מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני מניח שאתם מכירים את זה. את אותם רגעים ראשונים של קריאת סיפור, בו אתם שרויים עדיין בהיעדר אוריינטציה, קוראים משפטים, ומבינים אותם בדרך כלל, אם כי לפעמים בדִי-עמל, אבל אינכם יודעים עדיין במה בעצם מדובר. כמו להתעורר מחלום עמוק אל תוך מציאות חדשה, חדר במלון, למשל – לוקח כמה רגעים עד שאתם מבינים מה בכלל עיניכם רואות. רגעי ההלם האלה, חוסר ההבנה הזה, הם הכרח שלא יגונה בהתחלת קריאה ברומן. הרי אנחנו אכן נכנסים כאן לעולם חדש. הבעיה שלי עם קובצי סיפורים קצרים הינה שרגעי הערפל וחוסר הידיעה האלה מתחדשים תדיר, מדי הכנסנו לסיפור חדש בקובץ. ואני חושד, שאותו הכרח לא יגונה, רגעי היעדר ההתמצאות, נתפס על ידי חלק מהכותבים והקוראים כמעלה ספרותית. כלומר – אתמקד קודם בקוראים – חלקם אוהב את הלם אי ההתמצאות ואת הדריכות שנתבעת מהקורא, על מנת להבין מה בעצם פה קורה.

ניקח לדוגמה את הפתיחה הזו, מהקובץ הנדון כאן: "שלושה ימים לפני שמלאו לה חמש-עשרה עצרה אליסון פּוֹפ בראש המדרגות. נגיד שהמדרגות היו שַיש. נגיד שהיא ירדה וכל הראשים פנו. איפה היה {האחד והמיוחד}? עכשיו הוא ניגש, קד קלות ותוהה, איך נכנס כל-כך הרבה קסם בחבילה קטנה כזאת? אוּפּס. הוא אמר חבילה קטנה? ופשוט עמד שם ככה? בפרצוף נסיכי רחב ותפל הבעה? מסכן כזה! סליחה, אין מצב, ירד מעל הפרק, הוא בהחלט לא {האחד והמיוחד}". ישנם קוראים, אני משער, שאוהבים את המבוכה שקטע כזה משרה עליהם. והכותב כיוון לאותם קוראים (והדבר ניכר גם בפתיחות אחרות של סיפורים בקובץ הזה). אבל אני איני קורא כזה. איני אוהב לא להבין ואי האוריינטציה הזו מזכירה לי מדי את הלם החיים בחברה שלנו, חברה מופצצת מידע, ואני מוכן אמנם להתאזר בסבלנות כשאין ברירה, אבל איני אוהב שימוש מכוון בהלם פתיחה כזה. זו הסיבה שאני מעדיף בהרבה סופרי סיפורים קצרים "קיפודיים" על פני כאלה "שועליים", במונחים של ישעיהו ברלין, כלומר כותבי סיפורים קצרים שעוסקים באובססיביות בנושא אחד מכמה זוויות שונות, כמו דיוויד פוסטר וואלאס, בן דורו של הסופר דנן, ב"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" שלו, על פני כותבי קבצים כדוגמת הקובץ הזה. המונומניה, השיגעון לדבר אחד, של וואלאס, הופך את קריאת הסיפורים הקצרים שלו גם למזמינה יותר מבחינה קוגניטיבית, מאשר סופר "שועל" שמדלג מנושא לנושא.

ג'ורג' סונדרס, יליד 1958, הוא סופר של סיפורים קצרים הנחשב מאד מאד בארה"ב. והקובץ הזה בהחלט אינו נטול מעלות. חלק מהסיפורים כאן עוסקים בכאב החיים בחברה תחרותית ונעדרת שוויון באורח קיצוני כל כך, כמו החברה האמריקאית, במאבקי ההישרדות והשגת סטטוס חברתי נכסף בחברה הזו, בחוסר הבנה בין מעמדי, ובשטיפת המוח שמאפשרת את החברה הזו – וחלק מהסיפורים עושים את כל זה במקוריות ובדמיון ובשנינות ובהומור ראויים לציון. סיפור אחד, לדוגמה, הכתוב במתכונת יומן של בן המעמד הבינוני האמריקאי, הכותב בקצרנות ובמעט עילגות, מספר על ניסיונו של הכותב, בעל ואב אוהב, לרצות את בתו ולקנות לה חפץ נוי כמו שיש לחברותיה העשירות. אלא שחפץ הנוי הזה הינו מהגרת עבודה מהעולם השלישי, כמותה, בסיפור הדמיוני והסאטירי המוצלח הזה, נמכרות רבות בחברת השפע האמריקאית, נמכרות כעדי וקישוט.

