לצורכי הכנת הרצאתי (ביום חמישי הקרוב; ראו בפוסט הקודם) על סיפורי שופמן המוקדמים גיליתי נקודה מעניינת.
במהדורת שטיבל של כל כתביו מ-1929, מהדורה פיזית שיש עמי בביתי, מסתבר שהושמט סיפור אחד שהוכנס למהדורה של עם עובד/דביר מ-1960 (שהיא זו שהועלתה בפרוייקט בן יהודה). הבנתי זאת משום שבהרצאתי אני רוצה להתייחס לסיפור ופתאום ראיתי שמקומו נעדר במהדורה המוקדמת (בכלל, מאלף לראות ולהשוות בין המהדורות כי שופמן, שהאריך ימים, כנראה ערך באינטנסיביות את המהדורה המאוחרת ושינה בה רבות בעקבות שינויי והתפתחות העברית. אני מניח שחוקרת שופמן המובהקת, פרופ' נורית גוברין, עסקה בכך במחקריה ובעיקר בספר המקיף והמצוין "מאופק אל אופק: ג. שופמן ויצירתו", שהיה לי פעם ואבד – אבל כעת גיליתי שאף הוא הועלה בפרוייקט בן יהודה!)
לענייננו: ההשמטה של הסיפור, "נקרעה השלמות" שמו, מעניינת בגלל ההשערות שניתן לשער על סיבות ההשמטה והן אפילו, הייתי אומר, רלוונטיות לימינו.
זה סיפור סאטירי על יוצר אידי, החוזר שיכור מהתלהבות מועידת טשרנוביץ' (1908), וראשו מלא מילים נלהבות שאפיינו זרמים בספרות האידית של התקופה. “התלהבוּת”, “מלאך”, “נשמה”, “שכינה” וכיוצא באלה – כך כותב שופמן. דא עקא, שהסופר הזה דלפון שבדלפונים וכל הזמן לווה באי נוחות, לו ולמלוויו, פרוטות מעטות לקיומו. ראשו בשמיים ורגליו אינן עומדות על הקרקע…
לדעתי שופמן "הכניס" כאן לשפה האחות, המצליחה מאד באותה תקופה (היו לה מיליוני קוראים, בניגוד לעברית של אותה תקופה שעם קוראיה נמנו אלפים ולכל היותר עשרות אלפים; אנחנו מדברים על טרום מלחמת העולם הראשונה) ומבקש לטעון בסיפורו שיש ברצון לכתוב אידית משהו לא מציאותי, "רחפני". עתיד השפה נחרץ, בגלל שהדורות הבאים ידברו את שפות המדינה השונות (כמובן אף אחד לא חשב על השואה אז), ועתיד אמיתי יש רק לעברית. את אי הריאליזם העמוק של השימוש בשפת יידיש ממחיש שופמן בפער הזה בין הדיבורים הגבוהים גבוהים של הסופר וחבר מרעיו לבין המציאות העגומה.
את זה, ב-1929, פחות היה נעים לשופמן לכנוס במהדורת כל כתביו. אבל ב-1960, מן הסתם, פחות חשש מהסאטירה האנטי-יידישיסטית הזו שניכרת כבר במילות הפתיחה של הסיפור הקצר השנון:
"חיים יאשצ’וּרקא, המתעתד להיות משורר באידית, בחזירתו, מלא תקוות־זהב, מועידת טשרנוֹביץ לעירוֹ, לפּיֶטרוֹקוֹב, עבר דרך גליציה, וכמו מתוך בור־חֵמר לא יכול לזוז משם. אלילו הוא י. ל. פרץ, וּבתוך ארגזו, יחד עם חלוקיו המסוֹאבים, מתגלגלים הרבה כתבי־יד המלאים מלים: “התלהבוּת”, “מלאך”, “נשמה”, “שכינה” וכיוצא באלה. כל אלה עתידים להצטרף ברבות הימים ליצירות הגוּנות, שמלבד ההוֹנוֹרר [שכר סופרים – א.ג.] בעד האוֹריגינַל שלהן, הרי בודאי שתענקנה לו עוד כפלי־כפליים, בהיותן מתוּרגמוֹת, סוף־סוף, ללוֹעזית [שימו לב לעקיצה; גם את היידיש יש לתרגם]. אך לפי שעה המצב דחוּק קצת, וּבצר לוֹ הריהוּ רץ פעם אל ידידוֹ היחידי כאן, המשורר הצעיר, הידוּע בכינוּיוֹ הספרוּתי “למד־וָו’ניק”."
מבקר חופשי 
תגובות
מעניין מאוד. אני מודה שאני לא מכירה את שופמן כדי להביע דעה על הסיפור עצמו, אבל ההשערה שלך על סיבת ההשמטה מסקרנת אותי. האם רק נדמה לי או שזה מהלך פרשני נועז?
תודה על הקישור ועל הפוסט. השכלתי