מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

המשפט המשמעותי ביותר בקובץ המסות הפמיניסטי הזה מ-2014 נכתב ב-1986 ולא בידיה של סולניט. "פמיניזם הוא הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם", מצוטטת כאן האקטיביסטית האמריקאית מארי שיר. הניסוח השנון והקולע, לפיו "פמיניזם" הוא דבר מה מובן מאליו לכל בעליה של תפיסת צדק בסיסית, תוחם גם את גבולות הדיון הקצר בביקורת זו. זאת ועוד: כקורא גבר של המסות הזכרתי לעצמי שעלי להשתדל במיוחד להקשיב במקרה הזה. עם זאת, איש אינו ניצב מעל ביקורת: לא מבקרים ולא מסאיות פמיניסטיות.

כיוון אחד של הדיון בקובץ הוא להפריד בין המסות או חלקי המסות שעוסקים בנושאים חשובים לבין המסות שבין אם נושאיהן חשובים או לאו מפגינות את אמנות המסה. חלק ניכר מהטקסט כאן אינו מבריק מבחינה מסאית פרופר, וסולניט בחלק זה היא אידאולוגית רהוטה של זרם בפמיניזם ותו לא. אבל כשהיא עוסקת בנושאים קריטיים כדוגמת שכיחות האונס בחברות העכשוויות, אלימות כלפי נשים ועוד מה לנו כי נלין. בצד זה, יש מסות סתמיות, למשל זו על וירג'יניה וולף וסוזאן סונטאג, שמטרתה העיקרית, כמדומה, היא לשבץ את הכותבת בקודמות דגולות. עם זאת, כמה מהמסות מתוחכמות מסאית. למשל, כשסולניט מסבירה שהמאבק הפמיניסטי על שוויון בנישואין סטרייטים כרוך בהכרה בנישואים חד מיניים (ששם השוויון הוא מובן מאליו כי שני הצדדים בני אותו מגדר). כאן, מעבר לחשיבות הנושא, יש הברקה שמענגת גם אסתטית ואינטלקטואלית. או, במסה אחרת, כשסולניט נעה באופן גמיש בין יצירת אמנות, סיפורם של "הנעלמים" שהעלימה החונטה הצבאית בארגנטינה, פסקה מההיסטוריה של המשפט האנגלי הנוגעת למעמדה החוקי של אישה נשואה והבורקה, וכורכת את שלל הנושאים האלה במוטיב האחיד של המחיקה הנשית, הרי שמלבד חשיבות הנושא יש כאן גם איכות מסאית אסתטית, האלגנטיות של הצבת לבני הדומינו שיוצרות גם מעגל בעל מוקד משותף.

כיוון אחר של הדיון בקובץ הוא לנסות לאפיין את החידוש העקרוני שבו. חידוש קיים. מדובר בתפיסה שהדיכוי של נשים בחברה שלנו נמתח על רצף שבקצהו האחד נמצאים רצח ואונס ובקצהו השני אותה התנהגות שמתוארת במסת הפתיחה שנתנה לקובץ את שמו, כלומר הנטייה של גברים, לפי סולניט, להתייחס לנשים בפטרונות, להניח שהן בורות. בעקבות המסה הזו, שפורסמה לראשונה ב-2008, אך לא בידיה שלה, נטבע המושג "הסְגַבְרָה". לתפיסה ההוליסטית הזו של הדיכוי של נשים בידי גברים שייך הביטוי "תרבות האונס": "תרבות האונס מתקיימת באמצעות שימוש בשפה מיזוגינית, החפצת גופן של נשים והאדרה של אלימות מינית, וכך היא יוצרת חברה שמזלזלת בזכויות נשים ובבטחונן". לפי התפיסה החדשה שהקובץ מנסח ומבטא, אונס הוא רק הקצה של "מדרון חלקלק".

זה רעיון חשוב. וגם רעיון ששימוש לא זהיר בו עלול להיות מסוכן. כי הוא מבטל את ההבחנה בין עוולות שונות. יש הבדל גדול בין מי שאונס אותך לבין מי שטוען בתוקף בארוחת ערב שאת שוגה בעובדה היסטורית (אחת הדוגמאות במסת הפתיחה).

