מבקר חופשי

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן מוזר. מוזר כשלעצמו אינו לא טוב ולא רע – רק מוזר. בפרקים לא ארוכים ובגוף שלישי ובסגנון המזוהה עם קוטזי (יבש, בעל משפטים קצרים, כתוב בזמן הווה, מכיל תדיר שורת שאלה-תהיות ששואלות הדמויות את עצמן וכן זו את זו) מסופר לנו על גבר וילד שהגיעו כפליטים ממקום לא מזוהה לארץ חדשה ולא מזוהה אף היא (אם כי דוברים בה ספרדית). הגבר המזדקן אינו לא אביו ואף לא סבו של הילד. הוא מעין אפוטרופוס שלו שהחליט שתפקידו הוא לאתר את אמו האבודה של הילד. אחרי שהם מסתדרים בארץ הסגפנית ונטולת ההומור, אך האדיבה ומאירת הפנים (שלעתים מזכירה איזו ארץ מזרח אירופאית תחת שלטון קומוניסטי לא משגשג אבל גם לא שרוי בעוני מנוול ואשר רשויותיו הומניסטיות יחסית) מאתר הגבר אישה שללא כל הוכחה הוא מחליט שהיא אמו של הילד. האישה מחליטה לקבל עליה את התפקיד האמהי. היא הופכת לאם מגוננת יתר על המידה והגבר מסייע בידה בגידול הילד. הילד פיקח בצורה בלתי רגילה, מקורי ביותר, אבל מסרב למרות, מתעקש על ראיית העולם הפרטית ולעתים המופרכת שלו וממלא את האפוטרופוסים שלו גאווה, דאגה וזעם. המשפטים של הילד ברומן הם מבדחים ומעצבנים-במכוון לעתים קרובות, כמו קול נטול גוף מסיפוריו של סמואל בקט, קול עקשן וחצוף ומבריק (קוטזי הוא מעריץ גדול של בקט). הנה דוגמה לקולו של הילד: "מדוע אני צריך לדבר ספרדית כל הזמן? אני רוצה לדבר בשפה של עצמי". האפוטרופוסים גם מתנגשים עם רשויות המדינה האדיבה שסבורים שיש לשלוח את הילד הממרה למוסד חינוכי מיוחד.

אז מהו הרומן הזה? ומה פשר הכותרת שנתן לו קוטזי? זוהי, כמובן, אלגוריה, כמו כמה מיצירותיו הקודמות של קוטזי ("מחכים לברברים", למשל), יצירות מעט מופשטות שאני הרבה פחות מעריך אותן מיצירותיו של קוטזי הקונקרטי, של יצירת המופת "חרפה" ושל הרומן החזק "תור הברזל". אבל אלגוריה לְמה? מה הנמשל של המשל? כמובן, יש אלגוריות ששולחות אותך לפרש את משמעותן על מנת שתשוב מתוסכל ללא פתרון. כך הן כנראה היצירות של קפקא. אבל אני חושב שקוטזי בהחלט רצה לומר "משהו". ובעצם שני "משהו-אים" לא לגמרי קשורים ואולי אף מנוגדים. בתיאור הארץ החדשה המסתורית שאנשים מהגרים אליה קוטזי ביקש לדעתי להעניק ביטוי לתחושה שאנחנו ("אנחנו" במערב, ואולי "אנחנו" באופן גלובלי) עומדים בפתחו של עידן חדש. זה עידן עני יותר וסגפני יותר ופוריטני יותר וקולקטיביסטי יותר. אם העשורים האחרונים של המאה העשרים היו עשורים הדוניסטיים וראוותניים ובזבזניים ואינדיווידואליסטים, הרי שמסיבות כלכליות, דמוגרפיות ואידיאולוגיות אנחנו בפתחו של עידן מתכנס, מצטמצם, צדקני, מרושש. קוטזי מבטא את זה בין השאר באמצעות תיאור ניסיונותיו של סימון, זה השם שנתנו בארץ החדשה לגבר האפוטרופוס, ליצור קשר עם נשים בחברה החדשה. הנשים מתייחסות למיניות בשאט נפש ודומה שגם הגברים בעולם החדש הינם בעלי מיניות זערורית. כך אומר סימון: "נדיבות לב, אני חייב לומר לך, היא משהו שאנחנו מוצאים כאן כל הזמן. אנחנו ממש נישאים על ענן של רצון טוב. אבל כל זה נשאר קצת מופשט. האם יכול רצון טוב כשלעצמו לספק את כל צרכינו? האם אין זה טבעי לנו להשתוקק למשהו מוחשי יותר?". ואילו ה"משהו" השני שקוטזי רצה "לומר" קשור בפינוק שמפנקת האם את ילדה, שיוצר ילד בעל ראיית עולם עצמאית ומקורית אבל גם ילד עם תווים מפלצתיים, תווים נרקיסיסטיים אשר לא מקבל מרות. זו, כידוע, בעיה שמטרידה הורים ומחנכים רבים בעידן שלנו. וקוטזי מעניק לה גוון של בדיחה תיאולוגית רצינית ואכזרית, ברומזו שאולי העצמאות הפראית והמגלומניות של ישו (סירובו לכל סמכות וראייתו את עצמו כ"בן האלוהים") הייתה גם היא תוצר של היעדר גבולות של ילד מפונק שנולד למשפחה חד הורית, או כזו שדמות האב הייתה בה מטושטשת.

