ארכיון קטגוריה: Uncategorized

על "זייתון", של דייב אגרס, הוצאת "כנרת-זמורה-ביתן" (מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

דייב אגרס הפך למעצמת ספרות: מלבד ספריו רבי המכר, הוא עורך כתב עת בשם "מקסוויני'ז", בעל הוצאת ספרים עצמאית, פעיל בפרויקטים חברתיים לעידוד קריאה וכתיבה, תסריטאי ואדם שאובמה קורא בכתביו. מהלך הקריירה המטאורית של הסופר האמריקאי, יליד 1970, מוזר לכאורה. על אף שהקו המנחה של יצירתו מראשיתה הוא כתיבה תיעודית או סמי-תיעודית, הרי שמשהו מהותי בה השתנה.
יצירת הביכורים של אגרס מ-1999, "יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה", היא רומן המבוסס ישירות על חייו של הסופר. הרומן נרקיסיסטי במוצהר. אגרס מודה בו כי הוא עסוק בעצמו "בצורה כפייתית". הוא מפרט את נתוני גופו ממש בפתח הספר (בכריכה הפנימית), ומעיד על עצמו כמי שיעשה הכל, כולל להתקבל לתוכנית ריאליטי של MTV, על מנת לזכות בתשומת לב: "קחי אותי לטלוויזיה. תני לי לחלוק את זה עם מיליונים". הרומן, כפי שמעיד כבר שמו, מודע-לעצמו ומבטא מודעות זאת במרוצתו. רומן הביכורים הזה, לא בלתי שנון ופקחי, היה אחת הדוגמאות המובהקות האחרונות לכתיבה במסורת הרומנים הפוסט-מודרניים האמריקאים. אך שתי היצירות הבולטות הבאות שפרסם אגרס היו הפוכות לכאורה. אלו הן "מהו המה", מ-2006, שמספר את קורותיו של פליט ממלחמת האזרחים בדרום סודן ("מסתנן" היו קוראים לו אולי אצלנו), וכעת "זייתון" (במקור 2009), שמספר את עלילותיו של אמריקאי ממוצא סורי שגר בניו אורלינס כשהגיעה "קתרינה". שתי היצירות בנויות על הצנעת מקומו של הסופר לטובת השמעת קולם של המוכים והזרים.
אבל כשם שחסידות יתירה ופריצות אינן בהכרח הפכים, אלא נובעות ממקור אחד, כך גם קיים קשר בין היצירה המוקדמת ליצירות המאוחרות (מלבד התיעודיות שקיימת בכולן ברמה משתנה). ניתן לראות את היצירות המאוחרות כניסיון להימלט בחדות רבה מדי מהתיוג הנרקיסיסטי של היצירה הראשונה, הימלטות שיוצרת סוג חדש של ראוותנות. הסופר כמו מכריז ביצירות המאוחרות: "ראו כיצד וויתרתי כליל על עצמי. ועוד אני!". חשוב מכך: כל היצירות, מוקדמות כמאוחרות, הן סנטימנטליות. הן בונות על גירוי בלוטת הדמעות שלנו. לא רק הספרים על הפליט הסודני והניצול הסורי – גם יצירת הביכורים היא אסונית, בהתמקדותה בעובדה שאגרס איבד בגיל 21 את שני הוריו באותה שנה.
קשה לגנות את אגרס על "זייתון" (כמו גם על "מהו המה"). זו הרי יצירה כל כך הומאנית, "חברתית", "חשובה". מה למבקר כי ילין על יצירה המספרת את קורותיו עבדול-רחמן זייתון, קבלן שיפוצים מצליח מניו-אורלינס, שנותר בעיר בזמן הסופה וחילץ אנשים ובעלי חיים לכודים בסירת הקאנו שלו? איזה מאגר חמיצות יאפשר למבקר למתוח ביקורת על ספר שמציג את אוזלת היד של האימפריה האמריקאית בדאגה לאזרחיה שלה? מה יש לגנות סופר שמוקיע את הגזענות האמריקאית ביחס לאנשים ממוצא מוסלמי, גזענות שהגיעה לאבסורד במאסר מופרך של זייתון? והכל בכתיבה מגובת תחקיר מקיף, כתיבה רהוטה ומותחת למדי.
