ארכיון חודשי: אפריל 2015

על "החוחית", של דונה טארט, הוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ'), 838 עמ'

אפריל 24, 2015 – 8:11 AM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מכל הספרים בעולם הזכירה לי הקריאה ב"החוחית" את הקריאה מלפני כמה חודשים ב"קו המלח" של יובל שמעוני. אין שום קשר בין האדפטציה למאה ה-21 של הרומן הויקטוריאני-דיקנסיאני אצל דונה טארט והרומן הריאליסטי הרב דורי הקודר של יובל שמעוני מלבד שתי תכונות. הראשונה היא שטחית מאד, כביכול. האורך. ספרה של טארט מכיל 839 עמודים ואילו של שמעוני 969 עמודים. התכונה השנייה היא החוב שלהם למאה ה-19 ולספרות שלה. ואולי "חוב" זו מילה לא מדויקת. "התרסה", השימוש המתריס שלהם במאה ה-19 ובספרות שלה. אצל טארט, כאמור, הדיקנסיאניות הברורה, ואילו אצל שמעוני המודל פחות מסוים, הוא הרומן האירופאי בכללותו, ואולי בייחוד הרוסי, של המאה ה-19. ושתי התכונות קשורות ביניהן כמובן. זאת משום שהרומנים של המאה ה-19 נטו להיות עבי כרס במיוחד. ואני חושב ששני הסופרים ביקשו – במודע או שלא במודע – להחזיר לתוך הזירה התרבותית העכשווית את חוויית הקריאה בפרוזה של הרומנים הארוכים, אולי את חוויות הקריאה של ילדותם. הם ביקשו להתריס. יש כאלה שבתגובה למשבר הקריאה בתרבות העכשווית פונים לפתרונות אחרים (קיצור נמרץ של הספרים, רומן באסמסים, ציוצים מספרים, אפוס באימוג'י וכדומה). טארט ושמעוני פנו להתרסה.

ההתרסה של טארט הצליחה לכאורה מבחינת ההתקבלות. הרומן השלישי של הסופרת בת החמישים ושתיים הפך לרב מכר ואף זכה בשנה שעברה ב"פוליצר". טארט, שפרצה לתודעה ב-1992 עם רומן הביכורים הדקדנטי שלה ("דקדנטי" במובן תיאורי, במובן זה שהאפלולית הגדולה שלו משורטטת על רקע תרבותי-להתפקע), "ההיסטוריה הסודית", רומן עוצר נשימה בהחלט, אבל אולי מוערך (כולל על ידי) יתר על המידה, הגיעה לכאורה לפסגת הספרות האמריקאית עם "החוחית". אלא שיש כאמור "לכאורה". ההצלחה המסחרית ואף הביקורתית של "החוחית" לוותה בפולמוס ביקורתי סוער מאד בעולם הספרות האמריקאית (עד כמה שאני יכול לשפוט מקצה מזרח), וכמה מבקרים מובילים, בראשם ג'יימס ווד מ"הניו יורקר", קטלו את הספר. ואילו אחרים, בעיקר אחרי קבלת הפרס, ראו בביקורת השלילית של הספר חלק ממלחמת תרבות עקרונית. על מה הרעש? על מה יצא הקצף? והאם הוא מוצדק?

ב"החוחית" מספר לנו בגוף ראשון תיאודור (תיאו) דקר את סיפור חייו מגיל שלוש עשרה עד סוף שנות העשרים שלו. דקר, בפתח הרומן, גדל בניו יורק במשפחה חד הורית לאם אהובה. המשפחה חד הורית כי אביו השתיין עזב את הבית לפתע, לרווחתם של תיאו ואמו, שחיים בניו יורק חיים חסכניים אך מספקים, למרות מעידות קלות בהתנהגותו של תיאו שגורמות לזימונה של האם לשיחה בבית הספר. בדרכם לשיחה הזו מחליטים האם והבן להיכנס לביקור בתערוכה במטרופוליטן. במהלך ביקורם מתרחש פיגוע טרור (מדובר בטרוריסטים אמריקאים ולא מוסלמים), המוזיאון נחרב והאם, מסתבר לתיאו כעבור זמן מה, נהרגה. המום מהחורבן סביבו נמלט תיאו אל ביתו ומחכה שם לאמו. אלא שהוא לקח איתו שני דברים מהמוזיאון. האחד הינה טבעת שנתן לו ברגעיו האחרונים זקן שגסס לנגד עיניו במוזיאון והפנה אותו לכתובת במנהטן. השני היא תמונה מתמונות המוזיאון, יצירת מופת (אמיתית) של הצייר ההולנדי, תלמידו של רמברנדט, קארל פאבריציוס, בשם "החוחית" ובה מתוארת הציפור האמורה. התמונה, שלא ברור לתיאו עד הסוף מדוע גנב אותה, תלווה אותו, מוסתרת היטב, בשנים הבאות; כאשר יעבור למשמורתו של אביו בלאס וגאס, כאשר יחזור לניו יורק לגור בסדנתו של סוחר עתיקות שאליו הפנתה אותו הטבעת, כאשר ייקלע לקרבות בין עבריינים באירופה שיחשקו בתמונה יקרת הערך.

