מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות זכייתו של פטריק מודיאנו בנובל ב-2014, ובעקבות קריאת ארבעה רומנים קצרים שלו (הוא כתב כשלושים), כתבתי בדפים אלה שניכר כי את מודיאנו מדריכות כמה אובססיות ספרותיות. בספרות שלו חוזר וצץ ניסיון התחקות אחרי אנשים צעירים שנעלמו אי אז בעיר הגדולה. האובססיה היא לנעורים, להיעלמות, לזיכרון, לשכחה ולפריז עצמה, שבה נעלמים.

הנובלה "הרקדנית", שראתה אור במקור הצרפתי ב-2023 (מודיאנו הינו יליד 1945), נענית לסממנים ולכפייתיות הספרותית המןזכרים. המספר, בן דמותו של מודיאנו, מנסה להיזכר, ממרחק הזמן, במערכת יחסים שטיבה לא ממש ברור לחלוטין (גם לו עצמו), שניהל לפני עשרות שנים עם בחורה ואם צעירה שמכונה "הרקדנית". הוא היה כותב בתחילת דרכו והיא שאפה להיות רקדנית. כך נפתחת הנובלה, בניסיון היזכרות על פי תצלום: "חומת שיער? לא. שיערה ערמוני ועיניה שחורות. רק אותה אפשר לזהןת בצילומים. פניהם של השאר, למעט אלה של פייר, הטשטשו עם השנים. על כל פנים, בזמנים הללו הצטלמו הרבה פחות מאשר היום".

פייר הנו בנה הקטן של הרקדנית, שהמספר משמש לפעמים כבייביסיטר שלו. לא ברור (או, לפחות, לי לא היה ברור) אם הוא מאהב של האם או רק חבר אפלטוני (הוא והרקדנית ומכרה נוספת הולכים לישון ביחד באחד הרגעים בנובלה, אבל לא ברור כמה זמן נשארו ערים לפני ומה עשו בעירנותם). מה שניכר שמחבר ביניהם הוא רקע מסובך וצנוע כלכלית ושאיפות אמנותיות, עמומות יותר במקרה שלו.

בביקורת שכתבתי אז על יצירות מודיאנו ציינתי לעצמי (ולקוראים) שמצד אחד הוא אינו סופר גדול לטעמי. בגלל הסנטימנטליות שעולה מהלך הנפש הנוסטלגי ובגלל התפעלותו מהנעורים, התפעלות לא מעוררת התפעלות במיוחד. ומצד שני הוא בהחלט סופר מרשים, בדיוק בגלל שהנוסטלגיה שלו וההתרפקות על הנעורים נעצרות כפסע לפני הקיטש. הנוסטלגיה והנוסטלגיה לנעורים נוכחת גם כאן: "מזה כמה ימים שבות אליי פיסות-פיסות של תמונות מימים רחוקים בחיי. עד כה, הן היו מכוסות במעטה עבה של קרח. בכל זאת הייתה לי לעיתים תחושה עמומה שזה לא יימשך לנצח. לא מן הנמנע שיום אחד יימס הקרח והתמונות יעלו ויצופו כמו שזה שטובע בסֵן יצוף בסופו של דבר כעבור זמן. ומדוע זה קורה דווקא היום בעיר ששינתה כל כך את פניה ואינה מניחה לי להעלות זיכרונות? עיר זרה". ואני תוהה אם הנוסטלגיה הזו היא חומר מספיק לנובלה, ואיני מדבר עוד על נובלה גדולה. כי מלבדה אין כאן עוד הרבה: קצת תיאור של שיעורי הריקוד עם מורה ממוצא רוסי בשם קניאזף (אולי דמות אמיתית ואפילו ידועה; אינני בקיא מספיק). קצת על הטרדות שהוטרדה הרקדנית בידי צמד אחים בחזרתה לביתה בפרוורים, לפני שעקרה לעיר עצמה. חוזר ושב כאן תו פסיכולוגי מעניין: הריקוד (והאמנות בכלל) מעניק מסגרת מארגנת לחיים ומאפשר הישרדות, לטעמה של הרקדנית ואף לטעמו של המספר, המגשש כאמור דרכו בעולם הכתיבה. תו מעניין נוסף של הריקוד, ובו זמנית קלישאי מעט, מצוין כאן: הריקוד בשיאו מאפשר שחרור מכוח הכבידה, כמו בחלומות שבהם הגוף מרחף בחלל. למעשה אנחנו לא קוראים ממש סיפור, אלא שרידי סיפור, ניסיון שיחזור של חיים, היזכרות בחיים, שגם בזמן אמת נפלו בהם "חורים" גדולים: "היא [הרקדנית, ואז, בעבר הסיפורי] ציינה את פרטי הסיפור במקוטע ובאי-סדר, כאילו היו לה חורים בזיכרון. למשל, היא לא הזכירה במילה את הוריה, וגם עניינים אחרים. ניחשתי שזה יהיה חסר טעם לשאול אותה. היא לא תענה. העבר שלה נראה לה כל כך רחוק וכל שנותר ממנו היו רסיסים שצפו בחלל ללא כיוון". גם מהילד, פייר, מנסה המספר להציל דברים, אך לשווא: "שוחחנו כמה פעמים, פייר ואני, בימי חמישי כשחזרנו מהקולנוע. ניסיתי להבין איך היו חייו לפני שהגיע לגאר-ד'אוסטרליץ. אך זיכרונותיו של הילד היו מקוטעים כמו זיכרונותיי שלי מנעוריי". שימו לב לחורי-הזיכרון בחזקה שנייה! לא רק המספר סובל מחררת, גם מושאי הסיפור סובלים ממנה: "כשהייתי מהרהר ברסיסי הזיכרון: הרקדנית, סטודיו וואקר, פולה הוברסן והדירה שלה, אובין ומעיל השֶברון שלו. כל אלה דמו לרגע לזיכרונות שפייר הצליח להעלות, מרגע מסוים., ממקום מסוים, מכמה מילים ששמע. ואותם לא יצליח להרכיב מחדש כמו שעלה בידו להרכיב את הפאזלים שלו".

