ארכיון חודשי: ינואר 2015

על "דואר ספרותי", של ויסלבה שימבורסקה, הוצאת "חרגול" (מפולנית: רפי וייכרט), 168 עמ'

ינואר 30, 2015 – 8:55 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשהייתי בן עשרים (האמת, אולי בן עשרים ושלוש – אבל יש לי אינטרס, שיובן חיש קל, להצעיר את גילי בסיפורון שיסופר מיד) שלחתי מערכון שכתבתי ל"החמישיה הקאמרית". נעניתי בכך, בתמימות מסוימת, להצעה לשלוח רעיונות והצעות לכתובת מסוימת שהופיעה על המסך בתום כל תכנית של "החמישייה". המערכון שלי נסוב על רפתן מעמק חפר שמתלונן על כך שגלגל"ץ זנחה את המגזר החקלאי בעמק הירוק המצוי בדיוק בין חיפה לתל אביב, כך שלא ניתן לקלוט ברפת בשעת החליבה את התחנה לא בתדר התל אביבי שלה ולא בתדר החיפאי. האלמנט הקומי במערכון, כך קיוויתי לפחות, התבסס על כך שרפתן מחוספס וישראלי-שורשי מפגין בקיאות מרשימה במוזיקה פופולרית עכשווית. על המערכון שלי לא קיבלתי תגובה ואין צורך לומר שהוא לא שודר מעולם. אבל אם הייתי שולח אותו למערכת השבועון "חיים ספרותיים" שראה אור בקרקוב, אולי דווקא כן הייתי מקבל תגובה ולא פחות מאשר מהמשוררת הגדולה ולימים זוכת הנובל ויסלבה שימבורסקה. התגובה שלה וודאי הייתה עוקצנית ושנונה וישירה (כמו חלק משיריה). ייתכן והיא הייתה, למשל, מסבה את תשומת לבי לכך שלא טרחתי אפילו להדפיס את המערכון אלא כתבתיו בדפי מחברת – ואם אני עצמי לא משקיע ביצירתי, מדוע שקורא אחר ישקיע בה? היא הייתה אולי מציינת ביובש שחברי "החמישייה" וכותביה אינם זקוקים למערכון שמחקה, ועוד בגולמנות, את ההומור שלהם עצמם (סניטה ואף לעג לישראליות השורשית), אולי הם פנו לציבור דווקא על מנת לקבל קולות מקוריים? ואולי הייתה מציינת באירוניה שהפרובינציאליות שהיא נושא המערכון ניכרת גם אצל כותבו, שבעבורו גלגל"צ מייצגת איזושהי קדמה ומעודכנות מוזיקלית או שהוא סבור בתמימותו שעמק חפר הוא נושא ראוי למערכון שמשודר בכלי תקשורת ארצי. ואולי פשוט הייתה שימוברסקה כותבת בלאקוניות שז'אנר המערכון כרוך ללא הפרד ביכולת להצחיק, וכיוון שהיכולת הזו נעדרת מהמערכון שכתבתי אולי כדאי לי לפנות ליצירה בז'אנר אחר. הייתי לבטח נעלב מתגובתה, אבל אולי הייתי לומד משהו.

"דואר ספרותי" הוא מקבץ של תגובות קצרצרות לכותבים ששלחו את כתביהם לכתב העת "חיים ספרותיים" ששימבורסקה הייתה בין עורכיו, תגובות מסוגננות שאף פורסמו באותו כתב עת. התגובות, בנות לא יותר מחצי עמוד בדרך כלל, מתפקעות מתבונה המצויה בתנופה ומשנינות הנמסרת בחדווה. הן גם קצת מתנשאות ומעליבות (אם כי שמותיהם של הנמענים נותרו חסויים). אבל הספר הזה הוא שיעור מענג ותמציתי באיך לא לכתוב.

