מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אפשרות של אי" מ-2005 היה הרומן הרביעי של מישל וולבק. הוא גם חתם, נכון לעכשיו, את החלק החזק ביותר ביצירתו, חתם ארבע עשרה שנות יצירה רושפת (מפרסום הספרון המעולה שלו על סופר המד"ב לאבקראפט, ב-1991), שהפכו אותו לאחד הסופרים החשובים בדורנו, אם לא לחשוב שבהם. מאז ניכרת ירידה ביצירה הזו, אם כי גם וולבק מוחלש מעניין אותי יותר מכל הסופרים החיים המוכרים לי (למעט קנאוסגורד). הסיבה העיקרית לירידה ביצירה הזו הינה שוולבק ביסודו הוא המבקר הגדול של הליברליזם המערבי, של ההתפוררות והתחרותיות שמסב הקפיטליזם המערבי, כמו גם של המטריאליזם שניצב בתשתית תפיסת העולם המערבית. הליברליזם, הקפיטליזם והחילון האלה היו בשיאם בשנות התשעים. אבל הם נמצאים בנסיגה גדולה בשנים האחרונות. אם אפילו קפיטליסט כמו דונלד טראמפ מדבר על מכסי מגן שיגנו על התוצרת האמריקאית מפני השוק הרי ברור שהוא כבר לא רק קפיטליסט, אלא גם "לאומי" (כפי שכתב וולבק על טראמפ – ועל עצמו! – במאמר משבח לפני כמה חודשים במגזין האמריקאי "הארפר'ז"). סיבה נוספת לירידה בכוחו של וולבק מוצגת בגלוי ב"אפשרות של אי". "אפשרות של אי", שגיבורו היה בן גילו של וולבק באותה עת, הוא זעקה בלתי נשכחת על ההזדקנות ועל היותם של הנעורים הנכס הנחשק ביותר בחברה שאיבדה כל רובד רוחני ומטפיזי. בגיל 47 מגלה הגיבור שחייו הגיעו בעצם לקיצם, כי הקץ מבחינתו הוא יכולת המשיכה הארוטית שתוביל לאהבת אמת כלפיו. ואכן, הרגע הזה היה, במובן מסוים, גם הסוף של הקריירה של וולבק. יש לשים לב שבכל שלושת הרומנים הבאים הגיבורים צעירים באופן ניכר מהמחבר, דבר מה הפוך לחלוטים לארבעת הרומנים הקודמים בהם היו הגיבורים בני גילו של הסופר.

ב"סרוטונין" הגיבור, פלורן-קלוד לברוסט, הוא בן 46. הוא למד אגרונומיה (כמו וולבק עצמו, שטען פעם שזה הדבר המשותף היחיד בינו לבין אלאן רוב-גרייה) ועובד במשרד החקלאות הצרפתית. אחרי שהוא מגלה שחברתו היפנית הצעירה בוגדת בו – ובעקבות צפייה בתוכנית טלוויזיה על אנשים שפשוט נעלמו להם – הוא מחליט להתפטר מעבודתו ולהיעלם לחברתו ולכולם (אין לו הרבה מכרים ורק חבר אחד שחי בפרובינציה) במעבה פריז. הוא שוכר חדר במלון ומתחיל קיום חסר תכלית בעזרת כספו וכספי ירושת הוריו שהתאבדו יחדיו כשאביו חלה אנושות, מעוצם אהבתם. עם התקרב חגי דצמבר מחליט הגיבור שמועקת הבדידות בעיר היא ללא נשוא והוא נוסע למסע לפרובינציה, לנורמנדי. יעדו הוא אותו חבר וותיק מתקופת לימודיו ואולי ניסיון מהוסס לפגישה מחודשת עם אהבתו הגדולה מהעבר, אהבת חייו, בה בגד ולפיכך היא עזבה אותו. פלורן-קלוד פוגש בחבר הוותיק כשהוא בעיצומו של ארגון מחאה של רפתנים על הורדת מחירי החלב בגלל שיקולים גלובליים. המחאה הופכת למחאה אלימה שתוצאותיה קשות.

