ארכיון חודשי: מאי 2010

על "ביום שהמוסיקה מתה", של אופיר טושה-גפלה, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במאי 2010

אופיר טוּשֶה גַפְלָה הוא מין לעצמו. וזה מוזר. כי הרומנים שלו דווקא זרועים, ובלא כוונת מכוון, בשפע רסיסים מתרבות ההמונים, בעיקר האנגלו-אמריקאית. הרומנים שלו הם מעין יורה ענקית בה רוחשים מחוות, מקטעי-נרטיב, כפיסי-הלכי-רוח, מטבעות לשון, מסדרות טלוויזיה ומספרות פופולארית. חשוב להסביר את התופעה שאני מדבר עליה: בעוד ההתייחסות למוזיקה הפופולארית ב"ביום שהמוסיקה מתה" מודעת , הרי שהתופעה שהזכרתי, שגורמת לרומן להישמע פעמים רבות כמו רומן "ז'אנר" מתורגם, ובאופן לא מיומן, מאנגלית (למשל, שימוש ב"אני לא חושבת", במשמעות של "לא נראה לי סביר"; למשל, שימוש בביטוי הלא עברי אך "המתורגם" "איפה המלכוד?"; והנה דיאלוג, שכמו לקוח ממלודרמה טלוויזיונית, "מתורגם" מאנגלית: "'ברונה, תראי אותך', 'אל תתנשאי עלי!', היא צרחה, 'אל תדברי אלי כאילו את יותר טובה ממני'") אינן מודעות. אין כאן "הומאז'", או "פסטיש". טושה גפלה הוא סופר עברי שלא בדיוק חושב וכותב רק בעברית. שטח הפנים המילולי של הטקסט, הנקודות הרבות על פניו שאותן מגששות וממששות אצבעות-רוחו של הקורא כמו בכתב ברייל, אינם די ויטאליים, בלשון המעטה. יש משהו נטול חומרה וחושניות בשימוש של הסופר בשפה.

ולמרות זאת, ולמרבה הפלא, היצירה שלו, בחשבון אחרון, משמעותית, ואף, כאמור, מקורית. כושר ההמצאה ויכולת הדמיון הנדירים והחריגים שלו, היכולת לחבר עלילה משכנעת שההשתקעות בה מזכירה לקורא את חוויות הקריאה הטוטליות של גיל הנעורים, שלל התובנות המעניינות, הקומבינציה של הציטוטים התרבותיים המוזכרים, רתימתם של כל אלה לדיון רציני במוות, דיון שהופך קל יותר לעיכול דווקא בגין האופי המלאכותי המוזכר של הטקסט, הופכים את "ביום שהמוסיקה מתה" לקרוב משפחה חינני, גרוטסקי, קל משקל אך פקחי ובהחלט לא נטול חומרה, של יצירת המופת חמורת הסבר "סוף דבר", שעוסקת כידוע במוות באופן בוטה וחמור. המוות מעסיק את טושה-גפלה החל מיצירת הביכורים המקורית שלו, "עולם הסוף", והאובססיה הזו גם היא עדות להיותו סופר אמת. כוח הדמיון המרשים של הסופר מפלס דרך ליצירתה של מציאות אלטרנטיבית שלאורה נשפטת תפיסת המוות במציאות שלנו. טושה גפלה הוא סופר פוסט-פוסט מודרני בכך שהוא מנסה לעסוק ברצינות בנושא רציני (בניגוד ליצירות פוסט מודרניות, שקונספט הרצינות עצמו נתפס בעיניהן כחשוד) תוך שימוש בז'אנרים לא-קנוניים, בהומור ותוך המחשה לא מכוונת של קיום תרבותי טובע בייצוגים, של חיים במגרש הגרוטאות של התרבות הפופולארית.

לעיר אירופית מומצאת בשם אינוֹביל הגיע ב-1984 נער בעל יכולת מופלאה לקרוא את תאריך מותם של האנשים בעיניהם. הנער קרא את התאריך הזה בעיני תושבי העיר ונעלם. כל תושב של העיר בהגיעו לגיל 18 זכאי להתוודע לתאריך מותו, הנשמר אצל הרשויות בתיק אישי תוך הקפדה על דיסקרטיות. הגיבורה והמספרת של הרומן היא דוּרָה (שקולה נשמע לעיתים לאוזני הקורא כקולו/ה של דראג-קווין, המתאמץ/צת להדגיש את נשיותה; אבל זה לא מפריע במיוחד, על רקע אופיו המלאכותי המוזכר של הטקסט), שבהגיעה לגיל 18, ב-1997, התגלה הפתק שלה כריק. דורה הפכה באחת להיות כאחת-האדם, שאינו יודע מתי יבוא יומו. ואחת-העם היא מיעוט בעיר שבו כולם, כאמור, "יודעים". .

המתווה העלילתי הזה משמש מצוין את טושה גפלה לדון בנושאים עמוקים. ידיעת מועד המוות גם מאפשרת לסופר להמחיש בכמה סצנות מקאבריות חזקות תמות המשותפות לו ולשבתאי. למשל, סיפורו של האיש הבריא, שיודע שיומו הגיע, אבל אין לו מושג איך יקפד את חייו באותו יום. האיש מסתובב בעיר ומחכה. ידיעת מועד המוות גם מאפשרת לסופר להפגיז בשלל המצאות מבריקות ומשעשעות: מנהיג להקת רוק בעיר, שיודע שימות צעיר, וקורא ללהקתו "מוות בגיל 39"; גברים המרמים תיירות בדבר מותם הקרוב על מנת לזכות בחסדיהן; אשת חברה העורכת חזרות גנרליות ללווייתה; אחיה של דורה ההופך לפעלולן בולט משום שאינו חושש לחייו שתאריך תפוגתם ידוע לו.

טושה גפלה הוא מין לעצמו. בעידן קולקטיבי חדש – קולקטיביזם של תרבות המונים ופטריוטיזם ריק מחד גיסא וקולקטיביזם מיעוטי של "פוליטיקת הזהויות" מאידך גיסא – הסופר הטוב הוא האינדיבידואליסט שיש לחזונו הפרטי כוח וחיוניות, ושיש לו גם יכולת תקשור המוציאה את חזונו מכלל אידיוסינקרטיות. טושה גפלה הוא עוף מוזר, וספרות מעניינת נכתבת על ידי עופות כאלה בדיוק.

ב

אי-ידיעת מועד המוות נבחנת ברומן כמאפשרת את החופש האנושי, המושתת על הדחקה ואי וודאות. זו הסיבה שפילוסוף בן העיר מפציר בתושביה לדחות את המתנה-כביכול שקיבלו: "משחר נעורי תיעבתי הכרעות חד משמעיות […] לכן בחרתי להתמסר למחשבותי. המחשבה מערערת על הכול, היא מאפשרת לאדם לחתור תחת האפשרות האחת והיחידה ולהמירה באחרת […] מה תועיל לי הידיעה [על תאריך המוות]? […] אני מתכחש במודע לקיר האחרון בדרכי, לתמרור העצור באחריתי, לא כי סומא אנוכי אלא מפני שרק מתוקף הכחש אני מסוגל לחיות את חיי בשלווה יחסית […] אני חי כאחד האדם, ועבורי הזמן משתרע עד אינסוף"

קצרים

1. הנה הצעה לטי-שרט מודפסת (אקסטרה לארג'): "השמנתי כי הפסקתי לעשן, בסדר?"

