ארכיון חודשי: דצמבר 2013

עוד אנקדוטות ופנינים בעקבות קריאה בטאקיטוס

כאן כתבתי רשימה ראשונה על קריאה בטאקיטוּס

1. בספר אחד עשר ב"ספרי השנים", יצירת המופת ההיסטוריוגראפית של ההיסטוריון הרומי טאקיטוס, מתחילת המאה השנייה לספירה, מדבר טאקיטוס על היווצרות הכתב:

"המצרים היו הראשונים אשר צרו צורה למחשבה על ידי ציורי חיות. תעודות אלו הקדומות בדברי ימי האדם נראות היום חקוקות בסלע".

יש משהו מצמרר במישהו שבעצמו שייך ל"היסטוריה" כמו טאקיטוס, שעמד לפני עדויות קדומות בהרבה לו-עצמו, שהיו "ההיסטוריה" הרחוקה מבחינתו.
מעניינת גם תפיסת הלשון שלו כמי ש"צרה צורה למחשבה".

לאחר מכן מעלה טאקיטוס את הסברה, המופיעה גם אצל אפלטון, אם כי טאקיטוס מונה עוד טוענים לכתר מקרב היוונים, שהמצרים הם הורי הכתב גם כן.

2. טאקיטוס מדבר פעמים רבות בגוף ראשון רבים ("צבאנו", "קרננו רמה") – גירא בעיני התפיסה השטחית שהלאומיות הומצאה במאה ה-19. כי מהי הזהות הרומאית אם לא סוג של זהות לאומית (תודעת עבר היסטורי משותף, למשל, או זהות שנשענת על מיתולוגיה וספרות משותפות)?

ומאידך גיסא, מבטא טאקיטוס את ההבדל בין הזהות הרומית לזו הלאומית-המודרנית – אך הוא מבטאה בניגוד לזו האתונאית והספרטנית (במילים שהוא שם בפי הקיסר קלאודיוס). הרומאים השכילו לצרף אל שורותיהם את אלה מבני הפרובינציות הכבושות שחפצו בכך ונמצאו ראויים לכך:

"מה הביא אובדן על הלאקדימונים [ספרטנים] והאתונאים עם כל כוחם בנשק אם לא הדחייה שדחו מעליהם את המנוצחים בתורת נוכרים? לעומת זאת מצאה לו חוכמתו של רומולוס אבי עירנו לנהוג בעמים רבים ביום אחד תחילה מנהג אויבים ואחרי-כן מנהג אזרחים".

3. ישנם כאן תיאורים של כמה נשים המציתות/מציתים את הדמיון. למה, למשל, בדיוק מתכוון טאקיטוס הפוריטני-סטואי בחוות הדעת הזו על אשתו של קלאודיוס, מסאלינה הבוגדנית:

"וכבר היו הנאפופים הנקנים על-נקלה לזרא למסאלינה ופנתה לעגבים שטרם ידעתם"?

שאלה היסטורית מעניינת, לא?

4. נירון קיסר היה השליט הרומי הראשון, טוען טאקיטוס, שנדרש לכותב נאומים – ועוד איזה! הלא הוא סנקא, הפילוסוף הסטואי החשוב:

"הזקנים […] אמרו כי נירון היה הראשון מבין שליטי המדינה, אשר נזקק לחוכמת הדיבור של אחרים. שהרי קיסר הדיקטטור [כלומר, יוליוס קיסר] התחרה בגדולי הנואמים; גם אוגוסטוס היה זריז ורהוט בדיבורו כיאה לפרינקפס; טיבריוס מלבד זה מומחה היה בחכמת שיקול המילים וכן היה חותך את דעותיו, ואם סתמן, במחשבה תחילה סתמן. אפילו דעתו הטרופה של גאיוס קיסר לא השחיתה את כוח-דיבורו. גם מדי שאת קלאבדיוס נאום ערוך מראש לא נעדר ממנו הנוי. אך נירון בעודו ילד כיוון את רוחו הער לעיסוקים אחרים: חיטוב, ציור, זמרה ואימון בנהיגת סוסים".

5. את סנקא הפילוסוף משמיץ אחד מאויביו, עורך דין עשיר, כך [הרקע: הועלתה ברומא הצעת חוק לאסור על קבלת שכר על עריכת דין]: "מקנא איש זה, הרגיל בלימודים עניים ממעש ובנערים דלי-ניסיון, בעוסקים בדברנות חיה ושלמה למען הגן על האזרחים" – הפילוסוף עוסק בהבל לא-פרקטי, לעומתנו עורכי הדין…

מצד שני משמיץ אותו אדם את סנקא מכיוון הפוך לחלוטין, לא על זה שהוא לא "מצליח", אלא על כך שהוא "מצליח" מדי: "מה החוכמה, מה תורת-הפילוסופים, שעל פיה צבר סנקא תוך ארבע שנים של ידידות מלכים שלוש מאות מיליון ססטרצים?" – כלומר, באיזו שחיתות הגיע לידיו ממון גדול כזה, הרי ודאי לא בא ממון זה מן הפילוסופיה!

