מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

במסה עוינת על ז'אנר הרומן הבלשי, שפרסם ב-1944 מבקר הספרות האמריקאי האגדי, אדמונד וילסון, הוא כתב על "הנץ ממלטה" – שנחשב כבר לקלאסיקה בז'אנר מאז ראה אור ב-1930, כפי שוילסון עצמו מציין – כך: "למר האמט יש את היתרון של ניסיון ממשי כבלש בסוכנות פינקרטון, והוא מזריק לתוך הנוסחה הישנה של שרלוק הולמס ברוטאליות קרה של עולם תחתון, שנתנה לקוראים סיבה חדשה לרטט-התרגשות באותם ימים שהיה זה אופנתי להתעניין בגנגסטרים", אבל, ככלל, "הנץ ממלטה" אינו מעניין הרבה יותר מאותן רצועות קומיקס עיתונאיות בהן "אתה עוקב יום אחר יום אחרי העליות והירידות של גיבור בעל לסת מרשימה ובחורה הרפתקנית קשוחה אבל יפה". ואכן, אחד הדברים המשעשעים הראשונים שנתקל בהם הקורא של "הנץ ממלטה", ובייחוד זה שראה את הקלאסיקה הקולנועית של ג'ון יוסטון שנעשתה בעקבותיו בכיכובו של האמפרי בוגארט נמוך הקומה, הוא תיאורו של סם ספייד, הבלש, בפתח הרומן: "לסמיואל ספייד הייתה לסת ארוכה וגרמית עם סנטר בולט בצורתV מתחת ל-V הגמיש יותר של הפה. נחיריו התעקלו לאחור והתוו V נוסף, קטן יותר […] מוטיב ה-V חזר בגבות העבותות […] הוא נראה, ובאופן מלבב למדי, כמו שטן בלונדי […] גובהו היה מטר שמונים בערך". יש בתיאור פרודיה לא מכוונת על הספרות הריאליסטית הקנונית (ה-V הזה שחוזר לו, כאילו אזלו האותיות בשפה האנגלית לתיאור פני אדם) והלסת של השטן הבלונדי המלבב אכן מרשימה, כמו שאפיין וילסון את גברברי הז'אנר. בנוסף, האמפרי בוגארט אכן נזקק לכל מרבצי הכריזמה המרירה העשירים שלו על מנת להגביה לקומתו של ספייד המקורי.
אבל בניגוד לוילסון, נהניתי מהקריאה במקור הספרותי, שמובא כעת בתרגום עברי חדש, אם כי אני מנסה עדיין להבין ממה בדיוק נהניתי. למשרדו של ספייד בסן פרנסיסקו, אותו מאכלסת מלבדו ומלבד שותפו הבלש, מזכירתם הנערית המסורה, שמערכת היחסים האפלטונית למדי בינה לבין ספייד מסקרנת מאד, אם כי לא בטוח שהאמט עצמו חושב כך, נכנסת יום אחד יפיפייה מסנוורת ומבקשת את עזרתו. היא מבקשת ממנו לעקוב אחר אדם מסוים שלטענתה ברח עם אחותה. שותפו של ספייד לוקח על עצמו את משימת המעקב ונרצח, כמו שגם הנעקב עצמו נרצח, בידי אלמונים. כל זה מיד בפתח הספר. מכאן העניינים, כמו שאומרים, מתגלגלים במהירות. המשטרה חושדת כעת בספייד בגין רצח שותפו (הוא היה, מסתבר, המאהב של אשתו) והלקוחה היפיפייה טורדת את מנוחתו מכמה כיוונים. בשורת שיחות בין ספייד לעלמה היפיפייה, אליה הוא נמשך אך בה הוא כל הזמן חושד ואליה מתייחס בקשיחות – שיחות שזכורות לי כשיאי הסרט של יוסטון (ומלחמת המינים החריפה שהן מבטאות היא אחד המאפיינים של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי של התקופה), אך בספר הן מקבלות מקום משני יחסית – מסתבר שהאמת אחרת ממה שסיפרה בפתיחה העלמה השרויה במצוקה. הלקוחה היפיפייה השתתפה ביחד עם כנופיה של פושעים בגניבתו של חפץ אמנותי שערכו לא יסולא מפז וכעת התפצלו בני הכנופיה והחלו מתנקשים אלה בחיי אלה, כמו עכבישים כלואים בקופסה. אך האם זו כל האמת? והאם חלקה של הלקוחה שלו תואר בידיה נאמנה? זה סיפור קצבי ומותח, וספייד, קשוח ויודע דרכו, חסון ונעזר בכוחו הפיזי לא פחות מאשר בכוח שכלו, מעורר קנאה בגברים וכמיהה בנשים, כמו שדוגמנית מעוררת רגשות אלה באופן כיאסטי. אם כי, יש לציין, הוא פחות מריר מבוגארט ולכן פחות נוגע ללב מספייד של הסרט.