כיוון נוסף של הדיון בקובץ המסות הזה נוגע לשנאת גברים. יש בו. במסה על טענתה מ-2011 של חדרנית ניו יורקית ממוצא אפריקאי שנשיא קרן המטבע הבינלאומי, דומיניק שטראוס-קהאן, ניסה לאנוס אותה (האישומים בוטלו לבסוף אבל השניים הגיעו להסדר פיצויים), כורכת סולניט את מקצועו וצרפתיותו של שטראוס-קהאן בהתנהגותו המינית. היא, למעשה, מְמָגְדֵרֶת את הקולוניאליזם והקפיטליזם, הרעים בעיניה, והופכת אותם לגבריים, כי גם גברים רעים. בינגו. "שמה היה אפריקה. שמו היה צרפת. הוא השתלט עליה והתיישב בה, ניצל אותה, השתיק אותה […] שמה היה אסיה. שמו היה אירופה. שמה היה שתיקה. שמו היה כוח. שמה היה עוני. שמו היה עושר […] שמה היה אפריקה. שמו היה קרן המטבע הבינלאומית". הדיכוטומיות מתייצבות להן בשני טורים של טוב ורע, כלומר אישה וגבר.

ואיך ניתן להבין את המשפט הבא אם לא כשנאת גברים? "גבר פועל מתוך האמונה שאין לך זכות לדבר ושאינך זכאית להגדיר את המתרחש. פירוש הדבר יכול להיות לקטוע אותך בשולחן ארוחת הערב […] או להרוג אותך". "גבר", כן? סולניט מרככת מדי פעם ואומרת שכמובן לא כל הגברים כאלה, ומדי פעם יוצאת להתקפה: הטענה שלא כל הגברים כאלה היא עצמה כלי רטורי שמטשטש את הסבל הנשי. כך או כך, יש כאן שנאת גברים מתונה. הדבר בהחלט לא מערער על התופעות החברתיות הנוראות שסולניט משמשת להן פה. הוא כן מעט מערער על התופעות הלא נוראיות, כמו אלה שאותן סולניט מתארת במסת הפתיחה.

אנחנו, המעשנים, גם כשאנחנו באוויר הפתוח, זוכים לבקשות, הערות ודרישות לכבות את הסיגריה. הסיבה היא הכי מוצדקת בעולם. העישון מסוכן. וגם חלקנו הרי רוצים להפסיק לעשן. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שלהערות משתרבב משהו אחר, לא ענייני. הנה נפתח פתח לגילוי תוקפנות, פתח שיש לו אליבי מושלם. גם לסולניט ולכמה מעמיתותיה יש אליבי מושלם. הנושאים אכן חשובים. אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שבמסווה האליבי ניתנת, לעתים, חסות לשחרור תוקפנות; כלפי גברים, כלפי מבוגרים ("כולם היו שם מבוגרים מאיתנו" מדגישה סולניט במסה הפותחת). וגם תוקפנות שוויונית, תוקפנות סתם.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בסיפור בשם "דוּלסֶה", שכונס בקובץ סיפוריה מ-1982 "הירחים של יופיטר", מספרת אליס מונרו על אישה קנדית בגיל העמידה בשם לידיה, גרושה ומעט אבודה, הנופשת במזרח קנדה. במלון היא פוגשת מעריץ של הסופרת וילה קאתר שמתחקה אחר עקבותיה כיוון שגם קאתר, מסתבר, נפשה באזור בזמנה ובו כתבה את "גבירה אבודה" (הרומן הנידון בביקורת זו). המעריץ התמים של הסופרת מרגיז מעט את לידיה והיא מנסה לרמוז לו שמושא הערצתו הייתה אישה יותר מסובכת מכפי שהוא סבור, ושיחסיה עם נשים היו יחסים לסביים.

עד כמה שאני מבין השאלה בדבר הלסביות של קאתר (1873-1947), מגדולי הסופרים האמריקאיים, לא נפתרה חד משמעית. אבל מאפיין אחד מובהק של הספר הנידון כאן מ-1923 ושל הרומן היחיד הנוסף שלה שתורגם עד כה לעברית ומזמן, "אנטוניה שלי" (1918), מעודד את המחשבה שקאתר הייתה לסבית. במרכז שני הרומנים הללו ניצבת אישה שגבר מלווה את חייה מהצד בהתבוננות מתפעלת. לא מדובר בדיוק במאהב ואף לא ברגשות אהבה חד-צדדיים של מאוהב, אבל לא מדובר גם במספר-עֵד, אלא במישהו שמעורבותו הרגשית בחיי מושא ההתבוננות שלו נמצאת על סיפה של היקסמות ארוטית או התאהבות, אלא שמשום מה לא נחצה הסף. אם נשער שהגבר המתבונן-מעורב הוא במקורו בעצם אישה (ואולי הסופרת עצמה), אישה שלא יכלה לבטא את היקסמותה הארוטית במלואה בגלל רוח הזמנים (או בגלל שידעה שרגשותיה יושבו ריקם בגלל שמושא אהבתה אינה חולקת עימה את אופיין של אותן כמיהות), ולכן נותרת בעמדת התבוננות ביחסיה של הגיבורה הנשית עם גברים, יובן יותר המבנה הנדיר הזה של שני הרומנים. כך או כך, נדירותו היחסית של המבנה הנפשי הזה הניצב בתשתיתם של שני הרומנים מזריקה מקוריות לטקסטים של קאתר.

