מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

כבר מהעמודים הראשונים התרווחתי בכיסא (באופן מטפורי, לפחות, לא זוכר אם כפשוטו). תחושת ההגעה הבייתה שמלווה מפגש עם ספרות כלבבך אפפה אותי מהשורות הראשונות. ואילו שבועות אחדים קודם לכן, כשרק שמעתי ש"רודין" תורגם, קפצתי באוויר (מטפורית!). יש! קראתי (בלב!), קלסיקה רוסית שעוד לא קראתי אבל קראתי עליה רבות (למשל אצל ישעיהו ברלין, שהזדהה מאד עם הליברליות המתונה של טורגנייב, ניגוד בולט לקדחתנות של כמה מעמיתיו הגדולים, דוסטוייבסקי, טולסטוי ועוד).

יניב חמו הוא המתרגם המוכשר של הספר (שגם יזם את תרגומו, אם אני מבין נכון) – והבו לו כבוד על כך! חמו גם כתב אחרית דבר מפורטת על הספר והתקבלותו. זאת משום שהגיבור הראשי של "רודין", הרומן שראה אור ב-1856, כשמחברו בן 38, קרי רודין גופא, הפך להיות לסימבול חברתי באווירה החברתית-ספרותית הקדחתנית של הספרות הרוסית הגדולה בת הזמן; שהפכה להיות גדולה, בין היתר, כי היא הייתה הבימה שעליה נידונה בעמקות ובפתיחות הגדולה ביותר השאלה כיצד יש לחיות, פוליטית, חברתית וקיומית. כמו אובלומוב מהרומן הנושא את שמו (שראה אור שלוש שנים אחרי "רודין"), כמו ייבגני אוניגיין, פצ'ורין (גיבורו של לרמונטוב), דמויות של גוגול, הפך רודין למבטא של מחלה חברתית. ומהי המחלה? במקרה של רודין זהו אידאליזם עמוק, רצון לשנות את העולם, אבל כזה שלא נלווה לו כושר המעשה וההתמדה. רודין הוא צעיר יחסית, בשנות השלושים לחייו, שמלא ברעיונות הנאורות על תרומה לחברה, אבל לא מצליח להגשים אותם. ודוק: לא מדובר בנוכל אך גם לא באיש טהור, אלא במי שרוצה להיות טהור, וסובל מפומפוזיות, אך פומפוזיות קלה. הדקויות חשובות. הן אלה שמבדילות בין אמן לכתבן גס, ובין סמל לסתם קריקטורה. חמו מפרט יפה באחרית הדבר שלו איך מהר מאד הפך רודין בפי מבקרי הספרות המשפיעים של השמאל הרדיקלי הרוסי של אמצע המאה ה-19 (דוברוליובוב, צ'רנישבסקי) – אגב, בגלל התפקיד החברתי-פוליטי של הספרות באותה תקופה, בלטו בה מבקרי ספרות (בלינסקי, פיסארב, מיכאילובסקי, אם להוסיף עוד כמה שמות), ש"חילצו" את ההשתמעות הפוליטית מיצירות הספרות, והיו, לפיכך, ראשי המדברים בהן – ממי שמאבחן את המחלה הרוסית לסימפטום של חוסר האונים הרוסי. הביקורת עברה בחלקה מהתפעלות מהרומן של טורגנייב לראייתו כסמל לדור שלו, הדור הליברלי של שנות ה-40, שנתפס על ידי הצעירים של הסיקסטיז (של המאה ה-19, כן?) כלא מספיק רדיקלי!

