פורסם ב"מעריב" באוקטובר 2010
אפתח בכמה ציטוטים מהרומן החדש של יוסף בר יוסף. אבקש את סבלנותכם. לטעמי הציטוטים מסגירים דבר מה מרכזי ברומן שאשתדל להבהירו מייד. כמה מילות הקדמה להבנת ההקשר: המספר של הרומן, ברוך, הוא בן למשפחת איכרים אמידה באחת המושבות במרכז הארץ. אהובת נעוריו היפה, תמרה, נטשה אותו בשנות החמישים לטובת מוזיקאי ניצול שואה בשם אפרים. ברוך נשא לאישה את אחותה ושמר על קשר קרוב עם תמרה ומשפחתה. הרומן משתרע על פני כשלושים שנה, משלהי תקופת המנדט עד לאמצע שנות השבעים. זה רומן פסיכולוגי על שאפתנות, על התאווה להיות מקורי, על תפיסת עולם קשיחה של מנצחים ומנוצחים, על אהבה מותנית. תמרה אינה מצליחה להסתיר שהיא שופטת אנשים לפי מידת כישרונם ומוצלחותם. כשמתגלה שאפרים אינו הגאון המוזיקלי הנחבא אל הכלים שחשבה שהוא, תולה תמרה את יהבה בבתה המוזיקאית המוכשרת, רוני. רוני ואפרים לא יכולים לסלוח לה על כך. ובעצם, גם ברוך, המספר, נפל קורבן לשאפתנות של תמרה, שהחליפה אותו, הפשוט, במי שנראה לה מיוחד יותר.
והנה הציטוטים. ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, נפגשים ברוך ואפרים במקרה ליד תעלת סואץ. בלי הקדמות מזכיר אפרים סצנה משפחתית דרמטית בה עמד לצדה של תמרה נגד בתו רוני. על כך מהרהר ברוך: "והכי מוזר – הדבר לא נשמע לי מוזר, להיזכר בעניין ישן כזה ברגע כזה, שבו כביכול שום דבר לא חשוב חוץ מהמלחמה ומהחיים ומהמוות, ואולי זה בדיוק פירוש המילה חיים". ציטוט נוסף: תושבי השכונה בה גרה תמרה מרכלים על תושבת השכונה, יוצאת קיבוץ, שבנה השתמט ממלחמת השחרור וברח לארה"ב. הם תוהים על הסיבות לגאוותנותה. על כך "תמרה אמרה, 'מהבושה, בגלל הבן שלה', ואני חשבתי שזאת הערה נבונה שמעידה על כושר הסתכלות בבני אדם". עוד ציטוט: רוני עומדת לנסוע ללמוד מוזיקה בג'וליארד בניו יורק. המספר עד לדיאלוג פומבי בין תמרה לבתה: "'העיקר זה שאת נוסעת, ואת לא צריכה לפחד, את תתחזקי ככה, דווקא מפני שאת נוסעת לבדך, בלי אמא שלך, כן, נראה אותך!' וזאת הייתה ממש מעידה, ואז היא צחקה צחוק משונה ואמרה, 'אני מתכוונת כמובן להגיד לך, בתי, שתראי לה, לאמא שלך, כן, את תראי לה!'. גם עכשיו עובר בי משהו מהצמרמורת שעברה בי אז, משהו שקורה לי לפעמים כשאני רואה פצע עמוק ופתוח. מסכה של איזון ושל שליטה עצמית שכמו נקרעה באחת עם ה'נראה אותך!' וגם עם ה'בתי', מילה שאף פעם לא אמרה אותה, אינטימית מדי בשבילה וגם מליצית מדי – שלא לדבר על הצחוק המשונה. המסכה של האיזון ושל השליטה הייתה כל כך מוצלחת שנראתה כמו העור הטבעי שלה, והנה נגלה תחתיה עור טבעי עוד יותר של פנים נעווים, שאיזו עיסה מבולבלת רותחת שם מתחת". וציטוט אחרון בהחלט: אפרים, בזמן משחק שח, מספר לברוך על אהבת המוזיקה שלו: "הוא שיחק ושתק ואחר כך אמר, 'כל תו לבדו הוא כלום, תולעת משונה כזאת, וגם ביחד הם שום דבר, רצים על הסולמות, עולים ויורדים אחד אחרי השני, קשקוש כזה, אבל הנה באים המנגנים שיודעים לקרוא אותם ולנגן אותם, ופתאום יש משהו, ואיזה משהו, מוזיקה, הדבר הכי…!' ושוב הוא שיחק ושתק".
המשותף לכל הציטוטים הוא ממד של עומק. מאחורי הגלוי קיים הסמוי. הסמוי יכול לפרוץ ברגע הכי לא מתאים כביכול, בשעת מלחמה. הסמוי יכול לפרוץ בהיפוכו המוחלט: בושה סמויה מתפרצת כגאווה גלויה. הסמוי הוא העור הטבעי המעוּות המתגלה מתחת למסכת השליטה העצמית. הסמוי הוא מה שלא ניתן לבטא במילים ולכן אפרים אינו משלים את משפטיו ומותיר אותם תלויים באוויר.
הבעיה ברומן של יוסף בר יוסף שהוא מדגיש תכופות שהוא מספר לנו על הסמוי הזה. יש ברומן הדגשה רטורית מופרזת על העומק והמוזרות והאפלה שמסתתרים מתחת לאירועים מסוימים. הקורא חווה את זה כהמלצה של הרומן עצמו, המלצה עצמית לא יאה, על כך שהרומן חושף לעינינו מעמקים לא ישוערו. הקורא חש גם שהעומק הזה מוחדר בכוח ולא עולה כמאליו מהסיפור. ולבסוף, הקורא חש שהעומק והאפלה המוצהרים, מופרזים ביחס לאירועים שבסופו של דבר נגללים לפנינו.
ב
זה הרומן השלישי של המחזאי בר יוסף. כמכלול, הפרוזה של בר יוסף מעניינת. יש לבר יוסף דימויים וצירופים ותובנות מקוריים וחריפים. למשל, כאן משכנעת קנאת המספר לתמרה, המתעוררת כביכול רק כשזו מתרועעת עם אלוף במילואים שמבטיח לחשוף את מחדלי מלחמת יוה"כ. המספר מתיר לתמרה "לבגוד" בו רק עם בעלה. הבעיה בשני הרומנים האחרונים של בר יוסף הנה שהוא מדגיש בפנינו, באמצעות הציטוטים לעיל ודומיהם, שהיצירה שלפנינו הנה יותר מרומן פסיכולוגי מהמניין. בר יוסף כתב ביסודו של דבר רומן פסיכולוגי הגון, על רגשות בינוניים-בורגניים, אך מנסה לרמוז שהוא דוסטוייבסקי. לכן הוא לא מתעלה אף לרמתו של קנז (אליו הוא קרוב ברוחו).
מבקר חופשי 