באותה מסה עוינת (וידועה לשמצה בחוגים מסוימים) ב"ניו יורקר" כתב וילסון, שלמרות הפופולריות הרבה של הז'אנר הבלשי בארה"ב, ולמרות מעריצים ידועי שם כוודרו וילסון וויליאם באטלר ייטס, הוא לא מוצא בו טעם רב. ואז הוסיף וילסון הערה מעניינת: האטיקט של ביקורת הספרות, שאוסר על "ספוילרים" בביקורות על ספרי בלש, מביא לכך שהז'אנר יוצא נשכר באופן לא הוגן, כי חשיפת הפתרונות הקלושים הייתה חושפת פעמים רבות את ערוות הסיפורים עצמם. מהערתו של וילסון משתמע שבביקורתו על ספרים "רגילים" האטיקט של הביקורת, "הקוד" הוא קורא לזה, אינו אוסר על המבקר "לגלות" את העלילה, כי זו ממילא אינה ניצבת במרכז עניינם של הקוראים. שבעים שנה אחרי וילסון האטיקט העכשווי של הביקורת אוסר גם אוסר על "ספוילרים" גם בספרות רגילה, כפי שהעידה מיני-סערה שהתחוללה לפני כמה שנים כאשר קוראים זועמים מחו כנגד מנהגו של פרופסור מנחם פרי "לגלות את הסוף" בהערותיו על גב כריכת הספרים שהוא מוציא. לטעמי, יש בכך עדות מעניינת לשינויים בתפיסה הרווחת ספרות מהי, לשינוי במה שאנשים מחפשים בספרים כיום. ויש בכך גם עדות לניצחונו של הז'אנר הפופולרי של הבלש: תכונותיו האופייניות והנורמות הביקורתיות שהיו מוגבלות לדיון בו – המשקל הרב של הרכיב העלילתי ורכיב המתח; האיסור על "ספוילרים" – היגרו ממחוזותיו אל תחומי הספרות בכללותה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מגיבורי המשנה המפתיעים של "בית מאיה" הנו שגריר פינלנד בליסבון. השגריר של המדינה האקזוטית, בצפון מזרח אירופה, צץ באירועים שונים של "החברה הגבוהה" הליסבונית, מפגשים שהרומן הזה משופע בהם, ומלהג בהם בפורטוגזית משובשת. השגריר הפיני אהוד באופן מפתיע בדרום מערב היבשת: "העיתון דיווח על נסיעת השגריר הפיני ואחר כך על חזרתו. לדיווחים נלוו דברי ידידות שנבחרו בקפידה רבה, איך אפשר אחרת? שהרי חיבה כנה קושרת בין פורטוגל לפינלנד". יצירתה של הדמות הנלעגת והמשעשעת הזו היא אחד האמצעים המתוחכמים שבהם דה קֶיְירוֹש דן באחת התמות המרכזיות שלו: הפרובינציאליות הפורטוגזית. פורטוגל, מעצמה לשעבר, מי שהקולוניות שלה השתרעו בעבר על פני דרום אמריקה, הודו ואפריקה, היא בשליש האחרון של המאה ה-19, השנים בהן מתרחש הרומן, אומה סלבריטאית לשעבר, שלא מבינה עדיין עד כמה היא מחוץ למשחק, מחוץ לעניינים. פורטוגל היא פינלנד שעוד לא קלטה שהיא פינלנד. במשתה נוסף של החברה הגבוהה משוחח גיבור הרומן, קרלוּש דה מאיה, עם אורח קרתני שרוטן על מעשיותם הצחיחה של האנגלים ושואל את קרלוש המשכיל כך: "אולי תואיל בטובך לומר לי עוד משהו, היש שם באנגליה ספרות