המשותף לתגובות הוא שהן נוגעות בעיקר – ושוב, באופן חריף ומענג בלקוניותו ובקלילותו – בחולשות רבות של הכותבים המתחילים. למשל, הנרקיסיזם הנאיבי של
כותבים מתחילים שסבורים שדי בפריקת יצירת המופת שלהם על ראש הקורא, בלי קשר לאופן הגשתה (ועיינו בראש הביקורת הזו): "אנחנו מבקשים […] לשלוח אלינו יצירות שכתובות בצורה קריאה […] בתשובתינו איננו יכולים לענות באותו מטבע, שכן אשפי אמנות הדפוס עוד לא המציאו אותיות לא קריאות". נרקיסיזם של כותבים בוסריים נחלק לשניים: אלה שבטוחים שהם מאור שאין כמותו, ואלה שבטוחים שלכולם יש סבלנות וזמן ועודפי חיים לשמוע על לבטיהם וספקותיהם. גם לסוג הזה מתייחסת שימבורסקה: "המכתב ארוך וכתוב בשקידה, רק שאין לו שום נושא. לאורך שלושה עמודים וחצי הכותב מתוודה בפנינו שהחליט לכתוב אלינו, שבתחילה לא רצה, אבל אחר-כך החליט שכן, כי אם כבר כותבים רצוי לדעת מה לכתוב, ולבד איננו יודעים, אשר על כן צריך להראות למישהו, אף שברגע הראשון חשים עקשנות והיסוס אם לשלוח או לא לשלוח [וזה ממשיך – א.ג.]". חלק מהביקורות על כתבי הבוסר הן על קלישאות, למשל קלישאת האביב: "אביב, אביב. נערות אכזריות נוטשות את המשוררים שלהן למען משוררים אחרים, דבר שגורם לזרימה כפולה למערכת של שירים […] האם צריך להתפלא שכל אביב מעורר בנפש העורך שלנו חרדה?" (אם כי אולי דוגמה זו האחרונה היא חריגה בספר, כי היא הצבעה על קלישאה שהפכה בעצמה לקלישאה). ביקורות אחרות על ספרות של מתחילים נוגעות להשפעות כבדות מדי שניכרות אצל פרחי הכותבים (באחת הביקורות מבקשת שימבורסקה מהכותב את כתובתו של הסופר הידוע שאותו חיקה הפונה "כדי שנוכל להעביר לו שמונים אחוז משכר הסופרים") ואחרות מושמעות כנגד כתיבה סנסציונית ("ספרות אמיתית מתחילה רק ברגע שדמויות חיות מרתקות יותר מגופות מסתוריות"). ויש כאן עוד סוגים רבים של ביקורת המיועדת, כאמור, בעיקר לגינויה של כתיבה בוסרית (ושניתן ללמוד מהן).

אם יש כאן כמה תשובות אכזריות אבל שנונות להפליא כגון זו: "איך להיות לאיש ספרות? אדוני שואל שאלה קשה. בדיוק כמו הילד ששאל איך עושים ילדים, וכשאמו השיבה לו שתסביר לו אחר כך, מפני שעכשיו היא עסוקה, התחיל ללחוץ: 'אז לפחות תסבירי את ההתחלה…'. מה לעשות, ננסה גם אנחנו להסביר לפחות את ההתחלה: ובכן, צריך שיהיה קצת כישרון" (והחלק הקורע כאן הוא לא הפאנץ', אלא הבדיחה על הילד).
הרי שיש גם תשובות נבונות שמגלות רוך גדול (אמנם כלפי מי ששימבורסקה מזהה בו ניצוצות כישרון): "אם אין לאדוני אומץ לבוא אלינו ולדבר על השירים ששלח, אדוני יכול לבוא בלי אומץ. לחסרי ביטחון יש לנו הרבה סימפטיה. איכשהו חסרי הביטחון דורשים מעצמם יותר". והעמדה העיקרית שעומדת מאחורי הביקורות היא עמדה רכה, שמבקשת לרפא את קדחת היצירה ממי שמכלים עליה את זמנם לריק: "עדיין שרירה וקיימת התפיסה הרומנטית שלהיות משורר זה הכבוד והתהילה הכי גדולים, בעוד שהכבוד והתהילה הגדולים ביותר משמעם לעשות בצורה מעולה את מה שאדם יודע לעשות".