ואכן טוב שרואים אור ספרים כמו "זייתון" או "מהו המה". אבל חשוב לומר שזו אינה ספרות. כלומר, זו אינה ספרות אם בספרות אנו מחפשים בית שיוכל להכיל, ולו לשעה, את הסתירות (חלקן בלתי פתירות) של חיינו; אם בספרות אנו מחפשים עיצוב אסתטי שיאפשר להציג גם רגשות מביכים; אם בספרות אנו מחפשים גם יופי לשמו; אם בספרות אנו מבקשים חדירה לאזורי נפש לא מוכרים, אפלים, עמומים, דקים. ספריו המאוחרים של אגרס עוזרים לשפר את העולם, אבל הם רגשניים וסנסציוניים ו"הטוב" ו"הרע" בהם כה ברורים כך שהם לא מספקים את התשוקה לספרות טובה.
רוח צדקנית וסנטימנטלית מרחפת על פני הספרות האמריקאית הצעירה. עיינו, למשל, ב"להרוג בעלי חיים" של ספרן-פויר. או בהתמקדות של הספרות האמריקאית העכשווית בעשוקים, ניצולי שואה או ילדים. ראו עוד את ההתקפה הצדקנית-אדיפלית של דיוויד פוסטר וואלאס, בן הדור הצעיר, על "הנרקיסיסטים הגדולים" בספרות האמריקאית שלפניו: רות, מיילר ואפדייק. עוד כדי להיווכח בשינוי שעוברת הספרות האמריקאית צריך רק להיזכר ברומנים התיעודיים הגדולים שכתב הדור הוותיק ולהשוות אותם לאגרס. "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין" של מיילר, הם רומנים תיעודיים שנכתבו אחרי תחקיר מקיף לא פחות מזה של אגרס. מלבד זאת שמבחינה סגנונית הם עולים על אגרס, שסגנונו ב"זייתון" למעשה אינו קיים, ההבדל המרכזי בין היצירות הוותיקות ליצירות החדשות הוא, שבמרכזן של הראשונות ניצבות דמויות של רוצחים. האתגר המוסרי והפסיכולוגי שהן מציבות לקורא, לנסות לחוש אמפטיה לגיבוריהן, בלתי ניתן להשוואה לאגרס.
מדוע הדור הצעיר של הכותבים האמריקאים כל כך נאור, כל כך בסדר, כל כך משעמם?
שלוש השערות, אחת כללית ושתיים ספציפיות. הכללית: ההתקפה של הימין האמריקאי על רוח הסקס-סמים-ורוקנרול של שנות הששים, מתקפה שהגיעה לשיאה בשנות השמונים והתשעים. ככל שהימין הפך מוסרני ודתי יותר והאשים את השמאל בניהיליזם, חש השמאל האמריקאי, אליו שייכים רוב הסופרים האמריקאים, בצורך להכריז שגם הוא בעל מוסר וערכים, ושהאנרכיה של שנות הששים אינה מקובלת עוד גם עליו. ההשערות הספציפיות: המוסרנות הספרותית מושפעת מאגפים במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. החל משנות השבעים המאוחרות זנחו גם אגפים אלה מגמות אנרכיסטיות, לטובת עיסוק מוסרי ואף מוסרני ב"אחרים". בתמצות: בשנות השמונים, פוקו הפוליטי החליף את דרידה האנרכיסטי כצרפתי המשפיע במדעי הרוח באקדמיה האמריקאית. תרבות "הפוליטקלי קורקט" שייכת למגמה הזו. והמוסרנות האקדמית זלגה אל הספרות. ועוד השערה: היחלשות השפעת הספרות בתרבות הכללית. רות, אפדייק, בלו, הלר ומיילר כתבו על דמויות נרקיסיסטיות כי גלימת הסופר עצמה הייתה בזמנם רחבה. כשהתכווצה הגלימה, ככל שנחלשה השפעתם הממשית של הסופרים בתרבות הכללית, כך נחלש הפיתוי לכתוב על דמויות שלא שמות זין וגבר לעומתו הפיתוי לכתיבה מוסרית ואף מוסרנית. החלש מזדהה עם החלשים ונוטר טינה לחזקים.