6. המשטר המושחת של נירון, שרצח, בין היתר, את אמו: "מעולם לא היתה חצר מלכים כמותה משופעת בבני בליעל". נירון מבקש להשחית גם את מקורביו כי "דימה כי בלכלוך רבים יְמַעט את קלון עצמו". העם דווקא חיבב את נירון: "כדרך המונים הצמאים לתענוגות והשמחים לקיסר השועה לאשר שועים הם".

נירון שאף להיות זמר ושחקן ועודד אף אחרים לשאיפה זו, באירועים שארגן והם מעין "שחקן/זמר נולד": "רום המעלה, גיל או כהונה במשרות המדינה לא מנעו אדם משלוח ידו באומנותו של שחקן יווני או לטיני, אף לא מנענועים ומזמירות שאינם נאים לגבר".

ומוסיף טאקיטוס על נירון בעל הנטיות האמנותיות (גם זו – רודנים בעלי שאיפות אמנותיות – אינה המצאה מודרנית, אפוא): "לבל תהי תפארתו על אומנות-המשחק בלבד, עשה עצמו הקיסר כשקוד גם על השירה ואסף סביבו אנשים, שהיו מחוננים כישרון-מה בכתיבת שירים, אשר טרם יצא טיבו בעולם. לאחר שסעדו לבם היו יושבים עמו, מצרפים את החרוזים שהביא, או שחרז במקום, ומשלימים את הניבים אשר הגה הקיסר כאשר הגה". וטאקיטוס ממשיך בביקורת-שירה על שירת נירון קיסר: "וטיב השירים מעיד, כי לא עוז בהם ולא שאר-רוח, אף אין סגנונם אחד" (ההערה האחרונה מעניינת מאד כביקורת שירה – נגד אקלקטיות. אם כי אולי נירון היה מתהדר בכמה אישיויות שיריות, א-לה פסואה?).

נירון אף הופיע בתחרויות זמר ומשחק ותבע – בכנות! – מהשופטים לא לנהוג בו בנשיאת פנים בגלל קיסרותו. הוא עצמו שמר על כל כללי התחרות ולא ויתר לעצמו מפאת תפקידו! הוא באמת ובתמים רצה לזכות בתהילה כאמן!

7. ב"ספרי השנים" יש את אחת העדויות המוקדמות ביותר והמפורסמות לפריצתה של הנצרות. יש לזכור שמדובר בכשבעים שנה בלבד לאחר האירועים המתוארים כאן באשר לישו, וכשלושים וכמה שנים בלבד לאחר תקופתו של נירון:

"[…] טפל נירון אשמה על אנשים, שהיו שנואים בשל שיקוציהם וכונו בפי המון-העם בשם כריסטיאנים, וייסרם בעינויים מחוכמים שבמחוכמים. אבי השם כריסטיאנים היה כריסטוס, אשר בימי שלטונו של טיבריוס הוציאו להורג הפרוֹקוּראטור פונטיוס פילאטוס. אמונה תפלה משחיתה זו דוכאה לשעה ופרצה לא רק ביהודה, זו מקור הרעה, אלא אף ברומא, אשר אליה נוהר מכל עבר ובה רווח כל דבר אימים ודבר בושת".

8. על נירון נקשר קשר (קשר להורגו) שסוכל, וגם בכישלון זה ובדיכויו האכזרי הוא מזכיר לנו רודנים מודרניים, היטלר שלאחר ההתנקשות הכושלת בחייו ב-1944, למשל. חלק ניכר מהקושרים – וזו תופעה שחוזרת אינספור פעמים ב"ספרי השנים" – מיהרו להתאבד.

אחד הרגעים המרטיטים כאן הוא תיאור מותו של סנקא הפילוסוף, מורו לשעבר של נירון. כשבאו לאוסרו אמר לידידיו שהוא "מוריש להם את קניינו היחיד אך היפה מכול, היא דמות חייו". הוא מבקש מידידיו לא לבכות עליו:
"קראם פעמים כמסיח, פעמים ביתר עוז, דרך הטלת מרה, לחדול מבכי ולאזור אומץ, ושאלם:'איה לקח החוכמה, איה יישוב-הדעת נוכח רעות המתרגשות לבוא, בו הגו כל השנים הללו?" – אל לסטואיקן שהתאמן באי-היצמדות לעולם הזה כל חייו לבכות מרה לנוכח המוות.