מענגת כמו זו שמקובלת אצלנו, סופרים המחברים פיליטונים ומשוררים רמי מעלה?". קרלוש משיב באירוניה שאין שום דבר דומה לזה אצל האנגלים ועל כך מהנהן האורח הקרתני "זה בדיוק מה שחשבתי, הם הרי כולם אנשי עסקים". קרלוש המזועזע-משועשע ממהר לברר מיהו זה ואיזה הוא התמוי שהשתרבב כך למסיבה של רמי מעלה, ומסתבר לו שהלה הוא פקיד בכיר מאד במשרד החינוך והתרבות הפורטוגזי. באותה סעודה, מביע פוליטיקאי פורטוגלי בכיר אחר את דעתו על כך שאנגליה אף מקנאה בפורטוגל, "זו היא הקנאה שרוחשות לנו כל המדינות, בגלל חשיבות מושבותינו והשפעתנו הרבה על אפריקה". אמנם, מודה הרוזן הפוליטיקאי, "אין לנו לא המיליונים של האנגלים ולא הצי שלהם, אבל זכינו לרוב תהילה. הנסיך הנריק היה יורד ים משכמו ומעלה, וכיבוש הורמוז היה מבצע למופת […] ואני היודע דבר או שניים על השיטה הקולוניאליסטית, יכול לקבוע בפסקנות שאין כיום מושבות ליברליות יותר, מאמינות יותר בקדמה ובעלות פוטנציאל רב יותר לעושר מהמושבות שלנו!".
אבל הסאטירה ביחס לשיגעון הגדלות הפורטוגזי היא רק אחת התמות ב"בית מאיה". יצירת המופת הפורטוגלית הזו מהמאה ה-19 (התפרסמה ב-1888), "הרומן הגדול ביותר של פורטוגל מאת גדול סופריה" מצוטט סארמאגו על גב הכריכה ועם הקריאה ברומן מסתבר שאין זו סתם התלהמות והתלהבות ריקה, שמגיעה אלינו בתיווכו הברוך של רמי סערי, מתמקדת באותו קרלוש דה מאיה, בן אצולה פורטוגלי, צעיר יפה תואר, עשיר כקורח, אבל מי שפוליטית, במידה והוא עסוק בפוליטיקה, נוטה לליברליזם. כמו ברומנים רוסיים בני המאה ה-19, אולי הבולט שביניהם הוא "אובלומוב" של גונצ'ארוב, מתאר דה קיירוש את ניסיונותיו האימפוטנטיים למדי של קרלוש להפוך עצמו למועיל מבחינה חברתית. הוא, למשל, לומד רפואה ומנסה לפתוח מרפאה לאנשים שידם אינה משגת. אבל הגיבור אינו מתייסר כל כך, כבאותם רומנים רוסיים מוזכרים, על אוזלת ידו וגם הסופר אינו מתמקד בזה. חיי העושר האגדי, הבזבוז וחדלות המעש, של קרלוש וסביבתו, אינם ניצבים במרכז הכוונת של הסופר. גם מוטיב נוסף של הרומן הריאליסטי המשובח במאה ה-19, הצגת היצריות האנושית שחבויה מתחת למחלצות התרבות – ובמקרה של "בית מאיה", רומן שכולם בו לבושים היטב, בהידור ובראוותנות, המחלצות אינן רק מטפורה – מצוי כאן, אולם אינו עומד במוקד הרומן. פיצוי להיעדר חשיפה וביקורת רדיקליות כאלו, היעדרה של אותה קיצוניות רוסית שהעמידה בספק את כל הערכים כולם, שנאה מוסרית גדולה ונוראה למשטר הישן, שהפכה את הרומן הרוסי של המאה ה-19 לחוד החנית של הז'אנר, נמצא כאן בטון ובקצב היציבים של הרומן, במשפטים המחוטבים באלגנטיות, באירוניה