בקריאה נדיבה ניתן לקרוא בנובלה כנובלה אווירתית יותר מאשר עלילתית. תיאור של הלך נפש מהורהר. המלנכוליה המתוקה של הזיכרון, השכחה, האובדן, המציאה, הנעורים, הזיקנה. הסנטימנטליות המוּבנית במשפטים כגון אלה, לקראת סוף הנובלה: "מה עלה בגורלם של הרקדנית ושל פייר, ושל כל אלה שדרכי הצטלבה בדרכם בתקופה ההיא. זו שאלה שאני ממשיך לשאול את עצמי כמעט חמישים שנה ושנותרה עד כה ללא מענה. ופתאום, ב-8 בינואר 2023, התחוור לי שאין לכך כל חשיבות. לא הרקדנית ולא פייר שייכים לעבר, אלא הם שייכים להווה נצחי".   

בקריאה נדיבה פחות, הרי שזה קיטש מעודן. אבל, אולי, בעיקר, כמותית, לסיפור – זה פשוט לא מספיק.   

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בכתיבה של סיפורת יש יסוד פתייני. הסופר רוצה שנרצה להמשיך לקרוא, לגלות מה קורה הלאה (או מה קרה קודם שהביא להווה של הרומן). המותחן הספרותי מעצים את היסוד הזה שקיים או רצוי שיתקיים בכל סיפורת. מה יקרה לחוקר? מה הוא יגלה? 

הרומן של דרור יהב מתחיל כמותחן מעניין שפורש שתי תעלומות, לא רק אחת, שביניהן מפרידות עשרים שנה. בפרקים הממוספרים בסְפרוֹת ושמתרחשים ב-1995 מסופר על אמיר, לוכד עריקים במשטרה צבאית, שבפעולת לכידת עריקים באור יהודה הסתבך עם אנשים מהפשע המאורגן שסבורים שהוא שם את ידו על דבר-ערך שלהם (אמיר עצמו לא יודע במה בדיוק מדובר). ואילו בפרקים הממוספרים באותיות עבריות ומסופרים לסירוגין, מסופר על מאיר, אברך חוזר בתשובה ואב לשישה הגר בבני ברק. השנה היא "תשע"ה" (כלומר, 2015). והנה גם מאיר נקרא לחקור תעלומה. בבית כנסת בצפון תל אביב, בשכונת ילדותו, מאן דהוא השחית ספר תורה שתרם איש עסקים שתורם רבות לקהילות חרדיות. סביב פעילות הקהילה החרדית בשכונה החילונית מתחוללים עימותים רבים (חילונים שמעוניינים לשמור על צביונה החילוני של השכונה מתעמתים עם אנשי בית הכנסת והקהילה שנוצרה סביבו). האם ההשחתה קשורה לכך? רבו של מאיר מבקש ממנו לצאת ולחקור את הפרשה תמורת תשלום נדיב ומאיר, החי בדחקות גדולה, נעתר להצעה.

