ארכיון חודשי: מאי 2021

הערה קצרה על קריאה ב"יריד ההבלים"

הרומן הוא סוגת האמנות האהובה עלי ביותר. בפער ניכר מהמתחרים (למעט מבחר של שירי רוק ופופ, רובם עבריים, ומה שבהיעדר מונח טוב יותר אקרא לו: מבחר של "שירים עבריים", שאינם "רוק" או "פופ", שמצויים אמנם במקום השני אצלי, אך לא בפער ניכר).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. כך, לפחות, אומרים (וכנראה שזה נכון). יש לכך מספר סיבות (לא האחרונה שבהן היא שההיצף של הספרים שרואים אור בעשורים האחרונים, שרובם ספרים שאינם מאד טובים, יוצר אצל הקוראים רושם, ולעתים הרושם הוא תת-ספי, שהחוויה הספרותית היא חוויה בינונית. זכור לי לפני שנים שמאסתי לפתע בקריאה. ואו אז חישבתי לאחור את עשרת הספרים האחרונים שקראתי והבנתי שקראתי ספרים בינוניים, שהוציאו לי את החשק).

רבים שקראו בעבר לא קוראים כמו פעם. זה עניינם ולעתים קרובות הפסדם. אני – כדי להזכיר לעצמי מדוע אני אוהב לקרוא רומנים – חוזר תדיר אל המאה ה-19. המאה ה-19 הלא היא המאה של הרומן.

אני קורא עכשיו (לראשונה) את "יריד ההבלים" של ויליאם מייקפיס תאקרי. כבר עשרים שנה אני מתכנן לקרוא אותו – וטרם הסתייע (אנא אל תהיו שיפוטיים; במקור באתי מהספרות הרוסית ואני גולש מערבה אט אט). הרומן הגדול הזה מ-1848 – מה נאמר? תענוג צרוף. חכם, מהנה, צולפני, בקיא בהוויות העולם, רגיש (עם השפעה על טולסטוי לכל הפחות בדמות של פייר מ"מלחמה ושלום"; טולסטוי גדול יותר, כן?).

מעל הכל, חוויית הקריאה ברומן כזה היא חוויית ההינשאות. אתה בידיים טובות, נישא על כפיים במשך 700 עמודים. כלומר, במשך חודש או חודשיים (אני מתפנה לקריאה בתאקרי כחצי שעה לפני השינה בדרך כלל), אני יודע שצפויה לי חוויה אדירה מדי יום בהדרכה של מורה דרך מהשורה הראשונה: בקיא בחומר, יודע כיצד למנן את עצירות המנוחה, מי שיציג לי פלאי פלאות משולבות בהערות הומוריסטיות קולעות.

זו גם חוויה עברית נהדרת, בתרגום של אסתר כספי ל"מוסד ביאליק" משנות השמונים. בכלל (בגלל התרגום וההערות של כספי, אבל גם הנראות של הספר), "יריד ההבלים" הוא מעשה מו"לי עברי מפואר.

בקיצור, זה רומן!

יריד ההבלים

מאה שנה למותו של ברנר

היום, ה-2.5.2021, מלאו מאה שנה בדיוק לרצח ברנר ב-2.5.1921. הנה דברים שכתבתי ל"7 לילות" בשבת שעברה לציון המאורע.

מראשית היכרותי עם ברנר, כשהייתי בן עשרים, לא הבחנתי בין הסיפורת שלו לכתיבתו הביקורתית והפובליציסטית. עברתי מזו אל זו, כלומר מהרומנים והסיפורים הקצרים אל הביקורות והמאמרים וחזרה, בעניין והתפעמות דומים. זאת משום שחלק הארי של הסיפורת שלו מכיל רכיב הגותי ואילו כתיבתו ההגותית (כלומר זו הביקורתית והפובליציסטית) מכילה מצדה רכיבים אסתטיים. רכיבים אסתטיים אלה בביקורת הספרות ובפובליציסטיקה שלו קיימים הן בבחירות הלשוניות והן בהעמדתה של "דמות" מובחנת, הלא היא דמותו של ברנר עצמו (בהערת אגב: נדמה לי כי כל כתיבה ביקורתית שאינה יוצרת "דמות" מובחנת אינה בעלת ערך רב. וברנר, שדמותו מזדרחת מכל שורה בביקורת הספרות שלו, הוא, בהתאם, מבכירי המבקרים העבריים).

הסיפורת של ברנר, אם כן, היא סיפורת הגותית. "מסביב לנקודה", למשל, הוא, בין היתר, רומן על משמעותה של הבחירה בכתיבה בעברית כחלק מהסוגייה הנרחבת יותר של הבחירה הקיומית בחיים (ולא בהתאבדות). "מכאן ומכאן" הוא, בין היתר, רומן על אופייה וסיכוייה של הציונות. "בחורף" הוא מסע התבגרות ותעייה של הגיבור בין אידיאולוגיות מתנגשות: דת, השכלה, ציונות, סוציאליזם, טולסטואיזם, ניטשיאניזם, ניהיליזם.

