמנות התפשטו לכלל דיונים כלכליים ופוליטיים, יותר בבתי הקפה האנגליים מאשר בסלונים הצרפתיים; ד'אלמבר, מעורכי "האנציקלופדיה", היה ממעמד נמוך, אבל ב"סלון" הרוח לא הוכפפה עוד לפטרון, ה"דעה" השתחררה מהכבלים של התלות הכלכלית; לא היה כמעט סופר גדול במאה ה-18 שלא שטח את רעיונותיו, לפני פרסומם בדפוס, בדיון בסלונים (שם, עמ' 32-34)
[4] הברמאס מדגיש לאורך ספרו שלאידיאולוגיה הבורגנית הזו יש גוון אוניברסאלי ותוכן אוטופי, ולכן אין להתייחס אליה כ"אידיאולוגיה" במובן הצר של המילה, פרי אינטרס מעמדי פרטיקולריסטי בלבד.
[5] על מקום השכנוע התבוני בא האימפקט הלא רציונאלי של הפרסומת. בהערה מאלפת, מדבר הברמאס על כך שהספרה הציבורית חוזרת ומקבלת כיום מאפיינים פיאודליים: "'הספקים' [של המידע] מציגים פאר ראוותני בפני לקוחות המוכנים ללכת בעקבותיהם. הפרסומת מחקה את סוג האאורה ההולם את היוקרה האישית והסמכות העל-טבעית" שאפיינו את המשטרים הפיאודליים, בהם המלך והשליטים הציגו עצמם לראווה בפני הנשלטים
[6] הברמאס מדבר גם על תהליך מקביל לזה של השתלטות ההון על העיתונות האידיאולוגית, והוא השתלטות המדינה על אמצעי מדיה שונים.
מבקר חופשי 