"החוחית" היא קודם כל רומן של עלילה. הקריאה מהנה מאד, מותחת, כמעט לא משעממת לרגע. דקר הוא מספר אינטליגנטי מאד, אינטלקטואלי ותרבותי מאד, בעל פרצי פרוזה שירית עזת מבע, אך בכל מקרה העיקר הוא שהוא גורם לך לא להפסיק לרצות לדעת "מה הלאה?". הסיפור שלו על יתמות, קיום בשוליים, הזנחה הורית, סוחר עתיקות טוב לב, עלייה לקיום מהוגן יחסית אך תוך הסתרה כרונית של פשע קדמון מסתורי (גניבת יצירת המופת), התמכרויות לאלכוהול וסמים, גלישה למאבקי כנופיות פשע רגע לפני חתונה עם בת טובים ממשפחה מנהטנית שורשית – כל זה מסופר תוך יצירת מתח ועניין רב. טארט מקדימה את קוראיה בצעד אחד לפחות. היא יודעת מתי צפוי רפיון בצדו של הקורא ויש להוסיף במיומנות תפנית מרעננת. היא יודעת מתי קוראיה חושבים שפתרו איזו תעלומה, ומתברכים בלבם באינטליגנציה שלהם, ואז היא ממהרת לחשוף אותה בעצמה, מוקדם מהצפוי וכך ליטול מעוקצה, ולהמחיש שהסיפור ממשיך למתוח מסיבות אחרות שהקורא לא שיערן. היא יודעת לחמוק בחוכמה רבה ממהלך צפוי של ההתרחשות למהלך אחר ומפתיע אך משכנע למרות זאת. בקיצור, במישור הקריאה הפשוטה הספר הזה מומלץ.

אבל במישור גבוה יותר – אין מישור גבוה יותר. כעת, החיפוש אחר מישור גבוה יותר אינו נובע רק מנסיבות חיצוניות, כלומר תשומת הלב הרבה שהספר זכה לה וזכייתו בפרס ספרותי נחשב. טארט עצמה בתוך הספר רומזת שהיא התכוונה לכתוב יותר מאשר סיפור הרפתקאות. היא רומזת על זה באמצעות הדיונים ההגותיים האסתטיים של תיאו עם עצמו ביחס ליצירת המופת שגנב. היא רומזת על זה בציטוטים מהתרבות הגבוהה שהיא שיבצה בראשי הפרקים (למשל: "האבסורד איננו משחרר, הוא קושר" – אלבר קאמי מ"האדם המורד"). היא רומזת לזה בכך שעיצבה את תיאו (ובאופן די משכנע) כילד ונער אינטלקטואלי, גם אם פרוע ואבוד, כך שהמונולוג שלו כולל דיונים מתוחכמים ופילוסופיים, כמו גם אזכור של ידע תרבותי לא טריוויאלי.

אבל כל זה לא משנה את העובדה שמדובר כאן בסיפור הרפתקאות משוכלל ולא הרבה יותר. זה אחד מהדברים עליהם יצא הקצף בארה"ב ובגינו יש שראו בפולמוס סביב "החוחית" מלחמת תרבות עקרונית. זאת משום שהמבקרים האלה (ובראשם ג'יימס ווד, כאמור) טענו ש"החוחית" מטשטש את ההבדל בין ספרות נוער לספרות מבוגרים (ווד המחיש זאת דרך השוואה בין תיאור של טארט לתיאור דומה מאד של אדית נסביט, סופרת הילדים הקלאסית). ניתן להמחיש זאת גם באמצעות הדמויות "הטובות" ו"הרעות" באופן חד ממדי שיש בספר (הובי, סוחר העתיקות טוב הלב שמאמץ את תיאו, ולעומתו שורה של אבות ואמהות, אמתיים וחורגים, הרסניים ומרושעים). והם צודקים. העובדה שיש כאן מחווה פוסטמודרנית לדיקנס ולעלילות היתומים שלו אינה מדברת אף היא בשבח הספר. למעשה, למרות הריאליזם הלכאורה מדוקדק של הרומן בתיאורי ניו יורק העכשווית לא נוצרה אצלי תחושה של רומן שמלמד אותנו דבר מה על ההווה. כפי שהעיר ווד, התחושה היא שהרומן העכשווי כביכול מתנהל במין קיום אנגלי של המאה ה-19.

וזו נקודה עקרונית. כי היא נוגעת בשאלת הקשר בין האמנות לחיים. האם האמנות מפנה אותנו הלאה מהחיים, משכיחה אותם מאתנו, כפי שעושה אכן סיפור עלילה לופת, או שהיא בד בבד מחזירה אותנו אליהם, מעמיקה את הכרותינו איתם, ובכך תורמת תרומה משמעותית יותר לחיינו.

בדרך כלל אנחנו מנגידים רומן שמכיל "סיפור טוב" לרומנים הגותיים או כאלה שממוקדים בשפה. אבל לפעמים יש גם ניגוד בין "סיפור טוב" לבין חשיפת והארת המציאות החוץ ספרותית שמכיל רומן. זה המקרה כאן. "החוחית" נע ביעילות כרכבת הרים במעין מחילה מסחררת שהוא כרה לעצמו, את כתליה הוא ברא בעצמו, כותלי המחילה לא נמצאות באמת בשום מקום. "החוחית" אינו מרתק אותנו לחיים, הוא מרתק נקודה. זה לא מעט כלל וכלל. אבל מפסגת הספרות העכשווית (לשם הוא חתר) מותר לנו לתבוע יותר מכך.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (15)

על "מלכת השלג", של מייקל קנינגהם, הוצאת "כתר" (מאנגלית: ברוריה בן ברוך), 246 עמ'

אפריל 17, 2015 – 6:19 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרושם הראשוני הרענן שעולה אצל הקורא ברומן הניו יורקי החדש של מייקל קנינגהם (שמוכר אולי יותר מכל בזכות הרומן שלו "השעות") נובע ממה שאי אפשר שלא לכנותו החילוניות ואף ההומואיות שלו. השימוש בשם התואר השני לבטח נועז יותר, כי היום, כידוע, אסור להכליל כך שמלבד אמירות טאוטולוגיות כגון ששחורים הם אנשים שצבע עורם שחור ושהומואים הם גברים שחושקים בבני מינם אסור להעניק תוכן ומהות כלשהי לקבוצות חברתיות. אחרת יגרשו אותך מגילמן.