"על-תרבות" – מגזין מקוון חדש לתרבות בעריכתי

"על-תרבות" הוא מגזין חדש מקוון שיעלה לרשת פעמיים בחודש במסגרת אתר "MySay". המגזין ייערך על ידי. כוונתנו (כוונתי וכוונת מערכת האתר) להביא לקוראינו כתיבה רהוטה, אינטליגנטית ומשכילה, של מסות, מאמרי ביקורת וכתבות, בתחומי התרבות השונים.

עוד על המגזין החדש כאן

למגזין עצמו

בגיליון הראשון:
בועז כהן על קלאסיקות רוק

עידו הרטוגזון על דה-קרימינליזציה של סמים

דרור בורשטיין בסיפור קצר

שהרה בלאו במסת ביקורת אישית על "למח של הימלר קוראים היידריך"

עמית איצקר בכתבת-סקר על הקולנוענים החשובים בעולם מתחת לגיל 45

קטע ממסה של דיוויד פוסטר וואלאס "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם"

מיכל גורדון במסה על אפלטון ובובר

הצעות למאמרים, ביקורות ומסות, וכן קטעי פרוזה לבחינת מערכת "על-תרבות", ניתן לשלוח אלי בכתובת המייל הבאה: arikglasner@hotmail.com

סוזן סונטאג בשנות התשעים (רשימת המשך)

הנה כאן

סוזן סונטאג בשנות הששים

הנה כאן

על "כשהלילה", מאת כריסטינה קומנ'ציני, "הספריה החדשה" (תרגום: אלון אלטרס)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