הטקסט הזה הוא שיעור לכותבים מתחילים – כלומר למי שרוצה לכתוב היטב, ולא לכותב בינוני שבונה על ההתמדה והתפוקה גרידא, שבלוויית קשרים והיכולת למשוך תשומת לב רדודה יכולים היום להפוך אדם ל"סופר" – ואולי, מתגנבת מחשבה אל הלב, ייהנו במיוחד מהשיעור דווקא מי שאינם זקוקים כבר ללקחו – אבל לא פחות מכך הוא שיעור למבקרים. כי הרי אלו ביקורות ספרות בסופו של דבר! והעובדה שהן שנונות ותמציתיות ונהנים כל כך לקרוא אותן אינה אומרת שהן דבר מה אחר…

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

קצרים

ינואר 28, 2015 – 8:28 AM

1. אמביוולנטיות יכולה לשתק. אבל אמביוולנטיות אינה רק פיחות ביכולות. היא גם מעשירה את בעליה – בעמדה כפולה.

2. האדם העמוק יודע שישנן סיבות עמוקות מאד לכך שהשטחיות העמיקה שורש, העמיקה אחיזתה, בזמננו. ומלחמה מתלהמת בשטחיות היא רדודה. אך בה בשעה קבלה נלהבת שלה מבישה או מביכה – ואולי אף מוטעית.

3. מבקר הוא אדם בעל כישרון מיוחד: יש לו את הכישרון לזהות כישרון.

4. בוז וקנאה. כשגילו שהבוז נובע מקנאה חשבו שבכך התערער הבוז לחלוטין. אך יש מצבים שבהם רוחשים קנאה ובוז אך הבוז אינו נובע בכללותו מהקנאה. ולכן הוא תקף.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

על "כל סיפורי ר' נחמן מברסלב", בעריכת פרופ' צבי מרק, הוצאת "ידיעות ספרים", 472 עמ'

ינואר 23, 2015 – 8:56 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גם לנו יש תרבות-נגד מקורית וברסלב שמה. וכמו שההיפים האמריקאים בשנות הששים, במחאתם נגד החברה הטכנוקרטית, חסרת הרגש והחומרנית, שאבו השראה מגדולי השירה הרומנטית האנגלית של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, כך יכולה תרבות הנגד שלנו לשאוב השראה מר' נחמן מברסלב (1772-1810), שחי בדיוק באותה תקופה של ויליאם בלייק, וורדסוורת' וקולרידג'. אבל מה פי שח?! היא הרי כבר עושה זאת!

ניקח לדוגמה את הסיפור "מעשה מבעל תפילה" שמופיע בקובץ שלפנינו. הסיפור מציג ממלכה גרוטסקית שהממון הוא לה אלוהות. העשירים ביותר נחשבים שם כאלוהות. הבינוניים כבני אדם. ואילו העניים יחסית, המשתוקקים וסוגדים כמו כל בני המדינה לממון, נחשבים לחיות. בני המדינה הזו גם מקריבים קרבנות אדם לבעלי הממון הגדול שנחשבים אצלם כאלוהות כנ"ל (אם להשתמש בביטוי שגור בסיפורים האלה – "כנ"ל"). ר' נחמן בסיפורו זה מגיע לכמה פסגות של הומור אבסורדי בתארו את בני המדינה תאבת הבצע. למשל, משלחת חשובה ששולחת המדינה הנ"ל מסתכנת באי הגעה ליעדה כיוון שכל אימת שפוגשים חברי המשלחת בדרכם בעושר מופלג הם ממהרים להעלות את עצמם לקרבן לפניו, כך שחברי המשלחת מסתכנים שיכלו בזה אחר זה טרם תושלם שליחותם. ר' נחמן גם מטרים/מאשר את ההבחנה הפרוידיאנית המזהירה על כך שתאוות בצע היא אנלית בטיבה וקשורה ביחס של האדם לצואה: "שהרגישו גודל הסירחון של הממון שהוא מסריח כמו צואה ממש".