ובכל זאת אסתכן. הרומן הזה מעניין ומרענן באופן מידי כי גיבוריו הם אנשים שעסוקים בעצמם (בחיי האהבה שלהם, בקריירות שלהם) באופן לא פוגעני (הם לא רוצים לשנות את העולם וגם לא להחריב אותו), זו "החילוניות", ויש בהם, בגברים ובנשים כאחד, יסוד נרקיסיסטי-טווסי מעורר אהדה, הם עסוקים באופן מעורר הזדהות באבדן נעוריהם ויופיים (זו ה – אני הולך לתפוס מחסה לפני שאככב ב"שיט שסטרייטים אומרים").

שני הגיבורים הראשיים הם שני אחים, טיילר ובארֶט. טיילר בפתח הרומן בן ארבעים ושלוש. הוא מוזיקאי לא מצליח, חתיך כמעט בדימוס, ולו חברה חרישית החולה בסרטן בשם בת'. בארט בן שלושים ושמונה, עסוק גם הוא בסכנת אבדן האטרקטיביות הארוטית שלו, ובכלל בחוסר היכולת של קשרי האהבה שלו עם גברים להתמיד. בארט היה בעבר האח המבטיח יותר, למד באוניברסיטת יוקרה, אבל הוא לא מוצא את עצמו גם בתחום המקצועי ועובד כעת כזבן בחנות בגדים של ידידה טובה שלו ושל אחיו בשם ליז. האחים קשורים מאד זה לזה. ולא רק זאת אלא שהם חיים כעת ביחד, כלומר טיילר ובת' חיים יחד עם בארט, בגלל חסרון כיס, בדירה בבושוויק, שכונה לא אטרקטיבית (לפי הרומן) בברוקלין.

בגוף שלישי שצמוד לתודעתן של הדמויות, צמוד לתודעה בסגנון השבור והקופצני והחד של זרם התודעה, ועם זאת הוא מסוגנן בידי הסופר (למשל על ידי שימוש חוזר בסימן הפיסוק נקודותיים: "הפתעה: זה מערער אותו. הפתעה עוקבת: מסתבר שיש פעולה, איכות של גילום דמות, שכרוכה בלהיות בארט"), ולא באופן המסדיר ולעתים המשעמם של גיהוץ התודעה שנוקטים לעתים סופרים מחוסר מיומנות, מספר קנינגהם על חיי האחים בין נובמבר 2004 לנובמבר 2008. רגע לפני בחירתו בפעם השנייה של ג'ורג' בוש הבן לנשיאות ורגע לפני בחירתו של אובמה לנשיאות. טיילר מנסה לפרוץ, בניסיון אחרון ונואש, עם המוזיקה שלו, ובו זמנית מטפל בבת זוגו החולה בת' ומפלרטט עם ידידתם המשותפת ליז (בעלת החנות בה עובד בארט). ליז מצדה היא אישה בשנות החמישים שלה שיוצאת עם גברים חתיכים ולא חכמים במיוחד שגילם מחצית מגילה (באחד מהם בארט מאוהב נואשות). טיילר מכור לקוקאין ואחר כך להרואין, התמכרות קלה אך בכל זאת התמכרות, שהוא מסתיר אותה מבת זוגו, אחיו ושאר חבריו (וגם בכך, בעיסוק "הסקסי" בסמים, יש התגנדרות מתריסה, הן של הגיבורים והן של המספר). זו עוד דרך להיאחז בנעורים החומקים ועוברים, עוד דרך להתמודד עם המחלה של בת' ועם אי ההצלחה בקריירה שלו. ואילו בארט מחפש אחר אהבה ובמהלך הרומן מסתמנת אחת פוטנציאלית.

על גבי הטקסט המסוגנן, החיוני, האינטליגנטי והחילוני-באופן-מרענן הזה, שסובל פה ושם מסנטימנטליות, ישנן שתי קומות נוספות שהופכות את הרומן למוצלח. הקומה האחת היא סוציולוגית. הרומן הזה הוא על הקשיים הכלכליים של מה שמכונה "המעמד היצירתי". התרוששותו של המעמד הזה בעשורים האחרונים היא תופעה מדוברת בארה"ב ויש לה קשר הדוק גם לנעשה אצלנו ולאופי (ולמיקום) המחאה שלנו ב-2011. הגיבורים של קנינגהם שייכים כולם למעמד הזה (מוזיקאים, אנשי ספרות, אנשי אופנה) והרומן משרטט את ההתרפטות היחסית של חייהם, משרטט תמונה עדכנית של ניו יורק. יש כאן ניו יורק שנעה על אדי הדלק של תפארתה הבוהמיינית במחצית השנייה של המאה העשרים. מיקום העלילה בברוקלין מחושב מאד. חלק נכבד מהמעמד היצירתי גורש מהרפובליקה של מנהטן. השנאה של טיילר לג'ורג' בוש הבן גם היא כרוכה בכך. הרומן הזה קרוב בכך לרומן הקודם של קנינגהם, "עם רדת הערב", שהציג גם הוא ניו יורק בהלך רוח של חשבון נפש, ניו יורק של "המעמדות היצירתיים" שתוהים על תפארתם האבודה (אלא ששם הנושא היה ריקנות החזון עצמו ופחות ההתרפטות). ובעצם, גם ב"עשבי פרא", רומן מוקדם עוד יותר, ישנה תחושת דחיפות הנוגעת לניו יורק כמוקד החזון האמריקאי ומשמעותה-משמעותו לאחר ה-11 בספטמבר.

על גבי קומה זו בנה קנינגהם קומה נוספת, מטפיסית. בפתח הרומן, אחרי שבחור נוסף זרק אותו, הפעם בהודעת סמס מלוקקת ("היי בארט נראה לי שאתה יודע במה מדובר. אבל עשינו מה שיכולנו, נכון?") נדמה לבארט שהוא רואה חזיון בשמי סנטראל פארק ("אור שמימי נגלה לבארט מיקס בשמים שמעל סנטראל פארק, ארבעה ימים אחרי שנחבל, פעם נוספת, בידי האהבה"). בארט עצמו מפקפק באמיתות החזיון ובמשמעותו. אבל קנינגהם מפתח דיון אינטליגנטי – ולאינטליגנציה של הסופר שותפים הגיבורים, הדיון אינו נעשה מאחורי גבם – בכמיהה של הגיבורים החילוניים כל כך שלו לאיזשהו שדר מטפיזי. ואולי גם זה נושא סוציולוגי: ניו יורקים אופייניים ואופנתיים לשעבר שספגו מכה בגאוותם מחפשים כעת דבר מה נוסף, במחצית השנייה של חייהם. ואולי לא התגלויות יפתרו את בעיותיהם, אלא חברויות אמיצות בינם לבין עצמם?