יש צד חובבני לא רק בגיבור השני (חובבני בתור חוקר, כוונתי) אלא גם ביד שכתבה אותו. חובבנות בכתיבת מותחנים המתבטאת, למשל, באי נימוק מספק של התנהגות שני הגיבורים. מדוע, למשל, מסתיר הגיבור הראשון פריט חשוב שמצא בזמן ניסיון לכידת העריק? מדוע, למשל, מסתיר הגיבור השני מאשתו, שממורמרת על תנאי חייהם הדלים, שקיבל הצעת עבודה נדיבה? כלומר, מוענק נימוק בשני המקרים, אבל הוא לא משכנע והתחושה היא שההכרעה בשני המקרים האלה נולדה פשוט על מנת לספק באופן מעט שרירותי עלילה מותחת או מותחת יותר. עוד גילויים של אי מיומנות מותחנית ניתן למצוא כאן: שיטת חקירה חשאית שלא ברור מדוע היא נצרכת למעט זה שהיא מאפשרת את התחוללותם של אירועים מסמרי שיער; מידע חשוב שמתגלה בגלל האזנה "מקרית" לדברי אנשים; רגע הגילוי של הפושע נעשה מעט מאוחר מדי, ממש אחרי שכבר גילינו בעצמנו מי הוא. אבל למרות כל זה, נמשכתי לקריאה, פּוּתֵיתי ואֶפַּת. רציתי לדעת מה יעלה בגורל שתי החקירות ושני הגיבורים. בנוסף, הסופר יוצר סימטריה מעניינת בין שני הגיבורים, איזון מעניין בתנודה בין שתי פרשיות הפשיעה, וגם הנושא החברתי שהוא עוסק בו בהוגנות ולא במגמתיות רלוונטי: חיכוכים בין האוכלוסייה החרדית לאוכלוסייה החילונית על רקע שינויים דמוגרפיים שעוברת הישראליות.

אלא שאז, בערך באמצע הספר הלא קצר, החלה מחשבה מסוימת להעיב על הקריאה. לאט לאט מסתבר שאמיר, החייל המ"צ, מתחיל בתהליך של חזרה בתשובה. רגע, רגע, רגע, אמרתי לעצמי בחשדנות. האם הפיתוי שמפעיל עלי הרומן חורג מתחום הפיתוי של ספרות מתח אל מחוזות הפיתוי המטפיזי? הרי גם מיסיונרים מפעילים פיתוי, לא רק כותבי מותחנים. האם בחר הסופר כאן בעלילת מתח, שאהיה להוט לדעת כיצד הסתיימה, על מנת להוליך אותי גם במשעול נוסף, משעול ההתחקות אחר החלטתו של צעיר חילוני לחזור בתשובה? החשדנות הזו, שמגיעה בצדק למופעים מסוימים של דוברים וכותבים דתיים, ערערה מעט את חוויית הקריאה.

אבל בהמשך הקריאה נחלשה החשדנות והספר הפך בעיניי ליצירה מהנה למדי, הגונה ושאפשר ללמוד ממנה לא מעט על החברה הישראלית העכשווית. ראשית, יש כאן תיאור בעל ערך לא מבוטל של חזרה בתשובה. כחילוני, אפילו חילוני אדוק (מבחינה אמונית), אני חושב שחזרה בתשובה היא תופעה חברתית משמעותית שכדאי לנסות להבין אותה. וכאן יש עדות מעניינת על שורשיה הפסיכולוגיים והמטפיסיים. ראשית, מעניין שהיא מתחילה בעקבות תאונה פיזית. דבר מה בהתוודעות לשבריריות האנושית, מסתבר, מעודד אותה. שנית, הספר מצביע על כך שביסוד החזרה בתשובה עומדת לפעמים איזו פגיעה נרקיסיסטית מטפיסית: סירוב לקבל שבני האדם הם "סתם" מין בעל חיים מעט מתוחכם. ולפיכך הרבה פעמים אנשים רציניים וערכיים נמשכים אל החזרה בתשובה. אין מה לזלזל במניע הזה. גם תיאור היחסים המתוחים בין מאיר למשפחתו החילונית (מתוחים בגלל ההחלטה לחזור בתשובה) מוצג באופן מעניין.