כל זה מאלף. אבל תחושת השיבה הבייתה שחשתי בקריאה לא הייתה תלויה בכך כלל. למעשה, התחושה הזו פשתה בי כבר לאורך שני הפרקים הראשונים של הרומן, כ-28 עמ', שקדמו לכניסת הדמות הראשית (בפתח פרק 3: "נכנס אדם כבן שלושים וחמש, גבה קומה, שחוח במקצת")! בעמודים אלה מציג טורגנייב בווירטואוזיות לא ראוותנית גלריה שלמה של דמויות המוצגות בקצב מסחרר אך באופן ראשוני מספק ומייד יוצרות בקרב הקורא מחשבות על הקבלות והנגדות ביניהן. מדובר בסביבת אצולה בפרובינציה: אלמנה יפה ומיושבת בדעתה החיה עם אחיה, אדם לא מתחכם וישר. גבר אחר, עוקצני וסרקסטי, אבל כמדומה לא ציני, שמסקרן את האלמנה. גברת אחרת, אישה מבוגרת שמחזיקה מאד מעצמה ומגדלת את ילדיה, אחת מהן יפהפייה פורחת בת שבע עשרה, לבדה. היא מתעניינת מאד באמנות וחברה ונהגו לספר עליה "שהיא מכירה את כל אירופה וכל אירופה מכירה אותה", אבל, אומר המספר, אפילו בפטרבורג "לא היה לה תפקיד חשוב", ועם זאת "במוסקבה כולם הכירו אותה והיו באים לבקרה". הנה דוגמה לרצון של טורגנייב לדייק ולא לתאר דמויות באופן מוקצן. והנה עוד דוגמה, על אותה גבירה: "יצא לה שם של אישה מוזרה במקצת, לאו דווקא טובת לב, אבל בהחלט נבונה". והתיאורים המדייקים, האלגנטיים, הלא נסרחים, התיאורים האמפטיים והקשובים לצד האידיאליסטי של בני האדם (תו רוסי לעילא!) ממשיכים כשמתאר טורגנייב את "החצר" של אותה גבירה: אינטלקטואל מלחך פינכה; מורה צעיר לילדי הגבירה, אידאליסט ותם לב; אציל אחר שמשמיע את שנינויותיו הציניות והמיזוגניות להנאת וצווחת הנשים.

כבר יצא לי לכתוב לא אחת: ריאליזם הוא הסוגה המתעתעת ביותר בעולם (לדידי, אגב, הוא לא "סוגה", אלא הלחם והחמאה של ז'אנר הרומן, שלשם כך הוא הומצא מלכתחילה במאות ה-17 וה-18 – ואני לא בודד בדעה זו). הוא לא ייצוג "פשוט". הוא מקיים יחס מתוח עם הייצוג ומאפשר לסופר המוכשר לברור את פרטי וסדר הייצוג על מנת להפוך את החיים לדבר מה רוקד, עמוק, מגוון, מתנועע וחי. ואת זה עושה טורגנייב.

ולפָּלֶטה הצבעונית הזו נורה כמו קליע רודין. אך גם עיקר ההנאה ששאבתי מדמותו של רודין לא נגעה להיותו סמל טיפוסי לרוסיה וכו'. מלבד הדקות של טורגנייב בתיאור פגם מאד ספציפי, לא קלישאי (כאמור, לא מדובר לא בנוכל וגם לא בקדוש דון קיחוטי בדיוק), הרי שעיקר ההנאה האסתטית ששאבתי מדמותו הייתה ההקבלה האלגנטית שעושה טורגנייב בין דעותיו ומעשיו הפוליטיים לאורחו ורבעו בתחום האהבה הרומנטית.

טלו וקראו!

לקריאה של הביקורת באתר ויינט

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

העלייה בשכיחותם של ממוארים בספרות הישראלית קשורה למִפנה הדוקומנטרי של הספרות (והתרבות) בכלל בעשורים האחרונים: כלומר עלייה בשכיחותן של יצירות שטוענות לאמיתוּת. והמפנה הזה קשור לכך שמכל השלוחות של "מדעי הרוח" – בראש ובראשונה פילוסופיה וספרות – הרי ההיסטוריה היא השלוחה ה"פוזיטיביסטית" ביותר, זו שאי אפשר לפטור אותה באמירה שהיא "פלספנית", "ספקולטיבית", "הזייתית", "דמיונית", "לא רלוונטית" – כי היא עוסקת באירועים שקרו באמת. תהיה הערצתנו למדעים המדויקים ומדעי הטבע גדולה ככל שתהיה, הם עדיין לא מסבירים לנו מדוע פרץ מאורע שהשפיע על חיי אבות אבותינו באורח כביר כל כך כמו מלחמת העולם השנייה. יהיו הישגי ה- AI גדולים ככל שיהיו, הרי שהם לא יָדעו לנבא בפברואר האחרון אם ארה"ב תתקוף באיראן, באותם שבועות שקדמו למלחמה. ובכל זאת, אירועים משמעותיים אלה קרו. וצריך להסבירם.