בודריאר כתב פעם על גבר שפוגש אישה באורגיה ומתחיל אתה: "תגידי, מה את עושה אחרי האורגיה?". האמירה הזו רומנטית מאד בעיניי. בכל אופן, זה הרושם המעט מלנכולי מרופט ובכל זאת נושא התקווה של הרומן הזה: אז מה אנחנו עושים אחרי האורגיה? אחרי הנעורים? אחרי שניו יורק עצמה איבדה מזוהרה?

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

קצר על שלוש משוכות בפני ייסוד חברה אוטופית

אפריל 14, 2015 – 9:46 AM

קראתי לאחרונה (ובפעם השלישית) את ספרו הגדול של נורמאן או. בראון "חיים נגד מוות" מ-1959. הספר הזה – אולי ספר ביקורת התרבות החשוב ביותר שראה אור במחצית השנייה של המאה העשרים, בצדו ניתן למנות את ספרו של תלמידו-יריבו, את "תרבות הנרקיסיזם" של כריסטופר לאש – הוא ניסיון למחשבה על כינון של חברה אוטופית בעקבות פרויד, ניסיון לכינונה של חברה ללא הדחקה. זהו, למעשה, המוקד התיאורטי המעמיק של "תרבות הנגד" בשנות הששים בארה"ב. זהו, למעשה, המסמך האינטלקטואלי המכונן של "המהפכה המינית".

הספר מלהיב, אבל ניסיתי לחשוב על הסיבות העקרוניות (והפסימיות) שאיתן צריכה להתמודד חשיבה אוטופית (גופנית-פסיכואנליטית כמו של בראון, או אף אוטופיה טכנולוגית, שנפוצה יותר בעשורים האחרונים). ואלו הן:
1. ייתכן שהאושר הוא יחסי מבחינה זו שהוא תובע סביבה מאושרת פחות. כלומר ייתכן שאושר חברתי כולל הוא סתירה. האושר של היחיד נובע מהתבלטותו ביחס לחברה.
2. ייתכן שהאושר אינו מוגבל רק מבחינה מרחבית – כלומר הוא אינו יכול להתפרש לכל עבר מבלי שיאבד את האפקטיביות שלו – אלא שהוא מוגבל גם בזמן. כלומר, הרגשת האושר מותנית בסבל ובהימלטות ממנו. אושר תמידי הוא סתירה. כך טען שופנהאואר.
3. קוצר חיי האדם מעניק טעם לוואי אירוני לאוטופיה. אולי עדיף פטאליזם מנומנם, "סחיבה" של השבעים שנה שאנו חיים בהם, אם המאמץ הכרוך בכינון אוטופיה מסתכם במספר דו ספרתי של שנות קיום. רק אוטופיה שמדברת, בנוסף על הרחבת החיים מבחינה איכותית, גם על הארכת החיים מבחינה כמותית, תלהיב אותנו.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (1)

ציטוט של – והערה על – וורדסוורת' כמבקר ספרות

אפריל 11, 2015 – 12:46 PM

"אני לא מתכוון לסבול ממידה כזו של צניעות מזויפת שתמנע ממני מלקבוע שאני מפנה את תשומת הלב של הקורא להבחנה הזו [כנראה, ההבחנה שהופיעה בקטע הקודם ובו וורדסוורת' מבחין בין שירים שבהם הפעולה והסיטואציה הם אלה הנותנים ערך לרגשות שהם מעלים לבין שיריו שלו, בהם הרגשות והתחושות הם אלה שמעניקים חשיבות לפעולה ולסיטואציה: "the feeling therein developed gives importance to the action and situation, and not the action and situation to the feeling"] הרבה פחות לשמם של השירים הספציפיים האלה [ב"בלדות הליריות"], אלא משום החשיבות הכללית של הנושא. הנושא אכן חשוב!

מכיוון שהתודעה האנושית מסוגלת להתלהב גם מבלי שנשתמש בסטימולנטים גסים ואלימים; ואדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מממריצים שאינם גסים ואלימים]. לכן היה נראה לי שהמאמץ לייצר או להרחיב את היכולת הזו הוא אחד השירותים שסופר, בכל תקופה, יכול להתמסר להם;

אבל השירות הזה, המצוין בכל תקופה, חשוב במיוחד בתקופה זו.

זאת משום שסיבות רבות, שלא היו מוכרות בזמנים עברו, חברו יחד בכוח להקהות את כוחותיה המבחינים-מבדילים של התודעה, ובעוד הם מסרסים את יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי הם מפחתים אותה למצב של תשישות ואדישות כמעט ברברית.

הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזו הנם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום [המהפיכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה; כלומר, התמכרותו של הציבור ל"אקטואליה"], ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה.

לנטייה [רעה] זו של החיים והמנהגים, הספרות והתאטרון באנגליה מסגלים את עצמם [למרבה הצער]. עבודותיהם יקרות הערך של סופרנו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים [וורדסוורת' חושב כאן על רומני אימה גותיים, הרומנים של אן רדקליף, לדוגמה – לפי הערות מהדורת נורטון], טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים.

