מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנה תגובת-קורא ייחודית לקריאה בזיידי סמית. לפחות כך הדבר במקרה שלי. כשאתה מגיע לחלקים מעט פחות מוצלחים ברומנים שלה אתה מייחל שהיא תיחלץ מהם עד מהרה, אתה רוצה שילך לה, שהיא תצליח. אני לא זוכר אף סופר שמעורר אצלי תגובה דומה. נדמה לי שהתגובה הזו מתעוררת מכיוון שסמית מציגה שילוב ייחודי של סופרת חכמה מצד אחד אך ש"ליבה במקום הנכון" (מוסרית) מצד שני, ועם זאת היא סופרת שלא רק שהיא נמנעת מקיטש רגשני וחותרת תדיר להצגת המחוספס, אלא שהיא מנסה לעשות זאת באופן כתיבה "אקספרימנטלי", ומתוך מחשבה על עתידו של הרומן בתרבות העכשווית. ברומן הזה, למשל, סמית מנסה לכתוב קצת כמו ג'ויס ולהציג, במידת האפשר, טוטאליות עירונית, אבל היא עושה זאת – בניגוד לג'ויס – עם הרבה חמלה, חום ואמפטיה, ועם כל זאת מבלי לגלוש לסנטימנטליות.

"NW", שם הרומן, מתייחס לאזור הצפון מערבי של לונדון בו הרומן מתרחש. זהו תוארו של המיקוד של צפון-מערב לונדון (כפי שמעירה המתרגמת), ואם יותר לי משחק מילים קטן, אכן הספר ממוקד בגלל האזור המוגדר בו הוא מתרחש, וכך נמנעת סמית מלגלוש למה שג'יימס ווד, המבקר הבריטי, כינה, בעקבות ספרה "שיניים לבנות", "ריאליזם היסטרי" – כלומר ריאליזם שמנסה לומר הכל על הכל. ארבעה גיבוריו הראשיים של הרומן שייכים במקור למעמדות הנמוכים, שלושה מהם שחורים ואחת לבנה. לונדון הצפון מערבית היא לונדון לא זוהרת, שבה מוחשים פערים מעמדיים וגזעיים בולטים (ואלה לא תמיד חופפים). ליאה, הגיבורה הלבנה, גדלה במעמד הפועלים והיא נשואה לגבר שחור ועובדת בעמותה בשכונה שמטרתה להיטיב את מצבו של האזור העני. ליאה היא אשת-ביניים: בין פרולטרית לבורגנית, בין שחורים ללבנים, בין סטרייטים לחד-מיניים (יש לה תשוקות לסביות), בין פסיכוטים לשפויים משעממים (היא נוירוטית למדי). חברתה הטובה מאז ימי בית הספר, נטלי, לשעבר קישה, היא שחורה ממעמד צנוע שטיפסה לחיי משפחה יאפיים. היא עורכת דין שנשואה לגבר אמיד ואם לשניים. נטלי, בעיני ליאה, היא סמל הנורמליות המעצבנת; בעוד היא, ליאה, מסרבת לבקשתו של בעלה להיכנס להריון מציגה נטלי חיי בורגנות מופתיים כביכול. אלא שעד מהרה מגלה לנו הרומן שנטלי מחפשת מין מזדמן פרוע על מנת להתרענן מעט מהמחנק הבורגני. שני הגיבורים האחרים הם שני שחורים שנפגשים משני כיוונים סותרים של המדרגות הנעות של המוביליזציה החברתית: בעוד פיליקס מנסה לטפס מעלה הוא נתקל (גם כפשוטו) בנייתן, חבר נוסף של ליאה מימי בית הספר, שמידרדר מטה לתהום של פשע ואלימות.

"הנושא" של הרומן, אם כן, הוא הניסיון והאפשרויות והמחיר לניעוּת חברתית של מי שנתוני הפתיחה שלהם אינם מזהירים. ישנו כאן דיון עקרוני, חלקו תת-קרקעי, באפשרות לחיות חיים נורמליים קטנים במערכת הקפיטליסטית הנוכחית. בצדם, הקוראים נתקלים בשברי תפיסות אוטופיסטיות מהסיקסטיז הנוגעות, בביקורתיות, במערכת הזו עצמה ובמוסד המשפחה שקשור אליה הדוקות. בולט גם כאן העיסוק של סמית – שנוכח לאורך כל יצירתה – בשחורים שנחושים להצליח במערכת הזו, שמקבלים גם את מוסכמותיה הכלכליות, כלומר בשחורים "ימניים" בהשקפתם.