ולבסוף, וגם זו התפתחות מעניינת מאד בעלת השלכה ציבורית, יש כאן חזרה מסוימת של הגיבור השני, מאיר, מהחזרה בתשובה. כלומר, יש התפתחות מעניינת שנוגעת, למשל, להכרה של מאיר ובת זוגו בצורך להתפרנס, הכרה המתבטאת גם, למשל, בהחלטה של הגיבור בסוף הספר לשלוח את בנו לישיבה תיכונית ולא לחרדית. בהקשר הזה מעניין שההתרה של סיפור הפשע בהחלט ביקורתית לגבי תופעות מסוימות בעולם החרדי. מעין ההפתעה הנעימה שחשתי כששמעתי את השיר שהוציא אביתר בנאי לפני שנים אחדות ובו הוא מודה את למוזיקאים הישראלים החילונים שגדל על ברכיהם – גם מהישראליות החילונית יש בהחלט מה ללמוד! – חשתי גם בסיום הספר הזה.

פורסם לראשונה, בשינויים קטנים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הפתעה מלבבת הפתיעה הוצאת "בלימה" כשהוציאה את הספר הזה מ-1905 של לב שסטוב בתרגום ראשון ומוצלח לעברית (אלי למדן תרגם מרוסית ודינה מרקון ערכה את התרגום). שסטוב (1866-1938) היה פילוסוף יהודי-רוסי (יהודה-לייב שוורצמן במקור), אקזיסטנציאליסטי במהותו, בעל שם בתרבות הרוסית אך גם מעבר לה, שחי בעשרות שנותיו האחרונות בצרפת. אך ההפתעה מלבבת במיוחד לכל אוהב של הספרות העברית המודרנית – הפתעה שהסתייעה בידי החוקרת, לי ברטוב, שהקדימה לספר הקדמה וכתבה גם על שסטוב ספר מעניין שראה אור לפני שלוש שנים, ב"מוסד ביאליק", "מקדשו של האדם המיואש" – משום ששסטוב היה נוכחות פעילה אצל הדור הגדול של כותבי העברית, הדור האקזיסטנציאליסטי, בראשית המאה ה-20. ברנר היה מצוי בכתביו וגנסין תרגם ממנו ל"המעורר" של ברנר. אלה אקזיסטנציאליסטים חילונים. ואילו הלל צייטלין – בכתביו נתקלתי לראשונה בשסטוב – אקזיסטנציאליסט דתי, היה מצוי אתו בקשרי הגות ואף בקשרים אישיים. ברטוב בספרה מספרת ששסטוב אף ביקר בארץ בשנות ה-30 להרצאה שגרשום שלום הנחה! שסטוב התחיל את דרכו כמבקר ספרות ולטעמי חלק גדול מהייחוד שלו, כפי שנשקף מהדיון בכתביו אצל הסופרים העבריים המוזכרים וכפי שעולה גם מקריאת הספר דנן, הוא שהוא לקח את הספרות הרוסית הגדולה של המאה ה-19, מפושקין ועד צ'כוב, ובעיקר את טולסטוי ודוסטוייבסקי, ודן בה כעמדה פילוסופית. כי אכן, המייחד של הספרות הגדולה הזו היא שסוגיית "כיצד לחיות?" הפילוסופית מרכזית אצלה.

מה שהופך את תרגום היצירה הזו מ-1905 למסקרן במיוחד היא השימוש בכותרתה בביטוי "תלישות". האם כל מושג "התלוש", המושג שבו נהגו לתאר את בן הדור בספרות העברית, נלקח מהכותרת הזו בעצם? בדרך כלל נהוג לייחס את הביטוי לסיפור של י.ד. ברקוביץ' בשם זה (הפופולריות שלו קשורה גם בשימוש שעשה במושג, מאוחר יותר, חוקר הספרות פרופ' שמעון הלקין). אך הסיפור של ברקוביץ' – שוודאי הכיר לפחות את שם ספרו של שסטוב – הוא מ-1914! כלומר מאוחר לקובץ הזה. ברטוב, , אם אינני טועה, מזכירה את האפשרות הזו שכאן מקור הביטוי בספרה המוזכר, אך לא חוזרת עליה כאן.