כאשר אני מהרהר בצמא המבזה הזה אחרי גירוי שערורייתי, אני כמעט מתבייש בזה שדיברתי על המאמץ החלוש שבאמצעותו ניסיתי לסתור אותו; ובמחשבה על ההיקף הרחב של הרוע הכללי, הייתי יכול להימחץ במלנכוליה שאינה בלתי מכובדת, לולא היה לי רושם עמוק של סגולות אינהרנטיות ובלתי ניתנות להריסה של התודעה האנושית".

בקטע הזה, המתורגם בחובבנות על ידי, הלקוח מתוך ה"הקדמה" ל"בלדות הליריות" (ההקדמה הקלאסית ליצירה הרומנטית הקלאסית), מאת המשורר האנגלי הרומנטי הגדול וויליאם וורדסוורת', מ-1802 – הקדמה רבת עניין עד מאד בכל חלקיה – פורש וורדסוורת' כמה מתפיסותיו הביקורתיות, שמעניין לחשוב עליהן בהקשר של משבר הביקורת העכשווי בתרבות שלנו.

א. התפיסה הביקורתית של וורדסוורת' מכילה היררכיה ברורה: "אדם צריך להיות בעל תפיסה קלושה של יופייה ואצילותה של התודעה האנושית אם אינו יודע זאת, ואם אינו יודע גם שישות היא נעלה על חברתה בה במידה שיש לה את היכולת הזו [להתלהב מדברים ותמריצים שאינם גסים ואלימים]". יש רגשות גסים ואלימים ויש רגשות מעודנים ויש להבחין ביניהם ולהעריך אותם באופן שונה.

ב. אבל – וזה כבר מקרב יותר את וורדסוורת' לתפיסות תקופתנו הרלטיביסטית – הבעיה ברגשות "הגסים" הנה שהם פוגמים בכוח מכוחות הנפש, שוורדסוורת' מכנה אותו "הכוח המבחין" (the discriminating power). כאן נוצר פתח להבנה כמותית של התפיסה ההיררכית של וורדסוורת'.
בהתמכרותנו לתרבות "גסה" ו"אלימה" אנחנו פשוט קולטים פחות מהעולם, מבחינים פחות. ובתקופתנו הרלטיביסטית והכמותנית זה טיעון כבר יותר חזק: אנחנו פשוט מפסידים.

ג. עוד טיעון ביקורתי מתקבל יותר על לבה של תקופתנו הדמוקרטית מצוי כאן. כבני העידן הדמוקרטי אנחנו נוטים להדוף מעלינו טענות אליטיסטיות, אבל גם נוטים לאהוד טענות שמדברות אל החוש שלנו לאוטונומיה ועצמאות. והנה וורדסוורת' מדבר על כך שהאמנות והתרבות הקלוקלות מפריעות לתודעה בפיתוח מאמץ רצוני עצמאי ("יכולתה של התודעה למאמץ רצוני עצמאי"). כלומר, התרבות הלעוסה, או הסנסציונית, "מאכילה" את התודעה "בכפית", וכך, בשוללה ממנה את המאמץ, תורמת להיעדר ריבונותה, או שהיא כופתת אותה בסנסציוניות שלה וכך אינה מאפשרת את רצונה החופשי.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | לכתוב תגובה

הערה על "מדינת תל אביב"

אפריל 5, 2015 – 9:26 AM

שומר נפשו ירחק מעיסוק תדיר בפוליטיקה הישראלית. שומר נפשו ירחק מקלישאות, קלישאות-שכנגד, היסטריה, סילופים, נצחנות, שיחות חולין מתוזמרות מלמעלה על ידי חרושת החדשות וכו'. 90 אחוז מהשיחה הציבורית שלנו היא פוליטית – וזה אולי ניצחונה העגום ביותר של המציאות הישראלית על חיי וחירות הרוח הישראליים. לית אתר פנוי מיניה, מהאקטואליה.

ובכל זאת, הערה אחת אני רוצה להעיר, וכמעט שאיני יכול להימנע מלהעיר מתוקף מקצועי כמבקר ספרות, שתמורת הון העתק וכבוד המלכים שנופלים בחלקי מחייב אותי גם להצביע על הטקסטים הטובים ביותר שקראתי השנה.
כי הרי תפקידה של הביקורת, כהגדרתו הרלוונטית מאי פעם של מתיו ארנולד, היא להביא לידיעת הציבור את "הטוב ביותר שנכתב ושנחשב בעולם" (רלוונטית מאי פעם בגין ים המלל הטריביאלי, הבנאלי, הצעקני, הנרקיסיסטי שאנו טובעים בו, בכל אמצעי התקשורת המטמטמים שמקיפים אותנו, מפייסבוק ועד ערוץ 2).

אז, לטעמי, אחד הטקסטים העקרוניים ביותר שנתקלתי בהם בשנה האחרונה בארץ הוא הטקסט שכתב רוגל אלפר במדור הדעות של "הארץ" בעקבות הפיגוע בתל אביב בינואר השנה. אני לא יודע אם אלפר עצמו מודע לכך שהטקסט הזה משמעותי יותר מאחרים בקורפוס שלו, לבטח לטעמי משמעותי יותר מהמאמרים ההיסטריים והמעצבנים שהוא מפרסם מדי פעם בחודשים האחרונים, שמייצגים את השמאל הישראלי בפאזה הנוכחית, הפאזה הילדותית, המתריסה והלא מצודדת שלו. אבל זה היה טקסט אחר, זה היה טקסט גדול ועקרוני, לטעמי.

אלפר כתב כיצד הגיבה הבועה התל אביבית – לא זו של העשירים במגדלים, אלא זו המעמד-בינונית, הבורגנית-בוהמיינית – לפיגוע שאירע בלב ליבתה בינואר השנה, פיגוע הדקירה באוטובוס.