בסיפור אחר, שמציג חוש הומור גאוני, "מעשה מחכם ותם", ננעצים חציו של איש תנועת הרומנטיקה היהודית, היא תנועת החסידות, ר' נחמן, לא בתאוות הבצע הפעם אלא באמביציוזיות חסרת מצרים ובאמונה קנאית ברציונליות. שני החברים שבלב הסיפור גדלו ביחד עד שנפרדו כשאחד הפך ל"חכם" והתקדם בעולם ואילו האחר נשאר "תם" בעיירתם. אלא שר' נחמן מדגים איך "החכם" אינו מוצא מנוח לנפשו כיוון שתמיד הוא רוצה יותר ואילו ה"תם" דווקא נהנה מחייו: "והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. והיה אומר לאשתו: אשתי, תן [השיבוש במקור] לי לאכול; והיתה נותנת לו חתיכת לחם, ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם הקטנית; והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם, ואכל, והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה. וכן היה מצוה לתן לו חתיכת הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה, ושיבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאילו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה". לפסגה של גאונות קומית מגיע ר' נחמן כשהוא מתאר איך ה"חכם" הופך לנוירוטי שאינו יכול ליהנות מדבר בגלל הפרפקציוניזם שלו: "רק ששגה [החכם פעם אחת] בדבר אחד שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו [החכם בעצמו] […] והיו לו להחכם ייסורים גדולים מן השגיאה; הלא עד היכן מגיע [השיבוש במקור] חכמתי, ועתה יזדמן לי שגיאה?".

שני הסיפורים שמהם לקוחות הדוגמאות הללו כלולים היו ב"ספר סיפורי מעשיות" של ר' נחמן שראה אור מעט לאחר מותו, ב-1815, באוסטרהא שבאוקראינה. הספר, בן שלוש עשרה המעשיות, היה בעל תפקיד חשוב מאד בייסודה של הספרות העברית המודרנית. קודם כל בהתנגדות שהוא עורר בקרב המשכילים, התנגדות שהביאה ליצירת אחד מספרי ההשכלה העברית החשובים ביותר, "מגלה טמירין", של יוסף פרל (שראה אור במהדורה מדעית לאחרונה ב"מוסד ביאליק"), שנכתבה כסאטירה על יצירת ר' נחמן, אבל בהמשך – בדורם של י"ל פרץ, ברדיצ'בסקי, מרטין בובר ואחריהם עגנון – בפרוץ הגל הניאו-חסידי של מפנה המאה העשרים – השפיעה יצירתו של ר' נחמן באופן פוזיטיבי ולא על דרך השלילה. שלוש עשרה המעשיות מופיעות בקובץ הזה אבל פרופסור צבי מרק, עורכו של הקובץ, עשה כאן מלאכת ליקוט, מחקר, קונטקסטואליזציה והנהרה (בעיקר שני הראשונים) מרשימה ביותר, כשאסף אל הספר הדשן הזה את כל סיפורי ר' נחמן מכל הכתבים של החסידות המיוחדת הזו.

לא תמיד הסיפורים קולעים לטעם המודרני, שמתייחד, למשל, בכך שהרובד האלגורי של חלקם (שמתפרשים לחסידי ר' נחמן לפי רעיונות מדרשיים, קבליים וחסידיים) אינו מדבר אליו. אבל עדיין רבות רבות פניני החוכמה והדמיון העז שיש כאן. במקום המועט הקצוב לי בזה אני רוצה להדגיש עוד תו אחד מרכזי ביצירת ר' נחמן, שגם מסביר את סוד המשיכה של הגותו עד ימינו אלה. הסיפורים בעלי סגולה ליצור קרבה אינטימית מאד עם הקורא אותם, מזרימים ומזריקים מתיקות אמת לנפשו. הם עושים זאת הן בגילויי עדינות מופלגת שיש בהם, הן בפרשם את חיי הנפש הסוערים והפגיעים של ר' נחמן עצמו ובשיתוף הקורא בהם, והן, וזה תו חשוב מאד, בהציגם גופניות ארצית גדולה מאד. אביא כמה דוגמאות לתו האחרון. בסיפור "מעשה מביטחון" מועלה על נס לא תלמיד חכם או ירא שמים גדול אלא אדם עני אך חסר דאגות: "וקדרה עם משקה עומד לפניו והמשקה היה יין, ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאד". בהערה במקום אחר ממשיל ר' נחמן את תורתו שלו ל"יין הונגרי" שנחשב משובח. בחלום, עליו מספר ר' נחמן, הוא בכה בכי גדול עד כדי כך שסוליות נעליו שנרטבו מדמעותיו השמיעו קולות יניקה. בסיפור קצרצר אחר ממחיש צדיק שעומד להיפטר מהעולם הזה את נצחונו על הבליו באופן הפלסטי הבא: "ואמר בשמחה בזה הלשון: 'איבער גישפרינגין [=דילגתי ביידיש],', כלומר שהיה בשמחה גדולה על שקפץ ודילג על העולם הזה והבליו".

