נפתח, כנהוג, בקינה. קשים חייו של מבקר ספרות עברי. לכאורה לסחורתו יש דורש: לפחות שלושה אנשים שונים פונים אליו מדי שבוע על מנת שיקרא את פירות הילוליהם. והרי לימדונו חכמי האקונומיקא בלעז שככל שגדל הביקוש ירבה שכרו של המציע את מרכולתו, מה גם שלא רבים המציעים. והמבקשים גם נואשים, אף תובעים בפה: בקרנוּ!
ואם כך הוא, מדוע צמוק חשבון הבנק של המבקר כגרורגרתו של ר' צדוק?
אלא מאי? לא התקינו המבקשים שווקים מספיקים על מנת שירווה כל צמאונם הנורא לביקורת. המבקר דנן כותב בשוק אחד, משובח, "ידיעות אחרונות" שמו, אליו הוא בא פעם בשבוע, פותח את דוכנו, מוציא את כליו ומבקר בו ספר אחד בלבד. בשאר הימים הוא מחזר אחרי פרנסתו הכא והתם (וזו אינה מחזרת אחריו, לדאבון הלב). לו היו עוד כמה ימי שוק בארץ, אולי היה מעמיד את דוכן הביקורת גם בימי ב' וה' וכיו"ב. ומי יודע עד כמה הייתה מכסה את עין הארץ יריעת ביקורתו?
אך כעת, לדאבון הלב ישנם רק חמישים ושניים שבועות בשנה – וספרים פי שבעים ושבעה!
מלבד אותה ביקורת על חמישים ושניים ספרים, שארית זמנו של המבקר הדך מוקדשת, כאמור, לקישוש פרנסה.
אך חלק מאותם שבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה כותבים (77:78), כשהם פונים למבקר, לא רואים אותו כך, כיצור טרוד ומרוט ורצוץ ושרוט. לפניהם יצור פלאי, החי מהאוויר, ומקדיש את זמנו כל כולו לספרות; וליתר דיוק להם ולספריהם. או לפחות כך ראוי לו. ולפיכך הם פונים אליו ובפיהם "רק" בקשה קטנה, "רק את זמנו" הם רוצים. לא חלילה ביקורת בעיתון. "רק את זמנו".
אך הזמן הוא הנפש הוא הכסף.
נציין שחלק מהשבעים ושבעה חלקי שבעים ושמונה אכן רואים במבקר אדם כמותם, "סובייקט" בלע"ז, ולא מכונת ביקורות שלא תיֶגע ולא תצמא ולא תרעב ואין שאר צרכים מצורכי הגוף ר"ל מטרידים אותה – ופונים בהחלט בנימוס. אבל גם אותם קצרה, לרוב, ידו של המבקר מלהושיע. כאמור, 52 שבועות יש בשנה, כלומר 52 ביקורות, שמהן מרוויח המבקר חלק מלחמו, לחם ניקודים, ובשאר הזמן הוא צריך להתפרנס משלל עיסוקים אחרים ובשארית שארית הזמן גם לקרוא מעט להנאתו. כי נדר נדר המבקר הח"מ שתמיד יהיה תחת ידו ספר שהוא קורא לשם הנאה סתם, הדוניזם בלעז, על מנת שלא תשתכח ממנו גרסתו דינקותא של קריאה שלא לשם חובה ופרנסה ולא יכרע תחת העול כדרך גוברין יהודאין שהם מסובלים בילדים ומטרוניתא יקרה.
אבל יש ובמקרה מתפנות שעות אחדות למבקר, בשעה שאינה יום ואינה לילה. או אז הוא סוקר את ערמת הספרים לסקירה המתגבהת בביתו כמגדל בבל ובוחר שליש באינטואיציה שליש בגלל נושא או כותב הספר ושליש באקראי ספר מהערימה ומתחיל לקוראו. יודע המבקר שזמנו יקר ולכן כל ספר שלא ממריא אחרי 30 עמודים הוא נוטשו (אם כי היו דברים מעולם, שספרים המריאו בדיליי וכולי). כך, למשל, נטש המבקר ספר בשם "סיפורו של ורנון סובוטוקס", שהמתין לשעת כושר בביתו אולי שנה כי המבקר בהחלט הסתקרן לראות על מה המהומה. אך בחלוף 30 עמודים לא רעים חש המבקר שהספר הזה מנסה להיות מה שפעם קראו לו "ספר מגניב" (ב"ספר" משתמשים גם היום, כלומר עדיין, ב"מגניב" פחות) ושזה לא נראה לו מספיק מעניין כל אזכורי הלהקות האיזטוריות והווייב הבוקובסקאי הכללי הזה. עברנו את הגיל.
אי לכך נטל המבקר לידו את הספר הבא שסיקרן אותו. הביוגרפיה של א.ב. יהושע שכתב אבי גיל ונקראת "שליחותו של א.ב. יהושע" ("כנרת, זמורה", 365 עמודים).
והנה, הזדקר לעיניו מייד שהספר הזה לא מוגה ולא ערוך בסטנדרטים ראויים לספר שרואה אור בהוצאה מכובדת. יש בו מיני חזרות ושגיאות שלא עומדות בערכי הפקת ספר כהלכתו. ואף על פי כן המשיך המבקר, אני מתכוון המבקר שמדבר על עצמו בגוף שלישי, כלומר אני, לקרוא בספר הזה.
אך לא רק בגלל אישיותו ויצירתו של א.ב. יהושע שמעניינות אותי. היה לי ברור מההתחלה שיש בביוגרפיה הזו תרומה ממשית להבנת הדמות והיצירה הזו. ואכן לא נכזבה תוחלתי.