אבל בעצם, עמוק עמוק, חלק הארי של הסיפורת של ברנר מבטא את מאבקו של ברנר בייחוד עם האיזְם האחרוןו תוך דחייה חלקית של האיזְם הלפני אחרון, כלומר דחייה חלקית של הפיתרון שנתן ניטשה למאבק בניהיליזם. בכל ספרות והגות העולם המוכרת לי, למעט אצל אלבר קאמי שלושים שנה אחריו, איני מכיר סופר או הוגה שמודע כל כך, מצד אחד, לאבסורדיות של הקיום, ועם זאת, מצד שני, מי שאינו גוזר מכך התנערות מחובה מוסרית, אלא ההיפך, מי ששואב דווקא מחילוניותו המובהקת, מתוך ההכרה בכך שאין אלוהים ואין תוכנית-על, את החובה המוסרית להקל ככל שניתן את סבלו של הזולת, את החובה להיות אבא לעולם יתום (וברנר, לטעמי, לא רק הקדים את קאמי, אלא הינו אינטנסיבי ועמוק ממנו).

לברנר ולקאמי קדמו שניים שהשפיעו עליהם. דוסטוייבסקי ניסח את ההשלכות המוסריות של הכפירה באלוהים במשפטו הידוע: "אם אין אלוהים – הכל מותר". דוסטוייבסקי עצמו, בגלל הפחד שלו מהשלכות הניהיליזם, בחר בחזרה לדת. ואילו ניטשה, כתגובה להכרה במקריות הקיום, הטיף דווקא לחיבוק אמיץ של החיים, ל"אהבת הגורל" מתריסה. אולם אצל ניטשה נלוותה לוויטאליזם המרשים הזה תאוות ניפוץ של ערכי המוסר המקובלים. מבחינתו, אם אין אלוהים במובן מסוים אכן הכל מותר. המוסר היהודי-נוצרי, טען ניטשה, הוא ביסודו "מוסר עבדים", ניסיונם של החלשים לכפות על החזקים את תפיסת עולמם, ניסיונם לכפות את ידיהם של האדונים.

לאורך כל חייו היצירתיים עסק ברנר בשאלות הניהיליזם בכלל ובשאלות "הניטשיאניות" בפרט. האם צודק ניטשה בביקורת שהוא מותח על המוסר היהודי-נוצרי "העבדותי"? ובכלל, בעולם ללא אלוהים, האם אין הערכים המרכזיים שיש לשאוף אליהם ערכי העוצמה והכוח, היופי והגוף, ולא ערכי המוסר והנפש? כל חייו היצירתיים עסק ברנר בסוגיות הללו והקדיש להן את הרומן האחרון שלו, אולי הפילוסופי באופן הישיר ביותר.        

"שכול וכשלון" עוסק בדמותו של יחזקאל חפץ. חפץ, מפועלי העלייה השנייה, לקה בגופו, במחלה שקשורה ללקוּת באיברי המין, עקר לירושלים ואחר כך לקה בה גם בנפשו ומתאשפז בה לזמן מה בבית חולים לחולי נפש. הוא דוחה מעליו, בייסורים גם מצדו, את אהבתה של בת דודתו, אסתר, הלא יפה, וכמהַ לאהבתה של אחותה, מרים, היפה, אך לשווא. לירושלים מגיע גם חמילין, גבר יפה ומצליח, שכבר גזל מחפץ בעבר אישה וכעת גם מרים נופלת בקסמו.

"שכול וכשלון" הוא רומן פילוסופי, כאמור, ובהתאם חפץ מבחין בין "חמילין הריאלי", אדם לא מעניין במיוחד, ל"חמילין המטפיזי". וגם "פצעו [המיני] לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי". 

מה ה"מטפיזיקה" הזו?

אחד הדברים שמענים את חפץ היא הידיעה שאין הוא יכול להתנחם באיזו עליונות מוסרית על חמילין וכמו כן אין לו דרך לגיטימית לבקר את העולם החמיליני, עולם שאחראי לדיכויו ולרמיסתו שלו. חפץ, בהזיותיו, שם את המלים הניטשיאניות האלו בפי חמילין:

"פתאום פותח חמילין ואומר, למשל, שהוא אינו מודה בשום ערכין מוסריים, שהעיקר הוא התפרצות-הרגשות ומילוי החשקים השונים, שהוא נותן ערך רק לרשמים חזקים, מהנים, שהוא אוהב יופי, כוח, אהבה […] כמה מתעב הוא את החולים! מה מאוסים הם החולים, החלשים! כל אלה הבריות מתנקמין באנשים הבריאים, החזקים. כל תורות-המוסר שלהם – נקמה אחת גדולה."

בתגובה, חפץ טוען כמה טענות חזקות נגד הניטשיאניות. חפץ טוען שגם המוסר הינו סוג של אינסטינקט אצל חלק מהאנשים, "הנה גם תביעת מוסר הלב אינסטינקט היא". בהיות העמדה המוסרית אינסטינקט, גם המחזיק בהשקפה הניטשיאנית, המצדדת בעליונות האינסטינקטים, חייב להכיר בתקפותה. זאת ועוד: חפץ גם טוען שקיום אינטנסיבי הינו נחלתם של "החלשים" לא פחות משל "החזקים" ולכן ערך קיומם אינו נמוך. "רשמים חזקים? – אבל הכל בהויה עושה רושם חזק על מי שמוכשר להתרשם, והחלשים יודעים להתרשם והם חיים לפיכך חיים אינטנסיביים".

זו על קצה המזלג הפילוסופיה של "שכול וכישלון". אבל ברנר הוא לא פילוסוף אלא סופר-פילוסוף. יכולתו הספרותית מתבטאת בכך שהספרות שלו שוהה עם הכאב, מתארת בדיוק אוהד את החיים גם מצדם הנמוך, הדווּי, הפגיע. בכך היא מביאה רווחה גדולה לקוראיה. כי מי במסע חייו, ולו לרגע, לא ניגף והשתטח אפיים ארצה והביט בעולם המום מלמטה?