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על "סיפור חיי", של קזנובה, הוצאת אסטרולוג (תרגום: אורלי אגרנט), 575 עמ'

ינואר 16, 2015 – 9:37 AM

פורסם לראשונה במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לוקח לספר המפורסם הזה מעט זמן ללכוד את קוראו העכשווי, אבל בסוף הוא עושה זאת, לפחות כך היה במקרה שלי, והנאה מסוימת לא מבוטלת צפונה לקורא זה. קזנובה, ונציאני ממוצא מעט מפוקפק, שנולד ב-1725, היה הרפתקן ומהמר, יזם ואינטלקטואל, נווד שעבר בכל ערי הבירה החשובות של אירופה, ומעל הכל – כידוע גם למי שרק מכיר את השם "קזנובה" – אוהב ורודף ואף משיג נשים. בערוב ימיו ישב לכתוב את זיכרונותיו והרפתקאותיו והם כעת תורגמו לעברית (מדובר במבחר, למעשה, כי הכתבים במלואם כוללים 12 כרכים – וחבל שהעובדה שמדובר במבחר לא מצוינת בטקסט, כמו גם ציון המקור הצרפתי שממנו הוא תורגם – בהנחה שאין לפנינו תרגום מאנגלית – כמו גם שחבל על הרבה הרבה טעויות הגהה שיש כאן; ולמרות שהספר בתרגומו לעברית מוצג בצורה לא מקצועית כזו הוא, כאמור, מהנה).

את קזנובה רגילים למנות, לעתים, עם דון ז'ואנים גדולים של המאה ה-18. בצד הדמות הספרותית של דון ז'ואן עצמו (בגרסה של מוצרט; הדמות נולדה כבר במאה ה-17) והמרקיז דה סאד. אבל – לפחות בהשוואה למה שאני מכיר מדה סאד – אין מה להשוות. דה סאד משעמם מאד במונוטוניות של תיאורי הסקס הפרברטיים שלו, ואילו קזנובה חי ואנושי: הוא רברבן איטלקי אבל גם צוחק על עצמו, הוא מלא תשוקה אבל גם משתאה לתשוקותיו, הוא פגיע מבחינה רגשית וגם יודע לספר סיפורי הרפתקה וסיפורים מפולפלים. ניתן לקרוא בספר הזה, ראשית, מתוך הנאת קריאה בהרפתקאות, רובן אכן חושניות (אך לא כולן – למשל, סיפור בריחתו הנועזת מהכלא הוונציאני) ואכן מפולפלות – יש כאן, למשל, תיאורי אורגיות, סיפור טרגיקומי על פריג'ידית בעלת התנהגות זנותית שמטריפה את קזנובה, סיפור על נזירה משולחת רסן שמטריפה אותו במובן החיובי הפעם, סיפור על איך כמעט שכב קזנובה עם בתו (בלי לדעת שהיא כזו – ובהמשך – אבל אולי לא אגלה), סיפור על מאהב שרצה להציץ בקזנובה מתעלס עם אהובתו (של המאהב) ועוד. ועם זאת קשה להגדיר את הכתיבה כאן כפורנוגרפית (ובכלל, בעידן ויזואלי, הרי הפורנוגרפיה הכתובה נראית כה תמימה בכל מקרה, "מתורבתת" כמעט בהגדרה) – ישנו עידון בתיאורי מעשי האהבה עצמם. אין כאן תיאורי תנוחות, בקיצור. אבל ניתן להפיק מהווידוי של קזנובה (כך הוא מציג זאת, כווידוי, ויש לשער שבהשפעת ז'ן ז'אק רוסו) גם הנאה אינטלקטואלית. זאת לא רק בגין המידע ההיסטורי המפורט והפיקנטי שהכתיבה הזו מכילה – הכרכים האלה נחשבים לעדות היסטורית חשובה מאד – אלא באותו עניין עצמו שמסב את ההנאה הפשוטה המפולפלת: העניין הג'נדרי. מאלף, למשל, לראות איך בעקביות רבה קזנובה מעמיד (סליחה על הביטוי) שתי מטפורות למעשה האהבה: האחת היא הקרבת קורבן משותפת לאלים. והמטפורה הזו בעלת משמעות כפולה כי קזנובה מדגיש בספרו – ובכך הוא חלק אינטגרלי מעידן "הנאורות" – את אי אמונתו באמונות טפלות, כולל, כך משתמע, הדת, כך שהאהבה החושנית אולי מחליפה לדידו את הדת. ואילו המטפורה השנייה היא מלחמה. באחת הפעמים הוא כמו מבאר את המטפורה: האהבה היא מלחמה שבה הגבר נהנה לנצח והאישה להיות מנוצחת.