צריך לומר, ראשית, שזה ספר מהנה מאד לקריאה. עד כדי כך שאפילו הצרפתית הדלה שלי, שהכתיבה קצב קריאה זחלני, לא מנעה את ההנאה הזו. הטון של המספר, מלנכוליה עמוקה המלווה עם זו בפדנטיות מסוימת ובהבזקי הומור קודר נפלאים, קצב הסיפור המתון והמשתהה ועם זאת המקפיד כל הזמן על התקדמות, המעבר שלו מתיאורים נטורליסטיים לניסוחים פיוטיים ולתובנות-על מטפיזיות וסוציולוגיות, הגישוש המתוכנן ומוחש-לקורא ויוצר-המתח לקראת שיא (שאולי יתרחש בפגישה עם האהובה לשעבר), המֶתֶק שוולבק יודע לַמוץ משני מצבים נפשיים לא נעימים אבל שאכן מכילים בתוכם מתק מסוים, הלא הם הייאוש הטוטאלי והבדידות (הם גורמים גם הנאה משלל סיבות: ראשית, כקוראים, הגיבור כמו סובל בשבילנו, א-לה ישו, השוואה שקיימת ברומן; שנית, הייאוש הטוטאלי קורץ לעצלות שבנו מחד גיסא ומקל עלינו בנותנו מוצא וביטוי לפרספקטיבה שאנחנו מנסים להדחיק בחיי היומיום, ואילו הבדידות פונה אל החלק שבנו שאכן כמה לה).

מדוע זה אינו רומן גדול? מלבד פיתול עלילתי אחד הנוגע באלימות של הגיבור והנו קיצוני ולא אמין (אבל, למרבה המזל, הפיתול נגדע באבו), ניכר שאחד הנושאים שעניינו את וולבק כאן הוא אי היציבות הבסיסית של החיים בחברת שוק (בסגנון התיאור של הקפיטליזם כמהפכה מתמדת תזזיתית ב"מניפסט הקומוניסטי"), היעדר היכולת להיקבעות במקום אחד. לנושא הזה שייכים שני הסיפורים המרכזיים כאן: חוסר היכולת לקיים חוות חקלאיות רווחיות במציאות הנוכחית; היעדר היכולת לקיים קשר אהבה ארוך טווח. וולבק, ממש כמו א"ד גורדון וכמה מאבות הציונות, רומז כאן שהחקלאות היא קשר יציב וישיר לאדמה והיעדר האפשרות לחקלאות ברת-קיימא היא סמל להעדר השורשיות הכללי של הקיום המערבי. הבעיה היא שזה לא נושא רענן מצד אחד (זו תמה וותיקה בהתנגדות לקפיטליזם מימין) ומצד שני חוסר היציבות של חיי הזוגיות לא בדיוק נובע מאותו שורש. העובדה שהגיבור בגד בבת זוגו קשורה למשהו וותיק בהרבה מאורח החיים המודרני. ככלל, וולבק – בכלל יצירתו; והדבר נובע אולי מסלידתו מהפסיכואנליזה – לא מעמיק מספיק במתח בין סקס לאהבה. באופן כללי, התחושה שעולה מהרומן היא שמה שיש לוולבק לומר כאן או שהוא עצמו אמר כבר בעבר או שהוא נותן פתחון פה לביקורות קיימות וידועות, בעוד בעבר הוא פרץ דרכים רעננות וחדשות.