שסטוב כותב אפוריזמים, או מקטעים קצרים ומשויפים, מתוך התנגדות לתפיסה ש"שיטה" פילוסופית היא דבר רצוי או אף אפשרי. בכך הוא דומה לניטשה, שממנו הוא מאד מושפע. גם האפוריזמים הניטשיאנים מתאימים לתפיסה ה"פרספקטיבית" של ניטשה המאוחר, על יחסיות האמת (אם כי זה לא העיקר, לא המעניין ואף לא – במלוא האירוניה – הנכון, אעז לומר, בחידושיו). הדמיון הזה לניטשה העיב על קריאת השליש הראשון, פחות או יותר, של הקובץ. שסטוב נראה לי בו אפיגון ניטשיאני. אמנם רהוט ומשכיל ושנון מאד, אבל יש בו חזרה על ההתקפות של ניטשה על הרעיעות של אדני המוסר המקובל וה"שיטתיות" הפילוסופית, כמו גם ההתקפה על היכולת של המחקר המדעי לגעת באמת והערעור על סמכותה של התבונה. אני מודה שגם אצל ניטשה אני פחות מבין את ו/או מסכים עם ההתקפה על המטפיסיקאים או על היומרה לאמת. ובכלל, מי היום מאמין ב"שיטה" פילוסופית? ולאיזו אווילות יכולה המרידה בתבונה להגיע כולנו רואים יום יום בארה"ב. אני רחוק גם מהחיבה המשתמעת לשיגעון שיש בהגות הזו (לא סתם ז'יל דלז, שדיבר באהדה על המצב הסכיזופרני כמטפורה אהודה, הושפע משסטוב).

עם זאת, אני בהחלט מבין את ומסכים עם ההתקפה על הפוזיטיביזם, העמדה הרואה בהשקפת העולם המדעית עמדה מספקת לכל מה שצריך בחיים האלה. בני האדם הם חיות קצרות ימים וארוכות פחדים (אם לגנוב מניטשה), חיים ואז מתים, וזהו! זה כל מה שצריך לדעת ואפשר כעת לחיות בשמחה ובששון! שסטוב מדבר בשם הייאוש מהשקפת העולם המדעית ("והלוא החוקיות הקבועה נמאסה עלינו כהוגן – הודו בכך גם אתם, אנשי המדע!") – זה, בין היתר, ניתן להניח, מה שמשך אליו את ברנר וגנסין – כמובן, בד בבד עם הריחוק שלו מנחמות הדת וראייתן כנחמות כוזבות.

ואכן, ככל שהמשכתי בספר הזה, הכתוב היטב, חשוב שוב לומר, העמדה הזו של שסטוב קיבלה יותר ויותר כוח בעיניי. זהו מרד בדת ובנאורות כאחת. ההבטחות של שתיהן כוזבות. והשימוש של שסטוב בספרות הרוסית הוא אכן חלק ניכר מקסמו (ומקסמה). זו ספרות שלקחה ברצינות את המצב האנושי המודרני. וחלק מהרצינות שלה (ושלו) היא ההתייחסות שלה (ושלו) לכך שעולם בלא אלוהים הוא עולם לא מלבב, בלשון המעטה ("מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים", בלשון ברנר האתיאיסט).

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית שאירעה במהלכה קיבלה ההגות האירופאית כיוונים חדשים, פוליטיים יותר. לנושאי מצוקת היחיד בעולם נטול ודאויות מטפיזיות היא חזרה לרגע קצר בצרפת של סארטר וקאמי. היום, למי שחסר את נחמות הדת או התבונה, נותרו האילחושים השונים שמציעה התרבות המודרנית (נטפליקס, ציפרלקס וכו'). הספר הזה הוא תזכורת למחשבה האירופאית המתלבטת, המתייסרת, הרלוונטית, של לפני מאה שנה, שתרמה, כאמור, רבות להפיכת הספרות העברית של אותה תקופה לכזו שלא נס ליחה.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

