הביטוי המפורסם "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל"[1] מופיע ארבע פעמים בספר שופטים (ובו בלבד), פעמיים מהן בלוויית הסיומת המפורסמת לא פחות "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".
הפעמיים הראשונות מופיעות בסיפור המוזר על פסל מיכיהו, הראשון מבין השניים החותמים את הספר, סיפור המתחיל בפרק י"ז.
אחרי קורות השופט האחרון הטרגי, שמשון (וכפי שאציין בהמשך, לא לחינם הוא זה שחותם את שרשרת השופטים), אנחנו מבוֹססים בסיפור לא הרואי במפגיע, מגעיל במכוון, של שחיתות מוסרית מנַוולת, קטנונית וחסרת הדר.
מיכיהו זה גונב כסף מאימו (!). ואחרי שהוא מתוודה באוזניה היא מדרבנת אותו לעשות ממנו "פֶּסֶל וּמַסֵּכָה", שלהם הוא מצרף "אֵפוֹד וּתְרָפִים", ומְמַנה אחד מבניו לכוהן. אופי העיוות התיאולוגי של מיכיהו (מנקודת ראות של "המחבר המובלע" או "העורך המובלע" של הספר) לא לגמרי ברור מפשטו של מקרא. האם מדובר בעבודה זרה ממש? או רק בהגשמה של דמות האל העברי בפסל ומסכה? או פשוט ביצירת מרכז רוחני מתחרה לזה שבשילֹה? רק אציין כבר כאן שהמילה "אפוד" מופיעה בהקשר שלילי גם בפרק ח', סמוך לסירובו של גדעון "למשול" ב"אִישׁ יִשְׂרָאֵל" אשר פנה אליו בבקשה זו. שם עושה גדעון משלל המלחמה במדיין "אפוד" שנהיה "לגדעון ולביתו למוקש", כי בני ישראל "זונים" אחריו. שוב, גם שם מפשטו של מקרא לא לגמרי ברורה מהות החטא התיאולוגי, אך ברור שחטא ישנו בעיני המחבר והוא קשור ב"זנות", כלומר בבגידה באל.
ובחזרה למיכיהו. גם כאן ברור לקוראים שישנו חטא, גם אם לא ברורה מהותו עד תום. ראשית, בגלל ההקשר הלא מחמיא של הגנבה. שנית, בגלל עצם הביטוי החריג "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" שמופיע בפעם הראשונה בספר (ובעצם בכל המקרא) מייד עם גלילת פרשת ה"פסל ומסכה" וה"אפוד" וה"תרפים" שעושה לו מיכיהו (פסוק ו). הביטוי מלמד על אנרכיזם פסול בעיני המספר, אנרכיזם שמתבטא במעשה מיכיהו. ושלישית בגלל ה"התחרזות" הברורה של הפרשייה המוזרה הזו עם מעשה פילגש בגבעה (ה"שלילי" בעליל) שמסופר מייד אחריה. התחרזות זו אינה נשענת רק על העובדה הפשוטה שמדובר בשתי פרשיות ארוכות יחסית החותמות את ספר שופטים ולא מדובר בהן על שופט יחיד זה או אחר כמו לאורך רוב הספר. ה"התחרזות" נשענת גם על השימוש באותו ביטוי דרמטי ביקורתי בשתי הפרשיות ("בימים ההם אין מלך בישראל") והיא גם נרמזת על ידי הנער הלוי שמיכיהו מגייס לו ל"כהן". נער זה הולך מבית-לחם יהודה להר אפרים (י"ז, ח), מקום מושב מיכיהו. והרי דרך זהה עשה ה"איש הלוי" הנוסף! אותו אחד מפרשת פילגש בגבעה. הוא הרי גר בהר אפרים ופילגשו שבה לבית-לחם (י"ט, א-ב) והוא בא לקחתה חזרה להר אפרים.
הסיפור הביזארי והדוחה במכוון של מיכיהו והפסל ממשיך בפרק י"ח. שוב מופיעה ההצהרה "בימים ההם אין מלך בישראל", הנלווית הפעם לתיאור דרכו העצמאית של שבט דן לחיפוש נחלה בצפון הארץ, נחלה שהכלל לא התגייס לתת לו. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה" (י"ח, א). חמישה נציגים של בני דן יוצאים מגוש דן המקראי, כלומר מאזור צרעה ואשתאול (אזור בית-שמש של היום), לצפון, לרַגֵל את הארץ, ובדרך לנים בבית מיכה (לעיתים הוא נקרא כך ולא מיכיהו). הם דורשים בעצת הנער הלוי "הכהן", והוא חוזה שתִצלח דרכם. הם אכן רואים כי טובה לַיִש שבצפון וחוזרים עם שש מאות לוחמים על מנת לכובשהּ. בדרך הם עוצרים שוב בהר אפרים וגונבים (!) את הפסל והמסכה, האפוד והתרפים, כלומר גונבים מהגנב, מיכה, ומשדלים את הנער הלוי לבוא איתם, כי הרי עדיף לו לבוא איתם, הם רבים יותר. "הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל" (י"ח, יט)?! כלומר אתה כרגע עובד ככוהן מוּפרט, בעבור איש אחד; כדאי לך להפוך לכוהן לשבט שלם (אך לא לעם שלם!). הכוהן נעתר, אך הגנבה הופכת לשוד מזוין כשמיכה רודף אחריהם וזועק בפתטיות כי "אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם" (י"ח, כד). בני דן מאיימים עליו, וכל דאלים גבר: "וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ" (י"ח, כו).