נושא אחד ברומן הוא בעל פוטנציאל רב. זהו נושא הכדורים האנטי דיפרסנטיים שהגיבור לוקח. אלה מעלימים את הליבידו שלו. הם גורמים לו, בהמשך, גם להשמנה. והגיבור מהרהר, בצפותו באינספור תכניות האוכל בטלוויזיה, בנסיגה של החברה המערבית ל"שלב האוראלי". הנושא הזה חשוב מאין כמותו, וולבק כבר נגע בו ברפרוף ב"כניעה" (2015). אנחנו אכן מצויים בפאזה פוסט-ארוטית בחברה המערבית; האוכל אכן החליף את המין. אבל וולבק נוגע בזה יותר מאשר מפתח את זה. מין מעניין אותו, אוכל, כלומר דיון באוכל, משעמם אותו – ובינינו, איך אפשר להאשים אותו?

הגדולה של וולבק בשיאו נבעה מהיכולת שלו להציג את גיבוריו כמייצגים את רוחה של תקופה שלמה. כאן נותרנו בעיקרו של דבר עם סיפור אישי מרתק ומסופר לעילא.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים,במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רוב זמן הקריאה ברומן הארוך הזה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. תיקון: בעצם כל זמן הקריאה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. אבל, המשכתי ושאלתי, האם הוא גם רומן חשוב? חשוב, כמו שרומן של פראנזן, שנחשב, ובצדק, לאחד מקומץ הסופרים הבולטים בדורנו, אמור להיות? חשוב כמו שהיה החלק שתיאר את דמותו של צ'יפ ב"התיקונים" מ-2001, החלק המבריק והמטריד והמזוכיסטי הזה, שתיאר בעוצמה שלא נתקלתי כדוגמתה בתרבות (למעט אצל וולבק) את קריסת הלגיטימיות והרלוונטיות של העמדה הביקורתית השמאלית בשנות התשעים (ומאז), ואצל סופר שרואה את עצמו בשר מבשרה של העמדה הביקורתית הזו? חשוב כמו טיפול העומק שעשה פראנזן לקיטוב בין רפובליקנים לדמוקרטים בארצות הברית ב"חירות" מ-2010 (ובעקבותיו גם בשאר האיפרכיות האמריקניות, בין השאר זו שנמצאת ברצועת החוף בקצה המזרחי של הים התיכון), חשוב כמו הטיפול העקרוני והדיאלקטי של הרומן "חירות" במושג "החירות" עצמו? חשוב כמו שהיה פראנזן הצעיר ב-1996, כשפירסם את המסה העקרונית "מדוע לטרוח?" (“why bother?”) על עתידו של הרומן כז'אנר? ורוב זמן הקריאה השבתי בשלילה לשאלה הזו: לא, זה רומן מהנה, מהנה מאד אפילו, אבל הוא לא חשוב. עד שבא החלק הטוב ביותר ברומן והסיט את הדיון שלי לכיוון אחר, ועל ידי מעלותיו (של החלק הזה) חשף את הבעיות (האחרות) בחלקים האחרים.

הרומן מורכב מכמה סיפורים העומדים בפני עצמם, שאט אט נגלה מלוא הקשר ביניהם. בחלק הראשון ברומן (ראשון מתוך שבעה), "פיוּריטי באוקלנד", מתוארים חייה של פּיפּ (פיוריטי) טיילר, צעירה בראשית שנות העשרים שלה, עמוסה בדאגות מהלוואות הסטודנטים שאין ביכולתה להחזיר, מיחסיה עם אמה המתבודדת והסגפנית והענייה שלא מוכנה לגלות לפיפ את זהותו של אביה, מחוסר ביטחונה העצמי ותהייתה על יחסם האמתי של האחרים אליה. זהו חלק שובה לב, זוהי דמות שובת לב. וסצנה ממושכת בה משאירה פיפ בחור שבכוונתה לשכב אתו בחדרה בבית שעומד נגדו צו-פינוי – בית המשותף לה ולבחור סכיזופרן, לבחור הסובל מפיגור, ולאקטיביסטים ולאנרכיסטים אמריקאים וגרמנים (באחד מהם, שגר בבית עם אשתו, היא גם מאוהבת) – משאירה אותו למשך יותר משעה בחדר בגלל שהיא: א. חיפשה קונדום. ב. נקלעה לשיחה שלא נעים לה לחמוק ממנה עם אחת האנרכיסטיות הגרמניות הגרות בבית – משאירה את הבחור לבדו בחדר וכשהיא מגיעה הוא, כמובן, רותח, והיא, שמציצה לו בטלפון החכם ומגלה את ההתכתבות שניהל עם חבר על מעלותיה הגופניות אך חסרונותיה הנפשיים (שנגלו למחזר הנלהב בהמתנה המוזרה שנכפתה עליו בחדר) – ובכן, הסצנה הזו מדגימה את החינניות והרעננות של פראנזן בכללותן, והיא פנינה קומית אופיינית לסופר, שבראיון מלפני כמה שבועות טען שהוא מגדיר את עצמו כ"סופר קומי".