יוסי וקסמן כתב ממואר הגון על ילדותו. אני משתמש בשם התואר "הגון" גם כדי לציין את היותו של הממואר מספק מבחינת הקורא אך גם לרמוז על כך שחלק מהסיבה לכך נובעת דווקא מנאמנותו למציאות. כי, כאמור בפתיח, גם לשם כך אנחנו קוראים בממוארים; על מנת ללמוד משהו על המציאות. והמילה "הגון" רלוונטית כאן במיוחד גם משום הפתיח הספציפי של הממואר הזה, שבהן מובחן אביו של המספר כך: "אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט". האב, למשל, טען שבדירה לידם חי יצחק שדה, ואילו מכיוון אחר, גרה הזמרת עליזה עזיקרי. אבל המספר יודע שלא כך הוא. הממואר לא דומה לשיח של האב. וטוב שכך.

וקסמן נולד ביפו ב-1959. שם, במשך כמה שנים, ניהל אביו, טוביה, נכה צה"ל ממלחמת השחרור, בית קולנוע שנמסר לידיהם של כמה אנשים במעמד דומה לשלו כתשורה ומקור התפרנסות מהמדינה הצעירה (נדיב יהודי-אמריקאי תרם את הקולנוע). אמו של וקסמן, מרגלית, הייתה מצדה יתומה לאב שנהרג במלחמת השחרור. היא הייתה צעירה בעשור מאביו ועל אף שסבלה מגוזמאותיו של בעלה, כותב וקסמן יפה כי "[ש]אהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה". הביוגרפיה של משפחת וקסמן מקפלת בתוכה נתח משמעותי מתולדות הארץ הזו לא רק מבחינת האובדן והקורבן של המלחמה שהודות לה קמה המדינה (ובה נהרג, כפי שצריך להיות ידוע, אחוז אחד מהאוכלוסייה, שווה ערך למאה אלף איש היום!). היא מבטאת גם את תנועת החילון שהייתה כרוכה בהתעוררות הלאומיות היהודית, ושהייתה מהלך מרכזי באיפשורה: "אבא [ש]הציל אותה [את האם] מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו".

אם כי יש משהו פליניאי-צבעוני בזיכרונות הללו מיפו (בית קולנוע של נכים, גמדה ניצולת שואה במזנון וכו'), הרי שהממואר מתעכב גם על חומריהם הקשיחים-אפורים של החיים. למשל, במתח המעמדי בין האב, טוביה, לאחותו, אסתר, מעצבת אופנה, ובעלה, נתן, הסוחר הממולח, שגרו ברחוב יוקרתי בצפון תל אביב של אז (רחוב יחזקאל). "היינו שני מחנות: העניים והמיליונרים, היפואים והתל-אביבים". אולי המחשה יפה במיוחד למתח שבין הפליניאיות למציאות המקורקעת מצויה בסיפור שובה הלב על דמי הכניסה שגבתה, כרוכלת, האם, מרגלית, מתושבי שכונתה שהתקבצו בדירתה לצפות בטלוויזיה בנחיתה על הירח ב-1969. מצד אחד – הלבנה, מצד שני – הלירות.

זה היה כבר בירושלים. כי לשם עברה המשפחה עם כישלון מיזם הקולנוע של נכי צה"ל. האב עבד בכנסת כסדרן (גם בזה יש משהו מפליני) והמשפחה חיה כמה שנים בשכונה אדוקה חיים אדוקים, אם כי ההורים חיו כאנוסים, עישנו בסתר בשבתות, למשל. עם תום מלחמת ששת הימים, יוצאת מהשכונה משלחת טיול נרגשת לעיר המזרחית. "נגאלנו, גברת וקסמן! נגאלנו!" קוראת לעבר אמו של וקסמן אישה אדוקה, שכנתם, המכונה הרבנית סוכטשוב. אבל יוסי הילד עסוק במראה מטריד שנגלה לו בטיול: אביו חיבק נער ערבי שהתלווה אליהם בדרך. "אתה בטוח שאתה לא מדמיין, יוסקי?", שאלה האם.

ואכן, במטפורה סמלית מבריקה ממחיש וקסמן את כוחו של הדמיון לפצות על מציאות עגומה או משעממת באותו עידן, והסמל הוא תמונת הטלוויזיה הלא ממש חדה בנחיתה על הירח (בגלל היעדר החדות הזה תיאר מרשל מקלוהן באותה תקופה את הטלוויזיה ככלי תקשורת "קר", התובע השתתפות של הצופה): "היום לא הייתי מבין כלל וכלל מה ראו שם על המסך, בינינו. אבל בימי הטלוויזיה ההם התאמצנו ממש, כי הדמיון היה חלק מהחיים, כמו בצ'יזבטים של אבא, כמו בחלומות הגאולה של הרבנית סוכטשוב. אוה! הקהל השתגע וצעק כשניל ארמסטרונג יצא מהחללית".