הגברתנים משבט דן מחריבים את ליש ומקימים תחתיה את העיר דן שבצפון, ושם מוצב הפסל ויהונתן נכד משה (כך בגרסה אחת, גרסה אחרת "מנשה") הופך שם לכהן עד "יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ" (י"ח, ל). כלומר, העורכים של הספר, בהדגישם את המבט הרחוק בזמן ממנו הם משקיפים לאחור על פסל מיכה, קישרו את הסיפור הזה, ככל הנראה, לעגל שהציב ירבעם בְּדן כמה מאות שנים אחרי פסל מיכה (מלכים-א י"ב, כט), וגם, ייתכן, קישרו את הפסל (שנקשר מצדו לעגל של ירבעם) לחטא העגל המקורי, על ידי האסוציאציה של משה (זו האחרונה אכן השערה מסופקת יחסית לפרשנויות אחרות שאעלה כאן שהן קרובות לוודאי או ודאיות, לעניות דעתי).
בכל מקרה, הכתוב גם מדגיש שפסל מיכה שהה בדן שם "כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים בְּשִׁלֹה" (י"ט, לא). כלומר, הוא היה מוקד מקביל – ובמשתמע מתחרה – למרכז הלאומי ששכן באותה עת, טרם נכבשה ירושלים, בשילֹה.
בשלב זה ניתן לשער שהפסוקים על היעדר המלך, ועל איש העושה הישר בעיניו, שמופיעים בפרשת מיכיהו, מתייחסים הן לנוולות המוסרית (הקלה יחסית במקרה הזה: גנבה מהאם, ואז גנבה ושוד מגנב), הן לפגם התיאולוגי (בניית מקדש מתחרה למקדש הרשמי, בניית "פסל ומסכה"). אבל ייתכן גם, וזו כעת בגדר השערה שתאוּשש בהמשך, שהביקורת על היעדר המלך נובעת מדבר-מה אחר: מהתפרקות המסגרת הלאומית לטובת אנרכיה שבטית, שבה שבט דן נאלץ לחפש לו לבדו נחלה, ועושה זאת בלוויית מעשים מוסריים מפוקפקים.
כלומר המלכוּת, לו הייתה קיימת, יכלה, במשתמע: א. למנוע הידרדרות מוסרית. ב. למנוע עבודה זרה. ג. להציע אחריות של העם לכל אחד משבטיו הנפרדים.
*
כעת מתחילה פרשת פילגש בגבעה. זהו אחד הרגעים שבהם הפרוזה המקראית מגיעה לשיאי גבהיה המוסריים. בניגוד ל"איליאדה" של הומרוס, אין כאן מלחמה המוּנעת מתקווה להשבת האישה הֶלֶנה רמת המעלה לחיק בעלה החוקי, מנלאוס, מראשי היוונים. יש כאן מלחמת אחים הנובעת אך ורק מהתרעמות מוסרית על אונס ורצח של אישה שהיא כפשוטו של מקרא בת בלי שם (גם בן זוגה הלוי הוא בן בלי שם).[2]
שוב מציין הכתוב בפתיחת פרק י"ט כי "בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל". במציאות אנרכית זו, איש לוי מירכתי הר אפרים לוקח לו פילגש מבית לחם יהודה. כבר הביטוי "פילגש" מכניס אותנו לאווירה מוסרית מעט עמומה, אם כי לא שלילית באופן מובהק ("פילגש" אינה אסורה במקרא, אבל היא מופיעה לעיתים בהקשרים בעייתיים מוסרית גם מחוץ לפרשה מפורסמת זו). הפילגש זנתה (! – י"ט, ב) על האיש הלוי וחזרה לבית אביה. והאיש הלוי יוצא על מנת להשיבה אליו.
או אז נפרשת פרשת השכנוע של אבי הנערה שהאיש הלוי יישאר רק עוד קצת להתארח בביתו. אולי קשתה על האב הפרדה מבתו. אולי חשש ממה שיעשה האיש הלוי לפילגשו שזנתה, האיש הלוי שיוציא תכף את הפילגש לצָרים על הבית בגבעה, האיש שינתח את הבת המתה הזאת לשנים עשר נתחים, בפעולה מוצדקת אולי מבחינה מוסרית אבל ברוטלית. אבל עיקר הסיבה שבגינהּ מסופר הסיפור המוזר הזה על התעקשות אבי הנערה על המשכת האירוח ברורה: הוא נועד להסביר איך יצא האיש הלוי לדרך לפנות ערב, כאשר "רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב" (י"ט, ט). הדרכים בלילה הינן בחזקת סכנה, ובדרך כלל, משתמע, לא יצאו לדרך ארוכה אחר הצוהריים. אבל בגלל סאגת משיכת הזמן של אבי הנערה היה האיש הלוי נחוש לא להתמהמה זאת הפעם.
או אז עוברים הלוי, הפילגש ונערו של הלוי סמוך ליבוס, ובמה שהוא הוכחה חד משמעית להיות הטקסט המקראי רווי אירוניות וסב-טקסט שזועקים לפרשן "פַָּרְשֵׁנוּ", מסופר לנו שנערו של האיש מבקש ממנו שינוחו ביבוס והאיש הלוי עונה בהדר: "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה, וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה" (יט, יב).
כלומר, האיש הלוי לא חש בטוח בקרב גויים, ומעוניין באנשים מבני ישראל, שהם אנשי היישוב גבעה, שם לבטח ילונו לבטח…
ושימו לב: הוא נמנע מ"נוכרים" באופן כללי ומחפש מישהו מ"בני ישראל", לא משבט זה או אחר! בהיותו סבור שבקרב בני ישראל יהיה מוגן יותר.
Big mistake.
—
המאמר המלא ב"השילוח" – ניתוח ספרותי של ספר "שופטים" – כאן
מבקר חופשי 