למנחם פרי מ"הספרייה החדשה" יש חוש עסקי לא רע. הרי זו מן המפורסמות. דוגמה נוספת שלו היא מיתוג חטיבה נכבדת מספרות התרגום של הוצאתו כ"ספרות איטלקית איכותית שנכתבת בידי נשים". האם זה מקרי שאחרי שהפכו, בתיווכה של "הספרייה החדשה", שתי סופרות איטלקיות מצוינות, בנות אותו דור (שנות העשרה של המאה ה-20), אלזה מורנטה ועמיתתה הטובה ממנה לטעמי, נטליה גינצבורג, למוכרות כל כך לציבור המשכיל בארץ, מצטרפות אליהן בשנים האחרונות, ובאותו תיווך עצמו, שתי סופרות איטלקיות נוספות, גם הן בנות אותו דור (ילידות שנות החמישים; כך היא, כנראה, גם פרנטה שנותרה אנונימית)? הסופרות הן אלנה פרנטה וכעת כריסטינה קומנצ'יני. כמדומה, אתה ממש יכול לשמוע את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה כאן, באחד מחדרי המוח של העורך רב הפעלים, שם ישב בא כוחו העסקי של איש הספרות השנון ותוך כדי שהוא מחכך את ידיו בהנאה עצמית הכריז: “הם, ואולי דווקא 'הן', ייקנו את זה כמו לחמניות טריות, ייקנו אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג, למעשה, כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה". אבל העוקצנות שלי נאמרת כאן ברוח טובה. "ימי הנטישה", של אלנה פרנטה, הוא ספר מצוין וחריף מאד, העוסק בנשיות פגועה בעקבות נטישת גבר. ואילו "כשהלילה", הרומן שלפנינו, שהנו אמנם ספר הרבה פחות מרשים מ"ימי נטישה", הוא בכל זאת רומן מוצלח, העוסק הפעם בצד אחר של הנשיות: הסירוב להיות אם, או "אם טובה דיה", כלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (בתימה זו עוסק גם ספר אחר של פרנטה שטרם קראתיו).
הסיפור, המתרחש בחלקו הגדול בשנות התשעים כמדומה, מסופר באופן מעניין כשני מונולוגים שזורים זה בזה, כך שלכל מונולוג מוקדש פרק, פסקה, ובהמשך כמה משפטים בלבד או אף פחות – והם נמסרים כך לסירוגין. נושאי המונולוגים הם מרינה, איטלקייה צעירה ממוצא צועני, נשואה ואם למרקו בן השנתיים, ומנפרד, בן כארבעים, מדריך טיולים באלפים האיטלקיים, שאשתו נטשה אותו ועברה לעיר עם ילדיהם. מרינה מגיעה לחופשה בכפר האלפיני, במצוות רופאו של בנה, ומתארחת בביתו של מנפרד. מרינה היא אישה פשוטה יחסית, מזכירה יותר את גיבורותיה הנוירוטיות, הזעיר-בורגניות והמשכילות-למחצה של נטליה גינצבורג, מאשר את גיבורתה המשכילה והבורגנית יותר של פרנטה. יחסה לאמהותה ולפיכך לבנה אמביוולנטי ביותר. בשני מקרים לפחות היא אף איבדה את עשתונותיה ובהתקף זעם על בכיו הלא פוסק של הבן ובעצם על אות הקלון שהדביק לה (“אם”), כמעט והסבה לו נזק. למקרה השני, והחמור יותר, שהתרחש בחודש בהרים שבו מתרחש עיקר הספר, היה מנפרד חצי-עד. כלומר הוא מנחש מה אירע מתוך שמיעה אך לא מתוך וודאות גמורה. זעמו של מנפרד ניצת. האישה הזו מסוכנת לבנה והוא נחוש להוציא מפיה את האמת ולגרום לכך שבנה של מרינה יילקח ממנה. זעמו של מנפרד ניצת לא סתם כך. מנפרד הוא שונא נשים, אך כמו כמעט תמיד שנאת נשים (או גברים) היא השם שאנחנו נותנים לשילוב בין תלות מועצמת, כעס ופחד ביחס לבן המין הנגדי. מנפרד כועס כמובן על אשתו שנטשה אותו. אך יחסו כלפי נשים מושפע מהמאורע המכונן של ילדותו וחייו והוא נטישתה של אמו, אחריה היה כרוך במיוחד, ועזיבתה את הכפר האלפיני בלוויית תייר אמריקאי שהתאהבה בו. כעת, יש משהו "פאזלי" כמעט מביך – כלומר פין של חלק סיפור אחד המותאם בקלות רבה מדי לניקבה של חלק הסיפור האחר – באופן שבו מפגישה קומנצ'יני בין האם שמבקשת להיפטר מבנה והגבר שאמו נטשה. זה הופך את מעשה האמנות כאן לקל מדי, סוג של "דאוס אקס מכינה" שעומד בתשתית הרומן. ועם זאת, קומנצ'יני מצליחה לרגש מאד בתהפוכות שעוברות על שתי דמויותיה הראשיות: הן למדות במפגשן החזיתי לסלוח לאחרים ולעצמן ולמצוא אולי תיקון לפצעי חייהן: זו לאמהותה וזה לנטישת אמו וליחסו לנשים.
המתח הבסיסי של הרומן מורכב מהמתח הארוטי שנגדש בין מנפרד למרינה ומהשאלה האם יצליח לחלץ מפיה הודאה בכך שהיא סיכנה את חיי בנה. שילובם המתהדק של מונולוגי השניים הוא מקבילה צורנית נאה לאותה משיכה מתעצמת ביניהם. ואף על פי שהסופרת מעט עוזרת להתפתחות הרומן ביניהם, בהתערבות מזרזת ומעט גסה, ואף על פי שהסוף של הרומן מעט הוליבודי, כלומר סוף של סרט הוליבודי "איכותי" (לא התפלאתי לקרוא שהסופרת היא גם בימאית), הרי שהתוצאה היא רומן מושך לקריאה שעוסק בסוגיות חשובות וטעונות (הקושי באמהות, שנאת נשים) וזאת הוא עושה בלוקיישן האטרקטיבי של האלפים האיטלקיים המושלגים.