2. עומר מואב, יועץ שר האוצר לשעבר, מדבר על העלייה בתנאי החיים הראליים של השכבות הנמוכות בעשורים האחרונים, אם כי מודה כי יש גידול בפערים בין שכבות האוכלוסייה. זו הבעיה עם כלכלנים: הם לא סוציולוגים.

קנאה, תסכול ותחושת אינאונים חברתית הם גם פאקטורים ב"רמת החיים".

3. מדברים הרבה על הסכנה באיבוד הפרטיות. למשל בפייסבוק. מתריעים על הסכנה הזו.

בעוד שבחברה שלנו אנשים מתים לאבד קצת פרטיות. מתים שמישהו ישים אליהם לב.

לכן, כפי שהעיר כמדומני זיגמונט באומן, מודל הפאנאופטיקון שפוקו הזכיר בעקבות בנטהאם אינו רלוונטי בחברה שלנו. בחברה שלנו אנשים מתים שיצפו בהם. השומר במרכז הפאנאופטיקון או האח הגדול.

4. מדי פעם צריך להזכיר: מה שמכונה "החדשות" בערוצים המסחריים הפך מזמן לספקטקל בידורי. מסחור הרצינות ומסחור המציאות. אנחנו "צרכני" אקטואליה, כפי שלוכד הביטוי הזה היטב את התופעה: האקטואליה כמוצר צריכה.

החדשות בערוצים המסחריים הן גם מוצר שמיועד לילדים. ולילדים לא חכמים במיוחד. כמו סרטי הוליווד.

5. הישרדות המין ואדפטציה לתנאי החיים הקיימים לעומת הרצון לעוצמה. דרווין לעומת ניטשה.

זו , כמדומה, הביקורת של ניטשה על דארווין: החיים אינם מאבק הישרדות אלא מאבק על הגדלת העוצמה, שלהשגתו מוכנים פרטים להסתכן במוות.

אנחנו, לעומת עידן קודם, מודרני, חיים בעידן שהרצון לעוצמה מתגלם דרך אדפטציה, עידן פוסטמודרני. עידן דרוויניטשיאני. דרך פיתוי ולא דרך כיבוש. דרך "נטוורקינג" ו"מינגלינג" ולא דרך אלימות ועימות. דרך פרסום ולא דרך חקיקה.

סלבריטאי מול נפוליאון. אובמה לעומת היטלר.

6. לו יצוייר שהיה נכתב היום "זכרון דברים" או "תמול שלשום" או "אצל" של גנסין. האם היינו חווים אותו כ"יצירת מופת"?

שאלה קשה.

כי כמדומה, משהו בתנאים התרבותיים הנוכחים אינו מאפשר קיום של יצירת מופת בתודעה ובחוויה שלנו. ספר או סרט או תוכנית טלוויזיה או אמנות פלסטית או תאטרון וכו'.

דבר-מה ביכולת שלנו להתבטל, להשעות את "האני", להתפעם – אבד.

ואולי, במילים אחרות, מה שאבד הנו היכולת לחוות טרנסצנדנטיות. אנו כבולים לאימננטיות. איננו יכולים להמריא.

ואולי, במילים באמת אחרות: כולנו סובלים מהפרעת קשב.

7. "סול קיטצ'ן" של הבמאי הגדול פאטי אקין אינו סרט גדול. קומדיה נחמדה לפרקים אבל הבמאי עשה לעצמו הנחות רבות בתסריט. אמינות היא דבר חשוב שמשום מה נוטים לזלזל בו. היא הפלטפורמה שבלעדיה שום "מסר" לא יינעץ כהלכה, קומי או אחר. האמינות היא הבורג המוברג עד תום, שמבריג את ה"מסר" התלוי על הבורג כלוח קרטון, בנפש הצופה.

ביקורת על "אל יפו", של איימן סיכסק, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם ב"מעריב" במאי 2010

זה ספר מינורי. הגיבור-המספר, שקרוב בזהותו ככל הנראה לסופר עצמו, הוא צעיר מיפו שלומד באוניברסיטה העברית בירושלים. בפרקים קצרים הוא מספר לנו על חייו כצעיר ערבי חילוני המוטל בתווך בין חברה דתית, שוביניסטית וקפואה לבין חברה "מארחת" מיליטריסטית, חסרת סקרנות ואף עוינת. הוא מספר על אחותו סָמָאהֶר שעומדת להתחתן בשידוך עם גבר שלא בטוח שהיא אוהבת ושלמעשה הקריבה את עצמה על מנת שהגיבור יוכל ללמוד באוניברסיטה (למשפחה אין כסף לממן את לימודי שניהם); על אהובתו שריהאן שתתחתן אף היא בשידוך ועם אחר, וככל שהצלחתי להבין משום שהמספר לא נמצא ראוי בעיני משפחתה (בגין מצבו הכלכלי ואולי בגין אי-אדיקותו); על חברתו היהודייה ניצן; על אביו, המוסלמי האדוק, שנהרג בתאונה במפעל בו עבד; על תהליכי הג'נטריפיקציה והיהודיזציה שעוברת יפו; על תשוקתו של הגיבור להיות סופר, שמעניקה לו עליונות, מדומה ואמיתית, ביחס לתנאי החיים שמצא עצמו לכוד בתוכם.

סיכסק משתמש הרבה באירוניה מודגשת על מנת לבטא את האירוניה הבסיסית במצבם של ערביי ישראל, אירוניה שמצויה כבר בשם עצמו, "ערבי-ישראלי", שהוא אוקסימורון שמתחזה לצירוף (נגיד, שוקו-סחוג שמתחזה לשוקו-בננה). האירוניה המודגשת מוגשת לקורא, למשל, כשחברתו, ניצן, המתפרנסת כמאבטחת, מסבירה לו איזה אנשים לימדו אותם מדריכיהם להתעכב עליהם. "'צריכים להחליט מהר' היא המשיכה, 'אז קובעים לפי המראה. בעיקרון, אם הם קצת כהים בעור ובעיניים, זה כבר מדליק נורה אדומה'". אירוניה מודגשת נוספת מתגלה כששריהאן, חברתו, מקבלת מלגה באוניברסיטה הניתנת לה ממשפחתו של אחד מ"חלוצי היישוב היהודי בישראל".

זה ספר מינורי, ואולי מינורי מדי. הסיפורים מסופרים ברהיטות, ובעדינות מרפרפת וחרישית, לא חודרנית ולא מתלהמת. השיאים הדרמטיים הם רגעים קטנים בדרך כלל: המספר שנוטל מתוך מבוכה סופגנייה שהוצעה לו חינם נתקל בצעירה ערבית שמברכת אותו בערבית ב"בתיאבון" אירוני. היא מצדה מסרבת להיכלל אפילו בטעות מבדחת בקולקטיב היהודי: "לא, תודה. אני לא אוהבת סופגניות".