המשמעות הראשונה של האלגוריה, זו הנוגעת לתחושה שאנו בפתחו של עידן סגפן, עני, קולקטיביסטי ופוריטני, נראית לי יותר חשובה ומעניינת מהמשמעות השנייה. הבדיחה האנטי דתית הזו על ישו אינה מקורית במיוחד או דחופה במיוחד. אם כי יש לשים לב שקוטזי לא רק מבקר את דויד,ישו הילד (דויד זה השם שניתן בארץ החדשה לילד), כי הרי האינדיבידואליזם הקיצוני שלו ("אני רוצה לדבר בשפה של עצמי") אנלוגי למחאה של סימון נגד החברה החדשה נטולת התשוקה! כלומר, נרמז כי יש קשר עמוק בין דת, התחושה שאתה ילדו של אלוהים, לאינדיבידואליזם.

אבל אי אפשר לערוך לרומן הזה רדוקציה למשמעויות שלו. אלו, החשובה יותר והחשובה פחות לטעמי, הינן רק חלק מהסיפור. בקריאת רומן יש חוויית המכלול, אליה משויכות ה"משמעויות" הכלליות של הרומן, ויש את חוויית הקריאה ממשפט למשפט, מפסקה לפסקה. וכאן קוטזי מצליח להישאר רענן ומפתיע לאורך רובו הגדול של הרומן. ההתפתחויות של העלילה מפגינות את היכולת להיות מקורי בתוך אילוצי הנתונים הבסיסיים שהציב האמן לעצמו. כמו הכבלים שקשר בהם הודיני את עצמו ומהם הצליח להשתחרר. הרי מקוריות ללא אילוצים אינה מקוריות כלל וכלל, אלא שרירותיות. אם אספר סיפור על, הבה נאמר, איש שהפך לציפור ואז הצליח לתקן את המכונית של איל פלדה ולבסוף התחתן עם אנדרוגינוס ושוגר לרומא של אוגוסטוס ושימש בה כמצביא אהיה מקורי מאד, אבל זו מקוריות חסרת ערך. ואילו קוטזי מצליח להיות מקורי בתוך הגבולות של הסיפור שהציב לעצמו.
כך שהרומן בהחלט לא מציג את קוטזי בשיאו, אבל הוא רומן מעניין ורענן.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הניו יורק טיימס כתב על הרומן הזה שהוא "מדהים ביופיו" וה"גרדיאן" הבריטי כתב שהוא "יצירת מופת אפית". הוא לא זה. הוא לא זאת. הרומן הזה זכה ב"פוליצר" בארה"ב השנה. את פרס נהריה לא הייתי מעניק לו. אז "כל העולם" טועה? כן! ביידיש אמרו "עוילם גוילם" בדיוק על תופעות כאלו. העולם טועה, העולם גולם. ואם להישאר במזרח אירופה, כך כתב אחד העם במאמרו "חצי נחמה": הנה, העולם הנוצרי מאמין בעלילת דם ואנחנו, היהודים, יודעים שהם טועים, אז העולם כולו לפעמים טועה.

הרומן מתרחש באירופה במלחמת העולם השנייה ובמרכזו שני גיבורים צעירים. מארי-לור הצרפתייה, העיוורת והיתומה מאם וורנר פפניג הגרמני היתום מאב ואם כאחד. בזמן המלחמה בורחת מארי-לור עם אביה מפריז לסן-מאלו בברטאן שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. שם, בבית דוד אביה, שיצא ממלחמת העולם הראשונה והוא פגוע נפשית, היא מסייעת לו בשידורי רדיו האסורים תחת הכיבוש הנאצי. פפניג, שבבית היתומים שלו נחשף לכמה משידוריו המוקדמים של הדוד בשנות השלושים, הנו עילוי בהנדסת אלקטרוניקה. הוא נשאב אל תוך הניעות החברתית הנאצית שהתאפשרה לבעלי כישורים כשלו. אבל פפניג נרתע מהאידיאולוגיה הנאצית ומוצא את עצמו בזמן המלחמה ביחידה שתפקידה לאתר שידורי רדיו מחתרתיים. השניים, כמו שאומרים, ייפגשו.