בממואר קובל וקסמן על עצמו כמה פעמים שהוא "קונפורמיסט", נאמן לשביל הזהב, מקורקע. אבל חלק מהקסם של הממואר הזה הוא היכולת שלו להבחין בין פנטזיות למציאות. בממואר מתחבא, בעצם, סיפור נוסף, בעל אופי פנטסטי, הנוגע לאב: לפעילותו באצ"ל, לקשריו עם ערביות וערביי ארץ ישראל. אבל וקסמן בחר רק לרמוז לסיפור הזה, שאולי בעתיד יסופר, ואולי לא כממואר.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

פרימו לוי פרסם ב-1966 קובץ סיפורים מפתיע (אך חכם, מוקפד ומלהיב, אם להקדים כבר את המאוחר) של מדע בדיוני. לוי כבר התפרסם בעקבות שני הממוארים שלו על שהותו וחזרתו מאושוויץ, "אם זה אדם" (כך טוען שיש לקרוא לממואר המפורסם פרופ' מנחם פרי, שמוציא את ספרי לוי מחדש בשנים האחרונות) ו"ההפוגה" – הראשון אחד המסמכים החשובים של המאה העשרים. והנה, לפתע, סיפורי מדע בדיוני?! כך תהו לא מעט קוראים. מה לאושוויץ ולסיפורים – אמנם, כאמור, מבריקים – על רופא שממציא כמוסות ריח אוצְרות זיכרון מדויק? על משורר שנעזר במכשיר המייצר שירה מותאמת לאירוע, בעקבות הכנסת פקודות הנוגעות לסוגה ולסגנון התקופה וכד' המבוקשת (זה ממש נושא חם בימינו, כידוע; חם מדי, לטעמי; מבטא לא פחות את הצורך האנושי בנושא שיחה והסחת-דעת מאשר איום אמיתי; אבל אין זה מענייני)? על מעין מדפסת תלת ממד (אני בכוונה משתמש בביטוי עכשווי) שאולי תוכל לשכפל גם בעלי חיים ואפילו אנשים? על מד יופי שמעניק ערך מספרי מדויק ליופיים של בני אדם (וולבק בזמננו, באחת ממסותיו, יטען בסאטיריות שאפשר לספרר בני אדם בקלות, ולהעניק לאנשים מעין מספרי תעודת זהות שיבטאו את גופניותם)? על מעין משקפי מציאות מדומה שמעבירים אותך חד וחלק לחוויות מסעירות וממכרות?

מה הקשר בין זה לאושוויץ? תוהה הקורא ומדורבן הפרשן. מובן בהחלט הקשר בין אחד הסיפורים המבריקים פה, "פרפר מלאכי", לבין הנאצים, כי מדובר בו על מדענים נאציים שעורכים ניסויים בבני אדם על מנת לחקור אפשרות לבריאת "אדם עליון". אבל מה עם שאר הסיפורים, החלק הארי (במלרע!) שלהם?

ואכן, פרופ' מנחם פרי הוסיף מסה בת 60 עמודים לספר, רבת ברק, ידע ועניין, ובו הוא מבאר את הקשר האמיץ שקיים לדידו בין סיפורי אושוויץ של לוי לסיפורים הנוכחיים. ופרשנותו וירטואוזית ואינה זו המובנת מאליה, כביכול, שאולי חלק מהקוראים של הביקורת כבר רוקמים על סמך התמצות שניתן כאן. אבל, לדידי, הפרשנות של פרי הינה דרש מובהק והוא, במקרה הזה, דרשן מסחרר. כלומר, הוא יצר סיפור מרתק על סיפורים, אך לא הצגת עומק שקיים בסיפורים עצמם. רבי שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, כתב בקטע ידוע בפירושו לתורה שהוא מעדיף את "עומק פשוטו של מקרא" (שימו לב לאוקסימורון לכאורה: "עומק פשוטו"!). ומספר שאף טען כך בפני סבו הגדול, הפרשנדתא האולטימטיבי, "והודה לי, שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים, לפי הפשטות המתחדשים בכל יום".