בחלק השני, "רפובליקת הטעם הרע", מופיעה הדמות החשובה השנייה ברומן. זהו אנדראס וולף. אנו יודעים שבזמן ההווה של הרומן, שנות העשרה של המאה ה-21, וולף הוא דמות מפורסמת ונערצת, מי שמנהל אתר אינטרנט ידוע בכל העולם שעוסק בהדלפות שמדווחות על מעשי עוול של ממשלות ותאגידים (ברומן הוא מוצג כדמות שהאפילה על פועלו של ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר "ויקיליקס"). אנדראס היה צעיר בשנות העשרים לחייו בעשור האחרון של המשטר המזרח גרמני. הוא בא ממשפחה קומוניסטית מיוחסת, אך הפך להיות מתנגד המשטר וניצל מכליאה רק בזכות הוריו. עם נפילת המשטר הוא הפך להיות אחד מסמלי המרי נגד המשטר המדכא ומשם הקריירה הציבורית שלו רק המריאה. אך עוד קודם לכן, מספר לנו פראנזן הן על חייו כמתנגד משטר בשנות השמונים במזרח גרמניה, ובפרט על מעשה פשע איום שעשה וולף, אם כי ממניעים נאצלים.

החלק השלישי, "יותר מדי אינפורמציה", מציג את הדמות המרכזית השלישית ברומן, טום אבֵּרַנט. טום הוא עיתונאי שהקים במימון של מיליארדר עיתון בלתי תלוי בשם "דנוור אינדיפנדנט". הוא ובת זוגו, ליילה, קיבלו לידם מידע מטריד מאד מבחינה ציבורית ומרגש מבחינה עיתונאית, על כך שבמפעל לייצור נשק גרעיני בטקסס משתעשעים העובדים ב"השאלת" פצצות אטום לעובדים לצורך העלאת המורל במסיבות שלהם. הם, כמובן, עטים על המידע. את המידע, אנו למדים עד מהרה, קיבלו טום וליילה מידיה של פיפ, שהיא, מתואר לנו עד מהרה, קיבלה אותו מידיו של אנדראס וולף שביקש ממנה להשתמש במידע הזה ככלי לפיתויו של טום להעסיק אותה, את פיפ, כתחקירנית וכך היא תוכל לרגל אחריו.

מה הקשר בין אנדראס וטום? ומה הקשר בין פיפ לאנדראס? ובין פיפ לטום?

כל זה מתברר, כמובן, במרוצת הרומן.