וההומור הדקים של הסופר ביחס לדמויות (ובמקרה של חברו של קרלוש, האינטלקטואל הדנדי הפרוטו-פשיסט, אֵגָה, בהומור המוזר של הדמות עצמה), בחלישה המרשימה על תפאורת חייהן (הבתים, הבגדים, מחוות ותווי הגוף) שמשורטטת בצורה מפורטת מאד אך לא מייגעת. מושך מאד לקריאה הוא תיאור חיי האהבה של קרלוש, שניצבים בלבו העלילתי של הרומן: פרשיית הניאוף שלו עם אשת הפוליטיקאי העצי הבכיר ולאחריה פרשיית האהבה הסוערת שלו עם אשת איש עסקים ברזילאי, שמתפתחת באופן מפתיע. הטון של דה קיירוש אינו מתפעל מהלהט הלטיני של אהבתו של קרלוש, אבל גם אינו לועג לו בציניות, הוא נמצא בתווך, וזה מיקום מעניין, בין רומנטיקה לנטורליזם, אותם זרמים אמנותיים שהתגוששו ביניהם באירופה בת התקופה ושדה קיירוש אף מתאר את התגוששותם המעט פרודית בפרובינציה שהינה פורטוגל.
זו יצירה גדולה מסוף מערב, שאנחנו, בקצה מזרח, יכולים גם יכולים להזדהות עם כמה מהנושאים שלה, ובראש ובראשונה: עם הפרובינציאליות המודעת והלא מודעת לעצמה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשעת מותו בתאונת דרכים ב-2001, בגיל 57, נחשב הסופר הגרמני ווינפריד גיאורג זבאלד, כמי שצועד בבטחה לעבר קבלת פרס נובל לספרות. וזאת בעקבות קריירה ספרותית קצרה למדי שהחלה 11 שנים קודם לכן.
לפני שהתמקד בכתיבת פרוזה, היה זבאלד חוקר ספרות אקדמי שחי ועבד מאז שנות הששים באנגליה. כעת תורגם ספר הפרוזה הראשון שלו, מ-1990, שהנו למעשה תחנת מעבר בין הקריירה שלו כחוקר ספרות לקריירה שלו ככותב סיפורת. בהתאם לכך, החלק הראשון ב"סחרחורת" הוא מעין מסה על אנרי בל, הלוא הוא הסופר סטנדאל. זהו עיון בהתנסויותיו של סטנדאל באהבה ומלחמה (המלחמות הנפולאוניות), וכן בכתביו על אותן התנסויות, אלה שפורסמו בחייו ורשימותיו שפורסמו לאחר מותו. זבאלד, באמצעות סטנדאל, מהרהר ביחס שבין המציאות לזיכרון ולא פחות חשוב: ביחס שבין חיי המעשה לחיי ההתבוננות ("רק כשהחליט להמיר את תשוקתו הגדולה ולעשותה לכתב הגות על האהבה, שבה נפשו ומצאה את איזונה"). חלק אחר מארבעת חלקי הספר, גם הוא מעין מסה ספרותית, מתחקה אחר מסעותיו של קפקא באיטליה ב-1913.
שני החלקים האחרים של "סחרחורת", הארוכים יותר, הם תיאור מסעותיו של הסופר עצמו באיטליה, אוסטריה וגרמניה. הנסיעה, התיור, הם מרכזיים ביצירה של זבאלד ונמצאים, למשל, ברומן הטוב ביותר שלו, לטעמי, "טבעות שבתאי", שמושתת על סיור באנגליה הכפרית. התייר הוא המתבונן האולטימטיבי, מי שאינו מעורב, אך גם מי שהנו גולה ממקומו, "מהגר". ואכן התבוננות מדוקדקת ותחושת זרות כאחת הם שני יסודות מרכזיים בעולמו של זבאלד.