והפשט הוא שסיפורים אלה של לוי בהחלט קשורים למלחמת העולם השנייה. אך הרבה יותר מאשר לאושוויץ הם קשורים למאורע דרמטי אחר: הטלת פצצות האטום על יפן. כי יותר מאשר הרצח התעשייתי הנאצי (שהשתמש בעקרונות המהפכה התעשייתית והפורדיזם והטיילוריזם הוותיקים יחסית לצורכי רצח המוני) המחישה פצצת האטום את הסכנה בהתפתחויות מדעיות לא מרוסנות. והפצצה, בניגוד לאושוויץ, מופיעה במפורש בספר כמה פעמים. כמו האמירה המדברת בעד עצמה הזו, על ממציא פזיז, "פרומתאוס קטן ומזיק: גאון וחסר-אחריות, יהיר וטיפש. הוא איש תקופתנו, כפי שאמרתי קודם: למעשה, הוא הסמל שלה. תמיד חשבתי שיהיה מסוגל, בעת הצורך, לבנות פצצת אטום ולהפיל אותה על מילנו 'כדי לראות מה זה יעשה'". אבל ההקשר האטומיסטי של הספר בא לידי ביטוי גם בדמות קבועה המופיעה בחלק ניכר מהסיפורים. זוהי דמותו של ממציא אמריקאי בשם סימפסון, שמביא לידיעת המספר (בן דמותו של לוי) ידיעות על המצאות חדשות שהומצאו בחברה האמריקאית שלו. מעבר למתח, לפחד, לבוז ולקנאה הוותיקים (עוד פרויד בתחילת המאה ביטא אותם) שחשו (וחשים!) אינטלקטואלים אירופאיים במאה העשרים (ואפילו היום) ביחס לאמריקה ("נו, אתה אינטלקטואל איטלקי: אני מכיר היטב אנשים כמוך", סונט סימפסון במספר), הרי שהדמות של סימפסון והתאגיד שלו מעידים שהרקע ההיסטורי שלנגדו יש לקרוא את קובץ הסיפורים האלה הוא ההוכחה שהעניקה פצצת האטום לכך שהתקדמות המדעים (תחת הקפיטליזם האמריקאי) יכולה להיות מסוכנת באופן אנוש לאנושות.

תחת כובע הפרשן הפשטן (במובן החיובי) כדאי לערוך טיפולוגיה של הפחדים שהניעו את לוי ליצירת הסיפורים. כי יש כאן פחדים מסוגים שונים. כאלה שקרובים לאינטואיציות של בודריאר, הרבה יותר מאוחר, בכל הנוגע לשכפול המציאות ולסימולציה. כאלה שנוגעים לתהיות על מותר האדם. כאלה שנוגעים לכימות של העולם והסרת הקסם ממנו. כאלה שנוגעים להגירה למציאות וירטואלית. כאלה שנוגעים לשיעבוד קיצוני של הטבע בידי האדם ועוד.

מה שהופך את סיפורי המד"ב האלה לטובים ולמעניינים היא – בצד כושר ההמצאה – הרצינות שלהם. התהייה האכפתית שלהם על המצב האנושי וסכנותיו. אך מלבד זאת, הם כתובים היטב, כסיפורים "רגילים". הנה שתי אבחנות ספרותיות "רגילות", מקוריות ומלהיבות על אותו סימפסון. הוא אדם "חריף ותמים בעת ובעונה אחת". ואכן, טכנופילים רבים כאלה! ובאחד הרגעים "הוא נראה לא כמי ששרוע על כיסא-נוח מול הים האדריאטי, אלא כמי שיושב על מיטת פקיר" – איזה דימוי-ניגודי מוצלח!

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות זכייתו של פטריק מודיאנו בנובל ב-2014, ובעקבות קריאת ארבעה רומנים קצרים שלו (הוא כתב כשלושים), כתבתי בדפים אלה שניכר כי את מודיאנו מדריכות כמה אובססיות ספרותיות. בספרות שלו חוזר וצץ ניסיון התחקות אחרי אנשים צעירים שנעלמו אי אז בעיר הגדולה. האובססיה היא לנעורים, להיעלמות, לזיכרון, לשכחה ולפריז עצמה, שבה נעלמים.