סנקא ואשתו חתכו יחדיו את עורקי ידיהם מתוך כוונה להתאבד. אולם מכיוון "שהיה זקן וגם הכחיש במזונות דלים", יצא הדם באורח אטי מדי. או אז: "חתך גם את העורקים שבקרסוליים ובארכובות".

אולם גם זה לא עזר! או אז – הסיפור נגרר לגרוטסקיות לא מכוונת, בניגוד לגרוטסקיות דומה, אם כי מכוונת, בתיאור מותו של הקדוש זוסימה, ב"האחים קראמאזוב", שגופתו מפיצה ריח מסריח במיוחד – הביאו לו לבקשתו רעל. אבל: "משהובא לו, שתהו לשווא, כי כבר אחזה הצינה באבריו וגופו נאטם בפני פעולת הרעל" – כלומר, דלדול הדם שנבע מחיתוך העורקים, בלם את פעולת הרעל…

סוף כל סוף מצא סנקא גאולה במרחץ האדים אליו נישא ו"אשר באדיו נחנק"…

"גופתו נשרפה ללא כל טכסי קבורה. כה ציווה בכתב צוואתו שעה שנתן דעתו על קץ ימיו והוא עודנו במרום עושרו וגדולתו".

טרם מותו:
"משהלאוהו ייסוריו הקשים וחשש, שמא ישבור כאבו את רוח אשתו, ושמא ייכשל הוא עצמו ברפיון-רוח למראה עינוייה, שידלה לפרוש לחדר אחר. אף בשעתו האחרונה הייתה ידיו רב לו במליצה, ובקוראו לסופרים, הכתיב להם דברים הרבה אשר הופצו ברבים בלשונו".

גם לפילוסופיה, אם כן, יש גיבורים-מרטירים – בראש ובראשונה, כמובן, סוקראטס, שהדיאלוגים האפלטוניים המוקדשים למשפטו והמתנתו למותו ולמותו הם בפסגת הפרוזה המערבית – כן, היו ימים שלפילוסופים היו מעללים גדולים יותר מאשר ניצחון בקרב על תקן… 🙂

אגב, אשתו של סנקא ניצלה בסוף. שליחיו של נירון עצרו את דמה השותת. טאקיטוס מביא אף – מתוך הסתייגות – סברה מרושעת על אשתו של סנקא: "שכן כדרך ההמון האץ לדון לכף חובה, היו שהאמינו, כי כל עוד חששה שיהא נירון קשה לרצות, ביקשה את תהילת החברות לבעלה במותו. אחרי כן, כשנשקפה לה תקווה טובה יותר, גברו עליה מנעמי החיים".

על "המורדים", של שאנדור מאראי, הוצאת "כתר" (מהונגרית: דוד טרבאי)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הקורא הישראלי התוודע לראשונה ליצירתו של הסופר ההונגרי, שאנדור מאראי, בנובלה "הנרות בערו עד כלות". הנובלה היפה הזו מספרת על ידידות אמיצה בין שני גברים, האחד אציל הונגרי עשיר והאחר ממעמד כלכלי צנוע, אוסטרי למחצה ופולני למחצה, אשר בשלהי ימיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית נפרדו דרכיהם לפתע, בגין בגידה. השניים חוזרים ונפגשים מקץ ארבעים ואחת שנה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, לשיחת בירור הנמשכת לילה תמים, עד כלות הנרות אשר עליהם מדובר בכותרת הנובלה. מאראי, שנולד ב-1900, זכה לתהילה חוזרת שנים ספורות אחרי התאבדותו ב-1989 בארה"ב. מאז שגלה מהונגריה ב-1948, והוא כבר סופר ידוע שם, דעכה והלכה הקריירה שלו וסמוך למותו רבים בהונגריה לא הכירוהו כלל. אולם עם נפילת הגוש הקומוניסטי ונפילת המשטר הקומוניסטי בהונגריה, חודשים ספורים אחרי מותו, חזר מאראי – מייצג בולט של ספרות המעמד הבורגני, האנטי פאשיסטי אך גם אנטי קומוניסטי, בהונגריה – ונהיה ידוע במולדתו כמו גם בעולם הגדול, כאשר אותה נובלה נתפסת כיצירת מופת בכל שפה שתורגם אליה (לשון הכריכה האחורית של הנובלה; אם כי לא הייתי מפליג בהערכתה של הנובלה היפה הזו).