מלנכוליה מתוקה פרושה כצל על "סחרחורת". המלנכוליה של זבאלד מוצגת בתמצות וסיבותיה לא מפורשות. כך בפתיחת הקטע השני ב"סחרחורת": "זה היה באוקטובר 1980, יצאתי אז מאנגליה, ששם אני מתגורר זה כמעט עשרים וחמש שנים במחוז שעננים אפורים מתחשרים עליו רוב הזמן, ונסעתי לווינה בתקווה ששינוי מקום יעזור לי להתגבר על תקופה קשה במיוחד". מהי הסיבה לתקופה הקשה? סתם זבאלד ולא פירש. אבל השיטוט, מוינה לוונציה והלאה באיטליה, אינו מביא מרפא: "אני איני נהנה מדבר, מתאכזב לאין שיעור מכל אתרי התיירות ולעיתים קרובות נדמה לי שמוטב היה לו נשארתי בבית עם מפותיי ועם לוחות הנסיעה שלי".
המלנכוליה כמו אופפת את תיאורי המקומות המפורטים של התייר זבאלד. והקורא חש במין ניגוד (מכוון) שהולך ומחריף בין הוויתור וההתכנסות של מצב הרוח המלנכולי למבט המוחצן של התייר הקולט את הכול. מה משמעות הניגוד? האם זה מבט מדוקדק אחרון בעולם לפני פרידה? האם זוהי המחשה אירונית של הבלותם של הפרטים הרבים המתוארים לעומת העיקר שחסר? ואולי זה חיפוש נואש אחר דבר מה בעולם החיצוני שיגאל את המתבונן המלנכולי, יופי נדיר, הקשר היסטורי שישפוך אור על חייו?
חשד (מכוון) מבצבץ מיצירת זבאלד, חשד שהמלנכוליה אינה רק אישית, למרות שהיא בוודאי גם כזו, אלא שהיא מלנכוליה קולקטיבית, מלנכוליה אירופאית, תוצאת מה שהסתבר במחצית הראשונה של המאה ה-20 שאירופה מסוגלת לו. זבאלד, בדרך כלל, נוגע בסוגיה הזו ברמזי-רמזים, ואופן מעודן זה של טיפול בנושא הזה מסביר חלק מהקסם של הפרוזה שלו. רמז כזה מובא כאן כאשר זבאלד מהרהר בשנה הגורלית 1913, רגע לפני שהחורבן התחיל: "1913 הייתה שנה יוצאת דופן. הזמנים השתנו והניצוץ רִצרץ לאורך הפתיל כמו נחש צפע בעשב". אולם במקום אחד מופיעים כאן רגשות עוינים כלפי בני ארצו במפורש, באופן שמזכיר מאד התבטאויות של הסופר האוסטרי הגדול, תומס ברנהרד: "שמעתי שוואבים, פראנקים ובווארים אומרים זה לזה דברים תפלים מאין כמוהם ואם לא היה די בניבים האלה, הנושאים את קולם בלא בושה בראש חוצות, לעורר בי קבס, כי אז דעותיהם וחידודיהם הקולניים של קבוצת בחורים צעירים ממחוז ילדותי כבר עינו אותי עינוי של ממש". אבל בחלק שמוקדש לביקור של זבאלד בכפר הולדתו, בו לא ביקר כשלושים שנה, סיבות הריחוק הממושך מארץ המכורה נותרות (במכוון) מרומזות בלבד.
חלק אחר מהקסם של הפרוזה הזבאלדית מצוי בניגוד בין התכנסות מהורהרת ואטית, שניצבת ברקע הנפשי של הטקסט, לבין דחיסות הטקסט עצמו, ספרות השטף שזבאלד כותב. זבאלד פוגש באיטליה מכר ממכריו, עיתונאי, שמספר לו על הצורך הנפשי שלו בקריאת פרוזה: "אני נמלט אל הפרוזה כמו אל אי. כל היום אני מוקף בשטף ההמולה של המערכת, אבל בערב אני שט אל אי". זו התחושה בקריאת זבאלד. הקורא כמו שרוי בשלווה ותוגה מלנכוליות באי מבודד וממנו הוא מתבונן בריחוק על מראות היבשה, השקועה מצדה בפעילות קדחתנית.
