1. נשים אורבניות הולכות ומידקקות, הולכות ונהיות חדות. כמו סכין (כמו סכין הן גם הבלטות מודגשות אחרות של הגוף הנשי האורבני, גם הלא דקיק).
הגוף – ככלי נשק. הנשיות – ככלי נשק.
העקב הגבוה אינו פֶטיש בגלל שהוא מזכיר איבר מין גברי, כפי שהדבר מוסבר כמדומני בפסיכואנליזה.
איבר המין הגברי והעקב כאחד מזכירים שניהם כלי נשק – חנית. הנשים האורבניות הופכות אט אט לזין זקוף – רזות, קשיחות וקשוחות.
1א. ומגפת המגפיים גבוהי העקב – מגפה ביזארית במיוחד בהקשר של האקלים הישראלי, שאינו מסביר רגליו למגפיים – צריכה גם היא להיות מוסברת כלקוחה מעולם האסוציאציות המלחמתי: המגפיים כפריט לבוש של לוחם, קוזק, קלגס. חשבו על ההבדל בין אישה מוגפת במגפיים לאישה שהשילה מגפיה: אלה שתי ישויות שונות (לא קדשה/קדושה כמאמר הקלישאה. אולי: לוחמת/חולמת? לא. זינה (הנסיכה הלוחמת)/מזינה? גם לא).
2. צריך לזכור שהפרשנות הביולוגיסטית לסוציולוגיה – טרנד חם ביותר במה שמכונה עולם הרוח היום – אינה מעודדת רק חברה שמושל בה עיקרון התחרות (שרידותם של המתאימים ביותר, לפי הדרוויניזם). פרשנות ביולוגיסטית לסוציולוגיה מעודדת – או מאשרת – גם חברה שהסקס הוא מרכזי אצלה, כפי שהרבייה מרכזית בתפיסות הביולוגיות.
סקס ותחרות, ניאו-ליברליזם והמהפכה המינית – אלה שני רכיבים נפרדים מושגית, שהגישה הביולוגיסטית לפרשנות החברתית – ובעצם חלק מה"צייטגייסט" – היא זו שיוצרת לכידות ביניהם.
3. אנחנו מבקשים מהתיאוריה שלנו, מיכולת ההכללה וההפשטה, שתשחרר אותנו מהעולם, שתנשא אותנו מעליו. קצת בדומה למה שכתב מרקס (אמנם בלעג) על הפילוסופים ההגליאניים שהם מבקשים לשכנע בני אדם באי קיומו של כוח המשיכה וכך לשחרר את עצמם מהשפעתו.
אבל הבנת המין, למרבה הצער, אינה משחררת אותנו מהמין. לא מספיק. לא לפי שעה.
4. סופיזם צרפתי:
א. פוקו – אהה, אתם חושבים שאתם "השתחררתם", ושהמין "משוחרר", לא, לא, פתאים! אתם מדוכאים יותר בגלל השיח על המין (בעוד שאנחנו מדוכאים יותר לא בגלל השיח אלא בדיוק בגלל השחרור גופו, בגלל החזרה ל"מצב הטבעי" בתחום הרבייה).
ב. דרידה – חשבתם שהדיבור נעלה על הכתיבה. לא, לא, פתאים! הכתיבה נעלה על הדיבור (בעוד שההפך בדיוק: הן הכתיבה והן הדיבור הן פרקטיקות שנמצאות במצור בעידן הפוסטמודרני, ואם כבר, הכתיבה חלשה בו יותר מהדיבור, כמו שהיטיב להבין מקלוהן)
5. מה שמכונה התרבות בזמננו היא ניסיון גדול להסחת דעת (הסחת דעת "מהמוות", רגילים לומר. אבל המוות דווקא מנחם בדרכו. הסחת דעת משוליותינו בעולם הזה, עד המוות, המוות הדמוקרטי דווקא, האנושי). כך גם המין: עיסוק שההנאה הממשית שהוא מצליח להסב לנו בתרבות העכשווית קטנה בהרבה מהסחת הדעת שהוא מספק לנו. מה שמעלה את המחשבה שהיא, הסחת הדעת, הינה אולי התועלת המרכזית שהמין נועד להסב לנו.