אולי אין זה הוגן לתלות את הדברים שלהלן על כתפיו של ספר צנום, עדין ולא יומרני כמו "אל יפו". אבל, מצד שני, עצם הבחירה לעסוק בספר הלא יומרני הזה, כשמולו מתחרים עוד ספרים רבים שכמהים לתשומת לב ביקורתית, ועצם העובדה שלספר נכתבה אחרית דבר בידי פרופסור מכובד לספרות עברית, גם היא נובעת מהתהיות שלהלן. כך שהספר נשכר ונפסד במידה שווה, יש לקוות.

בעשורים האחרונים נדמה שהפרויקט של הספרות בפרט ו"התרבות הגבוהה" בכלל אינו ברור עוד. מה הספרות הגבוהה אמורה לבטא? מהו בדיוק הפרויקט שלה? האם תפקיד התרבות הנו עדיין, כפי שניסח זאת במאה ה-19 מבקר הספרות האנגלי המשפיע מאד מתיו ארנולד, לשמר את "הטוב ביותר מכל מה שנחשב ונאמר"?

לתוך המבוכה, ובעצם הוואקום הזה, שהתגלע בלב התרבות הרצינית במערב היגר פיתרון פשוט מאד: תפקידה של הספרות הינו פוליטי, ותוכנה הוא לתת פתחון פה, פשוטו כמעט כמשמעו, למיעוטים. זהו "פתרון" קל שנולד מכך שלא נעשה בירור פנימי לגבי מהות הפרויקט של "התרבות הגבוהה". ו"הפתרון" הקל הזה בעייתי מאד, ויצר צמצום נורא של הספרות. אזכיר בקצרה בעיה אחת: "הפתרון" הזה הפך את הספרות מכלי הביטוי של האינדיבידואליות לכלי ביטוי של קולקטיביות חדשה, קולקטיביות "מיעוטית". מעל הכל צריך לזכור כי הפתרון הזה הוא אכן "פתרון", כלומר ברירת מחדל שבדיעבד שמתחזה לאידיאליזם לכתחילאי. ושוב, חשוב להבין  את התהליך התרבותי שקרה כאן: הזיהוי של "התרבות הגבוהה" כהזדהות עם מיעוטים, זהות שנראית לנו היום טבעית כל כך, זהות שבאה למשל לידי ביטוי באופן מובהק במדיניות העריכה של המוסף ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", הנם זיהוי וזהות שאינם מובנים מאליהם כלל וכלל ושנובעים מריקנות ומאבדן ביטחון עצמי בטיבו המדויק של פרויקט "התרבות הגבוהה".

הספר של סיכסק אמנם מעלה למודעות כמה תופעות חשובות ומפחידות: למשל, נוכחותם החדשה המאיימת של שוטרי מג"ב ביפו, שמטשטשת עוד יותר את ההבדל בין חזית ("גבול") לעורף, ומאיימת כך, איום אחד מני רבים בשנים האחרונות, על אופייה הדמוקרטי, החופשי והאזרחי של ישראל. המאבק על אופייה הדמוקרטי של ישראל, והמאבק בשנאת הזר והערבי בחברה הישראלית, הם מאבקים חשובים ביותר. אבל הם לא בהכרח מניבים ספרות מעניינת או חשובה.

ב

רגע אחד של קרבה בין יהודים לערבים המתואר יפה בספר רווי גם הוא כולו אירוניה מודגשת, וזה הרגע בו מתבקש המספר להיות "גוי של שבת" ולהדליק את האור בבית הכנסת השכונתי. חבל שסיכסק אינו מפתח את הסיטואציה לכדי סמל, פיתוח שלו הסיטואציה בהחלט ראויה. "גוי-של-שבת" הוא קונספט אירוני בפני עצמו, קצת בדומה ל"ערבי-ישראלי". מצד אחד ה"גוי-של-שבת" הוא הרי החלום הרטוב של פילוסופיית "האחר": הוא "האחר" שזקוקים לו בדיוק משום שהוא "אחר", ולו לא היה "אחר" היה מאבד את יכולתו לתרום. מצד שני נזקקים ל"גוי-של-שבת" כשואב מים וחוטב עצים, כלומר כ"אחר" משרת.

קצרים בעיקר על אמנים מתחזקים, וולבק החדש ועוד

1. מה הסיבה לכך שכל כך הרבה שחקנים ופרפורמרים "מתחזקים"?

אולי בגלל שה"התחזקות" היא המשחק והפרפורמנס ה"אולטימטיבי".

א. קודם כל היא כוללת שינוי חיצוני מובהק, "משחק" במובן הבסיסי של הביטוי, שינוי בגדיך ומראך החיצוני, "התחפשות".

השינוי גורר כמובן תשומת לב, שגם אחריה תרים שחקנים ופרפורמרים.

חלק מגל המתחזקים דהאידנא הוא המשך המשחק באמצעים אחרים. כלומר המשך הניסיון להשיג תשומת לב.

ומכיוון שמשחק הוא גם מטפורה לחברה שלנו בה כולם "מתחפשים", מחפשים להיות "אינדיווידואליסטיים" ולכן מתחפשים, בכדי להבחין את עצמם מהעדר – חלק מגל המתחזקים דהאידנא הוא המשך "האינדיווידואליזם" המערבי  הכללי באמצעים אחרים: הניסיון להשיג מובחנות חברתית, קומבינציה טובה ומעניינת יותר במשחק הסימנים החברתי.

ב. אבל ה"התחזקות" היא גם הזדמנות לשחק משחק טוטאלי בהרבה, משחק "אולטימטיבי", כמו שאומרים:

א-לה שיטת סטניסלבסקי אתה יכול לנסות לשכנע את עצמך שאתה באמת מאמין שיש אלוהים, והופה! "נכנסת לדמות" ואתה באמת מאמין. ההישג מרשים בהרבה מ"כניסה לדמות" רגילה. כי השינוי כאן הוא קוסמי. לא רק אתה עברת מ"לא מאמין" ל"מאמין". בגין יכולות המשחק שלך העולם כולו "נכנס לדמות" ומתחפש לעולם בעל תכלית.

2. "מתחזקים" זוכים לאהדה בחברה תחרותית כמו החברה שלנו כי הם מכריזים שהם מגבילים את עיקרון התחרות שלהם, ש"יש להם אלוהים".

זו הסיבה שאנשים אוהבים סלבריטאים "מתחזקים": הם מכריזים שהניצחון שלהם בשדה כלכלת תשומת הלב, היותם "סלבריטאים", הוא ניצחון שהם שמים לו רסן. הם "פחות מפורסמים מהקב"ה", אם לעשות פרפרזה על האמרה המפורסמת של לנון. ולכן זוכים לפרסום נוסף.

3. וזה לא סותר שיש גם יופי מסוים בתופעת "המתחזקים".

4. אחת מהתופעות המעניינות של השנים האחרונות הוא הופעת פופוליזם מסוג חדש: הופעת הפופוליסט של התרבות גבוהה. מי שצווח את נחיצותה.

זן חדש שלא חל ולא חש שהמדיום שלו פוגע במסר.

5. חשוב לומר גם אם זה מובן מאליו: מפחידה, מפחידה מניעת המעבר מחומסקי. בין אם זו טיפשות ובין אם זה פרוטו-פשיסטיות.