* באתר "הספרייה החדשה" השיבו לי כגמולי בעוקצנות ברוח טובה והעירו על שתי טעויות שנפלו בטקסט המקורי ותוקנו כעת.

הרהורים בעקבות קריאת "עד שיום אחד", של שמי זרחין ("כתר")

כאן מופיעה הרשימה

טור פרשני על ענייני אקטואליה

כאן טור פרשני על ענייני אקטואליה

בחזרה לפרויד

כאן כתבתי על "הצגת הנרקיסיזם" של פרויד

על "הכי רחוק שאפשר", של אלון חילו, הוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הכי רחוק שאפשר" מושתת על ניגוד פנימי סכמטי, אם כי, להגנתו ייאמר, סכמטי במכוון. הניגוד הנו בין מרחבי הגלובוס לבין גדרות המחנה ואף הכלא הצבאיים. חליפת המכתבים והמיילים בין נדב לבין דודו מיכאל, שהיא-היא הרומן דנן, נמשכת על פני כשלוש שנים, מתחילת השירות הצבאי של נדב עד מעט אחרי שחרורו.
מיכאל, הגרוש בן הששים, הפרקליט לשעבר, יוצא למסעות ברחבי העולם בעקבות קבלת ירושה פתאומית. המסעות הם גם מסעות פנימיים של גילוי עצמי ושחרור עצמי ושיבה לנעורים. הם מלווים גם בהתנסויות ספק על-טבעיות ספק פסיכולוגיות ובתקשור עם האני הפנימי וגלגוליו המשוערים בעבר הקדום. באחד התקשורים הללו (אני מקווה שאינני טועה במונח המקצועי וזהו אכן מה שמכונה בספרות המקצועית "תקשור"), מתגלה למיכאל ייעודו בעולם הזה: "לחיות חיי נווד ולהביא שמחה אל הבריות". חלקו ברומן מעורר עניין מסוים: אדם מבוגר, נוקשה והולך בתלם, המבקש להספיק ברבע האחרון של חייו לחיות סוף סוף כאדם חופשי (למרות שהירושה, כמובן, אפשרה חלק נכבד מהחופש הזה…). מיכאל אף מתפייס עם אביו הזקן והרודני-לפנים וסועד אותו עד מותו. נדב מצדו אמנם מתנגד לעיסוקו של דודו ב"גלגולים ונשמות וחיים קודמים וקארמה", ורואה באלה "חארטה בארטה", אבל גם התנסויותיו מובילות אותו להרהורים מטפיסיים. כמו אצל מיכאל דודו, אלה אינם מקוריים במיוחד, אם כי יש בפשטות ההרהורים של נדב ומיכאל על אודות מה חשוב בחיים האלה דבר מה מרגש ומניע-נפש באופן בסיסי.
נדב החייל סובל סבל רב בשירותו הצבאי. הוא סובל מהתעללות של חבריו לטירונות ושל מפקדיו בה ואחריה. הוא אף מגיע לכלא צבאי בגין חיכוכיו עם מפקדיו ולבסוף משרת שירות משמים בבסיס נידח. נדב הנו רגיש ונרקיסיסט, בעל נטיות אמנותיות (הוא כותב בבסיס הנידח תסכיתי רדיו שמתקבלים לשידור) וסובל מגאווה פצועה ומפנטזיות נקם בעקבותיה. פנטזיות הנקם שלו מעוררות לפרקים את הטקסט מאנמיותו הלשונית היחסית: “אני אכניס לו [לקצין המתעלל] חוטר וקנה של M16 לחור המסריח שלו ואעשה לו פיסטינג עם כדורי באולינג". דרך דמותו של נדב, מצטרף הרומן ליצירות נוספות מהשנים האחרונות הממחישות כמה סבל גורם השירות הצבאי, ולא בחלקו ההרואי, לצעירים ישראליים רגישים. השירות הצבאי הישראלי הפך מנוגד כל כך להתרופפות הסמכות הכללית בחיים מחוצה לו, לממשות ולאידאולוגיה (גם במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה", כלומר: אמונה כוזבת) של החירות בחברה האזרחית הישראלית, כך שהמתח בין הציות, הכפפת הקומה והוויתור על האישיות הייחודית שתובע השירות הצבאי לבין האזרחות, הפך לחלק מהישראלים הצעירים בלתי נסבל. בחירתו של חילו להציב את הסוגיה הזו בלב הרומן שלו מעניקה לרומן חשיבות סוציולוגית-ספרותית מסוימת. כפי שניתחו פסיכואנליטיקאים ומבקרי תרבות המושפעים מהפסיכואנליזה כאחד, אבדן הסמכות ההורית והסמכות בכלל המאפיין את החברה שלנו הנו קרקע נוחה לצמיחת נרקיסיזם ולסבל שהוא מביא עמו. בהקשר זה של אבדן הסמכות ההורית, מעניין להעיר שאביו של נדב ממלא באופן בולט תפקיד זניח בהרבה ברומן, כמעט ולא קיים למעשה, לעומת אמו הנוכחת למדי. בכל אופן, גישה מוסרנית כלפי הסבל האותנטי של צעירים ישראלים רבים הנתבעים למשך שלוש שנים כמו לשכוח את כל מה שהמשפחה, החברה והתרבות מלמדים אותם במשך שמונה עשרה שנה, היא גישה לא מוסרית. הסבל קיים ואי אפשר לשככו בהטפות מוסר.
לא נעדר מהרומן גם היסוד ההומואי, שהיה נוכח באופן מרכזי יותר בשני הרומנים הקודמים של חילו. כאן מתבלט היסוד הזה בהתאהבותו של נדב, ההטרוסקסואל, במהנא, חייל דרוזי גברי ויפה תואר שנכלא עמו בכלא שש. מהנא משיב חיבה אפלטונית לנדב הסוער, ומלמד אותו את תפיסתו הפטליסטית לגבי הקיום, שמצננת מעט את נפשו הסוערת של נדב ובולמת לשעה את מסכת תלונותיו. גם למיכאל מזומנת ברומן הזה התנסות הומוסקסואלית מסוימת.
אבל האהדה הבסיסית שלנו ביחס לסבלותיו של נדב כמו גם ביחס למסעו הפנימי של מיכאל מסבירה גם את חולשתו של הרומן. האהדה הזו מובנת מאליה ולכן אינה מגיעה להישגיו הקודמים של חילו, בהם הצליח הסופר לגרום לנו לאהוד, או לפחות להתעניין, בדמויות הרבה פחות מצודדות או מעוררות אמפטיה באופן מיידי. ככלל, זה רומן פשוט, פשוט מדי לעתים, המפלרטט עם הבנלי. אין בו את החריפות, הלשונית ובעיקר הרעיונית, של יצירותיו הקודמות של הסופר. "מות הנזיר", רומן הביכורים המפתיע שלו, היה אחד הרומנים המרשימים של העשור האחרון, בו יצר חילו תצרף של גאווה פצועה ורגשות נקם ובוגדנות בתוך הקשר הומואי בוטה ומיקם את התצרף הזה בזירה היסטורית מפתיעה ומקורית: הקהילה היהודית בדמשק ערב עלילת הדם המפורסמת של 1840. גם "אחוזת דג'אני", רומן שהסתייגתי ממנו מאד בגין מה שנראה לי עיוות היסטורי בראיית ראשית הציונות, ויותר מכך בגין מה שנראה לי ניסיון קליעה לאופנה פוליטית מסוימת בשדה הספרותי, היה, למרות כל זאת, רומן חריף ומרשים בדרכו. נדמה שחילו, מצולק בגין המחלוקת העניינית על "אחוזת דג'אני" ואולי יותר מכך בגין שערוריית פרס ספיר, עניין שיצא בהחלט מפרופורציה והסב לו עוול, ביקש ברומן הזה לא להרגיז אף אחד. הוא הצליח בכך יותר מדי.