אגב, הסיפורים העוסקים כאן בוייט-טראש אמריקאים, כדוגמת הסיפור המוזכר זה עתה, על אף ההומור שבהם, יוצרים את אותו דיכאון אופייני ליצירות העוסקות בקבוצת האוכלוסייה הזו. דיכאון שנובע, לטעמי, מכך שאמריקה רואה את עצמה כמריטוקרטיה, ולפיכך הלבנים הנחשלים בתוכה, שאינם יכולים להסביר את מצבם הירוד בגזענות או באפליה דתית/מגדרית, לא רק סובלים מנחשלותם כשלעצמה, אלא גם מתודעה נכלמת שאין להם להאשים אלא את עצמם והיעדר כישרונם. זהו הסיוט של החיים במריטוקרטיה או מריטוקרטיה-כביכול.

סיפור מצוין אחר כאן כתוב במתכונת תזכיר של בוס בתאגיד כלשהו, המשתדל לרומם את רוחם של העובדים ולהלהיב אותם להספק בעבודה. אלא שהעבודה, נרמז לנו, אינה הומנית במיוחד, ולמעשה גם מפקד בכיר באס.אס. יכול היה לכתוב מכתב תאגידי קלישאי כזה על "העבודה החשובה" שעושים פקודיו. הסאטירה כאן דו-ראשית ומופנית הן כלפי הקלישאות התאגידיות והן כלפי טיב העבודה שנעשית בחלק מהתאגידים האמריקאים.

עוד מאפיין המשותף לכמה סיפורים הוא האמתלות המקוריות שמצא הסופר להחדרת אנגלית גבוהה (המתורגמת כאן בהתאם היטב) ללב הדלות הלשונית של האנגלית היומיומית שמדברים גיבוריו. כך, למשל, בסיפור על עובד בפארק שעשועים המדמה חצר אבירית, שמדבר מעין "שייקספירית" כחלק מתפקידו, וגם מחוץ לתפקידו.

סיפור מצוין אחר כאן משתמש גם הוא במוטיבים סמי-מד"ביים, כלומר כאלה שאינם מצויים עדיין במציאות, אבל ייתכן גם ייתכן שיתרחשו בעתיד הלא רחוק (כמו נשות-הנוי שקונים אמריקאים עשירים): הוא מספר על פושע שנשלח במקום לכלא להיות שפן ניסיונות בפרויקט מחקר לגילוי "סם אהבה". הפושע מגלה גבורה גדולה במהלך הסיפור הזה ומציל בחורה אחת, וזהו מוטיב שמשותף לכמה סיפורים כאן: פנטזיות הצלה של גיבורים קטנים ומעוררי אמפטיה, גברים כולם, שחולמים על הפיכתם לגיבורים, ואז פנטזיות ההצלה שלהם מתגשמות לפתע.

אבל המוטיב הזה, פנטזיות והגשמות של הצלה, הוא הרי מוטיב סנטימנטלי. וזו עוד מגרעה של הקובץ היפה-בחלקו הזה. אם הוא אקלקטי מדי בהשוואה לפוסטר וואלאס – הרי שהוא רגשני מדי בהשוואה לסופרת הגדולה באמת של הסיפור הקצר בתרבות דוברת האנגלית: אליס מונרו.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בֶּרנלֶף הוא שם העט של הסופר ההולנדי יאן מַרסמָן (1937-2012) ו"חזיונות שווא" מ-1984 הוא אחד מספריו המפורסמים ביותר. הרומן המצוין הזה (המתורגם גם היטב בידי רן הכהן) מתאר את תהליך פריצת השיטיון והתקדמותו המהירה אצל מארטן קלֶיין, הולנדי בן שבעים ואחת החי כבר שנים רבות באזור בוסטון בארה"ב. אט אט – ואז מהר יותר ויותר – שוכח מארטן אירועים מכוננים בצד פרטים יומיומיים מחייו, מילים בצד פרצופים, או מחליף בין זמני התרחשותם של אירועים ובין פרטים ופרצופים שונים – והרומן מלווה את התהליך העצוב הזה. לשם הדגמת תהליך ההידרדרות המתואר כאן: אם בעמוד 27 מבקר מארטן את אשתו ורה על בחירתה בגרדרובה האמריקאית: "בארץ הזאת מצופה מאדם מבוגר שייראה כמו בן עשרים, לפחות מבחינת הלבוש", ואנו תופסים את ההקנטה של האירופאי, שחי בארצות הברית ומבקר את הערצת הנעורים שלה, כתקפה ומשעשעת – הרי שבעמוד 70, כאשר מארטן מבקר את הנימה המתנשאת כביכול שבה פונה אליו הרופא: "נראה שהוא חושב שאני משוגע. הנימה הרווחת כאן כשמדברים אל מישהו שעבר את גיל שישים. התנשאות חביבה מעורבת בסלידה" – אנחנו כבר יודעים שמארטן חולה וביקורתו על היחס של האמריקאים לזקנים אינה מוצדקת במקרה שלו-עצמו.

