פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"
אפשר לגשת לרומן הזה – החזק בחלקים נרחבים שלו – מכמה כיוונים.
כיוון אחד הוא זה: ליונל טרילינג, המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, טען ב-1961, שאחד היסודות המרכזיים של הספרות המודרנית (הוא התכוון לזו של שלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20) הוא מרד ואי אמון בתרבות ובציוויליזציה: "נדמה לי שהיסוד האופייני של הספרות המודרנית […] הוא העורק המריר של עוינות כלפי הציוויליזציה שעובר בה". טרילינג מזהה את היסוד האנרכי הזה ביצירותיהם של, בין היתר, דוסטוייבסקי, קונרד, מאן, ובהגותם של ג'יימס פרייזר, ניטשה ופרויד.
היותו של הגיבור כאן, מיכה, מורה לספרות, שמלמד את "התפסן בשדה השיפון", ובז לעצמו על שהוא משקר לתלמידיו על כך שעליהם, כמו על הולדן קולפילד, "לעזוב את עולם הנעורים ולעבור לעולם המבוגרים, שאין ברירה וזה ממש בסדר"; היותו גרוש בשנות הארבעים לחייו שחי חיים אנרכיים מינית (הוא שוכב עם גברים ונשים במפגשים חד פעמיים) ומקצועית (הוא בשנת שבתון מההוראה ומואס בה); קיומו של צד אנטי-סוציאלי באישיותו, שמתבטא גם באלימות בנסיבות עמומות מוסרית לכל הפחות – משייכים את הספר הדוקרני הזה למסורת האנטי-ציוויליזטורית של חלק מרכזי בספרות המודרנית (ומקרבים אותו לספרים ישראליים אחרים מהשנים האחרונות הקשורים למסורת הזו; למשל, ספרים של ערן שגיא, תמר וייס גבאי, נועה סוזנה מורג, אלעד זרט ודרור בורשטיין).
עם זאת, באופן אחד, לא זניח, הרומן הזה בעד – לא נגד. הרומן הזה אוהב חיים ואוהב תנועה; בצורתו, אם לא בתוכנו. המילים בו מבקשות להתלפף כמו קיסוס על פני פיסות מציאות מתוך התפעלות, מודחקת אולי, מהקיום. בניגוד לריאליזם של פלובר, לפי סארטר לפחות, שמזנק במילותיו על פיסות מציאות כמו נמר על אנטילופה על שפת מצוק, על מנת להשליכה אל התהום – הריאליזם של דהן חפץ חיים, אולי נגד עצמו. והחדווה מפעפעת לקורא.
כיוון אחר לקריאת הספר היא לראות בו "רומן פרדס חנאי". מיכה חי באזור פרדס חנה רבתי וזו סביבתו החברתית המיידית. חלק ניכר מהרומן מתאר רומן בינו לבין אישה בגילו פחות או יותר, והוא "פרדס חנאי" לא רק בגלל עמידתה על כך שיחסיהם לא יהיו מונוגמיים (מיכה לא מתנגד); לא רק בגלל הסמים והמיאוס ממה שנתפס כבורגני; אלא בגלל החיפוש הרוחני. גאיה, זה השם האופייני שאימצה לעצמה האישה, שייכת לקבוצה רוחנית שמנהיג בחור בשם שי. הקבוצה, שהאידאולוגיה שלה היא מין עירוב של רכיבים מדתות המזרח, אנטי-נאורות של הרומנטיקה המערבית ותפיסות אקולוגיות, מבקשת להכשיר את עצמה למגורים בכוכב לכת חלופי, מתוך תפיסה של קץ הימים הממשמש לבוא (ניכרת כאן, כמדומה, השפעה של וולבק ב"אפשרות של אי"). עם זאת, מיכה עצמו אינו שותף לאופטימיות ולרוּחניות הזו, ומבקר אותה מתוך עמדה של אקזיסטנציאליזם אנטי-הומניסטי, בהתרסה חזקה שמשלבת בין איוון קרמזוב ופיטר סינגר: הסבל האנושי וזה של החיות מפריך כל תפיסה אופטימיסטית לתיקון המציאות.
כיוון נוסף היא לקרוא בספר כרומן על גבריות. רשת של פרטי עלילה, מרכזיים יותר או פחות, נוצרת ברומן על מנת להמחיש את ערעורה של הזהות הגברית של מיכה. באחד הדייטים החד-פעמיים שלו הוא מושקה ככל הנראה בסם אונס. שי, המורה הרוחני, הוא בעל זהות מינית מעורפלת ומיכה לא יודע אם להתייחס אליו כגבר או כאישה. ואילו גאיה היא אישה דומיננטית מבחינה מינית והיחסים המיניים בינה לבין מיכה כוללים חדירה לגוף הגברי. מבחינת מבנה העומק של הרומן, או הרשת הסמלית שיש בו, אי היציבות המינית, או הערעור על הגבריות השגרתית, נקשרים לחיבה של מיכה לים, שמוזכרת ברומן כמה פעמים. זו חיבה לנזילות, לאי יציבות, להבטחה לאובדן גבולות, אולי לכיליון. אבל יש בספר יסוד של יציבות. וזו הבת, גוּלי, גליה (!). מיכה מסור לבתו כמו אוניה לעוגן. והיה רוצה עוד ילדים. אבל, בהליכה על שפת הים (!) בקרבת פרדס חנה, גאיה פוסלת זאת: "אני לא כל כך מאמינה בעולם הזה כפי שהוא מתנהל כרגע, ומצביעה אל עבר אסדת הגז המזדקרת באופק הפתוח, הם יהרסו את הכל".
כל עוד שומר דהן על מאופקות וסבירות יחסיות בתיאור המעטפת החברתית, הכוח של המרד הניהיליסטי הלא ציני של הגיבור – תחושת הפירוק והנזילות, המונחת על מצע של אכפתיות אנושית ומשולבת ברגעים של אקסטזות מיניות – חזק. ברגע שנכנסת הגזמה – פחות או יותר ברבע האחרון של הסיפור – הרומן לטעמי נחלש משמעותית. ההגזמה נכנסת עוד לפני החלק האחרון, הדיסטופי, כשהתיאור של הקבוצה הרוחנית שמיכה מתלווה אליה בעקבות גאיה, הופך קריקטורי. אבל היא כמובן מתחזקת בסוף הדיסטופי. קודם כל, דיסטופיה הפכה לרווחת מדי בספרות הישראלית של השנים האחרונות. נכון, יש לכך סיבות מוצקות. אבל דווקא משום כך – וכמו שטוענים ביחס לסאטירה – קשה להתעלות על המציאות ובעיקר לא כל כך צריך. ובמקרה הזה, החלק הדיסטופי נחווה גם כניסיון מאולץ להכניס את הפוליטיקה של "הסכסוך" לרומן.