קשה שלא לחבב את זבאלד וזו הסיבה שאני מעט חשדן לגבי התקבלותו הנלהבת בחוגי האליטות הספרותיות. העמדה הנמנעת-מתבוננת-מלנכולית, ללא ספק עמדה אותנטית, היא עמדה שקל לחבבה. קל מדי. הסופר, והסופר הגרמני בפרט, כמתבונן פסיבי ומלנכולי בעולם שאיבד את תומתו ופשרו, הסופר כאמן הוויתור ורפיון הרצון – זה יפה, זה מעודן, אבל יש בזה גם אחד משישים של קיטש, קיטש לאינטלקטואלים.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפני שנים קראתי ספר שהותיר עלי רושם חזק. הספר, שראה אור בעברית בהוצאת "עם עובד", ושמו "זה אני, אדי'צקה", הוא אוטוביוגרפיה חשופה של מהגר רוסי שחי בארה"ב בשנות השבעים ושונא את הקפיטליזם האמריקאי, מי ששוכב עם גברים ונשים כאחד תוך חיי נוודות ועוני במנהטן. זו הייתה הבלחה ספרותית מיוחדת במינה, מין המשך למסורת הפראית של "כתבים מן המרתף" של דוסטוייבסקי ו"מסע אל קצה הלילה" של סלין, שמשלבת בין חושפנות חסרת בושה, זעם חסר מצרים וביקורת חברתית רדיקלית ולא מנומסת, שקשה למקמה על הציר שבין "שמאל" ל"ימין". לימים שמעתי שאדוארד לימונוב, המחבר, חזר לרוסיה שאחרי התפרקות ברית המועצות, הנהיג שם תנועה מעין פשיסטית ואף ישב בכלא. פרא אדם באמת, אם כך, חשבתי, הלימונוב הזה; או כדברי ברטרנד ראסל: כאשר אתה שואל את עצמך מה צורת השלטון שהולמת דמויות פראיות כמו אלו שברומנים של דוסטוייבסקי, אתה מבין מדוע ברוסיה תמיד היה ויהיה משטר עריצות.
והנה, כעת, תרגמו ב"בבל" ביוגרפיה של לימונוב שכתב סופר צרפתי שהכיר אותו בשנים שלימונוב חי בפריז. כי מסתבר שהרומנים של לימונוב, אותם כתב כגולה בארה"ב, זכו לתהודה דווקא בצרפת בשנות השמונים.
זוהי ביוגרפיה מרתקת קודם כל כי החיים של לימונוב מרתקים. לימונוב הוא שילוב של "וולבק, לו ריד וכהן-בנדיט", כמו שמציין הביוגרף. הוא נולד ב-1943, בן של קצין אוקראיני זוטר במשטרה החשאית הסובייטית. בנעוריו היה פרחח ופושע זעיר כמו גם משורר אנרכיסטי בחוגי הבוהמה הרוסית בחרקוב ואחר כך במוסקבה. באותן שנים הסתובב לימונוב בחוגי הדיסידנטים הרוסיים, אך הוא, שרחש דווקא חיבה לסטלין, סלד מההומניזם שלהם ועיין את אנשי הספרות המעודנים והמטיפנים שניצבו בלב הסצנה הדיסידנטית, יוסף ברודסקי ואלכסנדר סולז'ניצין בהתאמה. אבל גם סוג של פנקיסט, כפי שהיה לימונוב, לא היה אהוד בברה"מ והוא ומולדתו נפרדו בהקלה הדדית בתחילת שנות השבעים. הוא היגר לארה"ב ובניו יורק חווה עוני והשפלה, עבד כמשרת בביתו של מיליארדר ניו יורקי, שאותו שנא ובו קינא. הוא ניסה לפרסם את ספריו ללא הצלחה ואהובתו הרוסייה היפיפייה נטשה אותו. כאמור, ההצלחה המסוימת באה לבסוף מכיוון צרפת ולימונוב עקר לשם כשהוא