כמובן, אפרופו היעדר התקינות הפוליטית, חשוב לומר שחלק מהרפקתאותיו של קזנובה אינן עוברות את הרף המוסרי של ימינו וחלקן את זה של אף תקופה: הוא מכה חלק מהנשים כשהן מסרבות לו, הוא כמעט אונס (למרות שהוא מתבייש מאד שהידרדר לכך), הוא שוכב עם נערות שבתקופתנו נחשבות קטינות (אך לא בתקופתו), והוא משלם בלי סוף על סקס (מה שהופך אגב, את הסיפורים, המעוררים תהיות לעתים, ליותר אמינים מאלה של הנרי מילר, שיש המפקפקים באמיתות דיווחיו המופלאים – ואולי המפקפקים אינם רק גברים קנאים?). אבל אם לא קוראים את הטקסט הזה עם מרקר מוסרי נוקדני – ככלות הכל נמחק חלקים שלמים מהספרות הקלאסית ומכתבי הקודש אם נעשה זאת – אפשר כאמור ליהנות ממנו. יש לקזנובה גם פה ושם יכולות הבחנה פסיכולוגיות מעניינות מאד בנושאי מין, כמו המסקנה של קזנובה ששמחת החיים היא זו שגורמת לתשוקה המינית ולא ההיפך (כך נוכח לדעת כשהיו לפניו כמה נשים עירומות והוא היה שרוי בדיכאון ולפיכך לא נהנה מהן). או הערתו שהוא זקוק למשחק המתחסד של נשים, כמו גם להתנהגות מלאכותית-פלרטטנית שלהן, על מנת להתגרות מינית. או הערת חרטתו על שלא התחתן, אבל לזו נוספת מיד חרטה על החרטה כי הוא יודע שלא היה מסוגל לכך. או הערתו שהוא לא מסוגל לקיים יחסי מין בלי לדבר תוך כדי המשגל עם בת הזוג.

לטעמי, מי שירצה להעמיק בספר (כך, לפחות, הייתי עושה בעצמי בקריאה שנייה) כדאי לו לעמוד על היחסים בין ארבעה קדקודים שניצבים להבנתי בתשתיתו. אלא הם ההרפתקה המינית – ההרפתקה הכלכלית (היזמות וגם תאוות ההימורים!) – "הרפתקת" התבונה, החיים ללא דת – ומעשה הכתיבה של כל ההרפתקאות הללו, הכתיבה שהיא הדרך להביט בהכל מבחוץ – אמנם לעת זקנה!.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

"אודיסאה" כאפוס של האמביוולנטיות הגברית ביחס לבית ולמשפחה – רשימה שנייה משתיים

ינואר 9, 2015 – 12:09 PM

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

מאת אריק גלסנר | פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (3)

"אודיסאה" כאפוס של האמביוולנטיות הגברית ביחס לבית ולמשפחה – רשימה ראשונה משתיים

ינואר 8, 2015 – 10:40 AM

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

מאת אריק גלסנר | פורסם במאמרים בנושאים ספרותיים | תגובות (9)

הערה על ביקורת, קריאה והרולד בלום וסוון בירקרטס

ינואר 4, 2015 – 9:24 PM

יותר מעשר שנים אני מחפש את הגדרת התפקיד (מקצוע? ייעוד? אמנות?) המוזר הזה (באקלים התרבותי של ימינו) – מבקר ספרות. אני נהנה מהחיפוש הזה, כי הוא יוצר מתח (מה אמצא בסוף?) ועניין (אני עובר בין תחנות שונות, פרספקטיבות שונות – לא נעצר בהגדרה נתונה). אני מקווה שגם קוראיי נשכרים מהחיפוש הזה והוא מפצה על כך שאני מי שעמדותיו אינן וודאיות לו (ואולי אדייק ואוסיף: יחסית – ובייחוד יחסית למקצוע שבאופן מסורתי הוא סמל סימני הקריאה).