כך נפתח המאמר וזוהי "הבועה" המדוברת:

"כשנכנסתי ביום רביעי בשמונה בבוקר לבית הקפה ליד בית הספר של בתי היו פניו של בועז, הבעלים, מודאגות כרגיל. חשבתי שהוא שוב מוטרד מכך שברגע שמתפזר גל ההורים שליוו את ילדיהם לכיתות, אין לו מספיק לקוחות. אבל הפעם היה מדובר בעניין אחר. "היה פיגוע", הוא אמר, "ליד 'התחתית'". בועז שותף גם ב"התחתית", בית קפה שכונתי ליד צומת מעריב, שנהפך למוסד חברתי בעיר, מעין "כסית" עכשווית. הוא אחד מסמליה התרבותיים של תל אביב. לטוב ולרע, הוא מייצג משהו מרוח התל אביביות העכשווית.

הוא מוקף בשכונה של משפחות מרכז תל אביביות מהזן שמזוהה עם הליברליות, השמאלנות והחילוניות של העיר. שכונה של משפחות חד־הוריות, חד־מיניות, סטרייטיות וחרדיות. כולם חיים בהרמוניה. אלה לא אנשי המגדלים האמידים שיעברו למיזמים המפלצתיים, שקמים על חורבות השוק הסיטונאי. זה ממש לב לבה של מה שנהוג לכנות הבועה התל אביבית. בית הספר לאמנויות השוכן כאן מעניק לנו איזה נופך אליטיסטי. יש כאן המון כלבים. יש יותר מדי צואת כלבים על המדרכות. זה מעצבן. מזה מתעצבנים פה".

וזוהי התגובה של "הבועה" לפיגוע:

"כשהגעתי לזירת הפיגוע ברחוב לינקולן כבר הסתלקו כל הניידות והאמבולנסים. לא היתה שם שום התגודדות. התנועה זרמה כסדרה. אף אחד לא הפגין. לא הניפו שלטי "מוות לערבים". לא צעקו שכהנא צדק. כלום. בצהריים יצאתי להסתובב. לא היה זכר לפיגוע. הוא כאילו לא קרה. בגינת קרית ספר הסמוכה ישבו אמהות עם תינוקות ונהנו מהשמש החורפית. ילדים עם ילקוטים חזרו מבית הספר בחבורות ודיברו על מה שהם מדברים, אבל לא על הפיגוע. בקרנות הרחוב, במכולת השכונתית וברחבה שליד הירקן לא נאספו תושבים מודאגים בחבורות כדי לאוורר את חרדותיהם, לצקצק בלשונם, לשאול מה יהיה ולהלין על המצב.

בשעת בין ערביים נראה הפיגוע רחוק, רחוק מאוד. אנשים לא צעדו שלובי זרועות ברחוב לינקולן. לא התקיימה עצרת מחאה בדרישה שהממשלה והעירייה ינקטו יד קשה כלפי הערבים ויסלקו אותם ממטבחי בתי הקפה. לא ביקשנו שכל עם ישראל יזדהה אתנו ויתפלל אתנו ויחבק אותנו. כנופיות של בני נוער לא הסתובבו ברחובות עם אלות וחיפשו ערבים לנקום בהם, ולא דהרו ליפו על אופניים חשמליים. מקסימום מישהי העירה שעוד פיגוע אחד כזה מסדר לבנימין נתניהו עוד כהונה כראש ממשלה, וגם זה נאמר בחצי חיוך מריר. לא שטיפחנו ציפיות למשהו אחר.

השכונה שלי הפסידה בקרב על שפיות המדינה, אבל ניצחה את הטרור".

כעת, למה זה מאמר עקרוני לדעתי?

האופציה הישראלית התל אביבית מצויה במצור, היא אופציה מיעוטית בישראל. בזה אין חדש.

אבל המצור הוא גם פנימי. כלומר, יש תחושה שהאופציה הליברלית-חילונית-שמאלנית שמייצגת תל אביב נכשלה גם כישלון פנימי, לא רק הפכה למיעוט ביחס לעולם הישראלי שסביבה. ואני חושב שאכן היא נכשלה כישלון פנימי בכמה עניינים מהותיים (בראש ובראשונה בחוסר הודאה בכך שהימין צדק לפחות בדבר אחד: הסכסוך עם הפלשתינים יותר עיקש ומסובך מכפי שחשבנו בעידן "המזרח התיכון החדש").

אבל באופן עמוק עוד יותר יש תחושה אצל הלא אטומים בינינו שהאופציה הליברלית-החילונית-השמאלנית כשלה ברובד אינטימי יותר. יש איזה היעדר ביטחון עצמי לא ממש מדובר ביחס לאופציה התל אביבית, שתחושת המיעוטיות החיצונית רק מחריפה אבל לא גרמה לו מלכתחילה. וזה תוכנו של הערעור הפנימי: האם בהעמידה את האדם היחיד במרכז עודדה האופציה הזו את הנרקיסיזם הילדותי שאנחנו רואים מכל עבר, על המסך ובחיים עצמם? האלהת האני הפרטי הקטן על פני כל השאר, העולם של תוכניות הרכילות והריאליטי, היא אולי התוצאה הפתטית של החזון הליברלי, תל אביבים שקועים בעצמם – אנחנו וחברינו – הם אולי הבשורה הגדולה (במירכאות כפולות ומכופלות, כמו שאמרו מורינו ביסודי) של החזון הזה.

ההיסטריה הפוריטנית שתוקפת את תל אביב בשנים האחרונות (פונדמנטליזם פמיניסטי, טבעוני, מזרחי, אנטי-קפיטליסטי וכו' – ואין לי התנגדות, לכל היותר ויכוח לעתים, עם הגילומים הלא פונדמנטליסטים של התופעות הנ"ל, אבל יש לי בהחלט רתיעה מהקיצוניות שבה המגמות הללו מתבטאות לעתים) נובעת גם מתחושת האשם שהאופציה הליברלית-האינדיבידואליסטית אינה תקפה יותר, היא רקובה, אטומה, "מיושנת" וכו'.