הנובלה "הרקדנית", שראתה אור במקור הצרפתי ב-2023 (מודיאנו הינו יליד 1945), נענית לסממנים ולכפייתיות הספרותית המןזכרים. המספר, בן דמותו של מודיאנו, מנסה להיזכר, ממרחק הזמן, במערכת יחסים שטיבה לא ממש ברור לחלוטין (גם לו עצמו), שניהל לפני עשרות שנים עם בחורה ואם צעירה שמכונה "הרקדנית". הוא היה כותב בתחילת דרכו והיא שאפה להיות רקדנית. כך נפתחת הנובלה, בניסיון היזכרות על פי תצלום: "חומת שיער? לא. שיערה ערמוני ועיניה שחורות. רק אותה אפשר לזהןת בצילומים. פניהם של השאר, למעט אלה של פייר, הטשטשו עם השנים. על כל פנים, בזמנים הללו הצטלמו הרבה פחות מאשר היום".

פייר הנו בנה הקטן של הרקדנית, שהמספר משמש לפעמים כבייביסיטר שלו. לא ברור (או, לפחות, לי לא היה ברור) אם הוא מאהב של האם או רק חבר אפלטוני (הוא והרקדנית ומכרה נוספת הולכים לישון ביחד באחד הרגעים בנובלה, אבל לא ברור כמה זמן נשארו ערים לפני ומה עשו בעירנותם). מה שניכר שמחבר ביניהם הוא רקע מסובך וצנוע כלכלית ושאיפות אמנותיות, עמומות יותר במקרה שלו.

בביקורת שכתבתי אז על יצירות מודיאנו ציינתי לעצמי (ולקוראים) שמצד אחד הוא אינו סופר גדול לטעמי. בגלל הסנטימנטליות שעולה מהלך הנפש הנוסטלגי ובגלל התפעלותו מהנעורים, התפעלות לא מעוררת התפעלות במיוחד. ומצד שני הוא בהחלט סופר מרשים, בדיוק בגלל שהנוסטלגיה שלו וההתרפקות על הנעורים נעצרות כפסע לפני הקיטש. הנוסטלגיה והנוסטלגיה לנעורים נוכחת גם כאן: "מזה כמה ימים שבות אליי פיסות-פיסות של תמונות מימים רחוקים בחיי. עד כה, הן היו מכוסות במעטה עבה של קרח. בכל זאת הייתה לי לעיתים תחושה עמומה שזה לא יימשך לנצח. לא מן הנמנע שיום אחד יימס הקרח והתמונות יעלו ויצופו כמו שזה שטובע בסֵן יצוף בסופו של דבר כעבור זמן. ומדוע זה קורה דווקא היום בעיר ששינתה כל כך את פניה ואינה מניחה לי להעלות זיכרונות? עיר זרה". ואני תוהה אם הנוסטלגיה הזו היא חומר מספיק לנובלה, ואיני מדבר עוד על נובלה גדולה. כי מלבדה אין כאן עוד הרבה: קצת תיאור של שיעורי הריקוד עם מורה ממוצא רוסי בשם קניאזף (אולי דמות אמיתית ואפילו ידועה; אינני בקיא מספיק). קצת על הטרדות שהוטרדה הרקדנית בידי צמד אחים בחזרתה לביתה בפרוורים, לפני שעקרה לעיר עצמה. חוזר ושב כאן תו פסיכולוגי מעניין: הריקוד (והאמנות בכלל) מעניק מסגרת מארגנת לחיים ומאפשר הישרדות, לטעמה של הרקדנית ואף לטעמו של המספר, המגשש כאמור דרכו בעולם הכתיבה. תו מעניין נוסף של הריקוד, ובו זמנית קלישאי מעט, מצוין כאן: הריקוד בשיאו מאפשר שחרור מכוח הכבידה, כמו בחלומות שבהם הגוף מרחף בחלל. למעשה אנחנו לא קוראים ממש סיפור, אלא שרידי סיפור, ניסיון שיחזור של חיים, היזכרות בחיים, שגם בזמן אמת נפלו בהם "חורים" גדולים: "היא [הרקדנית, ואז, בעבר הסיפורי] ציינה את פרטי הסיפור במקוטע ובאי-סדר, כאילו היו לה חורים בזיכרון. למשל, היא לא הזכירה במילה את הוריה, וגם עניינים אחרים. ניחשתי שזה יהיה חסר טעם לשאול אותה. היא לא תענה. העבר שלה נראה לה כל כך רחוק וכל שנותר ממנו היו רסיסים שצפו בחלל ללא כיוון". גם מהילד, פייר, מנסה המספר להציל דברים, אך לשווא: "שוחחנו כמה פעמים, פייר ואני, בימי חמישי כשחזרנו מהקולנוע. ניסיתי להבין איך היו חייו לפני שהגיע לגאר-ד'אוסטרליץ. אך זיכרונותיו של הילד היו מקוטעים כמו זיכרונותיי שלי מנעוריי". שימו לב לחורי-הזיכרון בחזקה שנייה! לא רק המספר סובל מחררת, גם מושאי הסיפור סובלים ממנה: "כשהייתי מהרהר ברסיסי הזיכרון: הרקדנית, סטודיו וואקר, פולה הוברסן והדירה שלה, אובין ומעיל השֶברון שלו. כל אלה דמו לרגע לזיכרונות שפייר הצליח להעלות, מרגע מסוים., ממקום מסוים, מכמה מילים ששמע. ואותם לא יצליח להרכיב מחדש כמו שעלה בידו להרכיב את הפאזלים שלו".