פני שבועות אחדים כתבתי כאן בהתפעלות על הסיפורים הקצרים של המינגוויי, בספרו "גברים בלי נשים". סיפור קצר המינגוויי-י אופייני הוא, כידוע, כזה שבו נתבע הקורא למלאכת פענוח והשלמה של הסב-טקסט. גדול כותבי הסיפור הקצר בדור שקדם להמינגוויי, צ'כוב, לא נזקק למשחק כזה בתודעת הקורא. הנה סיפור קצרצר, בן תשעה עמודים (ועוד מרווחים) בלבד, "הכרטיס הזוכה". ומה יש בו? כל כך מעט, לכאורה! זוג רגיל, אנשים "מהשורה", מציין צ'כוב ומפרט את גובה הכנסתם הצנועה ממנה, הוא מציין, הם שבעי רצון למדי, יושבים לאחר ארוחת הערב וקוראים עיתון. האישה פונה לבעלה שיבדוק את תוצאות ההגרלות. מדובר בזוג מפוכח, מציין צ'כוב, הם לא באמת האמינו שהגרלות יושיעו אותם, וגם אין בעצם כל כך ממה להושיע, אבל כעת, "אך ורק מחוסר מעש ובשל העובדה שהעיתון היה פרוס ממילא מול עיניו" של הבעל, הוא בודק את התוצאות. והנה, אחד מפרטי הפרס הזוכה זהה לכרטיס ההגרלה שקנו! כעת נותר לבדוק את הנתון השני ואולי, אולי, אולי, הפרס שלהם! בני הזוג, מציין צ'כוב, רואים עין בעין את המשחק הקטן שיצרו להם לאחר הארוחה: לא לבדוק מייד את כל הפרטים, להמתין ולהזות מעט; "כה מתוקה ומרטיטה ההמתנה הדרוכה לאפשרות של אושר!".

75,000 רובל אולי יהיו שלהם תיכף! המשחק המשותף מקרב ביניהם והם מחליטים להזות בצוותא. מה יקנו בכסף? "ראשית כל, כמובן, איזה נדל"ן, איזו אחוזה". אבל עשרת אלפים "לבזבוזים: ריהוט חדש…טיול, פריעת חובות וכדומה". ואת מה שנשאר – כי עוד יישאר! – בריבית בבנק! כל אחד מבני הזוג מתפנה כעת להזות בדממה. להזות בפירוט, בהתמכרות, בחושניות. כן, נסיעות לחו"ל! אבל אז מהרהר הבעל: "ומה אם אשתו באמת תיסע לחוץ לארץ? נעים לטייל לבד ובחברתן של נשים קלות דעת, נטולות דאגות, החיות את הרגע, ולא בחברת אלה שכל הדרך מדברות רק על הילדים, נאנחות, נלחצות ומקמצות כל קופייקה. איוואן דמיטריץ' דמיין את אשתו בקרון, מוקפת אינסוף צרורות, סלים וחבילות; היא נאנחת בלי סיבה ומתלוננת שהדרך גורמת לה לכאב ראש, ושההוצאות היו גדולות. בתחנות הוא נאלץ לרוץ ולחפש רותחין, כריכים, מים…היא לא אוכלת ארוחת צהרים כי זה יקר…'היא ודאי הייתה סופרת לי כל גרוש', חשב" הבעל ונזכר שהכרטיס נקנה על ידי אשתו, שתראה בכך עובדה מכרעת באשר לאופן חלוקת הכסף. "לראשונה בחייו" הבחין הבעל "בכך שאשתו הזדקנה ויופייה דעך, ריח המטבח דבק בה, ואילו הוא עודנו צעיר, בריא, רענן". גם האישה נעגמת פתאום, "לה היו חלומות ורודים משלה, תוכניות משלה ושיקולים משל עצמה; היא הבינה היטב מה רצונו של בעלה. היא ידעה מי יהיה הראשון לשלוח יד בכספי זכייתה!".

הגאונות כאן היא גאונות שבפשטות. היא מורכבת מהאירוניה העמוקה בְסיפור על זוג שרב בגלל עושר מופלג המצוי בדמיון בלבד! הפסוק היפיפה ממשלי: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם – משור טבוח ושנאה בו" כבר לימד אותנו שעושר יכול לגרום לפירוד ולמריבה (סלט קל בתיבול אהבה עדיף על סטייק במרינדת שנאה). בא צ'כוב וממחיש שאף ציפייה לאושר, וציפייה מופרכת למדי, יכולה לעשות זאת!