6. לא מזמן כתבתי במאמר על וולבק על יחסו השלילי לאינטלקטואלים הצרפתיים שקדמו לו. בקובץ החדש והמעניין "לצאת מהמאה ה-20" – הכולל מאמרונים ונובלה – מבטא וולבק במפורש את הסלידה שלו ממדעי הרוח כולם במאה ה-20: מסארטר ודה-בובובאר עד בורדייה ובודריאר (אלה הדוגמאות הספציפיות שלו).

לא שוולבק הוא פוסק אחרון, אבל העמדה שלו על עליונות מדעי הטבע – בתרומתם לאנושות – אל מול אזלת היד של "מדעי הרוח" ראויה להישמע (את העמדה הוא מביא כהסבר לכך שבספרות הוא אוהב במיוחד מדע בדיוני).

הנובלה המעניינת והלקונית בקובץ, "לנזרוטה",  היא בסך הכל טיוטה ל"אפשרות של אי". כמדומה.

לטעמי, "אפשרות של אי" מעניין בגלל הטיפול של וולבק בנושא "ההצלחה", קונספט שמסרס היום כל יכולת לביקורת חברתית מהימנה (המבקר גם הוא משתתף במשחק ה"הצלחה" הכללי, ולא מצליח לייצר נקודה ארכימדית מחוצה לה). גם בקובץ יש נגיעה קצרה אך מפורשת ומעניינת בנושא הסופר המצליח.

מעניינת העמדה של וולבק מול ברט איסטון אליס, סופר הרבה פחות חשוב לטעמי אם כי טוב מאד, שוולבק מעריך ורואה בעצמו את נציג הבינוניים מבחינה מינית, שהוא נטל על עצמו לתאר את חייהם, מול המוצלחים (עשירים ויפים) שאיסטון אליס מתאר את הניהיליזם שלהם. מעין חלוקת עבודה, כפי שוולבק מציג זאת.

קצרים בעיקר על סקס

1. נשים אורבניות הולכות ומידקקות, הולכות ונהיות חדות. כמו סכין (כמו סכין הן גם הבלטות מודגשות אחרות של הגוף הנשי האורבני, גם הלא דקיק).

הגוף – ככלי נשק. הנשיות – ככלי נשק.

העקב הגבוה אינו פֶטיש בגלל שהוא מזכיר איבר מין גברי, כפי שהדבר מוסבר כמדומני בפסיכואנליזה.

איבר המין הגברי והעקב כאחד מזכירים שניהם כלי נשק – חנית. הנשים האורבניות הופכות אט אט לזין זקוף – רזות, קשיחות וקשוחות.

1א. ומגפת המגפיים גבוהי העקב – מגפה ביזארית במיוחד בהקשר של האקלים הישראלי, שאינו מסביר רגליו למגפיים – צריכה גם היא להיות מוסברת כלקוחה מעולם האסוציאציות המלחמתי: המגפיים כפריט לבוש של לוחם, קוזק, קלגס. חשבו על ההבדל בין אישה מוגפת במגפיים לאישה שהשילה מגפיה: אלה שתי ישויות שונות (לא קדשה/קדושה כמאמר הקלישאה. אולי: לוחמת/חולמת? לא. זינה (הנסיכה הלוחמת)/מזינה? גם לא).

2. צריך לזכור שהפרשנות הביולוגיסטית לסוציולוגיה – טרנד חם ביותר במה שמכונה עולם הרוח היום – אינה מעודדת רק חברה שמושל בה עיקרון התחרות (שרידותם של המתאימים ביותר, לפי הדרוויניזם). פרשנות ביולוגיסטית לסוציולוגיה מעודדת – או מאשרת – גם חברה שהסקס הוא מרכזי אצלה, כפי שהרבייה מרכזית בתפיסות הביולוגיות.

סקס ותחרות, ניאו-ליברליזם והמהפכה המינית – אלה שני רכיבים נפרדים מושגית, שהגישה הביולוגיסטית לפרשנות החברתית – ובעצם חלק מה"צייטגייסט" – היא זו שיוצרת לכידות ביניהם.

3. אנחנו מבקשים מהתיאוריה שלנו, מיכולת ההכללה וההפשטה, שתשחרר אותנו מהעולם, שתנשא אותנו מעליו. קצת בדומה למה שכתב מרקס (אמנם בלעג) על הפילוסופים ההגליאניים שהם מבקשים לשכנע בני אדם באי קיומו של כוח המשיכה וכך לשחרר את עצמם מהשפעתו.

אבל הבנת המין, למרבה הצער, אינה משחררת אותנו מהמין. לא מספיק. לא לפי שעה.

4. סופיזם צרפתי:

א. פוקו – אהה, אתם חושבים שאתם "השתחררתם", ושהמין "משוחרר", לא, לא, פתאים! אתם מדוכאים יותר בגלל השיח על המין (בעוד שאנחנו מדוכאים יותר לא בגלל השיח אלא בדיוק בגלל השחרור גופו, בגלל החזרה ל"מצב הטבעי" בתחום הרבייה).

ב. דרידה – חשבתם שהדיבור נעלה על הכתיבה. לא, לא, פתאים! הכתיבה נעלה על הדיבור (בעוד שההפך בדיוק: הן הכתיבה והן הדיבור הן פרקטיקות שנמצאות במצור בעידן הפוסטמודרני, ואם כבר, הכתיבה חלשה בו יותר מהדיבור, כמו שהיטיב להבין מקלוהן)

5. מה שמכונה התרבות בזמננו היא ניסיון גדול להסחת דעת (הסחת דעת "מהמוות", רגילים לומר. אבל המוות דווקא מנחם בדרכו. הסחת דעת משוליותינו בעולם הזה, עד המוות, המוות הדמוקרטי דווקא, האנושי).  כך גם המין: עיסוק שההנאה הממשית שהוא מצליח להסב לנו בתרבות העכשווית קטנה בהרבה מהסחת הדעת שהוא מספק לנו. מה שמעלה את המחשבה שהיא, הסחת הדעת, הינה אולי התועלת המרכזית שהמין נועד להסב לנו.

6. ראיתי את "שאטר איילנד" של סקורסזה. שני שלישים סבירים. ואז בא ההיפוך (שראינו כמותו ב"מועדון קרב" ובעוד שורה של סרטים)

ואתה עומד משתאה: איזו אומה מטומטמת זו אמריקה. וזה עוד סקורסזה, כן? במאי שעשה כמה דברים מרשימים.

זה מה שנשאר? "תחכום" עקר ומטומטם? חוסר יכולת כרוני לדון במה שמעסיק בני אדם אמיתיים?

7. על מנת לשרוד בקיום האורבני, גברים חייבים לפתח אדישות ליופי נשי, שהגיע במרחב המחיה האורבאני לרמת שכלול בלתי נסבלת. ככל שמשתכלל היופי הזה – חייב הגבר לפתח אדישות גוברת והולכת. ולא – לא ישרוד.

כך נוצר מין מאזן אימה מוסלם, כמו לקוח מעידן המלחמה הקרה, כשעל כל נשק חדש שצד אחד פיתח, פותח כנגדו נוגדן שייעודו ליירט את אותו נשק חדש, ואז שקד הצד השני על נשק חדש יותר וחוזר חלילה.