הספרות והגלובליזציה

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

במאמר ביקורת (אוהד), שפרסם ב-1954 המבקר המשפיע בשעתו, דב סדן, על "מלך בשר ודם" של משה שמיר, הביע סדן את ספקותיו וספקות בני דורו, ילידי התפוצות, באשר לעתיד היצירה העברית הצברית. “ימים הרבה וחרדה, שאכלה בנו, לא גילה אותה לבנו לפינו", כותב סדן. ומה תוכנה של החרדה? סדן ביטא את חששה של האינטליגנציה בת דורו, שהדור החדש, יליד הארץ, גדל לתוך חברה פרובינציאלית שלא תצליח להצמיח יצירות תרבות בעלות ערך. כך, בעברית הברוקית שלו, מתאר סדן את חששותיו: “ואפשר שהיישוב [החדש] הוא כאותו הפרד, שהוא נאה ביציבתו ובריא באבריו וכל משאוי לא יכבד מכוח-עומסו, אלא כלל סגולותיו חסרה ממנו סגולה אחת ומכרעת – אין בו כוח המוליד". החשש הוא שהצברים הם אמנם פרדים חסונים אך כמו הפרד אינם פורים (תרבותית). הפרובינציאליות, לפי סדן, נובעת הן מניתוקם של הצברים מהתרבות היהודית לדורותיה, הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח", והן בגין ניתוקם מספרויות העולם הגדולות, שהיכרות איתן הייתה מובנת מאליה לסופרים העבריים שצמחו במזרח אירופה בדורות שקדמו לדור הצברים. אגב, בהיכרות עם הקלסיקה הרוסית הגדולה של המאה ה-19, אף הקדימו הסופרים העבריים את אחיהם במערב אירופה. דוסטויבסקי, למשל, היה דמות מפתח בעולמו של י.ח. ברנר, שנים רבות לפני שסופרת כמו וירג'יניה וולף, בת דורו של ברנר, למדה על עצם קיומו של אותו דוסטויבסקי. סדן ביטא את החשש שבחיי "העברי החדש" תמשול הבערות, הן ביחס למורשתו התרבותית והן ביחס לתרבויות זרות: “צמצום החיבור החי לספרות-מבית גורר אחריו צמצום החיבור החי לספרות-מחוץ, ונמצא כי כפני הזיקה לספרות-העם פני הזיקה לספרות-העולם".
אנחנו נמצאים היום בתקופה שונה לחלוטין, לכאורה. אין חשש מפני פרובינציאליות. זאת כי הגלובליזציה בשדה הספרות מביאה אלינו את ספרות העולם בזמן אמת. לשם הדוגמה, בשנת 2011 ספריהם של מישל וולבק, מייקל קנינגהאם, פול אוסטר, איאן מקיואן, יצאו בעברית זמן קצר בלבד אחרי שראו אור בארצות מוצאם. "קומדיה בסולם מינורי", של האנס קיילסון, ראה אור אמנם במקור בהולנד ב-1947, אבל הוא הופיע אצלנו שנה אחת בלבד אחרי שהוצאתו לאור לראשונה באנגלית הפכה אותו למקור עניין בינלאומי מחודש. ואילו ספרו החדש של הרוקי מורקמי ראה אור השנה בעברית במקביל או כמעט במקביל לצאתו לאור בארה"ב ובאנגליה, במה שהיה בפשטות אירוע ספרותי גלובלי. הספרות, אמנות הלשון, היא האמנות הסרבנית ביותר לגלובליזציה (מוזיקה, סרטים, טלוויזיה ואמנות פלסטית מהגרים ביתר קלות). אם, לשם הדוגמה, הניו-וייב השפיע על המוזיקה הישראלית כמעט בזמן אמת, הרי שרבים מהסופרים החשובים של אותה תקופה, שנות השמונים, לא תורגמו עדיין כלל. אבל הגלובליזציה הגיעה לבסוף גם אל הספרות. לפיכך, אנחנו נמצאים כבר שנים אחדות בעידן בו החלוקה הוותיקה בין ספרות מקור לספרות מתורגמת הולכת ונשחקת. לא