קאתר התמחתה בספרות על המערב התיכון. היא לא "סופרת דרומית", אם לרמז לקובץ הסיפורים המעניין שראה אור לפני כשנה ב"עם עובד" ("שלוש סופרות דרומיות"), אלא "סופרת מערב תיכונית" ולכן הקורא יכול לנשום מעט לרווחה: לא מדובר ביצורים גרוטסקיים כאן (בהם מתמחה הספרות הדרומית), אלא בבני אדם מן היישוב. בסמכותיות של מספרת היודעת את מלאכתה, בגוף שלישי, פורשת קאתר ב"גבירה אבודה" את סיפורה של מריאן פורסטר. "גברת פורסטר", כפי שהיא מכונה ברוב הרומן, הייתה צעירה קליפורנית מלאת חיים שבגלל כמה צירופי נסיבות נישאה למר פורסטר, המבוגר ממנה בעשרים וחמש שנים, ועקרה עמו לעיירה סוויטווטר שבמערב התיכון (בקולורדו או בנברסקה, נדמה לי שבטקסט לא מצוינת המדינה). עיקר העלילה מתרחש בשנות התשעים של המאה ה-19 כשמר פורסטר, לשעבר איש חברת הרכבות שהיה לה תפקיד מרכזי בכיבוש ויישוב המערב והמערב התיכון באותם עשורים, פרש מעיסוקיו אל ביתו שבראש הגבעה בעיירה ואל נחלתו שמקיפה את הבית. פורסטר הוא ג'נטלמן מהדור הישן, כך הוא נתפס ברומן עצמו, והנו אדם חם, אוהב ועדין. מריאן מעריכה אותו מאד, אולי אף אוהבת אותו, אבל גילה, הצעיר ממנו, וחדוות החיים שלה גורמים לה לא להיות נאמנה לו. בכל זה מתבונן ניל הרברט, צעיר אינטליגנטי בעל נפש רגישה שמוקסם ממריאן מילדותו ושדודו ואפוטרופוסו, השופט פומרוי, שייך לחוג הקטן והאליטיסטי בעיירה שהינו באי ביתם של הפורסטרים.

את ההנאה מהרומן הזה חילקתי לעצמי לשניים ואחלוק את חלוקתי זו אתכם: היכולת התיאורית והעלילה. הפרוזה של קאתר לוכדת בקלילות נופים, תווים גופניים של אנשים והפסיכולוגיה שלהם. ללא מהומה וללא הדגשת יכולותיה, תוך שמירה על מתינות וקצב בו זמנית, השפה הזו מכניעה תחתיה ללא מאבק נופים ואנשים ("גברת אוגדן הייתה פשוטה למראה באורח בלתי נסלח כמעט"; "היא [מריאן] הייתה נאה כשהייתה לבושה ברישול וידעה זאת").

וישנה, כמובן, העלילה. כמו פורסטר אחר (אי.אם.פורסטר בספרו "אספקטים של הרומן"), בקריאת הרומן של קאתר התייחסתי לעלילה כדבר-מה הכרחי ("אבוי, העלילה", ניסח פורסטר התיאורטיקן את התשובה לשאלה מה עושה סיפור לסיפור), אך לא כעיקר מקור ההנאה שלי מהקריאה שהינו יכולת התיאור המוזכרת. העלילה מחושלת ונמרצת: בעיניים מתפלצות רואה ניל כיצד גברת פורסטר מתמסרת למאהבים גסים, אנוכיים ולעתים חלקלקים, שאינם כפי ערכה, זאת בד בבד עם התרוששותו של מר פורסטר, התרוששות שנובעת בחלקה מאופיו הנדיב והאציל. קאתר אף קושרת את נפילת בית פורסטר לשינויים היסטוריים שפקדו את המערב התיכון, לַמעבר מתקופה חלוצית הרואית, שמר פורסטר מייצג אותה, לעידן קפיטליסטי חמדני ונעדר נשמה.

קאתר, בהיותה סופרת מעולה (ולא דרומית…), אמנם מבקרת את מריאן (עמדתו הביקורתית של ניל אינה שונה כמדומה מאד מעמדת "המספר המובלע") אך מבינה לליבה של גיבורתה וגם לא מתארת סיפור שסופו קריסה טוטאלית ומוות טראגי. מריאן אינה מפלצתית חלילה, אלא אישה מלאת חיים וכזו שאימת העניות מעבירה אותה לעתים על דעתה. במאהביה היא מבקשת הן מוצא לתשוקת החיים שלה והן סיוע לעצמה בשעת דחק, או עם מותו הצפוי של מר פורסטר.

זו הזדמנות מצוינת להכיר סופרת אמריקאית מרכזית ולא מוכרת מספיק בארץ.