מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על מנת להעריך ספר, לפעמים אני מדמה את תהליך הקריאה לתרשים של מוניטור, ומנסה לאתר את אותם רגעים בקריאה שבהם הגרף של המוניטור "קפץ", נסק רגע לגבהים. אלה אותם רגעים שבהם אתה מרגיש בצורה ברורה שהוענק לך משהו, שאספת אל חיקך דבר מה מהספר.

בסיפור "המלשין" של ג'וזף קונרד (1906) היו שלושה רגעים כאלה. המספר, בורגני אנגלי, נפגש עם עיתונאי מושחז ומפורסם שתחת המסווה הזה הוא מנהיגם של אנרכיסטים שפועלים למיטוט הסדר הקיים ברחבי אירופה. האנרכיסט חולק עם המספר כמה מזכרונותיו. הוא מספר לו על החלק המוזר שנוטלים לעתים בני המעמדות העליונים בתמיכה באנרכיסטים, שמבקשים הרי למוטט את זכויות היתר שמהן נהנים אותם בני מעמדות גבוהים. "לא ברור לך עדיין שבני המעמד הבטלני והאנוכי אוהבים לראות שעושים צרות גם אם אלה נעשות על חשבונם שלהם?" מטעים האנרכיסט, ומסביר שהפעולה הזו, נגד האינטרס שלהם עצמם, נובעת משעמום ואהבת ריגוש לשמו, כמו גם מרצון להיתפס כמקוריים ומעודכנים. כאן זינק המוניטור שלי לראשונה. תובנה מעניינת. בהמשך מתמקד האנרכיסט בסיפור גילויו של בוגד שפעל בקבוצה שעבדה תחתיו בלונדון ותכננה פעילויות תעמולה וטרור. הדרך היחידה לגלות מי הבוגד הייתה על ידי ביום של פשיטה משטרתית על התא המחתרתי, מתוך תקווה שהבוגד יפנה ל"שוטרים" בביטחון ומתוך קרבה, וכך ייחשף. איזו המצאה שנונה, זינק המוניטור שלי בפעם השנייה, כעת לא בגלל רעיון מעניין אלא בגלל יכולת עלילתית מרשימה. בפעם השלישית, שאותה לא אחשוף במלואה כי היא נוגעת לשיא העלילתי, נשענה התפעלותי על דקות פסיכולוגית, שהיא זו שהכריעה את גורלו של ניסיון החשיפה של הבוגד. עם זאת, אותו שיא עלילתי כולל בתוכו גם טעם לוואי אנכרוניסטי. המעשה של הגיבור הבוגד, שחרץ את גורלו, נבע מאהבתו לאחת ממשתתפות הקשר האנרכיסטי. אין כוונתי לומר שהאהבה הרומנטית יצאה מהאופנה – כפי שכתב פעם בשנינות המבקר הבריטי טרי איגלטון: מי שמעוניין כיום לכתוב רומן אוונגרדי נועז ובלתי מתפשר, שיתאר פשוט אהבת אמת; הרי המיינסטרים סבור שאין דבר כזה, שאין ישר, אלא רק הפוך על הפוך – אבל, בכל זאת, משהו בפאתוס המוצנע של המעשה הוא אנכרוניסטי, בהתפעלות הכמו כבושה של הסופר מכוחה של האהבה לגבור על כל האינטרסים האנוכיים כמו גם על כל האידיאולוגיות.