והמאמר של אלפר חשוב כי הוא מכיר בזה. הוא מכיר בקטנוניות הנרקיסיסטית של החזון הליברלי, גם אם לא ממש במפורש. אלא שהוא חושף את החלק הטוב של הנרקיסיזם הזה, את הגדולה של אספקט מסוים וחשוב שלו.

הנרקיסיסט אכן שקוע בעצמו לגמרי, אבל לכן הוא לא נופל טרף קל להזיות פוליטיות ולנחמות אידאולוגיות מפוקפקות. הוא לא מתנחם על שבריריות הקיום שלו ושל האמביציות שלו במין אחווה קולקטיבית לא כנה, הוא לא מפצה על תסכוליו האישיים בשנאה לאומנית, הוא לא מרווה את חסכיו בדביקות לאומית ולאומנית.

זה הצד ההרואי של הנרקיסיזם. הוא לא מוכן לקבל תחליפים לסיפוק האגו הפרטי. ולכן הוא דוחה כל נטייה קולקטיביסטית, קל וחומר סמי-פאשיסטית.

הפיגועים הם הפרעה בשבילו, מטרד – לא הזדמנות לשכוח את עצמו ולהיסחף באיזה זרם כללי של אחדות לשעה ושנאה לשעתיים.
הניצחון שלו על הפיגועים מתבטא בחזרה מהירה לשגרה – שגרת חייו הקטנים, או הזיות הגרנדיוזיוּת הפרטיות שלו, זה לא משנה בהקשר הזה.

מדינת תל אביב היא לפעמים קטנונית, אנוכית, שטחית, אופנתית, מגוחכת, מכחישנית-מציאות, יהירה (ולא תמיד עם סיבה מוצדקת, ואולי אין סיבה מוצדקת ליהירות), אדישה מצד אחד ועסוקה בעצמה באופן מעורר רתיעה מצד שני.

אבל –

אבל היא מסרבת, בדיוק משום כך, לכל מיני תחליפים מסוכנים למילוי הריקנות הפרטית: ללאומנות, לדת קודרת וצחיחה, להרואיות ותשוקת-מוות שנובעות מתסבוך וחוסר סיפוק אישיים, לשנאה קולקטיבית.

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (16)

הערה של שופנהאואר על הרומן

אפריל 4, 2015 – 8:53 AM

"משימתו של כותב הרומנים אינה לספר על מאורעות גדולים, אלא להפוך למעניינים מאורעות חסרי חשיבות.

רומן יהיה בעל ערך נעלה יותר ואצילי יותר כאשר הוא ישרטט חיים פנימיים יותר מאשר מאורעות חיצוניים. ויחס זה, כסמן אופייני לז'אנר, יתלווה לכל הדרגות של הרומן, מ'טריסטרם שנדי' ומטה עד לרומן האבירים או השודדים הגס ביותר.

'טריסטרם שנדי', למעשה, נעדר פעולה כליל; אבל כמה מועטת הפעולה ב'הלואיז החדשה' [של רוסו] וב'ווילהלם מייסטר' [של גתה]! אפילו ב'דון קיחוטה' יש יחסית מעט פעולה; הפעולה שם חסרת חשיבות ונוטה להיות קומית; וארבעת אלה ניצבים בשיא הז'אנר.

הביטו ברומנים הנהדרים של ז'אן פול וראו כמה חיים פנימיים מתנועעים הם מציגים על הבסיס הצר ביותר של מאורעות חיצוניים. אפילו הרומנים של סר וולטר סקוט הם בעלי שפע ראוי לציון של פנימיות ביחס לחיצוניות והמאורעות החיצוניים מופיעים בהם רק בכדי להשיג את המטרה של הנעת החיים הפנימיים; ואילו ברומנים נחותים הפעולה נעשית לשמה היא.

האמנות מורכבת מהבאת חיינו הפנימיים לפעילות האינטנסיבית ביותר תוך פיזור המינימום ההכרחי של פעילות חיצונית; כי חיינו הפנימיים הם האובייקט המעניין אותנו".

("פארירגה ופארליפומנה")

מאת אריק גלסנר | פורסם בעובר ושב | תגובות (10)

על "הכל קורס", של צ'ינוּאָ אצֶ'בֶּה, בהוצאת "ידיעות ספרים" – "עליית גג" (מאנגלית: אביעד שטיר)

אפריל 3, 2015 – 1:58 PM

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בממואר שלו, "העובדות", מספר פיליפ רות על מפגש ספרותי טראומטי שאירע לו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק בראשית שנות הששים. המפגש עסק ב"ספרויות מיעוטים" ומנחה המפגש ואחריו הקהל התנפלו על רות והאשימו אותו באנטישמיות זאת משום שבספריו (ומדובר עוד לפני פרסום "מה מעיק על פורטנוי" ב-69!), כדוגמת "שלום לך, קולומבוס", ספר הביכורים המצוין של רות מ-1959, ישנה ביקורת חריפה למדי על תופעות ואספקטים ביהדות ארצות הברית (למשל, על הסנוביזם של נובורישים יהודים-אמריקאים). רות מספר שמשתתף נוסף בפאנל ניסה להיחלץ להגנתו. היה זה הסופר האמריקאי השחור ראלף אליסון. אליסון פרסם ב-1952 את יצירת המופת (שתורגמה לעברית) "האדם הלא נראה". היצירה הזו, שעוסקת בקהילה השחורה ובמחאותיה נגד חוסר השוויון והאפליה עוסקת גם רבות בביקורת עצמית, כלומר בהארת תופעות פסולות בעיני הסופר בחיי הקהילה השחורה עצמה.