אבל מה, בעצם, פראנזן רוצה לומר, שאלתי את עצמי במהלך הקריאה? מדוע הוא שולח אותנו משלל לוקיישנים בארה"ב לגרמניה ומשם לבוליביה (שבחסות ממשלתה וולף מנהל את הפרויקט העולמי שלו) וחוזר חלילה? הקריאה מהנה כל הזמן, כאמור; ברמת המיקרו המשפטים של פראנזן סופר-אינטליגנטיים ועם זאת קולחים, הדמויות שלו משעשעות ו/או נוגעות ללב, ההרגשה היא כל זמן הקריאה שאתה בידיים טובות, של מישהו שיעניק לך good time ללא נפילות, ולמרות שהקורא מודע לפרקים למלודרמטיות של כמה מקווי העלילה העיקריים (הפשע של וולף, החיפוש אחר האב של פיפ), הוא נוטה להיות סלחן. אבל לא ייתכן שזה הכל, הלא כן? לא ייתכן שמדובר כאן על good time ותו לא, נכון? זהו פראנזן! מהסופרים החשובים בדורנו! ואתה מרגיש שאכן הוא רוצה לומר "משהו", ו"משהו" מעניין: על עיתונות, למשל, על חשיבותה ועל מצוקותיה העכשוויות; על אידיאליזם שמאלני עכשווי, על נלעגותו ועם זאת הדברים הראויים להערכה בו, אבל על חוסר הרלוונטיות המוחלט של העבר הקומוניסטי לערכי שמאל עכשוויים (פראנזן מתזכר את עוולותיו ונלעגותו של הקומוניזם דרך סיפור מזרח גרמניה); על פמיניזם אמריקאי שיצא משליטה; על התהילה ומצוקותיה (דרך דמותו של אנדראס); על הטוטליטריות של האינטרנט, טוטליטריות לא רחוקה מזו של המשטרים הקומוניסטים, על הרסנותו, בעצם, של האינטרנט (דבר מה שאנחנו יודעים שמעסיק את פראנזן תחת כובעו כ"אינטלקטואל ציבורי"); על יחסי בנות ואבות, על כמיהתן של נשים צעירות שלא היה בחייהן אב לגברים מבוגרים וגם על גברים שבונים על נשים כאלה (פיפ ואנדראס, למשל, מנהלים רומן של צעד קדימה ושניים אחורה ביניהם). אבל אף פעם, לאורך 637 העמודים של הרומן, לא הרגשתי שהדברים שהוא אולי רוצה "לומר" מתגבשים לכלל אמירה משמעותית. אף פעם לא הרגשתי שזהו רומן "חשוב".

אז רומן מהנה ותו לא? עוד עדות, והפעם דוגמה מוצלחת יחסית, לכמיהה של הרומן העכשווי לחוויית הקריאה ברומנים הוויקטוריאניים הארוכים של המאה ה-19 (בל נשכח את המחווה לדיקנס של "תקוות גדולות" בשם הגיבורה)?

אלא שאז בא חלק נוסף ברומן, החלק החמישי, 140 עמודים שהכותרת החידתית שלהם היא "לי0א8ו9נ1רד" ושינה את מוקד הביקורת שלי. זה חלק מצוין, החלק הטוב ביותר ברומן. הוא מסופר בגוף ראשון מפי טום, כזכור בזמן ההווה עיתונאי ועורך בכיר, והוא מספר בו הן על נסיבות היכרותו עם אנדראס ב-1989, הן את סיפורם של הוריו של טום (אמו היא עריקה מזרח גרמניה שנישאה לאביו האמריקאי), אך בעיקר את סיפור נישואיו לאמנית יפה בשם אנבל, אמנית יפה ומטורללת, ונישואים מסויטים. החלק הזה מצוין, אבל לא בגלל שהוא "חשוב", לא בגלל ה"אמירה" שלו. הוא פשוט נחווה כ"לכידה" של דבר מה אמתי, כריאליזם ויטלי, ולא כבנייתה המלאכותית של מכונת-רומן משוכללת. החלק הזה חיוני ורגיש ומעמיק ומעציב ומשעשע כל כך, שבו בזמן אתה מחכך את ידיך בהנאה על ההישג אך שם לב למה שנעדר בשאר הרומן. אתה שם לב בחריפות לסנסציוניות של יתרת הרומן (ירושות של מיליארדים, רצח שנובע מאהבה, בנות שמחפשות אבות וכיוצא בזה); אתה שם לב לעודף הפעלתנות שבו משל פראנזן הוא סופר אקשן; אתה שם לב להתרחבות האימתנית הקוסמופוליטית של הרומן שאולי היא בולימית ("ריאליזם היסטֶרי" קרא פעם לתופעה המבקר ג'יימס ווד); אתה שם לב לכך שהמבנים הפסיכולוגים שנבנו להצדקת חיי הדמויות (בעיקר בדמותו של אנדראס: יחסיו עם אמו, יחסיו עם יצריו הפנימיים הרעים) הם מאולצים, לא משכנעים.