אבל כל הנושאים החשובים האלה כתובים בפרוזה דחוסה ומקוטעת במכוון. כאן ניכרת ההשפעה המוזכרת של ג'ויס: בניסיון להעביר את הטוטאליות של המהומה העירונית בצד הטוטאליות של המהומה התודעתית הקולטת אותה. המראות של העיר נשזרים בתודעה ומשפיעים עליה, אך המראות גם מושפעים בחזרה מאותה תודעה. הנה הפתיחה הג'ויסיאנית למהדרין שממחישה זאת: "השמש השמנה משתהה ליד עמודי הטלפון. צבע נגד-טיפוס הופך לזרחני על שערי בית ספר ועמודי תאורה. בווילסדן אנשים מתהלכים יחפים, הרחובות הופכים לאירופיים, יש שם מאנְיה לאכילה בחוץ. היא מקפידה להיות בצל. אדומת שיער. ברדיו: אני המחבר היחיד של המילון שמגדיר אותי. אמירה יפה – לרשום אותה על השער האחורי של מגזין. בערסל, בגן של דירת קרקע. מגודרת, מכל הצדדים". השמש "שמנה" כי כך תופסת אותה תודעת הדמות היושבת בגן (מדובר בליאה). הדמות קולטת את המציאות האורבנית כמו שהיא קולטת את הרדיו, כלומר חוש הראייה מושפע באופן חודרני כמו שמושפע חוש השמיעה. הדמות "מגודרת, מכל הצדדים" – גם במציאות, אך גם מבחינה מטאפורית, בתודעתה, כפי שנלמד עד מהרה (כלומר, היא מוגנת אך גם כלואה).

הכתיבה הזו תובעת מהקורא קריאה אקטיבית, אבל כזו שלרוב היא משתלמת. יש כאן – אחרי שהושקע המאמץ מצד הקורא – קטעים נרחבים של קריאה מלאת חדווה בפרוזה שכמו מחוללת חופשיה באוויר. לעיתים, לעיתים רחוקות, התחושה היא לא של סחרור פרוזה נהדר, אלא של ניסיון מאולץ ליצירת סחרור ויטאלי כזה. הסופרת מטילה את צלה על הדף, זיעתה ניגרת עליו. אבל אלה רגעים מעטים בקריאה, וכאמור, גם בהם, איכשהו, אתה מוחל לסמית ומייחל שהיא תיחלץ מהם במהירות. והיא גם עושה זאת.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביצירתה של ג'יין אוסטן ישנו לטעמי תלכיד יחיד במינו בין אופיין של הגיבורות הראשיות, אופי הקול של המספרת הכל-יודעת ותכונותיו של המדיום הספרותי עצמו. התלכיד הזה אחראי במידה לא מעטה לכך שהיצירות הללו הן יצירות "קלאסיות", וששרטוט מסלול התפתחותה של סוגת הרומן אינו יכול לעקוף את ששת הרומנים שפרסמה אוסטן בחמישית הראשונה של המאה ה-19.

"תבונה ורגישות", הרומן הראשון של אוסטן, ראה אור כעת בתרגום רהוט חדש של שי סנדיק. הוא מתמקד בסיפורן של שתי אחיות צעירות, אלינור ומריאן דשווד, בחורות אינטליגנטיות ונאות ממעמד כלכלי צנוע. כרגיל אצל אוסטן – והתכונה הזו משכה, כמדומה, את מרב תשומת הלב הביקורתית לספריה – הדרמה הגדולה שהיא עוסקת בה היא הדרמה של הזיווג. אלינור נקשרת לגבר מופנם וחסר ביטחון בשם אדוארד, ואילו מריאן נסחפת בהתאהבות בצעיר כריזמטי בשם ווילובי, ודוחה את אהבתו של גבר מבוגר ואציל רוח ("בצד הלא נכון של שלושים וחמש") בשם קולונל ברנדון. המתח הבסיסי של הרומן נוגע לשאלה מה – ומי – יעלה בגורלן של האחיות מבחינה זו. בהקשר זה, של סוגיית הזיווג, אוסטן מנהלת בספריה מלחמה מעניינת מאד באהבה ממבט ראשון. המשיכה הראשונית הסוערת – לגבר או אישה מצודדים או כריזמטיים – נתפסת בעיניה בדרך כלל כשגויה. במובן עמוק, הדרמה של הזיווג שפורשת אוסטן נוגעת בסוגיות אבולוציוניות בסיסיות: בצורך להפעיל תבונה בבחירת בן הזוג; בהכרה בכך שמשיכה גופנית אינה מספקת בהצדקת בחירה זו; בהטעיות המכוונות של "השחקנים" בזירה הזו, כלומר בכזבן של נוצות הטווס (זכריות ונקביות). המשיכה העמוקה ליצירתה של אוסטן לאורך הדורות נוגעת, יש לשער, לצלילות הראייה שלה בכל הנוגע למהמורות שעל דרכו של הצעיר או הצעירה העומדים בפרק הזה בחייהם, בהכוונה שלהם על מנת שיוכלו לשאת כראוי בנטל שימור המין (ברומן, כמובן, מדובר בהשגת אושר אישי).