רק מבחינה זו שנדמה (וזה שווה בדיקה סטטיסטית) שדבקותם המפורסמת של הישראלים בספרות מקור מתחלפת בחלוקת תשומת לב שווה יותר למקור ולתרגום, אלא גם במובן מהותי יותר. חוויית הקיום הישראלית הופכת להיות יותר ויותר קוסמופוליטית (גילויי הלאומנות של הזמן האחרון הם בבחינת ראקציה היסטרית למציאות הזו), ולכן הקורא הישראלי יכול למצוא בספרות המתורגמת הדהוד מתגבר והולך לאורח חייו. בצד זה, יש להוסיף את נגישותם חסרת התקדים של הספרים בשפות זרות (אמזון, ספרים אלקטרוניים וכדומה), שגם היא תורמת כמובן לגלובליזציה של הספרות.
האם זו תופעה טובה? בהרבה מובנים כן. מבחינת ההיצע הספרותי, הרי שהוא גדול ומעודכן בהרבה משבעבר. ישראלי יכול להתוודע בשפתו לאירועים הספרותיים המרכזיים בעולם בזמן אמת.
אבל ישנן שתי מגבלות לגלובליזציה הספרותית הזו. את הראשונה ביטא י.ח. ברנר בתחילת המאה ה-20, בעידן שהיה כאמור גלובלי, לפחות מבחינת הספרות העברית, לא פחות מהיום. הגיבור הסופר של "מכאן ומכאן", המכנה את עצמו "אובד עצות", יושב על ספסל בגן עירוני בגליציה האוסטרית וקרא את "פאוסט", מן הסתם בגרמנית. אחרי שעה קלה הוא סוגר את הספר ומתחיל לשוטט בעיר, בה הוא חש זר כמו בכל הערים בהם נדד עד כה ("לפני חודש הייתי בעיר פלונית, לפני שני חדשים בעיר אלמונית, אשתקד אלפי פרסאות מכאן […] עובר-אורח!, עובר-אורח!”). לפתע הוא שומע חבורת צעירים צוהלים משוחחים בפולנית ומציעים ללכת לתאטרון הפולני שבעיר. תחושת הזרות שלו מתגברת והוא מעיד על עצמו: "קורא אני בחמש [שפות] – אבל איזו שפה אני שומע?". ברנר מבטא באמצעות גיבורו הסופר את התחושה שעמדה בבסיס הציונות: תחושת הזרות והיעדר הבית. היהודי הקוסמופוליטי אמנם ניזון מספרות העולם ובקי בה, הוא "קורא בחמש שפות", אבל היכן נמצאת הספרות שלו, הכתובה בשפה אותה הוא "שומע"? המגבלה בגלובליזציה הספרותית הנה שהיא תעניק תחושת שייכות כוזבת, מופשטת מדי ולא אינטימית. הספרות הישראלית היא בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר להעניק תחושת ביתיות לקוראיה. הן בגין היכתבה בשפת האם של אזרחי ישראל, כלומר בשפה האינטימית והמסוגלת לניואנסים ביותר מבחינת רוב קוראיה. והן בכך שהיא דנה במציאות המוכרת היטב לקוראים אלה ולכן ביכולתה להגיע לדקויות ולנתח מורכבויות במציאות הזו באופן מלא יותר. העובדה שחלק נכבד מהספרות הישראלית אינו עושה זאת אינה פוגמת בעובדה שספרות המקור מסוגלת לכך באופן עקרוני יותר מספרות על רווקים יפניים או מדענים בריטיים.
את הבעיה השנייה בגלובליזציה הספרותית איתר כבר סדן במאמר המוזכר. היא נוגעת לשאלה מה בדיוק מתרגמים. ב“תנועת התרגום" של הספרים לעברית, כותב סדן, “הליבאנטה הרוחנית" אוכלת בכל פה. במה מתבטאת הלבנטיניות? בתרגום של להיטים ספרותיים מהזמן האחרון. “ההתעניינות, כל-שכן הסקרנות, נאחזת כמאליה בסופרי-האופנה", כותב סדן. אין דבר יותר פרובינציאלי מההערצה אוטומטית לכל להיט אופנתי שבא מחו”ל.