להערכת הנובלה השנייה של קונרד שתורגמה לאחרונה, "פְרֵיָיה של שבעת האיים" (1912), המוניטור שתיארתי לעיל לא יצלח. כוחה של הנובלה הזו אינו נובע משיאים מתפרצים, אלא דווקא מיציבות. וכוחה זה היציב רב יותר והקריאה בה מספקת יותר מבנובלה הראשונה שדנתי בה. אם "המלשין" שייך לחטיבה ביצירתו של קונרד שעוסקת בתנועות מחתרת פנים אירופאיות (למשל ברומן "הסוכן החשאי"), ובכך הוא מאבות סוגת הביון והריגול, הרי ש"פרייה" שייכת לחטיבה ביצירתו שעוסקת בקולוניאליזם האירופאי ("לב המאפליה", כמובן) או פשוט שגיבוריה הם הקולוניאליסטים האירופאיים. פרייה מכותרת הנובלה היא בתו היפה של מתיישב דֶני שהתיישב באחד האיים באזור אינדונזיה, אז תחת שליטה הולנדית. גם כאן יש מספר מיושב בדעתו שמתאר את האהבה שבין פרייה לימאי וסוחר אנגלי אחר, ידידו של המספר, בשם ג'ספר, כמו גם את קנאתו של איש הממשל ההולנדי האלים, אדם בשם הימסקירק, באהבה הזו. כן מתוארת עמדתו המתרפסת של אביה של פרייה בפני אותו הימסקירק, שנובעת מאישיות חרדתית ומחשש חרדתי מפני כוחן של "הרשויות" ההולנדיות. הולכת העלילה הבטוחה, כמו גם שרטוטי הדמויות המובחנות, מצטרפים לעניין הרב שמעוררת התפאורה הציורית של הרומן. הן ג'ספר והן הימסקירק שטים באניותיהם על פני אלפי קילומטרים ולעתים מתכנסים באי של הזקן על מנת לחזר אחרי בתו ואז חוזרים לשיוטיהם. המרחבים הנשגבים של הים ונופי הארכיפלג האינדונזי מונגדים כך לאינטימיות של הבית על האי, אלא שגם בו מתרחשים אירועים נשגבים של סערות המתחוללות הפעם בלב אנוש (אהבה וקנאה). על אף שגם פה מבצבץ אותו אנכרוניזם באשר לפאתוס של האהבה הרומנטית, הרי שהוא נבלע בהזמנתה של הנובלה להישען אחורנית בכיסא או במיטה ולהיבלע בסיפור עשיר בפרטים מדייקים, שנגלל בסבלנות ביד יציבה וחכמה של סופר ששולט במלאכתו כספן מיומן בספינתו, ושמתרחש בנופים אקזוטיים ותוך התפרשות והתכנסות של אלפי קילומטרים כמו מניפת ענק. קונרד גם הופך את הדו-תורנית של ג'ספר, הבית שהוא מייעד לו ולפרייה אחרי נישואיהם המיוחלים, לדמות נוספת, לצלע רביעית במשולש האהבה המתואר כאן, שיש לה תפקיד מפתח בעלילה.

עלילת חייו של קונרד מעניינת לא פחות מסיפוריו. הוא נולד ב-1857 בברדיצ'ב למשפחת אצולה פולנית, היה במשך כמה עשורים יורד ים ולבסוף השתקע באנגליה והפך לאחד מגדולי הסופרים באנגלית. שתי היצירות שנסקרו לעיל הן הזדמנות חדשה לקורא העברי להתוודע אליו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של סיכסק בנוי מפרקים קצרים ולא ממוספרים, כשהוא עובר בפרקים האלה לא רק בין התודעות וזוויות-הראייה של הדמויות הראשיות אלא גם בין אופני סיפור שונים: ציטוט של מכתבים, דיאלוגים טלפוניים בין דמויות ללא התערבות המחבר, הודעות משיבון מונולוגיות, סיפור בגוף שלישי בידי מספר חיצוני, תיאורי חלום. המעברים הללו בין תודעות ואופני סיפור, כמו גם קיצורם המוזכר של הפרקים, יוצרים באופן בסיסי חווית קריאה משוחררת, אוורירית וערנית.

"תשרין" מתמקד בחמישה בני משפחה ערבית-ישראלית אחת. וואחיד, הגיבור הראשי, הוא יליד יפו וכיום הוא כימאי שעובד באוניברסיטת חיפה. הוא נשוי לעובדת סוציאלית בשם רנין, במקור מעיילבון שבגליל, והם גרים יחדיו בחיפה. לזוג אין ילדים אבל רנין גילתה זה עתה שהיא בהיריון. לוואחיד אח בכור בשם זוהיר, מכור לשעבר לסמים, שאסור בכלא השרון (זו ההצדקה הריאליסטית לשימוש במכתבים, הנשלחים מהכלא ואליו). לזוהיר אישה בשם הודא, בת דודתו ואם ילדיו שחיה איתם ביפו. הדמות החמישית היא נוואל, אמם של וואחיד וזוהיר. מוקדי העלילה הם שניים: ניסיון התחקותו של וואחיד אחרי נסיבות הרצח של דודתו נדיה, ביפו של סוף שנות הששים, הרבה לפני שנולד. האם נרצחה נדיה בידי בעלה על "כבוד המשפחה", בגלל שהוא חשד בה בניאוף? מוקד העלילה השני גם הוא קשור בסוד: רומן מחוץ לנישואים שפותח בו וואחיד עם צעירה יהודייה מחיפה. וואחיד הוא מישהו שלא רק מחפש לגלות סודות, אלא מישהו, כפי שמגדירה זאת רנין, שזקוק לסודות בחייו, ושאולי כך הם הגברים בכלל: "אמה אמרה לה פעם שכל גבר צריך לחשוב שיש לו סוד או שניים שהוא לא חולק עם אשתו, שזה מאשש בלבו את גבריותו ונותן לו אשליה של עצמאות, ושבגלל זה היא לא אומרת לאביה שהיא יודעת על חפיסת הסיגריות שהוא מחביא בין העציצים בגינה".