ממשיך לפרסם רומנים וידויים שערורייתיים (ביניהם ספר בעל שם נהדר "יומנו של מפסידן"). אך הוא לא שקט על שמריו ועל ספריו. בשנות התשעים הוא צידד בסרבים, השנואים כמעט על כולם, במלחמת יוגוסלביה ואף השתתף בקרבות ובמצור על קוסובו, כי כל גבר חייב להתנסות לפחות במלחמה אחת בחייו. הוא תיעב את גורבאצ'וב ואחריו את ילצין והקים ברוסיה בשנות התשעים תנועה "נציונל-בולשביקית" שעיינה את הסדר ההיפר-קפיטליסטי החדש ברוסיה. הוא תוקף כך לימים את פוטין מימין ומשמאל בו זמנית ואף יושב בכלא באשמת "טרוריזם". במרוצת שנות האלפיים הופך לימונוב במפתיע, ובמין פיתול של ההיסטוריה הרוסית, למצדד בערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי כנגד משטרו של פוטין.
אבל הספר הזה מרתק לא רק מכיוון שגיבורו מרתק. יש בספר דמות משנה מעניינת נוספת וזוהי דמותו של כותב הביוגרפיה עצמו, עמנואל קארר. קארר הוא נכד לרוסים "לבנים" שהיגרו לצרפת אחרי פרוץ המהפכה. אמו היא היסטוריונית נודעת של ברית המועצות. קארר מספר לנו הרבה על עצמו, ובמקום אחד בספר אף מוחה על כך שלימונוב, אותו ראיין רבות, מעולם לא שאל אותו שאלה על חייו הוא. אבל ההערה הזו לא נחווית כבכיינית, וליתר דיוק היא קצת נחווית ככזו אבל משתלבת בהצגת דמות המשנה של הביוגרף שמוסיפה עניין רב לספר. קארר, למשל, מספר לנו שלימונוב הציב בפניו את האתגר להתמודד עם הלימונוב שקיים בתוכו. "פשיזם" הנו "האופן שבו כל אחד מאיתנו מסתגל לעובדה הנחרצת שהחיים אינם צודקים ושבני האדם אינם שווים […] ניטשה, לימונוב והמהות הזאת שבנו, שאני מכנה פשיסטית, אומרים בקול אחד: 'זאת המציאות, כזה העולם'". כנגד הפשיזם הזה, הלימונובי החמוץ, מציע קארר תפיסה בודיהיסטית ולפיה, כפי שהדבר מנוסח בסוטרה בודיהיסטית, "האיש התופס את עצמו כנעלה, נחות או אפילו שווה ביחס לאיש אחר אינו מבין את המציאות". וזהו רווח נוסף מהספר של קארר, הוא מלמד אותנו לא רק על הביוגרף אלא מלמד הרבה על הזירה האינטלקטואלית בצרפת. הוא מלמד אותנו, למשל, על התפשטות רעיונות בודהיסטיים, לעתים סנטימנטליים, אצל האינטלקטואלים הצרפתיים. הוא מלמד אותנו, למשל, על המקום הנרחב שתופסת התרבות האנגלוסקסית, גבוהה ונמוכה אחת, בעולם האסוציאציות של קארר, שימוש תרבותי שנראה לי שהנו סוג של התרסה של אינטלקטואלים צרפתיים שאינם חלק מהשמאל הצרפתי, כדוגמת קארר.
"לימונוב" מומלץ לקריאה משום שהתהפוכות שעברו על גיבורו – נדודים בין שתי האופציות הפוליטית-כלכליות הגדולות של המחצית השנייה של המאה העשרים – הופכות את סיפורו ל"סיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה". ומשום שדמותו של קארר מעשירה את הסיפור הזה.