אז כייף לקרוא ב"טוהר", לפרקים כייף גדול. ואני לא מזלזל בזה כלל. אבל הרומן לא ממש חשוב. וחוויית אמת רעננה של ספרות טובה באמת יש בו רק לרגעים, ובמרוכז רק בחלק אחד.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"אני מקווה, שתגיד לו, שאין כדאי להחליף את הציון 'סיפּור' באחר. ובאמת אין כדאי. כל כמה שאין הציון 'סיפּור' הולם אותו (לדידי, הרי זה דווקא ספור ו ר ק ספור; הרבה נכנס אצלי בגדר זה), הנה כל הציונים האחרים אינם הולמים אותו עוד יותר". כך כתב אורי ניסן גנסין – אחד הסופרים הפילוסופיים ביותר בספרות העברית, ובעצם הכללית – במכתב למשורר דוד שמעונוביץ', מכתב הדן ביצירתו של הראשון. היצירה שלי היא "סיפור" בראש ובראשונה, אומר גנסין – לא פילוסופיה.

זכרונו של המשפט המפתיע (והמעט חידתי) הזה של גנסין עלה בראשי בעקבות הקריאה ב"אֶסְרָה" של הסופר היהודי-גרמני מקסים בילר (יליד 1960). הריאיון שערך עמו עופרי אילני במדור זה לפני כמה שבועות הביא אותי אל הספר. הריאיון היה מעניין מאד, בגלל כמה רעיונות שעלו בו. בילר התבטא, למשל, באופן רענן וביקורתי ביחס למשיכה של ישראלים לברלין ("פורנו שואה", הוא קרא לזה). בילר גם, למדתי מהריאיון, נחשב לפרובוקטיבי בגרמניה, הרומן "אסרה" עצמו עורר שערורייה ובעקבות תביעה של שתי נשים שטענו כי הדמויות בספר מבוססות על חייהן נאסר הספר לפרסום בגרמניה – וציפיתי לפיכך למעין חוויית קריאה וולבקית (למרות שבריאיון עצמו – וזה יכול היה לשמש לי איתות אזהרה – טען בילר שוולבק, אמנם סופר מצוין, אבל הוא מכניס הגות מיותרת לכתיבתו. "אתה סופר – לא פילוסוף").
והנה "אסרה" התגלה "דווקא כסיפור ורק סיפור", בלשונו של גנסין. מדובר בסיפור קטן, קאמרי, ללא עומקים מסחררים וטענות מכלילות מסעירות. המספר הוא סופר גרמני ממוצא יהודי שמתאר את מערכת היחסים שלו עם אישה ממוצא טורקי בשם אסרה, מערכת יחסים שנמשכה כארבע שנים. הסיפור מתרחש בעיקר במינכן. אסרה הייתה בעבר שחקנית קולנוע וטלוויזיה, אבל היא פרשה מהמשחק ובזמן שהכירה את המספר היא אישה גרושה ואם לבת חולה. אסרה, כפי שהיא מתוארת על ידי המספר, היא אישה מעט חלשה, או לפחות פסיבית ביחס לאנשים הדומיננטיים שמקיפים אותה, בראש ובראשונה אמה, לאלֶה שוֹטלה, שהפכה להיות אקטיביסטית שנלחמת ממקום מושבה בגרמניה בשלטונות תורכיה, וכן הגרוש של אסרה, פרידו, גרמני אמיד שהיה פעם חברו של המספר, והבת איְלה, שלמרות גילה היא דעתנית למדי. מלבד אלה נוהגת אסרה להתייעץ עם יידעונים למיניהם, שמחליטים גם הם החלטות במקומה. הסובבים את אסרה אינם מרוצים מהקשר שלה עם המספר, והתנגדותם, בלוויית איזה חוסר החלטיות שיש לאסרה עצמה, הופכים את הקשר הזה לקשר של גאות ושפל והפסקות לא מעטות. עם זאת, המספר אוהב מאד את אסרה, למרות שהוא לא מבין עד הסוף מדוע, בהתחשב בצרות שהקשר מסב לו: האם זו אי מושגותה? ואולי הפסיביות הזו שלה היא זו שמושכת אותו, והוא מבקש להיות עוד דמות דומיננטית, הדמות הדומיננטית, בחייה? ואולי זה פשוט יופייה? אל הסיפור הקטן והלא יומרני הזה בוזק בילר גרגרים קומיים עדינים, כמעט לא מורגשים. למשל, באובססיה של המספר להוכיח שאסרה היא מצאצאי כת הדונמה, נאמני משיח השקר שבתאי צבי, כלומר שאסרה היא יהודייה למעשה. "אמנם אין דבר מגוחך יותר מקיטש יהודי", אומר המספר (ובצדק גמור!), אבל אולי מעין הסבר חצי-מיסטי כזה יסביר את משיכתו לאסרה?