6. ראיתי את "שאטר איילנד" של סקורסזה. שני שלישים סבירים. ואז בא ההיפוך (שראינו כמותו ב"מועדון קרב" ובעוד שורה של סרטים)
ואתה עומד משתאה: איזו אומה מטומטמת זו אמריקה. וזה עוד סקורסזה, כן? במאי שעשה כמה דברים מרשימים.
זה מה שנשאר? "תחכום" עקר ומטומטם? חוסר יכולת כרוני לדון במה שמעסיק בני אדם אמיתיים?
7. על מנת לשרוד בקיום האורבני, גברים חייבים לפתח אדישות ליופי נשי, שהגיע במרחב המחיה האורבאני לרמת שכלול בלתי נסבלת. ככל שמשתכלל היופי הזה – חייב הגבר לפתח אדישות גוברת והולכת. ולא – לא ישרוד.
כך נוצר מין מאזן אימה מוסלם, כמו לקוח מעידן המלחמה הקרה, כשעל כל נשק חדש שצד אחד פיתח, פותח כנגדו נוגדן שייעודו ליירט את אותו נשק חדש, ואז שקד הצד השני על נשק חדש יותר וחוזר חלילה.
7א. כך גם נוצר פרדוקס פסיכולוגי: תוצר של הסלמת המיניות יוצר בצד התמכרות מינית גם אדישות מינית. הפתיינות האינסופית שהסביבה האורבנית מרעיפה על הגבר (וזו תופעה שנשים בפירוש אינן מבינות אותה) היא מלחמת התשה שלבסוף יכולה אכן להתיש.
או כך יש לקוות.
זו האדישות האורבנית שזימל כמדומני דיבר עליה, ושמבוששת לבוא, לצערי.
8. הדרגות המפותחות שהגיעו אליהן הטכנולוגיות העכשוויות שמתמקצעות בהבלטת היופי הנשי ויכולת הפיתוי של הגוף הנשי (החל מסטודיו סי וכלה בביגוד מתוחכם, בעיקר זה שבאופן מתוחכם מפתה תוך כדי הצנעת הפתיינות) הפכו את גוף האישה לגאדג'ט, שחלק מהניכור ומהפסינציה שהוא יוצר דומה לניכור ולפסינציה שיוצרים גאדג'טים: הם מכשירים מתוחכמים (מדי), לא אנושיים.
9. המין הוא יציאה מהעצמי, ולמעשה יש בו יסוד של ניכור עצמי. לכן בלשון העממית (נדמה ש)רווח הביטוי "איבדתי את עצמי" בהקשר של תשוקה עזה שפקדה את הדובר וחלפה וכעת הוא מסתכל על עצמו בהשתוממות.
המין הוא יציאה מהעצמי, הסחת דעת, ניכור עצמי. והשפעתו עלינו גדולה כל כך כיוון שאיננו יודעים מה משמעותו ותכליתו של היעדר הניכור העצמי, ובמילים ישירות יותר איננו יודעים מה תכליתו של העצמי.
מבקר חופשי 
תגובות
סעיפים 2-6 בסדר גמור, במיוחד סעיף 5
אבל סעיף 1 שרבי עד מעונן חלקית. ומגרד.
שאטר איילנד מבוסס על ספר, והטוויסט בסוף מקורו בספר.. מה שכן, במקור אין הזיות וכל האירועים באי מבוימים מתוך הגיון תרפי כלשהו. התוספת של ההזיות לתסריט באמת הוזילו את איכותה של העלילה [מדובר באחד מספרי המתח הטובים שקראתי].