ההברקה הבסיסית של הרומן הזה הינה תיאור של השיטיון מבפנים; כלומר, ההחלטה של הסופר לכתוב את סיפורו של מארטן בגוף ראשון שלו-עצמו. כך אנו מקבלים הצצה מפתיעה לתהליך השיטיון, שלרוב – אם לא תמיד – העדות התבונית היחידה שניתן לתת עליו היא מבחוץ. זאת כיון שהלוקה בשיטיון, הנו, איך לומר, שוטה – ולכן לא נאמן לעדות.

אבל ההברקה הזו לא רק מאפשרת לנו לחזות בתיאור ריאליסטי מהימן של תהליך פריצת והתגברות השיטיון בראשו של אדם. כלומר, העונג שהספר הזה מסב לנו אינו רק עונג מימטי-חיקויי, או תיאור קליני מדויק מאד בגלל שהוא ניתן, כאמור, "מבפנים". הבחירה בסיפור בגוף ראשון הופכת את הקריאה למשחקית ולמענגת. למה הכוונה? הגם שהנושא של הרומן חמור וקודר, הרי שחלק נכבד מהנאת הקריאה כאן הינה איתור הרגעים בהם הסיפור של מארטן כוזב, הגם שלא באשמתו. זאת משום שבעוד שברגעים מסוימים חוזר מארטן בראשו לילדותו בהולנד, או לבחרותו בזמן מלחמת העולם השנייה, או לסצנות מעבודתו ב"ארגון הבין-ממשלתי לייעוץ ימי" – כל אלה רגעים שבהם ברור לנו מיד שהשיטיון דובר אלינו מפיו ולא האמת, כי מארטן כבר פנסיונר זה כמה שנים, וחי כאמור בארה"ב – הרי ישנם רגעים אחרים בסיפורו של מארטן שרק הקורא הדרוך והקשוב יזהה את אי נכונותם, את היותם חזיונות שמעלה בתוכו השיטיון. כך נוצרת חוויית קריאה משחקית, כמו יושב הקורא רכון על זמזם דמיוני ומצפה לרגע בו "יתפוס" את מארטן באי דיוק ואז ילחץ על הזמזם בקול תרועה.

למעשה, הרומן הזה הוא מצד אחד יצירה חמורה ועצובה מאד על מחלה נוראה ואיומה ומצד שני תרגיל ספרותי מבריק וייחודי בבנייה של מה שמכונה בתורת הספרות "מספר בלתי מהימן". "מספר בלתי מהימן" הינו בדרך כלל דמות מספרת שמשקרת במצח נחושה או מתוך תשוקה או פתולוגיה שמעוותת את ראייתה הנכוחה. במקרים כאלה על הקורא להיות פעיל ולנסות להבין מהי האמת "מתחת" לסיפור שמספר לנו אותו מספר בלתי מהימן. ברנלף יצר כאן "מספר בלתי מהימן" מסוג מיוחד במינו: כי הוא אינו מהימן אמנם – אבל הוא כזה בעל כורחו וללא מודעותו – ובגין המחלה.

הבחירה בשיטיון כנושא לרומן נעשתה גם ברומן האחרון והיפה של מאיה ערד, "חשד לשיטיון" שמו המפורש. וגם שם השתמשה ערד במספרת שאולי אינה מהימנה ובשיטיון כמשחק ספרותי. זאת משום שבשלב כלשהו ברומן של ערד אנו חושדים שהמספרת, החושדת בבעלה בשיטיון, לוקה בשיטיון בעצמה – כך שתיאוריה את בעלה אינם אמינים, אלא מעידים דווקא על אבדן בוחן המציאות שלה-עצמה. נדמה לי שאין זה מקרי שסופרים בשלהי המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת בוחרים בשיטיון כנושא לרומן, אם מותר להכליל מעט בפראות משני הרומנים הללו (אבל ישנן עוד דוגמאות, כמדומני). ניתן לומר שלכל עידן ישנן את מחלות ומצוקות הנפש המאפיינות את תפיסות הנפש והמציאות שלו. אם העידנים העתיקים תיארו שיגעונות ככניסתם של שדים על-טבעיים לנפש האדם, אם בעידנים הרומנטיים נתפס השיגעון כעדות ליוצאוּת הדופן החיובית של המשוגע, אם בתקופה שמלכו בכיפה ההשפעות של התיאוריה הפרוידיאנית נתפסו מחלות הנפש כעתירות משמעות, כלומר כמי שמספרות סיפור, אומרות משהו, מבטאות את "הלא מודע" באופן כזה או אחר – הרי שלעידן שלנו, שמתייחס למוח כמו מכונה משוכללת או מחשב, נוח להתמקד בשיטיון. זאת משום שלשיטיון אין משמעות ואין עומק והוא לא מעיד ומספר על דבר – הוא אינו אלא "קלקול" אווילי של המנגנון המוחי.