ערבים כבני אדם אינדיווידואליים, זו מעלתו הנוספת של הרומן. סוגיית הזהות הלאומית, סוגיית המיעוטיוּת, של הדמויות הראשיות היא משנית רוב הרומן. ואולי זו המחאה הפוליטית הטובה ביותר שיכול ליצור סופר ערבי-ישראלי? הצגת הערבים בסיפורו כבני אדם מלאים, לא כאילוסטרציות פוליטיות. הצגת חייהם וחיי הרגש שלהם, ובחופשיות, כך שהסופר אינו נמנע מהצגת חלקים לא תמימים בחיים האלה (אלה לא "דמויות מופת"). אולי המחשה ספציפית טובה ליכולת הזו של סיכסק לעסוק בגיבוריו לא כ"ערבים-ישראליים" היא המתנה שקונה רנין לוואחיד: ספר שירים בעברית של המשורר אברהם סוצקבר. הגיבורים של סיכסק לא כפויים לקרוא את מחמוד דרוויש, אלא לבחור כפי טעמם. יחסים בין בני זוג נשוי, יחסים בין אחים השונים מאד זה מזה, יחסים בין בנים לאמהות, יחסים בין בני אדם לבעלי חיים (יש כאן שני תיאורים חזקים כאלה), יחסים בין אדם לעבודתו ("הראו לנו ניסוי פשוט בכימיה אורגנית: בידוד הַליקוֹפֶּן מכמות קטנה של ממרח עגבניות. ליקופן זה הפיגמנט שנותן לעגבנייה את הצבע האדום המבריק שלה […] אני חושב שאז החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. כשראיתי איך אפשר לבודד חומר יסוד, לפרק ולהשחית אותו במידה מבוקרת, ובסופו של דבר – לחלץ ממנו את מהותו. הפיגמנט האדום נשלף מהממרח בתהליך פולשני ומדוד, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני רואה משהו יפהיפה, נשגב") – נמצאים בלב הספר הזה. לא יחסים בין אדם ללאום שלו, בין ערבי ליהודים.

או שמא לא כך הוא? יש יסוד ערמומי ברומן הזה, שתורם לכוחו הכללי. כי מתחת לחיים האינדיבידואליים הפרטיים זורמת, הרחק מתחת ולעתים קרוב יותר, המציאות הלאומית. אולי נדיה נרצחה לא בגלל שבגדה בבעלה העזתי, אלא בגלל שהתנגדה לפעילותו הלאומנית, לרצח של סוחר קרקעות ערבי שמכר את אדמות יפו ליהודים שבעלה השתתף בו? והרי גם העניין בספר של סוצקבר, משורר יידיש שראה כיצד שפתו הולכת ונכחדת מהעולם, לא בלתי קשור למצבה של הערבית שנדחקת ממקומה על ידי העברית הישראלית, כפי שחשה רנין.

בצד מעלותיו המוזכרות, הרומן סובל מכמה חולשות. ראשית, הקלישאה הבסיסית של "הסוד המשפחתי", של "שובו של המודחק" וכולי. נכון, סוד משפחתי אפל ניצב בתשתיתם של רומנים רבים. אבל רומנים רבים כאלה הם אכן נוסחתיים ובינוניים בדיוק משום כך. חולשה נוספת היא הסיגור של העלילה. בלי לחשוף אותו כאן, אומר שיש בו דבר מה מוקצן ומלודרמטי ואף לא לגמרי סביר, בניגוד לגוף הרומן המאוזן והסבלני.

כשראה אור רומן הביכורים של סיכסק, "אל יפו", לפני שנים אחדות, תהיתי אם אין זו יצירה מינורית מדי, חסרת נוכחות, והאם לולי "פוליטיקת הזהויות" היה הסופר – סופר (הן בעיני עצמו, והן בעיני הוצאת הספרים שהוציאה את ספרו לאור). "תשרין" פתר לי את התהייה: הכישרון הספרותי קיים. ואף פועם – חלקים נרחבים כאן מציגים גמישות של "חי הנושא את עצמו". יש לקוות ואף לצפות שהכישרון הספרותי יתנפה ויתחדד ויצטלל בעתיד.