7א. כך גם נוצר פרדוקס פסיכולוגי: תוצר של הסלמת המיניות יוצר בצד התמכרות מינית גם אדישות מינית. הפתיינות האינסופית שהסביבה האורבנית מרעיפה על הגבר (וזו תופעה שנשים בפירוש אינן מבינות אותה) היא מלחמת התשה שלבסוף יכולה אכן להתיש.

או כך יש לקוות.

זו האדישות האורבנית שזימל כמדומני דיבר עליה, ושמבוששת לבוא, לצערי.

8. הדרגות המפותחות שהגיעו אליהן הטכנולוגיות העכשוויות שמתמקצעות בהבלטת היופי הנשי ויכולת הפיתוי של הגוף הנשי (החל מסטודיו סי וכלה בביגוד מתוחכם, בעיקר זה שבאופן מתוחכם מפתה תוך כדי הצנעת הפתיינות) הפכו את גוף האישה לגאדג'ט, שחלק מהניכור ומהפסינציה שהוא יוצר דומה לניכור ולפסינציה שיוצרים גאדג'טים: הם מכשירים מתוחכמים (מדי),  לא אנושיים.

9. המין הוא יציאה מהעצמי, ולמעשה יש בו יסוד של ניכור עצמי. לכן בלשון העממית (נדמה ש)רווח הביטוי "איבדתי את עצמי" בהקשר של תשוקה עזה שפקדה את הדובר וחלפה וכעת הוא מסתכל על עצמו בהשתוממות.

המין הוא יציאה מהעצמי, הסחת דעת, ניכור עצמי. והשפעתו עלינו גדולה כל כך כיוון שאיננו יודעים מה משמעותו ותכליתו של היעדר הניכור העצמי, ובמילים ישירות יותר איננו יודעים מה תכליתו של העצמי.

על "פתאום דפיקה בדלת", של אתגר קרת, הוצאת "כנרת זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במאי 2010

לפני כמה שנים ראה אור בעברית רומן בשם "יורחי הדבש" של צ'ק קינדר. זהו רומן מפתח שאחד מגיבוריו הוא הסופר האמריקאי ריימונד קארבר. את הרומן על קארבר אהבתי הרבה יותר מאשר את סיפוריו של קארבר ("צ'כוב האמריקאי"), המתארים בלאקוניות ייאוש, סתמיות, עליבות. קארבר ברומן, קארבר שלפני הפריצה, השתיין, המסומם והעני, חי חיים עלובים למדי. ההבדל הוא שקארבר, בניגוד לגיבוריו, היה בעל אמביציה ותשוקה יוקדות: הוא רצה להיות סופר. הרצון הזה העניק לחייו תוכן, ארגון, יופי וויטליות. כששלל קארבר את התשוקה והמרד מגיבוריו, בשם הריאליזם כביכול, כשהצניע ביצירתו את האמביציה הפראית שגרמה לה להיכתב, הוא חטא הן בהיעדר יושר אמנותי והן בריאליזם פגום. האמביציוזיות היא גם חלק מהיש, לא רק העליבות.

קארבר היה בעל השפעה גדולה על דור הכותבים שקדם לדורי, דור שנות התשעים. עם בני הדור הזה נמנים, בין השאר, גדי טאוב, עוזי וייל, אורלי קסטל-בלום, אסף ציפור וכמובן אתגר קרת. כתיבתו נתפסה על ידי חלקם כמופת לכתיבה ישרה, "רזה", הפושטת את כל הכוזב והשקרי ונשארת עם האמת העירומה. אף פעם לא הבנתי איך מכל הגלריה הכבירה של הספרות האמריקאית בת זמננו (בלו, אפדייק, רות, מיילר, דלילו, הלר וכו') השפיע פה דווקא קארבר. גם היושרה שטענו לה המצדדים בקארבר נתפסה בעיניי כמפוקפקת. סופר שאינו מכניס ליצירתו את הצל שלו חוטא בחוסר יושר. וכך גם יצירותיהם של בני הדור המוזכר, שעסקו כולם באיזה "כל אדם" ישראלי, נתפסו בעיניי כחסרות משהו מהותי, מקבילה ביצירה עצמה לדמות הסופר שכתב אותה. כי הרי הסופר הוא לא "כל אדם" מעצם יכולתו להתבונן במציאות מבחוץ (נדמה לי שמענווה מזויפת זו ניסה להיחלץ לאחרונה אסף ציפור ב"המחוננים"; ואילו "אלנבי" של טאוב, רומן טוב מאד, רק מדגים את הבעיה). היה גם משהו חשוד בהתאמה של האידיאולוגיה הרזה של "כל אדם" לעליית כוחו של השוק בתרבות בשנות התשעים. "כל אדם" הוא הרי, במילים אחרות, "המכנה המשותף הנמוך".

מבחינה טכנית הקובץ שלפנינו מצוין. כשאני כותב "טכנית" אני מתכוון לחסכוניות והיעדר מוחלט של שומנים, לבנייה מופתית של העלילה, לכושר המצאה, לפאנצ'ים מהדהדים, למסרים נבונים הנמסרים בערמומיות ובפקחות. ניתן לאתר בקובץ גם מבני עומק. מוטיב חוזר הוא מפגש אקראי בין שני אנשים ותוצאותיו, ובכלל דיון ב"אפקט הפרפר" האנושי, השפעתנו זה על חיי זה. את קרת מטרידה גם מידת הייחוד שלנו. לבחור שחברתו צועקת את שמו, אילן, כשהיא גומרת, מסתבר שהיו לה 28 אילנים לפניו. הברקה גאונית. כשאני כותב "טכנית" אין הכוונה לזלזל. במובנים רבים יכולת "טכנית" היא לב העניין בספרות: היכולת ליצור אי טקסטואלי שכולו משמעותי, אי שאינו מקרי, המעיד כי מאחוריו עומד יוצר תבוני. יש כאן סיפורים טובים וטובים יותר, יש עם פאנץ', בלי ויש שחסרים את הפאנץ', יש סוריאליסטים ויש ריאליסטים. אך ככלל קרת מתגלה שוב ככותב הסיפורים הקצרים הטוב בישראל. שמעו לא יצא בטעות למרחוק. כמה סיפורים כאן קרובים לשלמות.

אבל יש יסוד מתחנחן ומצטעצע, קיטש מעודן, בקובץ הזה. שכיחות הגיבורים הילדים ממחישה זאת. מה מתוק יותר מילד? שכיחות הגברים ש"עזבו" אותם גם היא ממחישה זאת. מה יותר מעורר אהדה מגבר שנזרק? שכיחותם של איזו עממיות, דיבור סלנגי מושלך, ערסים אשכנזיים, וייט-טראש ישראלי, היא גם סוג של הצטעצעות. יש גם בקשת אהבה בקובץ הזה. ספר לא צריך לבקש את אהבתנו. כשמבקשים את אהבתנו הרי גם מתחנפים אלינו בערמומיות.