אני רוצה לא להתחנחן במשפט האחרון (כי הרי זה חנחון קלישאי בתרבות ימינו: אני לא חושב שהאמת אצלי וכו', או: למה או או אם אפשר גם וגם? או בגרסה האינטלקטואלית של הקלישאה: למה החשיבה הדיכוטומית הזו?).
לא, יש יתרון גדול לדעת מה האמת – מה תפקידו של מבקר ספרות, במקרה דנן – וחסרון גדול להיותך ספקן – אבל אני מקווה שהפסד ספקנותי יוצא בשכרה (גמישות ופתיחות יחסיות ויכולת להפתעה-עצמית).

אגב לא אגבי, מי שגרועים בוודאי בעיניי מהספקנים והמאמינים-הקנאים כאחד הם האופורטוניסטים מחד גיסא ומי שאינם ספקנים והינם מאמינים-קנאים בעיקר מטעמי טיפשות מאידך גיסא.

בכל מקרה, בין מגוון העמדות שניתן למקם בהן את המבקר והביקורת הספרותית כיום – והנה כמה משפטים מוסגרים: ואולי כשאהיה גדול אכתוב ספר על הביקורת – כתבתי כבר דוקטורט בנושא אבל הוא נראה לי עדיין ראשוני מבחינת כובד הסוגייה – כלומר, הסוגייה דורשת דיון שמתחיל מהיוונים לכל המאוחר – לדעתי אף קודם, משחר האנושות – ולא רק בעשורים האחרונים שבהם עוסק הדוקטורט – כמו כן, מבחינה סגנונית הדוקטורט נכתב בשפה אקדמית ולא חופשית – ובכן (כאן הסתיימו המוסגרים) בין מגוון העמדות יש עמדה מעניינת נוספת והיא עמדת המקונן.

אני רוצה להמליץ על שני ספרים מאלפים של מבקרי ספרות אמריקאים שראו אור באותה שנה בארה"ב, 1994, שמציגים את העמדה הזו, המקוננת, מפרספקטיבות שונות – שני ספרים שכדאי מאד לתרגמם לעברית! (אם יש מו"לים בקהל – ויש, כמדומה 🙂 ).

הראשון הוא "The Gutenberg Elegies" של מבקר הספרות הלא אקדמי האמריקאי סוון בירקרטס (אני מקווה שאני מתעתק נכון). זה קובץ מסות שמציע ניתוח פנומנולוגי מעמיק מאד של חוויית הקריאה, מתוך פרספקטיבה שהתרבות שלנו מתרחקת והולכת מלהיות תרבות-קריאה – השלמה כביכול עם התהליך הזה (לא השלמה אישית, עם זאת!) וניתוח האבדן שכרוך בו.

השני הוא "The Western Canon" של המבקר האקדמי הידוע הרולד בלום. זה ספר פנטסטי לכאורה במגלומניה שלו – הוא כולל גם רשימה שימושית מאד של הקאנון המערבי, לטעמו של בלום, רשימה הכוללת מאות יצירות (בחלק הנוגע בספרות העברית הוא קצת מפספס) – שבא לצדד בקאנון המערבי כנגד העומדים עליו לכלותו באקדמיה המערבית (בחוגים לספרות, כן?), אבל לא מעמדה שמרנית ("ערכי תרבות המערב", "מלחמת הציביליזציות"  וכו'), אלא מעמדה מורכבת ואינדיבידואליסטית באופן קיצוני. זה ספר מאלף של מבקר בעל ידע אנציקלופדי וחריפות ועומק מרשימים ביותר והתלהבות עזה ומדבקת לספרות גדולה. זהו למעשה קובץ מסות על יוצרים מרכזיים בקאנון המערבי – ושייקספיר בראשם, לדעת בלום – מתוך עמדה אלגית ותחושת חתימה, שנובעת מצידה גם ממעמדה של הקריאה בתרבות כיום, גם מהתקפותיהם של עמיתיו של בלום על הקאנון והפוליטיזציה של הספרות ("אסכולת הטינה", מכנה אותם בלום בכינוי מפורסם-כבר) וגם בטענתו המעניינת – בעקבות ג'יאמבטיסטה ויקו – טענה שנשזרת באלגיה התרבותית – על כך שאנו בפתחו של עידן תיאוקרטי חדש, שיחליף את "העידן הכאוטי" בו אנו מצויים כעת (שלו קדמו העידן הדמוקרטי, האריסטוקרטי והתיאוקרטי הקודם).