אגב, מעניין מאד להשוות בין אוסטן לבין מספר בן תקופתה, פחות או יותר, שעסק גם הוא בהולכת שולל ארוטית. "יחסים מסוכנים" של דה לאקלו, כשמעמידים אותו מול אוסטן, מחדד את ההבדלים בין הצרפתיות לאנגליות, בין הקתוליות לפרוטסטנטיות הפוריטנית, בין הפיאודליזם לבורגנות, בין הפרספקטיבה של המפתים לפרספקטיבה של המועמדת לפיתוי – וגם בין מספר גבר למספרת אישה. אוסטן אינה תמימה כלל, אבל הפתיינים הגברים שלה הם די מאופקים, ולא תמיד הם חותרים – או מגיעים – לכיבושה הממשי של האישה מולכת השולל; הם מסתפקים פעמים רבות בכיבוש רגשי.

אבל בעוד החלק הגלוי יותר במשיכה אל ספריה של אוסטן כרוך בסוגיית מציאת הזיווג הנכון, הרי שחלק לא פחות משמעותי, כאמור בפתח הדברים, נוגע לטעמי בהלימה המשולשת יוצאת הדופן בין הגיבורות של אוסטן, קול המספר שלה וז'אנר הרומן עצמו.

גיבורותיה הראשיות של אוסטן הן אי של יושרה, יישוב הדעת, תבונה ואנינות בתוך ים של גברים ונשים בעלי פגמים מוסריים "אזרחיים" שונים: טיפשים, להגנים, ריקנים, עצלים, חמדנים, קמצנים, יהירים, חסרי אופי (ולעתים רחוקות אף נכלוליים מרושעים). אם יש הבדל במזג בין הגיבורות הראשיות החיוביות, ובעקבותיו הבדל גם בשיפוט שלהן מצד המספרת, כמו ההבדל כאן בין מריאן לאלינור, הרי שהוא נוגע לנלהבות רומנטית תמה ומעט פזיזה (כאן – אצל מריאן) לעומת יישוב דעת מפוכח (אלינור).

אלא שהתכונות החיוביות של הגיבורות עולות בקנה אחד עם אופייה של המספרת הכל יודעת. גם היא מתונה, נבונה, אירונית וביקורתית כלפי הפגמים המוסריים "האזרחיים" שהוזכרו (דוגמה: "לג'ון דשווד לא היה דבר לומר שהיה ראוי להישמע, ולאשתו עוד פחות. אבל לא הייתה בכך בושה מיוחדת, שכן מצב דומה שרר בקרב רוב האורחים; רובם סבלו מחיסרון כזה או אחר שמנע מהם מלהיות אנשי שיחה נעימים: חוסר תבונה, אם מכוח הטבע אם מכוח החינוך, חוסר אלגנטיות, חוסר מצב רוח או חוסר אישיות"). היצירה של אוסטן היא לפיכך יצירה מוראלית "אזרחית" בטיבה, הרומנים שלה שיפוטיים מאד, ומעניקים רווחה ואף סוג של נקמה צנועה לקוראים אנינים ומופנמים, שבחייהם האמתיים חשים מוקפים בכל התכונות המגונות שנזכרו לעיל. גם כשהמספרת משתמשת, למשל, באנדרסטייטמנט (דוגמה: "הביטה במריאן במבט שהיה רחוק מלהיות מיטיב", במקום לומר "הביטה במריאן במבט עוין"), הרי שהקורא חש כי ערכיה האנינים והמיושבים בדעתם של אלינור כמו התגבשו לקולה של מספרת (למרות שהיא אינה המספרת של הרומן!). למעשה, ב"תבונה ורגישות" במיוחד, הנאה אסתטית משמעותית מצויה במה שהמספרת לא אומרת, כלומר מהאיזון והאיפוק בהולכת הסיפור שלה, יותר מאשר ממה שהיא כן אומרת ("גאווה ודעה קדומה", לעומת "תבונה ורגישות", הוא, לטעמי ולפיכך, ספר מעורר יותר).

והתלכיד הזה – בין הגיבורות למספרת קורותיהן – לא נעצר כאן. הוא נוגע גם לז'אנר שבו נכתב סיפורן. אלינור ומריאן הן היחידות ברומן שמבלות את זמנן בקריאת רומנים. כבר בכך נרמז לנו כי בילוי הזמן בקריאה – בילוי חרישי, מופנם, מתבונן, חסר תכלית חומרית מיידית – הוא האנטיתזה לפטפטנות חסרת המידה של הדמויות האחרות, לריקנות שממלאת את חייהן, לחוסר יכולתן להתנהגות חסרת פניות ו"מתבוננת" גרידא, לחומרניותן. וכך גם כמו מכריז הרומן שעצם הקריאה בו מיישמת את השקפת עולמן של אלינור ומריאן וכן של המספרת שמספרת עליהן.