אבל מה שהיא אולי הבעיה המרכזית של קרת היא נוכחות האידיאולוגיה הספרותית של "כל אדם", שיש בה התחנחנות (מה שובה לב יותר מאחד שמוצג כסתם אחד?), חנופה (אישוש עליונותנו על הדמויות), וחוסר יושרה (הסתרת הצל, האמביציה והכישרון, של הסופר). "בנאדם ישר סך הכל, רגיל, לא שותה נפט", מוגדר אחד הגיבורים. בסיפור אחר גם הסופר עצמו מתואר כסתם אחד מכמיר לב: "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר". ואילו בסיפור שלישי מתואר כך גם אלוהים בכבודו ובעצמו: "בראתי אתכם כך כי זה מה שאני יודע. זה הכי טוב שאני יכול". אצל קרת גם אלוהים הוא "כל אדם". מתחנחן, מטשטש את כוחו, מתחנף.

ב

"הפרסום הוא האמנות החשובה ביותר של המאה ה-20", טען חצי ברצינות מארשל מקלוהן. הכישרון הגדול והמובהק של אתגר קרת מזכיר לי כישרון של קופירייטר מוכשר כשד מוכשר. למשל, סיפור בו הגיהנום של רוצח סדרתי מתגלה כמקום אוהב ולא אלים. או סיפור בו נרצחת בפיגוע מתגלה כמי שהייתה מתה בלאו הכי מסרטן. חלק גדול מהסיפורים מושתת על "רעיון מבריק" כזה, על קוריוז מפתיע, צירוף מקרים מכשף, קומפוזיציה מוצלחת, היפוך מהמם. אלה כישרונות של קופירייטר שצריך ללכוד את תשומת לבך בזמן קצר, להמם ולהרשים אותך באחת, להתחנף בלי שתרגיש. קרת הוא הסופר הקופירייטר הטוב בדורנו.

קצרים על ביקורת תרבות, ניו אייג' ועוד

1. ניתן להמשיל את ביקורת התרבות לטיפול שורש.

רופא השיניים משתמש בכלים הדקים ביותר שברשותו על מנת לנקות את תעלות העצבים הרקובים של השן החולה.

כך מבקר התרבות מנסה להשתמש בכלי הניתוח החדים ביותר שברשותו ולהגיע להגדרות הדקות והמדויקות ביותר של תרבות זמנו על מנת שיוכל לנקות אותה מריקבון.

השן הבריאה – כלומר תוצאתו של טיפול שורש מוצלח – היא שן מתה. גם התרבות הבריאה – כלומר כזו שכבר לא מכאיבה ליחיד בעקבות ביקורת התרבות החדה והמדויקת שלו – היא תרבות שמונחת לפניו מתה.

הניתוח הצליח – התרבות מתה.

2. כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה צריך להבין מה הכוונה. אין הכוונה שהספרות הפכה להיות מוצר "מהנה". עונג אינו דבר שלילי. אברהם מנוחין, גיבורו של ברנר ב"מן המיצר", "הקדוש החילוני" המוצלח ביותר של ברנר, אמר בצדק (בציטוט חופשי): "בעיקרו של דבר, אין לנו דבר חשוב מהעונג".

לא. כשאומרים שהספרות הפכה להיות מוצר צריכה הכוונה צריכה להיות שהספרות חדלה לחפש אחר ביטויו של משהו חיצוני לה, והפכה להיות חיפוש אחר קומבינציה מוצלחת בהשוואה לקומבינציות מתחרות. זו מהות "חברת הצריכה": מוצרים שאינם עונים כבר על צרכים קונקרטיים, אלא מתחרים מול מוצרים אחרים על הבדלים סגנוניים (אני נעזר כאן בבודריאר בספרו "חברת הצריכה").

זו הכוונה ב"ביטול מודל העומק", שג'יימסון (בעקבות בודריאר; בכלל, יחסי ג'יימסון בודריאר הם יחסים מוזרים ביותר, כשג'יימסון משמש כפרשן ה"סופר אגואי" הגאוני-למחצה של "האיד" הגאוני של בודריאר; חלק נכבד מרעיונותיו של ג'יימסון הנם ניסוחים מחדש, אחראיים ופוליטיים במובן הטוב של המילה, של רעיונות בודריארים ניהיליסטיים; שתי מטפורות לא ממצות ולא מדויקות ליחסים ביניהם: שוליות אמני הרנסאנס הדגולים שהשלימו את עבודותיהם של המאסטרים+האם המנקה אחר בנה היצירתי והפרוע) מדבר עליו. התרבות – בחלקה המכריע – עברה מהפכה "סטרוקטורליסטית", בה ערכיה נמדדים לא לעומת איזשהו נעלם טרנסצנדנטלי (כך?) שהיא מחפשת "לבטא" אותו, אלא אלה לעומת אלה, בתחרות אימננטית.

3. את "הניו אייג'" הוולגרי לא חייבים להפריך באמצעים מדעיים. כלומר, לא חייבים לערוך ניסוי ולבדוק אם באמת יש אמת במזלות, למשל. אפשר גם להתנגד לו מוסרית: לא די שעולם הטבע הוא שרירותי, אנטי-אנושי, אתם באים להוסיף לי מערכת נוספת שאינה תלויה במעשיי, במידותיי הטובות או הרעות?

"האדם המורד" באבסורד, מורד ב"טבעי" ובעל טבעי" כאחד.

4. אסור לשכוח שאנחנו חיים לא בחברה פוסט-אידיאולוגית אלא בחברה רוויית אידיאולוגיה עד שורשה, אידיאולוגיה במובן המרקסיסטי של "תודעה כוזבת". בין שאר תכני האידיאולוגיה שאנחנו חיים בה מצויה המחשבה שאנחנו חיים בחברה פוסט-אידיאולוגית.

5. לעיתים, ניתן לתפוס את תרבות זמננו "על חם" בחוסר תשומת לב שחושף את האידאולוגיה שלה. למשל, השימוש של תרבות זמננו ברעיון "הקדמה" (progress), שהוזנה ואיבד כל תום וטוהר בפרסומות זמננו.

כך פרסומת ל"ויינדואוז 7" מדברת על הצורך להתקדם, וממשילה את המעבר ל"ווינדואוז 7" למעבר מכביש החוף לכביש 6 ומאנציקלופדיה לוויקיפדיה.

מה שמעניין כאן הוא שנוצר תלכיד אידיאולוגי בין רעיון "הקדמה" הגדול בן המאה ה-18 והפחד החברתי "הקטן" בן זמננו של "להישאר מאחור". מה שעוד מעניין זה שהצורך להתקדם הוא צו חסר "תוכן": כי וויקיפדיה אינה "טובה" יותר מאנציקלופדיה, ולכביש 6 חסרונות ידועים משלו. אבל "צריך להתקדם" כי "צריך להתקדם".

6. האידאולוגיה של העידן שלנו מציגה אותו כעידן אינדיווידואליסטי, כמעט-אטומיסטי.

אבל האמת היא שכוחו של החברתי בעידן שלנו עצום. חישוק החברתי הוא, למשל, אחד התפקידים הסוציולוגיים של הסלבז.

עיני החברה כולה הנשואות לעבר הידוענים הנן המקבילה בת זמננו לעליות לרגל למקדש בירושלים. שתי התופעות יוצרות לכידות חברתית ומונעות מהחברה להתפורר.