הוליווד מזמן הפסיקה לדון במה שמעסיק בני אדם אמיתיים, ודיונים כמו אלה מוצאים רק בסרטי פסטיבלים זרים או במומלצים של האוזן השלישית.. הוליווד נאמנה רק לעצמה ולחוקי הבלוקבאסטריזם שלה.
חוזרת לסעיף 1 –
הוא כתוב בנימה הומופובית, וזה מצחיק להשתמש בנשים על מנת להחצין אלמנטים הומופוביים
(שיהיה ברור – אני -לא- מאשימה את כותב הרשימה בהומופוביה, רק מנסה להבין מה מרגיז אותי בסעיף הראשון)
הסעיף הראשון מחפיץ נשים. נשים מחפיצות את עצמן, אתה אומר, ומחפיץ אותן שוב.
והוא חוזר בדיוק לקנאת הפין של פרויד. חשבתי שהתיאוריה הזו כבר מיצתה את עצמה.
(זה גרוע בדיוק כמו דיבור על הגוף הנשי השמן, דרך אגב.)
תודה על תגובותיכם.
לרוני – הדיבור על החפצה אף פעם לא היה ברור לי עד תום. האין המיניות עצמה החפצה בעצם? האם תשוקת הגבר לאישה והאישה לגבר לא נובעת בחלקה מהיותו של השני גבר/אישה ולאו דווקא יוסי/ושרה?
למירי – אני לא חושב שהסעיף הזה הומופובי. למרות שאני בהחלט מבין למה הוא יכול להרגיז.
אריק,
אולי הומופוביה היא לא ההגדרה הנכונה, אנסה לדייק יותר – אבל אם אתה יוצר זהות בין האישה החדשה לבין זין/כלי זין – זהות שיש בה נימה מתגוננת, מאויימת (חדות, סכין, קלגס, קוזאק) – הנשים מגלמות את הפאלוס ובו-זמנית יוצרות איום חדש, מוכר ולא-מוכר על המתבונן, שהינו גבר החש מאויים ע"י פאלוס דוקרני – איך תקרא לזה אם לא הומופוביה?
היי מירי. אני לא יודע אם מתפקידי להגדיר את מה שכתבתי, כי אחרת הייתי פשוט כותב זאת…
הומופוביה בכל אופן היא פחד מקרבה לגברים, כלומר מזין+גבר המחובר אליו, ונראה לי קצת מוזר להגדיר הומופוביה מה שניסיתי לנסח.
כבר בשירת ימי הביניים העברית ששאבה משירת המדבר הערבית, דימו המשוררים את מבטי הפיתוי של האישה לחרב, ואת הפיתוי למלחמה, וטולסטוי כתב את "סונטת קרויצר" שלו על אותו נושא. אז עם כל ההתפתחות הטכנולוגית של היופי הנשי ואביזריהו (העקבים, אני מסכימה איתך, הן סוג של נשק), הרי כך היה מאז ומעולם. כן, למרות שקשה לך כנראה עם הההשקפה הביולוגיסטית, ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאנו מופעלים בבסיס על ידי הביולוגיה. לטבע יש מטרות משלו, ואנחנו רק הכלים להן. ואין זה מבטל את הנפש, ואת המוסר וההכרה, והרוחניות, כל אלה קיימים
לקוראת, ההתנגדות שלי היא לא לביולוגיה. זו תהיה איוולת, כמובן. ההתנגדות שלי היא לאידיאולוגיה של הביולוגיה בדורנו, כלומר לניפוח הצד הביולוגי על חשבון הצד המודע. בני האדם אינם אובייקטים בדיוק בגלל שיש בהם צד מודע, בדיוק בגלל שפיצחו את הביולוגיה במודעותם אליה. הם כפופים לביולוגיה אבל יכולים גם להשיג מידה מזערית לכל הפחות של רפלקסיה, ולכן של חופש. הנטייה בעידן שלנו היא להיכנע לביולוגיה. נטייה דומה לטעמי לכניעה לפאשיזם בשליש הראשון של המאה. כניעה לכוח. כניעה לחזק. זה דוחה.