בקריאה נדיבה ניתן לקרוא בנובלה כנובלה אווירתית יותר מאשר עלילתית. תיאור של הלך נפש מהורהר. המלנכוליה המתוקה של הזיכרון, השכחה, האובדן, המציאה, הנעורים, הזיקנה. הסנטימנטליות המוּבנית במשפטים כגון אלה, לקראת סוף הנובלה: "מה עלה בגורלם של הרקדנית ושל פייר, ושל כל אלה שדרכי הצטלבה בדרכם בתקופה ההיא. זו שאלה שאני ממשיך לשאול את עצמי כמעט חמישים שנה ושנותרה עד כה ללא מענה. ופתאום, ב-8 בינואר 2023, התחוור לי שאין לכך כל חשיבות. לא הרקדנית ולא פייר שייכים לעבר, אלא הם שייכים להווה נצחי".   

בקריאה נדיבה פחות, הרי שזה קיטש מעודן. אבל, אולי, בעיקר, כמותית, לסיפור – זה פשוט לא מספיק.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בכתיבה של סיפורת יש יסוד פתייני. הסופר רוצה שנרצה להמשיך לקרוא, לגלות מה קורה הלאה (או מה קרה קודם שהביא להווה של הרומן). המותחן הספרותי מעצים את היסוד הזה שקיים או רצוי שיתקיים בכל סיפורת. מה יקרה לחוקר? מה הוא יגלה? 

הרומן של דרור יהב מתחיל כמותחן מעניין שפורש שתי תעלומות, לא רק אחת, שביניהן מפרידות עשרים שנה. בפרקים הממוספרים בסְפרוֹת ושמתרחשים ב-1995 מסופר על אמיר, לוכד עריקים במשטרה צבאית, שבפעולת לכידת עריקים באור יהודה הסתבך עם אנשים מהפשע המאורגן שסבורים שהוא שם את ידו על דבר-ערך שלהם (אמיר עצמו לא יודע במה בדיוק מדובר). ואילו בפרקים הממוספרים באותיות עבריות ומסופרים לסירוגין, מסופר על מאיר, אברך חוזר בתשובה ואב לשישה הגר בבני ברק. השנה היא "תשע"ה" (כלומר, 2015). והנה גם מאיר נקרא לחקור תעלומה. בבית כנסת בצפון תל אביב, בשכונת ילדותו, מאן דהוא השחית ספר תורה שתרם איש עסקים שתורם רבות לקהילות חרדיות. סביב פעילות הקהילה החרדית בשכונה החילונית מתחוללים עימותים רבים (חילונים שמעוניינים לשמור על צביונה החילוני של השכונה מתעמתים עם אנשי בית הכנסת והקהילה שנוצרה סביבו). האם ההשחתה קשורה לכך? רבו של מאיר מבקש ממנו לצאת ולחקור את הפרשה תמורת תשלום נדיב ומאיר, החי בדחקות גדולה, נעתר להצעה.