7. ההישג הבסיסי ביותר של ביקורת תרבות בזמננו הוא עצם קיומה. זאת כיוון שהאידיאולוגיה של זמננו מציגה את תרבות הזמן הזה כדבר הטבעי והפשוט ביותר שקיים, כזה שלא מצריך שום פרשנות; הבולט בולט כי הוא פשוט טוב, המוצלח מוצלח כי הוא מוצלח. אין פשוט מה לפרש ולפרשן.

על "כפור", של שמעון אדף, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן. פורסם במוסף הספרותי של "מעריב" במאי 2010

"כפור" הוא כור היתוך של ז'אנרים. יש כאן סיפור בלשי, מדע בדיוני, פרוזה שירית, פרוזה שכתובה כמו תסריט, ארס-פואטיקה, כתיבה מדרשית, רומן היסטורי במהופך (הקרנה אל העתיד של תרבות עבר), עיסוק פוסטמודרני (כז'אנר, לא כפילוסופיה) ב"מאחורי הקלעים" של בניית יצירה.

אחרי חורבן ישראל העכשווית נפוצו היהודים. אך כמה מאות שנים הלאה מאיתנו שבו היהודים לציון. "כפור" מתרחש בתל אביב החדשה. תושבי ישראל העתידית משלבים טכנולוגיה מתקדמת באדיקות (מעניין להשוות בין "כפור" לרומן של יצחק בן-נר "מלאכים באים" שהציג שילוב דומה). היהודים העתידיים שיחזרו את השפה והמנהגים האבודים של היהודים מכל התקופות: מהשמות הפרטיים ומנהגי הטהרה של חז"ל ועד לישראלית המדוברת ושמות רחובות תל אביב העכשווית. לרומן שני צירי עלילה שהקורא חש שקשר יתגלה ביניהם. הראשון: מחלה מסתורית פוגעת בצעירים והסנהדרין חסרת אונים מולה. השני: משורר מתגלה בתל אביב וב"לשכת הנוטרים" נערכים למצוד אחריו. שירה פרטית פרועה נאסרה בתיאוקרטיה היהודית העתידית, איסור המזכיר את עמדת אפלטון, והותרה רק בדפוסים מסורתיים ומפוקחים של "הפיוט". חוליה מקשרת בין שני הצירים הוא יחזקאל בן גרים. יחזקאל הוא "עילוי", כלומר מומחה מדעי וטכנולוגי, והוא מנסה למצוא מזור לנערים החולים ומסייע גם במצוד אחר המשורר. כל המכלול הסיפורי העשיר הזה, מסופר לנו על ידי דורון אפללו, ישראלי בן זמננו, שמגולל את הסיפור מדמיונו ומשווה לו אופי תסריטאי מלווה בהוראות בימוי ("לשכת הגזית. בוקר"). דורון מספר לנו בהבלחות גם חלקים מהביוגרפיה שלו: ילדותו בעיירה פרובינציאלית, ניסיון ההתאבדות שלו ועוד.

בספרות הישראלית כמעט וודאי שאין לאדף מתחרים ביכולת לחלוש על ז'אנרים ספרותיים ושדות ידע מגוונים כל כך. אדף נטה את אוהלו בלב צומת מידע שמעטים יכולים לעמוד בסאונהּ. למשל, השילוב המתקיים כאן בין ההכרות האינטימית ממש עם לשון חז"ל והבקיאות המרשימה ברעיונות מדעיים ובטכנולוגיה עכשווית. לא מזמן כתבתי כאן כי חלק נכבד מהספרים החשובים בימינו עוסקים בעתידם של השפה והמדיום הספרותי. אדף, לפרשנותי, מצטרף לעיסוק בתמה הזו. מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר, במסה גאונית מ-1961, בשם "הנסיגה מהמילה", אבחן את בעיית הספרות בעידן העכשווי בכך שחלקים נרחבים בקיום המודרני כפופים לשפות לא-מילוליות, כמו המתמטיקה או שפת המחשב. העולם של המילים התכווץ, טען סטיינר. לאור המסה הזו ניתן לראות את הפרויקט של המדע הבדיוני באור חדש. לא הכפפת הספרות לטכנולוגיה אלא ההפך, כיבוש מחדש בידי השפה של אזורים שהוכפפו עד כה ל"דיבור" המתמטי וההנדסי. ליוצרים נדירים ביכולותיהם הבינתחומיות, כמו אדף, שמור מקום של כבוד בניסיון ההרואי של המילים לכבוש חזרה את המציאות.

האם "כפור" מצליח בניסיון ההרואי? חלקית בלבד. לפני הדיון העקרוני, הערה בסיסית: הרומן תובעני מדי, ושוכח לעיתים את חובת ההנאה הפשוטה ששומה על כותב להסב לקורא. ולעניין העקרוני: הדגשת חשיבותם של המשוררים ברומן חושפת דווקא את הספק לגבי כוחם האמיתי של "הפוליטיקאים של הלשון", כניסוח אבידן. חלק נכבד מה"הוכחה" לחשיבותם של המילים נעשה כאן בצורה של "telling" ולא של ""showing". הספר פשוט "אומר" לך שמשוררים זה דבר מסוכן, ולכן מילים הן דבר חשוב. הוא לא "מראה" את זה. אין הכוונה שאין כאן קטעי שירה יפים. אדף מפזר בספר קטעי שירה ופרוזה שירית מזהירים (הנה דוגמה לדימוי מהמם: יפו קפוצה "כפי טבעת של חתול"). בכלל יש כאן פרגמנטים וזינוקים מרהיבים רבים (למשל, דרשה לשונית וירטואוזית הדנה במילה עברית אפשרית לדילדו), כמו שגם מאתגר רוב הזמן לעקוב אחרי לוליינות המחשבה והניסוח של סופר בעל אינטליגנציה גבוהה. אבל מכלול אורגני-קוהרנטי מילולי נוצר כאן באופן חלקי בלבד. אך גם זו בעיה משנית. הדרך היחידה לטעמי להחזיר למילים את כוחן היא בניסיון לכסות בשמיכה מילולית את שקעיה ובליטותיה של המציאות, כמו המפה האבסורדית ביחס של אחד לאחד, שבורחס כתב עליה. אבל כוחו של אדף אינו בהכרת מציאות. כוחו של אדף הוא בהתכת ז'אנרים ספרותיים ושיחים אינטלקטואלים. בכך הוא סותר מיניה וביה את יומרתו של בעל הלשון לרלוונטיות ביחס למציאות החוץ לשונית.

ההצלחה חלקית, אם כך, אבל כזו שנובעת גם מהאקספרימנטאליות של הרומן, ולפיכך מעניינת יותר מרומנים מהוקצעים ו"מוצלחים", שלא נופלים כי גם אינם מסתכנים.