גם "המורדים" מתמקד בידידות בין גברית בדומה ל"הנרות בערו עד כלות": "אין לדעת מה גורם לאנשים, שרגע אחד קודם לכן לא ידעו דבר זה על זה, להתקבץ יחד, ומה יוצר ביניהם קשר כה אמיץ, קשר מטריד יותר מייסורי מצפון, חזק יותר מקשרי הורים אל ילדיהם, או מקשרי האוהבים". וגם "המורדים", כמו "הנרות", מתאר בגידה בידידות הבין גברית על רקע של הבדלים מעמדיים מעוררי טינה. במרכזה של הנובלה חבורת נערים שסיימו זה עתה את חוק לימודיהם. המקום הוא עיר שדה הונגרית והשנה היא 1918, המלחמה באירופה נמשכת, אחר שאבד קסמה אף בעיני תומכיה והולכים ומתבררים ממדי החורבן שזרעה. חמישה נמנים בחבורת הנערים: אַבֶּל האמנותי; טיבּור היפה, המיוחס והאצילי בן איש הצבא; אליו מצטרף אחיו, לָאיוש, שחזר מהמלחמה קטוע יד; בּלָה בן החנווני; ואֶרנו, הפרולטר היחיד ביניהם, שנתבלעה דעתו של אביו הסנדלר במלחמה והוא נואם נאומי נבואה נוצריים סתומים ומפחידים. לנערים נלווה איש ססגוני ובוהימייני ומעט מפוקפק, המכונה "השחקן". הנערים עומדים בפני גיוס ואת חודשי ההמתנה שבין תום לימודיהם לרתימתם למאמץ המלחמתי הם מנצלים למעשי קונדס סוריאליסטיים-דאדאיסטיים, חסרי היגיון וטעם כביכול. כלומר, ממש כאותה חבורה שהתכנסה באותה עת בשווייץ הניטראלית וייסדה את ה"דאדא" – השתטות מכוונת כתגובה לאיוולת וזוועת המלחמה וכמחאה עליהן. הם מזמינים להם תלבושות מופרכות אצל חייטי העיר ולובשים אותן במקום מיוחד ששכרו להם, למשל, או שהם גונבים מהוריהם חפצים מחפצים שונים ומאכסנים אותם באותו מקום מחבוא ("העיקרון המנחה היה כי הגנבה עצמה חייבת להיות מסוכנת ככל האפשר, ואילו ערכם הכספי של החפצים הגנובים הוא עניין משני").

אבל למרות הקרבה בין הנובלה הזו ל"נרות בערו עד כלות" (בנוסף למה שהוזכר: שתי הנובלות משהות עד שלב מאוחר יחסית את המידע על מה בעצם מדובר בהן; ויש כאן אפילו נר שבוער "עד כלות", בעמוד 198), ולמרות אפיון מעניין של כמה מהדמויות, ובראש ובראשונה "השחקן", התוצאה בכללה אינה כובשת. ראשית, אמנם סוגיית הידידות הבין-גברית מקבלת כאן פיתוח נוסף, בהשוואה ל"הנרות", אבל הפיתוח הזה תורם לניכור שלנו מהטקסט ולתחושת האנכרוניזם. זאת מכיוון שהפיתוח הזה נוגע להומוסקסואליות שמתגלה בתוך החבורה ולאימה של בני החבורה מפניה. בנוסף, יש כאן איזו בוסריות בסגנון, גישוש של הסופר, שמתבטא במעברים חדים מדי בין סגנונות כתיבה שונים (מזרם תודעה לריאליזם מסורתי, למשל), בניגוד למרקם המלנכולי האחיד של "הנרות".

אבל העיקר הוא זה: לקרוא על מרד נעורים בספר שנכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים ומספר על אותה מחצית הינה חוויה אנכרוניסטית בבסיסה לקורא בראשית המאה העשרים ואחת. אנחנו כבר שבעי נערים מורדים, הגיע לנו עד לפה, כמו שאומרים; כבר התוודענו דיינו ויותר מדיינו לגילומים אותנטיים וממוסחרים של התופעה, משנות הששים ואילך (ועוד קודם לכן, משנות החמישים: על הג'יימס דינים והאלביס פרסלים שלהם). למעשה, "מרד הנעורים" ותרבות הנעורים, הוא אחד מהבדלי המפתח בין מחציתה השנייה של המאה העשרים לזו הראשונה. מה שהיה בשביל מאראי תמה חדשה הפך בשבילנו לקלישאה חבוטה.

ראו לדוגמה את מעשי המחאה התמימים, ואולי יותר מכך התמוהים, של הנערים ב"המורדים". אלה אינם מעלים ואינם מורידים, ובעברית פשוטה: אינם מזיזים לנו. יש במשחקים הללו משהו שכלתני מדי וכאמור תמים מאד. מה הם הגניבות חסרות התכלית והאידאליסטיות הללו של הנערים לעומת המרד של הנערים ב"התפוז המכאני", למשל?