והנה – באופן מוזר – שני הספרים האלה עוררו בי התרוממות רוח, למרות הקינה שהם מבטאים במפורש על היעלמותה של תרבות הכתב.

מניין התרוממות הרוח, חשבתי?
יש לה כמה סיבות, כמדומה:

קודם כל הם מראים איך ניתן להכיר בעובדות – בלי מאמץ ההכחשה מעיק – ומבלי – וזה קריטי – לזנוח את דבקותם בתרבות הכתב ולהצטרף אל הזרם הנסחף ממנה.

למעשה, שורש חלק מהתרוממות הרוח של הקורא (שנדבק מהכותבים) נעוץ בגאווה של מי שלא נכנע בשעה הקשה הזו של תרבות הכתב, מי שנאמן לספרות ולספרים למרות הכל, תחושת השותפות במסדר מצומצם של נאמני הספר.

אבל יש עוד סיבה: שני הספרים הם ביטוי נוסף לאמרה הגדולה של הגל על הינשוף של מינרבה שפורש את כנפיו עם רדת החשכה, כלומר על החוכמה שאנו רוכשים אודות דבר מה דווקא כשאותו דבר מה כלה ותם. כלומר, אלה שני אינטלקטואלים שהפכו את השקיעה והמבט בערוב היום ליתרון אינטלקטואלי. בירקרטס בצלילה מרהיבה אל לב לבה של חוויית הקריאה (איני מכיר תיאור טוב יותר של החוויה) ואילו בלום מנצל את המבט מהסוף לניסיון להגדיר מאפיינים מרכזיים בקאנון המערבי, כמו התכונה הראשית שהוא מוצא ביצירות קנוניות והיא, למרבה הפלא, ביזאריות ואקסצנטריות משמעותית שלהן.

כך שהתרוממות הרוח – כמו התרוממות רוח מיצירות אינטלקטואליות וספרותיות – נובעת מהצלחתם של הכותבים "ללכוד דבר מה".

עמוס עוז כתב במסה מעניינת מאד – "באור התכלת העזה", ואם אינני טועה, כי קראתיה מזמן – שזמנה של הספרות בעצמה בא כנטות היום, אחרי שהמעשים הגדולים נעשו והתחיל זמן הצללים – זמן הספקות וההיסוסים. זו הסיבה ששנים ארוכות, לטענתו (ושוב, אם אני זוכר נכון) הספרות הישראלית לא הייתה בשיאה – שנות בניית המדינה (המסה נכתבה בשנות השבעים, אולי 1976?).

באופן מעט דומה (אם כי בחזקה שנייה, אם אפשר לומר) בירקרטס ובלום ממחישים איך כתיבה על הספרות כמכלול יכולה ליהנות מכך שהיא נכתבת עם ערוב יומה של הספרות.

הם כמו שואבים חיות מרגעי הגסיסה.

ובמובן מסוים האין זו ההגדרה של הספרות עצמה?

ובעצם, הסיבות שמניתי לתחושת קורת הרוח שמסבה הקריאה בבלום ובבירקרטס קשורות ביניהן. בירקרטס ובלום טוענים כל אחד בדרכו שהרעיון של קריאה בכלל (בירקרטס) וספרות גדולה, "קאנונית", בפרט (בלום) – כרוכים בסוגיית האינדיבידואליוּת. היעלמותה של הקריאה מחד גיסא ושל תפיסת הספרות הגדולה מאידך גיסא קשורה וכרוכה בהיעלמות היכולת לחיות חיים אינדיבידואליים. אי לכך, הגילוי האינטלקטואלי או ההדגשה האינטלקטואלית שלהם – שנהנים מאותה "רדת החשיכה" – מצדם מביאים לאותה תחושת נאמנות לתרבות הכתב – מתוך הבנה שמה שעומד על הפרק הוא לא רק אם אנשים יקראו ספרים בעתיד או לא, אלא אם אנשים יחושו עדיין באותו עתיד את קיומם הנפרד, הפרטי, הייחודי.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (5)