אמנה כאן רק אחדות מהתובנות ופרטי חיים שאבי גיל מעלה ושנראים לי בעלי חשיבות רבה ביותר להבנת הדמות והיצירה וזכותה של הביוגרפיה הראשונית הזו תעמוד לה בגלל שהעלתה אותם:
• היחסים "האבהיים" של א.ב. יהושע הילד עם אביו שלו, המגובים כאן באופן חד משמעי במסמכים ראשוניים, יומנו האינטימי של האב שהופקד בידי הביוגרף. בתוך מערכת יחסים זו בולט המקרה בו הציל כנראה ממש יהושע את אביו במלחמת השחרור, כשמנע ממנו פיזית לצאת לעבודתו בשעת הפגזה על העיר הנצורה.
• פעילותו של הסבא של יהושע, חכם חנניה גבריאל יהושע שבתאי, שיצא באומץ נגד ההלכות המפרידות בין ספרדים לאשכנזים וטען שאין להם מקום בארץ ישראל! האין כאן הטרמה מופלאה לפעילות נכדו לחיזוק הזהות הישראלית מעל הזהויות העדתיות?
• מגוריו של יהושע בן ה12 כשנה ביפו (מאוגוסט 48) שנחקקו בו כמגורים ותקופה לא מהנים וקיבעו את התרחקותו הממושכת מתל אביב וממה שהיא ייצגה בתרבות הישראלית! יש לכך השלכות מעניינות להבנת אישיותו ומיקומו בתרבות הישראלית.
• הביקור המופלא (והנדיר כל כך באותן שנים) של יהושע הצעיר במרוקו ב-1950, אצל משפחת אמו, ורישומו ארוך הטווח. ההבדלים בין מוגדור (שם חיה משפחת אמו) לערים מרוקאיות אחרות והשלכותיהם.
• השירות הצבאי המתגלה כסופר משמעותי, לטעמי, בהבנת יהושע. יהושע הקרבי השתתף בפעולת תגמול בה נהרג חברו ליחידה ממש לנגד עיניו ובעצם במותו מנע את מותו של יהושע! לאחר מכן, השתתף יהושע בקרב המיתלה המפורסם במבצע קדש! כן, כן! ויש כאן תיאור של חששותיו מהלחימה וכן רגשות אשמה על שבמלחמה הבאה, ששת הימים, שהה בחו"ל. יש בחוויות אלה השלכות רבות להבנת יהושע הסופר ואיש הציבור.
• הדמות האמיתית שעומדת מאחורי דמות האישה בשני סיפורים מכוננים שונים של יהושע, "חתונתה של גליה" ו"שלושה ימים וילד". יהושע היה מאוהב בה נואשות. ובערוב ימיו היה אף סימן לאפשרות לקלוז'ר.
• "הפחד", במילותיו שלו, שחש יהושע ביחס לאמו, אשר "היה בה משהו תקיף וקשה שהעמיד אותי כל הזמן תחת שבט הביקורת".
• פיליטון שכתב יהושע על גרשון שקד ודן מירון שקיבלו יחד את פרס ישראל וההקבלה בין היחס "התאומי" הזה ("ברגע שיש לאדם תאום, חייו נעשים קלים יותר. במקום להתחרות עם אנשים רבים, הוא עסוק בתחרות רק עם התאום שלו" – כתב יהושע בפיליטון) ליחסיו שלו עם עמוס עוז.
• הארות מעניינות של הביוגרף על יחסיו הסימביוטיים של יהושע עם אשתו, איקה, הסיבות להן וגלגולם בספרים.
• כמה הערות חריפות של גיל על הערכת חסר של יהושע את עצמו, למשל בדבר יכולותיו הלשוניות, ועל הערכת יתר שלו את כתיבתו, באשר לטענתו שהוא חף מכתיבה אוטוביוגרפית (כלומר גיל מראה שהוא בהחלט שאב מהביוגרפיה שלו; לא שהכתיבה הזו לא טובה חלילה).
• במסגרת היחסים עם האב: האב, שככלל התבטל בפני בנו והפך לכותב פורה (אך הרבה פחות מצליח) אחריו ובעקבותיו, ושיצירתו הפורייה יתר על המידה הייתה למורת רוחו של בנו, ובכן האב הזה היה ימני. הוא הצטער על עמדותיו הפוליטיות של בנו, אם כי במידה של התבטלות, וטען שיהושע לא מספיק מכיר את הערבים (שהאב הכירם היטב ושלט בלשונם). מהפרספקטיבה של 2024, איני משוכנע שגדול היה כוח הבן מכוח האב בהבנת המציאות.
זה על קצה המזלג, כמה מהרעיונות והעובדות המעניינים המופיעים בביוגרפיה. כדאי שהיא תיערך ותוגה טוב יותר במהדורה הבאה, אם תהיה. אך ראוי שתהיה, כי היא גדושה בחומרים ביוגרפיים מעניינים מאד וגם בכמה פרשנויות (ביוגרפיות וספרותיות) ראויות לתשומות לב.
*
את הפתיחה קורעת הלב כתבתי מתוך ידיעה שבכוונתי לכתוב טקסט ובו תהיה ביקורת נוספת, על עוד ספר שהזדמן לי לאחרונה לקרוא בשעה שאינה יום ואינה לילה.
אבל כבר טסה גזה לה שעה ומחצה בכתיבת הטקסט הזה. אני מתכוון הטקסט-הלא-מתוגמל-הזה, כן?! וזאת בלי למנות את שש-שבע שעות קריאת הביוגרפיה.
טוב, נראה לי שהנקודה הובנה.
על הספר האחר ארחיב – לכשירחיב.
מבקר חופשי 