אז מהיכן להתחיל? מהרגשנות הבלתי נסבלת? השימוש בילדים, ביתומים, בעיוורים, בפגועי-נפש תמים, באבות אוהבים ורכים? הכל נודף ריח של סנטימנטליות. כל עמוד כמעט. ומהי סנטימנטליות אם לא מניפולציה זולה? אם לא שימוש ברגש גס בהיותו הבולט והמובן מאליו? ואולי אציין את ה"פיוטיות" הענוגה של השפה, שפה עודפת כמו בגד שגדול על הגוף בכמה מידות? ועוד פעם מלחמת העולם השנייה?! הרי זו, המלחמה, המלודרמה ההיסטורית של כל הזמנים, שמושכת אליה כמו צמר גפן מתוק את הדַבּוּרים הכבדים הרעשניים המלודרמטיים של הספרות. ולמה, בעצם, סליחה על הנאיביות, שסופר אמריקאי יכתוב על נערה צרפתייה ונער גרמני, ועוד מתקופה אחרת, מציאות שהוא לא מכיר מיד ראשונה וכדי לשרטטה כהלכה צריך או כישרון בלתי רגיל, או, כמו במקרה הזה, להשתמש בקלישאות? הנה דוגמה לקלישאה. פפניג הוא נער פיקחי מאד ששואל שאלות ללא הרף את האומנת טובת הלב שלו בבית היתומים ("אם הירח כל כך גדול, איך זה שהוא נראה כל כך קטן?"). אבל האישה הפשוטה הזו, כמו שראינו ב-8000 סרטים וספרים אמריקאים, "מאמינה" בו: "יגידו שאתה קטן מדי, ורנר, שבאת משום מקום, שלא כדאי לך לחלום חלומות גדולים. אבל אני מאמינה בך. אני חושבת שנועדת לגדולות". הנה גם דוגמה לאמריקאיות הלא ממש מודעת לעצמה של הטקסט.

חלק מהסופרים הפכו היום לסוג של מדריכי תיירות. התיירות היא לא רק במרחב אלא גם תיירות בזמן. הרומן ההיסטורי גם הוא רומן "תיירי". שלום לכם, קוראיי! אנחנו נבקר היום באתר ציורי מאד, סן-מאלו בצרפת (ציטוט בפתיח הרומן: "עיר החומה ההיסטורית סן-מאלו, היהלום הזוהר מכולם בחוף האזמרגד שבברטאן"), ובעידן ציורי מאד, מלחמת העולם השנייה. שימו לב לבגדים הציוריים של קציני האס.אס. ולסמל הציורי שהם עונדים לזרועם! באופן כללי אעניק טיפ לקוראיי: אם הספר שלפניכם הוא בן זמננו והוא נכתב על עידן היסטורי ולא על ההווה, ועל בני לאום שאינם בני הלאום של הכותב (וקל וחומר אם העידן ההיסטורי הנו מלחמת העולם השנייה), הסיכוי שהרומן שלפניכם הוא רומן טוב קלוש. ואם יש בו ילדים עיוורים, משוגעים טובי לב, ילדים יתומים כגיבורים: הסיכוי כמעט אפסי.
אם על "החוחית", הזוכה ב"פוליצר" ב-2014, אמרו המבקרים שהוא רומן לבני הנעורים במסווה של רומן רציני, הרי שקל וחומר נין נינו של קל וחומר שכך הוא הספר הזה. "החוחית", רומן מרשים מבחינות רבות, הוא "מלחמה ושלום" לעומת "כל האור שאיננו רואים". את "החוחית" אולי אעניק לבני בגיל ההתבגרות, את הרומן הזה בהחלט לא.

כדובדבן שבקצפת, וכמצוות העידן שלנו החדש (המצווה היא להכניס ניו אייג', אבל בעצם מצווה נוספת היא להכניס אלמנט "בלשי" לספרות), נכרך בסיפורם של מארי-לור וורנר איזה סיפור חצי-מיסטי מקושקש על אבן חן נדירה שכביכול מגינה על מחזיקיה ואשר הגרמנים תרים אחריה.

בהרבה רומנים אנגלו-אמריקאים גרועים שעוסקים בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית אתה חש את מנגנוני האידיאולוגיה (במובן המרקסיסטי של המילה "אידיאולוגיה": מנגנון שכנוע שקרי) עובדים במרץ: בוא נראה לכם את האופציה לחופש האמריקאי וכמה היא נוראית. גם ברומן הזה יש רובד אידיאולוגי דומה. אבל יש ניואנס מעניין באידיאולוגיה של הרומן והוא נוגע לתפקיד של המדע בו. הרומן הזה מחדיר את דת המדע העכשווית באופן אנכרוניסטי לעבר. דרך דמותו של ורנר המרותק למדע ("הוא מדמיין את עצמו כמהנדס גבוה בחלוק לבן, נכנס למעבדה: קדירות מעלות אדים, מכונות מרעישות, טבלאות נייר מסובכות על הקירות"), דרך הדוד-רבא של מארי-לור, איש הרדיו הקורא את דרווין ודרך אביה העובד במוזיאון הטבע בפריז. כך יש סב-טקסט אידיאולוגי כזה ברומן: יש את הלאומנים או הקנאים האידיאולוגיים הרעים ויש את אנשי המדע המפוכחים, הצנועים, החילוניים, האנושיים, הטובים, שרוצים רק לפענח את מסתרי היקום ולהיטיב עם אחיהם בני האדם. יש פשיסטים רעים ומולם נלחמת חבורת חסמב"ה של ילדים יתומים ועיוורים, משוגעים מתוקים ואנשי מדע נועזים. מכאן לא ארוכה הדרך ל: יש את אל קעידה ודעאש ויש את עמק הסיליקון – עכשיו בחרו.