פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
מסורת מרכזית בספרות העברית המודרנית היא מסורת אנטי-מיליטריסטית. ודוק: לא פציפיסטית, כי אם מסורת הגורסת שלעתים בהחלט יש להילחם, ולהילחם בעוז ובעוצמה, אך אין לעשות פולחן מהכוח או אידיאל מהמלחמה. זו תפיסה ראויה להערכה כשאנו זוכרים שהספרות העברית המודרנית הייתה משלב מוקדם חלק מהתנועה הלאומית היהודית, קרי מהציונות, וכשאנו מודעים לכך שמשלבים מוקדמים התנועה הזו נתקלה בהתנגדות אלימה מצד ערביי ארץ ישראל.
אחד ממעצבי התפיסה האנטי-מיליטריסטית הזו הוא ברנר, שציינו את רציחתו לפני מאה שנה זה לא מכבר (רצח שרלוונטי כמובן לדיון). ברנר לא היה נאיבי. הוא סבר שקרוב לוודאי שתפרוץ מלחמה בינינו לבין ערביי הארץ, מלחמה בלתי נמנעת, והוא לא אהד יוזמות פציפיסטיות תלושות לטעמו של כמה מחבריו (שכמה שנים אחרי הירצחו הקימו את "ברית שלום"). ועם זאת, הוא התבטא כמה פעמים נגד ספרות המבטאת הערצה לכוח וסגידה למלחמה (נושא שהיה פופולרי בספרות זמנו העולמית, ע"ע הפוטוריזם).
אחת ממטרות החיצים המרכזיות של ברנר הייתה זלמן שניאור. בהתבטאות בלתי נשכחת, אחד הרגעים הגדולים בביקורת הספרות העברית, כותב ברנר על שניאור (ב-1919) שהוא "כז'ורנליסט מיליטאריסטי, שראה את אחוריו של ניטשה, ואת פניו לא ראה". כשהוא משתמש באופן מבריק בביטוי המקראי לגבי גילוי האל למשה רבנו, טוען כך ברנר ששניאור נטל מניטשה את קליפתו, הערצת הכוח, ולא הבין את תוכו העמוק.
ואילו במקום אחר (ב-1910), גם כן במילים בלתי נשכחות, כותב ברנר כך נגד שניאור שכתב שירה הסוגדת למלחמה (המובאת פה בציטטים):
"קהה ובאנאלי הוא גם אותו היחס אל המלחמה, הערצת תפארת עוּזה המדומה וברק-התנגשויותיה הכוזב. כל זה עומד בעיני האדם המעמיק על אותה מדרגת-ההתפעלות של שפחה טיפשית, שרצה אחרי גדוד-צבא העובר להיהרג במלחמה ונהנית… אה, כמה יפים 'שרי המלחמה ומפקדי הצבאות הגדולים, המולכים על רבואות ראשים ויערי חניתות וסוסים פראים ושוטפים!'… נוּ, ואלפי נבלות-הפגרים? ורבבות הפצועים הנאנקים? ורקב-הגופים של הצבאות הנופלים בשדה ושוכבים בבתי החולים אשר ל'נפוליונים בחירי אל ובני אלמות'? – גם בזה מוצא משוררנו יופי?"
במסורת הזו פעל ס. יזהר (שבאחד מסיפוריו נזכר בבשורה על רצח ברנר, כשהיה בן חמש). באפוס המלחמה הגדול של יזהר על מלחמת העצמאות, "ימי ציקלג", אין ולו מקצת מיליטריזם. ולהיפך: יש שנאת מלחמה ויש סלידה ממלחמה הנעשית בשם ההיסטוריה היהודית החצי-מופשטת (ההשערה שהלוחמים נלחמים סמוך לציקלג המקראית נדחית על ידם כלא רלוונטית). אך, מאידך גיסא, אין מדובר ביצירה פציפיסטית: מפעמת בלוחמים תחושת אין ברירה והם מתייצבים למשימתם מכוחה.
ועם זאת זהו אכן אפוס לאומי פטריוטי ממדרגה ראשונה. אלא שהפטריוטיות שלו אינה מתבטאת בשירי ההלל למלחמה כי אם במפגן השפתי מעורר ההשתאות של העברית, שפתנו הלאומית, וביחס האינטימי, הארוטי, שמבטא "ימי ציקלג" לנופי הארץ הזו.
מבקר חופשי 