וחוץ מזה מותר גם ללכת אל הלילה החשוך של הביולוגיה ולהיבלע בתוכו מתוך מחאה, בלי צהלות שמחה. גם להיכנע לטבע אפשר מתוך תיעוב עמוק של רודנותו, ולא מתוך צהלה של כניעה לחזק.
עקבים הם לא רק סוג של נשק. הם גם בדיוק הפוך: הם הופכים נשים לפגיעות. נשים על עקבים הולכות לאט יותר, מרחקים קצרים יותר, לא באמת יכולות לרוץ (אם כי אני כבר נצפיתי רצה אחרי אוטובוסים, lol, אבל לא עם העקבים הבאמת גבוהים שלי…). יש בהם מן העלמה במצוקה. זה כמובן מלבד העובדה שהם פשוט עושים עבודה של הארכת רגליים והבלטת טוסיק וחזה (פתיינות).
חוץ מזה, just for the record, אני מתה על עקבים! אבל הולכת עליהם הרבה פחות בימים אלה… כשלא מתניידים באוטו או ברדיוסים מצומצמים זה מתחיל להימאס.
סעיף 5 חזק ביותר.
סעיף 7 גרם לי לחשוב. אכן אני לא מודעת לזה.
כמה מהגיגך הזכירו לי את הגיגיו של פסקאל בספר "הגיגים". אני מתכוונת לדיכותומיית הגוף-נפש ול"הסחות הדעת".
אהבתי את הניסוח שלך "ללכת אל הלילה החשוך של הביולוגיה". אבל אולי כדאי לשקול את האפשרות של המרת גישת התיעוב העמוק והמרד בגישה של לפחות סקרנות וחקירה (אם לא התיידדות, אופציה שלא באה בחשבון מבחינתך)?, הרי בכל זאת, הרי אנחנו פחות מפסיק במציאות הזו האופפת אותנו.
חוצמיזה, אני ממליצה לך לקרוא את הספר "מחשבות על מקום" של אריאל הירשפלד.
לקוראת, התיעוב והמרד הם צידם האחר של התיידדות-היתר. אופציית "ההתיידדות" כלשונך, היא שביל הזהב, שלא כולם מסוגלים לה כנראה(:
צריך להיות בינוני או בר מזל במיוחד: כלומר גאון בבינוניות).
גישת ה"פסיק במציאות" היא הגישה הרווחת כיום אצל בינוניים ויחידי סגולה, למרות מה שנראה כחוכמה עמוקה,וכנגדה אני בהחלט מתמרד. היא נבואה שמגשימה את עצמה, גם.
תודה על הערותייך והמלצתך.
נהנתי מאד לקרוא, והזדהתי לחלוטין (לעיתים לצערי…)
אבל לא כל כך מסכים אם טענת השיכלול הטכנולוגי להגברת הפתיינות
סטודיו c, ושאר האלמנטים, מעצבים את מה שנחשק יותר ממעצבים למה שנחשק
או במילים אחרות, מוסכמות תרבותיות כאילו….
לא חושב שישנו איזשהו אססנס מיני, אולי רק השטחה ושיכפול מערבי
וגם אם היה כזה בנימצא, לא ניראה לי שהוא קיים בההתרחקות מהמראה הנטורליסטי המזכיר את המוטציות המיפלצתיות והכוחניות של יצוגי יופי נשיים בתרבויות פטריאכליות מסורתיות (מחוכים מרסקי הצלעות, חישוקי הצוואר להארכתו, קשירת כפות הרגליים עד ליצירת נכות אמיתית)
דבר נוסף הוא חשיפת היתר על חשבון המיסתורי והסוד הקיים בבלתי ניראה או האסור. חיובי? שלילי? לא יודע
אבל בהחלט… לא קל בתל אביב בקיץ…