הסיפור הקצרצר הזה נמצא יחד עם עוד שני סיפורים רוסיים יפים בקובץ צנום ומוצלח שהוציאה "תשע נשמות". שלושה יוצרים רוסיים, בני שלושה דורות שונים, טולסטוי (יליד 1828), צ'כוב (יליד 1860) ופושקין (יליד 1799), בשלושה סיפורים על תאוות בצע וחמדנות ותוצאותיה (משום מה הכותרת שנתנה ההוצאה לקובץ היא "קמצנים, חמדנים, עסקנים" – לא הבנתי מי בסיפורים העסקן? לא זיהיתי בהם לא עסקנסקי, לא עסקסנסון ולא עסקנוביץ', אם להשתמש בלשונו הסאטירית של עגנון). כל הסיפורים תורגמו בעבר והופיעו בקבצים שונים, אבל הצירוף שלהם יחדיו מוצלח. בצד סיפורו של צ'כוב מ-1887, שהוא בעיניי הטוב בקובץ, תורגם כאן מחדש הסיפור "לכמה אדמה אדם זקוק", סיפור של טולסטוי מ-1886. זהו סיפור מסיפוריו בעלי מוסר ההשכל של טולסטוי המאוחר, אך ההקפדה על הפרטים, החומרה האמיתית של אילוף הלקח ואולי מעל הכל המוחשיות המיוחדת במינה שמעניק הסיפור לתאוות הבצע, יוצרים רושם על הקורא. הסיפור של פושקין מלא חיים, אורבני והפוך בכך לסיפור האגררי של טולסטוי. הוא מספר על חבורת צעירים קלפנים אצילים אך לאו דווקא אמידים, ששומעים על קיומו של טריק או שמא קסם הימורים עתיק ומוכנים לעשות הכל על מנת לשים את ידיהם על הסוד השמור. בהשפעת, אני משער, א.ת.א. הופמן, הסופר הגרמני מהזרם הרומנטי, יש בסיפור פלירטוט עם עולם הפנטזיה והנסתר. האם באמת יש צירוף פלאי כזה של מספרים שתמיד זוכה בקלפים? האם מתים יכולים לספר לנו על מספרים אלה? אבל, נדמה לי, שדווקא קריאה ריאליסטית של כל פרטי הסיפור היא זו שתעניק לנו את מלוא העוקץ שלו ושפושקין השאיר לנו שתי אפשרויות קריאה כאן. הנה, מסתבר, אם צדקתי, שהמינגוויי לא המציא את הסב טקסט בסיפור הקצר, ככלות הכל.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

מתי פרידמן, שמתמחה בכתיבה דוקומנטרית (הוא כתב בין היתר על לאונרד כהן במלחמת יוה"כ ועל מוצב ישראלי בלבנון; על הז'אנר – בהמשך), כתב ספר יפה מאד על צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה. פרידמן, ישראלי יליד קנדה, כותב באנגלית ואמיר צוקרמן תרגם יפה את הסיפור, שעל אף שנדמה שכל ישראלי מכיר מובא כאן באופן שובה לב, רגיש, נבון וגם מחדש. לו הייתי תופס את ביקורת הספרות כצרכנית מעיקרו אולי אף הייתי צווח: מתנה מושלמת לחגי החירות והעצמאות.

הכתיבה של פרידמן נוטלת מאפיין בולט מהניאו-ז'ורנליזם בכך שהיא מכניסה את הכותב אל תוך הטקסט. כלומר פרידמן מזכיר את עצמו ואת לבטיו בכתיבה (את עלייתו ארצה, למשל). אבל הדבר נעשה בטוב טעם ותורם לתחושת הדחיפות שבהתחקות אחר הסיפור ההיסטורי שלא ייאמן על כמה עשרות צעירים בני "היישוב" שאומנו על ידי הבריטים לצנוח מעבר לקווי האויב הגרמני, על מנת לסייע לבריטים בחילוץ טייסים בריטים שנטשו את מטוסיהם מעבר לקווים; אך בו זמנית נשלחו על ידי "היישוב" לנסות להציל יהודים ולהילחם בנאצים. מדובר בצעירים שזה עתה, שנים אחדות קודם לכן, נחלצו בעור שיניהם מאירופה וכעת התנדבו לחזור ללוע הארי. לעשות מה? פרידמן ממחיש עד כמה מופרכת הייתה המשימה שלהם ועד כמה דלות – כצפוי – היו התוצאות. ובכל זאת, טענתו המעניינת היא שמפעלם כלל לא היה לשווא.