יש צד חובבני לא רק בגיבור השני (חובבני בתור חוקר, כוונתי) אלא גם ביד שכתבה אותו. חובבנות בכתיבת מותחנים המתבטאת, למשל, באי נימוק מספק של התנהגות שני הגיבורים. מדוע, למשל, מסתיר הגיבור הראשון פריט חשוב שמצא בזמן ניסיון לכידת העריק? מדוע, למשל, מסתיר הגיבור השני מאשתו, שממורמרת על תנאי חייהם הדלים, שקיבל הצעת עבודה נדיבה? כלומר, מוענק נימוק בשני המקרים, אבל הוא לא משכנע והתחושה היא שההכרעה בשני המקרים האלה נולדה פשוט על מנת לספק באופן מעט שרירותי עלילה מותחת או מותחת יותר. עוד גילויים של אי מיומנות מותחנית ניתן למצוא כאן: שיטת חקירה חשאית שלא ברור מדוע היא נצרכת למעט זה שהיא מאפשרת את התחוללותם של אירועים מסמרי שיער; מידע חשוב שמתגלה בגלל האזנה "מקרית" לדברי אנשים; רגע הגילוי של הפושע נעשה מעט מאוחר מדי, ממש אחרי שכבר גילינו בעצמנו מי הוא. אבל למרות כל זה, נמשכתי לקריאה, פּוּתֵיתי ואֶפַּת. רציתי לדעת מה יעלה בגורל שתי החקירות ושני הגיבורים. בנוסף, הסופר יוצר סימטריה מעניינת בין שני הגיבורים, איזון מעניין בתנודה בין שתי פרשיות הפשיעה, וגם הנושא החברתי שהוא עוסק בו בהוגנות ולא במגמתיות רלוונטי: חיכוכים בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה החילונית על רקע שינויים דמוגרפיים שעוברת הישראליות.

אלא שאז, בערך באמצע הספר הלא קצר, החלה מחשבה מסוימת להעיב על הקריאה. לאט לאט מסתבר שאמיר, החייל המ"צ, מתחיל בתהליך של חזרה בתשובה. רגע, רגע, רגע, אמרתי לעצמי בחשדנות. האם הפיתוי שמפעיל עלי הרומן חורג מתחום הפיתוי של ספרות מתח אל מחוזות הפיתוי המטפיזי? הרי גם מיסיונרים מפעילים פיתוי, לא רק כותבי מותחנים. האם בחר הסופר כאן בעלילת מתח, שאהיה להוט לדעת כיצד הסתיימה, על מנת להוליך אותי גם במשעול נוסף, משעול ההתחקות אחר החלטתו של צעיר חילוני לחזור בתשובה? החשדנות הזו, שמגיעה בצדק למופעים מסוימים של דוברים וכותבים דתיים, ערערה מעט את חוויית הקריאה.

אבל בהמשך הקריאה נחלשה החשדנות והספר הפך בעיניי ליצירה מהנה למדי, הגונה ושאפשר ללמוד ממנה לא מעט על החברה הישראלית העכשווית. ראשית, יש כאן תיאור בעל ערך לא מבוטל של חזרה בתשובה. כחילוני, אפילו חילוני אדוק (מבחינה אמונית), אני חושב שחזרה בתשובה היא תופעה חברתית משמעותית שכדאי לנסות להבין אותה. וכאן יש עדות מעניינת על שורשיה הפסיכולוגיים והמטפיסיים. ראשית, מעניין שהיא מתחילה בעקבות תאונה פיזית. דבר מה בהתוודעות לשבריריות האנושית, מסתבר, מעודד אותה. שנית, הספר מצביע על כך שביסוד החזרה בתשובה עומדת לפעמים איזו פגיעה נרקיסיסטית מטפיסית: סירוב לקבל שבני האדם הם "סתם" מין בעל חיים מעט מתוחכם. ולפיכך הרבה פעמים אנשים רציניים וערכיים נמשכים אל החזרה בתשובה. אין מה לזלזל במניע הזה. גם תיאור היחסים המתוחים בין מאיר למשפחתו החילונית (מתוחים בגלל ההחלטה לחזור בתשובה) מוצג באופן מעניין.

ולבסוף, וגם זו התפתחות מעניינת מאד בעלת השלכה ציבורית, יש כאן חזרה מסוימת של הגיבור השני, מאיר, מהחזרה בתשובה. כלומר, יש התפתחות מעניינת שנוגעת, למשל, להכרה של מאיר ובת זוגו בצורך להתפרנס, הכרה המתבטאת גם, למשל, בהחלטה של הגיבור בסוף הספר לשלוח את בנו לישיבה תיכונית ולא לחרדית. בהקשר הזה מעניין שההתרה של סיפור הפשע בהחלט ביקורתית לגבי תופעות מסוימות בעולם החרדי. מעין ההפתעה הנעימה שחשתי כששמעתי את השיר שהוציא אביתר בנאי לפני שנים אחדות ובו הוא מודה את למוזיקאים הישראלים החילונים שגדל על ברכיהם – גם מהישראליות החילונית יש בהחלט מה ללמוד! – חשתי גם בסיום הספר הזה.