הגישה של רות ואליסון לכתיבה מיעוטית מנוגדת בתכלית הניגוד לתפיסה נאיבית שמרחפת כמדומה בשנים האחרונות סביב המושג הזה של "ספרות מיעוט". הגישה הנאיבית תובעת מהספרות המיעוטית להיות מקהלת מעודדות של מיעוטים מדוכאים, "להביא את קולם", למחות נגד דיכוים, להאיר את אצילותם ויופיים. לא, לא, לא, אומרת הגישה של רות-אליסון. שחור ולבן היא אולי שפתה של הפוליטיקה, אך לא שפת הספרות. הטוב והרע בעולם בלולים בעולמה, האמביוולנטיות מושלת. הספרות היא "ביקורת החיים" (כפי שהגדיר אותה המבקר מתיו ארנולד) ואך טבעי הוא שהסופר המיעוטי יבקר גם את חיי המיעוט שהוא מכיר היטב. ובכלל, סוגת הרומן עוסקת באינדיבידואלים, על אורותיהם וצלליהם, ולא במניפסטים קבוצתיים.

הרומן החזק והמפורסם הזה, רומן הביכורים של צ'ינוּאָה אצֶ'בֶּה, שמובא כאן בתרגום חדש וטוב לעברית, ראה אור במקור אף הוא בשנות החמישים, ב-1958. אצ'בה הניגרי (1930-2013) נחשב ל"אבי הספרות האפריקאית המודרנית" (על אף שחשוב לציין שהרומן נכתב באנגלית) וכמי שהביא לראשונה למערב רומנים מצוינים שנכתבו על ידי אפריקאי ומתארים נאמנה ומבפנים את חיי האפריקאים. והגישה של אצ'בה לספרות המיעוטית דומה לגישתם של רות ואליסון. אין כאן התמוגגות רגשנית מחיי הפראים האצילים וכעס על המערב הרע שהפריע את שלוות הקיום הנהדרת בה הם חיו. זה רומן שמציג אמביוולנטיות עמוקה, ואינו חוסך את ביקורתו מאורח החיים האפריקאי המסורתי ומנכלוליו של האדם הלבן כאחד.

גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי הוא אוֹקוֹנקְווֹ. אוקונקוו הוא גבר עטור תהילה בכפרו ובשבט האיבּוֹ שהוא שייך אליו בכלל. תהילתו נשענת הן על כוחו הגופני (שהופגן לראשונה בקרב היאבקות מפורסם כשהיה הגיבור בן שמונה עשרה) והן בנכונותו לחיי עמל ובהצלחתו ביזמתיו החקלאיות. הכבוד שרוחשים לאוקונקוו בחברתו מועצם גם בגלל שהוא נולד לאב לא יוצלח ובטלן והצליח לבנות את עצמו במו ידיו. כעת, הוא גבר מצליח במיטב שנותיו ולו שלוש נשים. אוקונקוו הוא גבר חם מזג. הוא מכה את נשיו כשהן לא משביעות את רצונו. הוא מטיף לבני כפרו להתנגד בכוח להסתננות של מיסיונרים נוצריים. הוא מודאג מגילויי רכרוכיות שהוא מאתר בבנו הבכור.

כאן נעוצה הנקודה הראשונה שהופכת את הרומן למאלף. על רקע המציאות הפרימיטיבית השבטית שאצ'בה מתאר מזדהרים ביתר בהירות מצבים אנושיים שאנו מכירים אותם מעולמנו המתוחכם, מתחכם ותשוש. זאת כי הגיבור של אצ'בה הוא בעצם גיבור נוירוטי. הוא אחוז בְּעתה מצלו של אביו ונחוש להתרחק ככל האפשר מצל זה. דעתם של האחרים עליו חשובה לו מאד. הגבריות הבוטה שלו ופחדו מהיעדרה אצל בנו גם הם נוירוטיים. דווקא בגלל הרקע הפראי והבסיסי של הרומן מצטייר ביתר חדות המצב האנושי הנוירוטי הכללי. עוד עובדה מודרנית שמצטיירת על הרקע האפריקאי בחדות קומית כמעט היא העובדה שמספר נשותיו של אדם בשבט האפריקאי נקבע לפי מידת עושרו. העובדה הזו מוצגת ללא התפתלות ואי נעימות פוליטקלי קורקטית וללא המסובכות והצביעות של החברות המונוגמיות להלכה שלנו, שבו מצויות תופעות דומות אבל באופן מוסווה, או באמצעות פרישתן הלא סימולטנית ב"מונוגמיות סדרתית", או שהן מצויות באופן שכולו סימבולי (המשיכה לעוצמה כלכלית בלי ה"החזקה" הפיננסית המעשית). יש משהו צלול ומבדר כאחד בהצגת תופעות כאלה כאן ללא כחל ושרק. וכך גם לגבי סוגיות מוכרות אחרות כמו המתח בין היחיד לקולקטיב ועוד.

אבל הגדולה של אצ'בה אינה נשענת רק על הבהירות הזו. היא נשענת גם על תיאור מלא ומלא חיים ואף הומור של המנהגים והאמונות ואופני הפרנסה והפוליטיקה השבטית האפריקאים, תיאור אנתרופולוגי "מרחבי" שלמרבה הפלא אינו פוגם בתחושת הקצב של הרומן, כלומר בתחושת ההתקדמות בזמן של העלילה. העלילה עצמה מתגבשת בשלב מסוים בספר לתיאור פלישתו המהוססת בתחילה של האדם הלבן לתוך חיי השבט, והמעבר מפלישה מהוססת מיסיונרית לפלישה כלכלית ולבסוף לכיבוש כוחני.

אלא שכאן מתגלה הגדולה של אצ'בה שעמה פתחתי. "הכל קורס" מבקר את הצביעות של האדם הלבן ואמונתו הכוזבת בעליונותו התרבותית. ועם זאת, הוא אינו חוסך שבטו משבטו. הוא מתאר את המנהגים האכזריים של בני שבט האיבו, שכוללים הפקרת תאומים שנולדו זה עתה למוות (כי תאומים נחשבים לילידי כוחות האופל), הכאת נשים אכזרית, שחיטת בני ערובה וביניהם ילדים. האדם הלבן הביא הרבה רע לאפריקה אבל גם נלחם בכנות במנהגים אכזריים אלה. כאמור, לא שחור לבן.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)