והבנת טענתו האחרונה הזו קשורה בסוגיית הז'אנר. מה בעצם אנחנו קוראים כאן? מחקר היסטורי? ספרות? עיתונות ניאו-ז'ורנליסטית? הסוגייה הזו היא מצד אחד סוגייה שצריכה לעניין כל קורא ומאידך גיסא היא דקדוק עניות של אסתטיקנים ספרותיים (אך לאותם happy few הוא ניואנס מעניין ביותר). הצד שצריך לעניין כל קורא הוא סוגיית אמיתות המידע המובא בטקסט. זאת משום שאנחנו רגילים לתפוס את ההבדל בין "ספרות" ל"היסטוריה" כנובע מסוגיית האמיתוּת: האם הדברים קרו באמת או שנבדו? ובמיוחד בימים שבהם תיאורטיקנים מתחכמים ופרקטיקנים בְעָרים כאחד מנסים לטשטש את ההבדל בין נרטיב למציאות חשוב שבעתיים לעמוד עליו. במובן זה, "לחפש בן אדם" של פרידמן הוא בפירוש היסטוריה. הוא טוען לאמיתות הסיפור שלו, מציין מקורות, משתף כאשר הוא לא יודע דבר מה וכולי. פרידמן משכנע שעשה עבודת תחקיר יסודית ואם מישהו יתווכח איתו בהבאת מקור שמנוגד למה שנאמר הרי שפרידמן לא ירצה לחמוק בטענה ש"כתבתי ספרות".

אבל אחרי שניקינו את שאלת האמת (קרה/לא קרה?) עדיין נותרה הסוגייה הז'אנרית פתוחה: לפנינו מחקר היסטורי או יצירת ספרות? כי הסוגייה הזו לא נחרצת רק על סמך האמיתוּת. זו סוגייה מרתקת, אם כי, כאמור, מעניינת קבוצה מצומצמת יותר של קוראים, והיא עלתה לאחרונה גם ביחס לספר החדש והיפה של אסף ענברי, "נתן ועמוס", שגם הוא מבוסס על עובדות היסטוריות הנוגעות לנתן אלתרמן ועמוס עוז. הסוגייה מרתקת כי היא נוגעת בשורש מה שמגדיר ספרות כספרות. בלי להאריך יותר מדי, אומר שאני נוטה, בעקבות מה שאני מבין שהינה התפיסה של חוקר הספרות פרופ' בנימין הרשב, להבחין בין ספרות ללא-ספרות לא על סמך "הפונקציה הפואטית" (המונח של הבלשן רומן יאקובסון לשפה הספרותית המסבה תשומת לב לעצמה ולאו דווקא ל"מסר"), אלא על סמך מה שהוא מכנה "שדה רפרור פנימי". הכוונה היא שהיצירה – בצד עולם חיצוני שהיא מספרת עליו (כאן, למשל, הסיפור על המלחמה והצנחנים) – פונה גם לתוך עצמה, ניתן לומר, קרי יוצרת עולם פנימי חד פעמי, שלו עקרונות מארגנים ומאפיינים ייחודיים משלו, שיכולים להתבטא באנלוגיות פנימיות, שפה ייחודית, מבנה מוקפד ועוד.

וכאן המקרה של "לחפש בן אדם" הופך למעניין ואירוני במיוחד. כי על אף שאני נוטה להגדיר את הספר הזה כיותר "היסטוריה" מאשר "ספרות" (בניגוד ל"נתן ועמוס") – וזאת משום, בין היתר, הנוכחות המובלטת של המקורות ההיסטוריים – הרי שפרידמן אכן מצא עיקרון מארגן לסיפורו. והעיקרון המארגן הזה – וכאן האירוניה – הוא הספרות עצמה! הטענה המעניינת של פרידמן שחלק גדול מהצנחנים היו אנשי ספרות מובהקים (כמובן, ידועה בעיקר חנה סנש המשוררת בת המחזאי, אבל בהחלט לא רק היא); מלוּוה בטענה שהציונות עצמה היא תנועה ספרותית (הוא משווה בין חנה סנש להרצל איש הספר, שניהם בני אותה עיר וסקטור יהודי); ובהדגשה שהגיבורים פועלים בתבנית ספרותית של "מסע הגיבור" (למשל, אנצו סרני כמנטור של חנה סנש, כמו מרלין הקוסם). ולבסוף, גולת הכותרת של הספרותיות עצמה כעיקרון מארגן של הטקסט, היא הטענה המשכנעת, המבריקה והמרגשת של פרידמן, שתכלית פעולת הצניחה הנואשת הייתה להפוך את הצנחנים לסיפור: "מה בדיוק חשבו הצנחנים שהם עתידים לעשות? התשובה הפשוטה של חנה נכתבת על פיסת הנייר. היא עתידה להצית להבה שהיא עצמה תישרף בה. […] הצנחנים אינם לוחמי קומנדו. הם מספרי סיפורים. הם נשלחו כדי לכתוב, במו חייהם, סיפור ציוני על המלחמה – סיפור שיוביל אחרים לא לייאוש כי אם לפעולה".