אז מה יש לי פה לפני, חשבתי בזמן הקריאה? ואף התחלתי להפליג ולומר שיש שני סוגים של ספרים טובים, כאלה שטובים בגלל מה שיש בהם (אותם עומקים מסחררים, תובנות כלליות מסעירות וכו') וכאלה שטובים בגלל מה שאין בהם, כלומר יכולתו של הסופר להוריד את כל מה שמיותר ביחס לעיקר הסיפור, יכולתו ליצור מארגון נכון של אירועי הסיפור וזמני התרחשותם עלילה חיה, מהיכולת שלו לא לזייף, לא להעמיס, לא להיות צפוי. ו"אסרה" שייך בהחלט לסוג השני. כמו סופרים טובים רבים בעשורים האחרונים הספר הזה נשען על היכולת לגרום לך לרצות להמשיך לקרוא, בלי להשתמש בסנסציות של הסיפור המלודרמטי או הבלשי (לכן מדובר בסופרים טובים!). רבים מהסופרים הטובים של העשורים האחרונים משתמשים, כמו בילר, במספר בגוף ראשון. מספר כזה מסייע יותר לספרות השטף שהם כותבים, מספר כזה פחות מנומס להפסיק באמצע, פחות מאשר מספר בגוף שלישי, אנונימי וכל יודע. ועם זאת, כמו אצל חלק גדול מהסופרים הטובים בזמננו (ואפילו הטובים מאד! כמו ברנהרד, מריאס או בולניו) בתום הקריאה לא ברור עד תום מה התווסף לעולמך הרוחני עם הקריאה ביצירה. כשאתה קורא סיפור של טולסטוי, לשם הדוגמה: הנובלה האדירה "בעל הבית והפועל", אתה יוצא עם הבנה מסוימת של החיים, עם צידה רוחנית (במקרה של הנובלה של טולסטוי: בני אדם יכולים להשתנות, אדם יכול להפתיע לא רק את הסובבים אותו אלא גם את עצמו בהתנהגות נדיבה ואצילית). כאן, בעיקר, "זה דווקא סיפור ורק סיפור".

הספר כאמור הועמד למשפט בגרמניה ובין השאר נטען כנגדו שהוא חסר ערך ספרותי והוא רכילות פשוטה. אבל זה אינו נכון כלל ועיקר. בהחלט לא מדובר כאן בספר חשוב, אבל בהחלט מדובר כאן בספר שכתוב בידי אמן, אמן ולא כותב יומן, אמן ולא רכילאי, אמן שיודע לנתב את סיפורו באופן מפתיע, חי, מושך לקריאה, על אף החומרים הלא מסעירים שעומדים לרשותו.