ב

אדף, שהוא מהמוחות הספרותיים הבולטים בדורי, דור ילידי שנות השבעים, שותף גם לצד החלש של היוצרים הבולטים בדור הזה, כמו דרור בורשטיין, מאיה ערד, אסף שור ואלון חילו, והיא חולשתם היחסית בהכרת המציאות או היעדר עניין בהכרתה. הכותבים הללו, מוכשרים כאמור, הם כותבים ספרותיים מאד. יש, למשל, קרבה גדולה בין הפסטיש של בורשטיין למשחק בז'אנרים של אדף, שתי האופציות הן כתיבה על כתיבה. חלק מהסופרים הבולטים בדורי קרובים גם לשירה יותר מאשר לפרוזה, "מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד כדוגמה, והקרבה הזו גם היא פוגעת בפרוזה שלהם.

קצרים על כוכב נולד, קניוק, פרוטו-פשיזם, בר רפאלי, מבקרים ועוד

1. המכתם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" מקבל משנה תוקף בדורנו. הגסים, הלא משכילים, הטיפשים, הלא מתוחכמים, אינם חשים ואינם חלים שהכל כבר נעשה ונאמר, שהאנושות מיצתה את עצמה, ניסתה הכל, היא סוג של חזרה חלולה על עצמה (כל זה מפרספקטיבה מסוימת, נכונה אמנם, אבל אפשר להסתכל על הדברים גם מפרספקטיבה אחרת לחלוטין, המוציאה את הראשונה, כמו אפשרות קוונטית [?] אחרת).

זו אחת הסיבות לניצחון הגסות על הלא גסות, הבערות על החוכמה, בדורנו. חולשת הדעת של המשכילים שבעת ההיא, כלומר הזאת, יידומו.

2. כוכב נולד הוא הרי מה שמכונה בלימודי הספרות פאסטיש. חיקוי ריק של סגנונות עבר.

ולכן כוכב נולד הוא כמובן תופעה פוסטמודרנית. ולכן, כלומר גם לכן, החיוכים והכייף המודגש של אנשים כמו גל אוחובסקי וצביקה הדר הם בזויים כל כך. אין הרי על מה לשמוח באמת.  מלבד העובדה שאני (כלומר אוחובסקי לצורך העניין) בטלוויזיה. וזו סיבה קטנה מאד לשמחה.

3. הצעירים, כך אומרים, קונים וקוראים את יורם קניוק. מה זה. הילדים רק מחכים להיות כבר "צעירים" ולקרוא את קניוק. ממש מושכים אליהם את השנים שתבואנה כבר. מתעצמים לגבוה.

הנה עוד דוגמה לתעשיית הדימויים שפושה בספרות. זו דוגמה "חיובית" אמנם, "קניוק המתחבר לצעירים", אבל בכל זאת דוגמה להלך רוח פרסומאי שמאפיין את התרבות שלנו, הלך רוח "טרנדי", כפי שכתבה אורלי קסטל בלום, המאבחנת והחולה הגדולה בתרבות הפוסטמודרנית.

קניוק הוא סופר בעל זכויות. "אדם בן כלב" הוא יצירת מופת. יצירת המופת היחידה בחיי שלא הצלחתי לסיימה אמנם. אבל יצירת מופת (בלי אירוניה).

את "היהודי האחרון" גם לא הצלחתי לסיים, אבל הוא אינו יצירת מופת בעיניי לעומת זאת.

כל זה לא סותר שיש כאן טרנד חזק שלא קשור לעובדות.

4. הפרוייקט של "ידיעות" של הוצאת 20 רומני מופת ישראליים מבורך חלקית. קודם כל, בגלל הרכב הרשימה שלעיתים הנו תמוה. יש גם משהו בורגני ומדושן עונג בפרוייקט הזה. ויש בו גם מהחלשת השדה הספרותי דווקא, כי בחירת הספרים נעשתה בעלטה יחסית, על ידי וועדה לא ברורה. יש בו גם מרוחה של הקנוניזציה של המודרניזם בשנות החמישים בארצות הברית, ניכוסו לטובת התעמולה של המלחמה הקרה, כלומר יש בו נימה פטריוטית לטנטית מרתיעה.

יש הרי הלך רוח דומה לפיפטיז בארה"ב בארץ היום (מקארתיזם), וזה לא נעים.

אבל יש גם צד שני.

5. יש סימנים של פשיזם באוויר: קמפיין נגד עובדים זרים ובעד ישראלים – קנייה כחול לבן כי "אתה עובד אצלי" עם מישהו שמזכיר בקולו את הרמטכ"ל בחיקוי של אסי כהן – קמפיין הסברה לישראלים כיצד יסבירו את מדינת ישראל לזרים.

אבל זה פשיזם שנובע מהנזק המצטבר של המדיה ותרבות המונים לא פחות ואולי יותר מאשר הנו פאשיזם אידיאולוגי. אלה, הראשונים, הפכו את הציבור ואת הציבוריות למטומטמים, קהים, הלומים, אדישים, עם תוקפנות עמומה המחפשת מוצא ופורקן.

אנשים טועים בהבנת הלך הרוח הפרוטו (כך?)-פאשיסטי הישראלי העכשווי. הוא בא מהמרכז הריק, מרוח "קדימה" האדישה והנייטראלית, ולא מהקצוות, לא מהמתנחלים האידיאולוגיים. זה פרוטו-פאשיזם "קר", אדיש, לא חם ולוהב.

יש לשים לב גם לקשר בין ניצני הפשיזם הזה למשרדי הפרסום שמעצבים אותו, לאידאולוגיה של הפרסום, שהנה כשלעצמה אידאולוגיה פשיסטית ואנטי-הומניסטית (עיצוב תודעת המונים, מסה של יחידים שמאבדים מהיחידיות שלהם).

6. גיליון "ספרים" של עיתון "הארץ" היום:

ביקורת שלילית על ספר ישראלי?

לא ב"הארץ". שלילי ב"הארץ" תחפשו בפוליטיקה. ב"ספרים" הרוח היא חיובית. מאד חיובית. זה יפה. מחמם לב. לפחות בשמורה אחת של התרבות הישראלית יודעים לפרגן! כן, לאהוב!

אבל לא על זה רציתי לדבר.

מודעה גדולה יש בעמוד האחורי של "ספרים" לרומן ישראלי עכשווי, "הנפשיים" של עמיחי שלו.

במודעה שורת שבחים המופיעים כציטוט מביקורות.

אבל אלה אינן ביקורות (למעט אחת). אלה חוות דעת פרטיות שניתנו לספר מפי אנשים שהסופר או ההוצאה ביקשו מהם לחוות דעה.  האנשים הללו קשורים, יש לשער, בקשרי ידידות עם המחבר. הקורא התמים אינו יודע כמובן שאלה אינן ביקורות. לפי תומו הוא מתרשם ששורת מבקרים שיבחה בעיתונות את הספר.

הנה עוד דוגמה בשורה ארוכה-ארוכה של זילות הביקורת. עוד דוגמה לסכנה, ובעצם למציאות, שבקריסתה של הביקורת הישראלית לרשת קשרים אישיים.

7. אנשים רציניים לא מתעניינים בבר רפאלי ובליאונרדו דיקפריו. אנשים רציניים צופים בפורנו.

אדורנו כתב כמדומני שתרבות ההמונים היא זנותית ומתחסדת בעת ובעונה אחת. אנשים רציניים לא צורכים את תרבות ההמונים.

הם או סופגים תרבות או צורכים פורנו.