פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
באופן מעניין בלב לבו של קאנון הרומן האנגלי, ובו בלבד, מצויות נשים סופרות רבות יחסית. ג'יין אוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט ווירג'יניה וולף הן הבולטות שבהן. שרלוט ברונטה, במרוצת חייה הקצרים (1816-1855), פרסמה שלושה רומנים מצליחים. המפורסם שבהם הוא "ג'יין אייר" (1847). "הפרופסור" הוא הרומן הראשון שכתבה אך הוא פורסם רק לאחר מותה, ב-1857.
גיבור הרומן ומְסַפּרו הוא צעיר אנגלי בשם ויליאם קרימסוורת. ויליאם הוא בן לחרושתן בורגני שנשא בת אצילים, למורת רוחה של משפחתה רמת היחס. החרושתן פשט רגל ומת לפני היוולדו של וילאם ואמו מתה בסמוך ללידתו. קרוביו המיוחסים של וילאם דאגו לחינוכו והוא נשלח לאיטון. בפתח הרומן הוא בן תשע עשרה ולאחר שסירב לעצת דודיו להכשיר את עצמו לכְמוּרה וסירב גם לשידוך עם בת דודתו, "הפֶּסל הגדול והמעוצב כהלכה ששמו שרה", הוא מושלך אל העולם חסר כל. הוא פונה לעזרת אחיו הגדול, אדוארד, שעושה חיל כסוחר. אבל האח הוא איש עסקים קר לב שמוכן להעסיק את ויליאם אך מתייחס אליו בצינה ובגסות. בחלק הזה של הרומן, התיאור הפיזי של הכיעור שהשיתה על הנוף המהפכה התעשייתית בלוויית הקור שהשיתה על יחסי אנוש עולה בקנה אחד עם ספרים בולטים בני התקופה ואף העשור, "זמנים קשים" של דיקנס ו"צפון ודרום" של אליזבת גאסקל (שלימים כתבה ביוגרפיה של שרלוט ברונטה).
עיקר הרומן מתרחש בבלגיה, לשם עוקר ויליאם על מנת למצוא את פרנסתו כמורה. ויליאם מתאהב במעסיקתו, מדמואזל רוטר, שמתגלה כדו-פרצופית, ולאחר מכן במורה אחרת במוסד. אבל הוא יודע שלא יוכל להגשים את שאיפותיו הרומנטיות והמשפחתיות ללא עמידה כלכלית ברשות עצמו.
השהות בארץ קתולית ותחת השפעה צרפתית מחלצת מברונטה ומגיבורה הראשי עוינות שוביניסטית (במובן המקורי של המילה). בעיקר בהערות הנוגעות לפריצותם של הצרפתים. אבל ברונטה גם יודעת לצחוק על האנגלים. למשל, כאשר היא מספרת לנו על חשדו (השגוי) של ויליאם שאישה שיכולה להיות סבתו מתעתדת לפתות אותו כדרך הצרפתים ("שמעתי על צרפתיות זקנות שעושות דברים מוזרים").
יש בגיבוריה של ברונטה תכונה מעניינת שתורמת תרומה מכרעת לרעננות הקריאה ברומנים שלה. גיבוריה הם טובי לב אך אינם מנומסים והם תוקפניים גם באהבתם. על האנדסן, חברו של ויליאם, מעיר ויליאם ש"ביישנות אנגלית נעדרה ממנו לגמרי". ובמקום אחר, כשהוא מתאר את התוקפנות שלו כלפי ויליאם, שנועדה כביכול לעורר אותו להיטיב עם מצבו: "הוא דיבר בלשון חדה ופוגענית, ואני זיהיתי בה, כך דימיתי, גם מידה של שתלטנות. כי נימה של עריצות הידהדה בדחיפוּת של נזיפותיו, שבאמצעותן ביקש לדרבן את המדוכאים להתמרד נגד המדכא". ויליאם משיב לו כגמולו בסירוב השיטתי לומר "תודה" על העזרה הרבה שהאנדסן מושיט לו. הוא מצדו גם נוזף בתלמידיו בבלתי אמצעיות דומה לזו של האנדסן. בכלל, כמה מהמחשבות המעניינות ביותר של ויליאם ברומן נוגעות ליחסי כוחות בין הדמויות. ויליאם מבחין כי התנהגותה של מדמואזל רוטר כלפיו "השתנתה מאז התחלתי להתייחס אליה בקשיחות – היא כמעט התרפסה לפני בכל הזדמנות. היא לא הסירה את מבטה ממני והציקה לי באינספור גילויים של תשומת לב מוגזמת. התרפסות יוצרת עריצות. וגילויים אלה של נכונות להשתעבד, במקום לרכך את ליבי רק הקשיחו את מה שהיה נוקשה ותובעני בו". ואילו המורה האחרת במוסד, פרנסס שמה, שמתחילה למשוך את תשומת לבו, יתומה חסרת כל כמוהו, חסרה גם את הקשיחות הדרושה בהוראה: "לתלמיד שתחושותיו עמומות מאלה של מורהו, ואילו עצביו חזקים יותר וכוחו הגופני אולי רב יותר, יש יתרון עצום על המורה שלו, ועל פי רוב הוא יעשה בו שימוש ללא רחמים, משום שהצעירים מאוד, הבריאים מאוד, חסרי ההתחשבות מאוד, אינם יודעים לא איך להזדהות עם כאבו של האחר ולא איך לחוס עליו. ואני חושש שפרנסס סבלה מאוד". היעדר הנימוס, אכן דבר מה לא אנגלי, הינו חלק מהקסם של גיבורי ברונטה, שמסרבים להיות פסלים.
תכונה זו מאפיינת גם את ג'יין אייר, מורה אף היא (וכפי שהייתה גם שרלוט בצעירותה). ג'יין היא דמות חיה בגלל ההתנהגות הישירה שלה, חסרת-הטאקט במפגיע, ולפיכך המרעננת והקומית.
בוסריות קיימת ב"הפרופסור" ומתבטאת, למשל, בבחירה לפתוח את הסיפור במכתב שכותב הגיבור, טכניקת סיפור שנזנחת ללא הסבר מספק מייד עם סיום הפתיחה. אבל ככלל הקריאה הייתה מהנה ומלמדת.
התרגום גמיש וחי. לעיתים רחוקות מאד הופיעו במרוצת הקריאה ביטויים לא מובנים, שנדמה לי שהיו נשכרים מעוד גיהוץ תרגומי. "הבוז הלגלגני לזוטר אביון" (עמ' 227) צריך להיות "של זוטר אביון". ו"איתך היא תשב ותחריש כל עוד תבקש לדבר לבדה" (עמ' 246) אני משער שצריך היה לתרגם "כל עוד תבקש לדבר לבדך". "אף שפרנסס לא תעשה את בנה אדם חלוש אופי, היא תלמד אותו איפוק ונועם הליכות" (עמ' 326) הוא משפט לא לגמרי מובן, כי משתמעת ממבנה המשפט ביקורת מעודנת על פרנסס שנעדרת מהנוסח כעת ושלמיטב הבנתי אכן קיימת במקור.
מבקר חופשי 