מבקר חופשי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

קיץ

ושוב קיץ. חיינו סובבים במעגלים. לא רק התקדמות, אישית וכללית, לא רק פסאודו-התקדמות, כללית ואישית. אלא חזרה נצחית של סתיו, חורף אביב וקיץ וחוזר חלילה. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות, טען שההבדל בין הציביליזציה המודרנית המערבית, על שורשיה היהודיים-נוצריים, והחברות הפרימיטיביות נעוץ בתחושת הזמן. אנחנו, המודרניים, נעים כחץ שלוח לקראת העתיד, ויהיה זה "ימות המשיח", "הביאה השנייה" או הצטברות "הקדמה". הקדמונים תפסו את הזמן כמעגל ההולך וסובב ושב על עצמו.
ואולי אנחנו מייחלים להווה נצחי? המזגנים בעיר מצליחים לעמעם את הקיץ. תרבות המזגנים המפותחת של הישראלים, מפותחת בהרבה משל האירופאים, היא דוגמה מובהקת לתשוקה הכללית של המודרניים לחמוק מעריצות הטבע על חליפותיו ומשוגותיו.
על מזג האוויר הישראלי היו רגילים לקטר. בספרות העברית הקיטורים על החום משתרעים מברנר ועגנון עד שבתאי. אבל דווקא הגלובליזציה של שני העשורים האחרונים מביאה קולות אחרים. ככל שהישראלים רואים עולם, ובייחוד ככל שרבים הישראלים הצעירים שיוצאים לתקופות לימודים ממושכות באירופה ובארה"ב, אתה שומע יותר ויותר קולות מפתיעים. יש לנו מזג אוויר נהדר, אומרים פתאום רבים. החורף האכזר בניכר הצפוני והצפון-מערבי מכה בישראלים הצעירים. עשרה חודשים בשנה יש לנו מזג אוויר פנטסטי, אמר לי חבר ששהה באירופה שנים ארוכות. עשרה חודשים. חוץ מיולי אוגוסט.
ושוב קיץ. ושוב בעיר. כחמש עשרה שנה אני בתל אביב, אבל תמונת הקיץ שלי היא עדיין שביל עפר חיוור ומקומח, נוצץ בשמש צהריים, בפלחות סביב הכפר. את חוברות החופש סיימתי כבר ביום הראשון לחופשה ולפני משתרעים חודשיים תמימים, שבגן עדן שהוא גיהינום שהוא גן עדן של הילדות נדמים כנצח. בשעות הצהריים המעולפות אני רוכב בכבישי הכפר השותקים ובערב על אותם אופניים עליתי על צינור גומי שהונח באמצע הכביש והתגלה כנחש.
כשהזיעה מתחילה להינגר אני מייחל לסתו ועם תחילת הסתו אתגעגע ודאי לימות הקיץ המופזים. אביזרי הקיץ המובהקים ספוגים אמביוולנטיות: ים (צינה וחול), אבטיח (מתיקות ודביקות), שמש (אור וחום), בגדים קצרים (התפעמות ותשוקות מייסרות).

המשתה

באחר צהריים קיצי ופנוי במפתיע מעבודה נטלתי מספרייתי את "המשתה" של אפלטון והלכתי לבית הקפה הקבוע שלי לקרוא בו. על כריכתו הפנימית כתבתי, כפי שנהגתי לכתוב בעבר, את זמן קנייתו על פי הלוח העברי: טבת תשנ"ז. חלפו כחמש עשרה שנה, אם כך, מאז קריאתי בפעם הקודמת. לפנים נהגתי לומר כי ספרים שהתפעלתי מהם בראשית שנות העשרים שלי אינם מכזיבים אותי בקריאה שנייה. זאת בניגוד לסרטים. אבל בשנתיים האחרונות אירע לא אחת שהתאכזבתי מספר שהרעיש אותי לפני עשור ומחצה. "לוליטה" של נבוקוב, למשל, שהדהים אותי בתשנ"ה הדהים אותי, והפעם לשלילה, לפני כשנה במצועצעות ובהתאמצות שלו. אבל באור אחר הצהריים הקיצי המזהיב והולך, מתחוור והולך, מאפיר והולך, "המשתה" הזהיר כבראשונה. איזה עומק ואיזו חיוניות ספרותית יש בשיחה ובתיאור השיחה שמנהלים סוקרטס, אריסטופאנס, אלקיביאדס וחבריהם על מהות הארוס באותו סימפוזיון של יין ושיחה נאה. כמה יפה תיאורו של אריסטופאנס את מהותו של ארוס כתשוקה של מי שפעם היו אחד לחזור ולהיות אחד. בני האדם נולדו בעלי שני ראשים, ארבע עיניים וארבעה רגליים ונחתכו אי אז באמצעיתם, מספר אריסטופאנס, וכעת הם כמהים להתאחד מחדש. כמה מעמיקים שני הדוברים הראשונים, הפחות מוכרים, המדברים על הקשר שבין ארוס לפוליטיקה: הראשון מדבר על כך שהאוהבים מחזקים את המדינה, כי תשוקתם זה לזה מביאה אותם למעשי אומץ לב. והשני טוען ההיפך, הארוס מונע מהמדינה להשתלט על האזרחים ושנוא על העריצים זאת מכיוון שהאהובים מציבים את אהוביהם מעל דרישות המדינה. כמה מודרנית וחיונית החלפת העקיצות בין סוקרטס לאלקיביאדס. כמה ערמומי ואירוני אפלטון, שבטקסט שמבטא גם שנאת נשים ותפיסה שהאהבה האמיתית היא בין גברים שם את דברי החוכמה המרכזיים דווקא בפיה של אישה חכמה, דיוטימה, המלמדת את סוקרטס על טיבו של הארוס. כמה עצובים-מתוקים דברי סוקרטס על כך שארוס אינו יפה, כי היפה אינו משתוקק ליופי וארוס הרי משתוקק. וכמה מעמיקים דבריו על תשוקת האלמוות שמפעמת בארוס, רצונו "להוליד ביפה" בנים ובנות בשר ודם וכך לזכות בחיי נצח, או רצונו של ארוס לחנך וכך "להוליד" ממשיכים ברוח. כי חינוך לפי סוקרטס הוא סוג של אהבה והסוג הנעלה ביותר. לא נס ליחו של "המשתה" ולא נחסר מזגו.

נהג מונית

ידידתי היהודייה הבריטית הגיעה לביקור בארץ עם בתה בת השנתיים ונסענו יחדיו במונית. הנהג דיבור בקולי קולות בטלפון עם עוזרת הבית שלו ובירר מה היא הכינה לצהריים. השיחה הקולנית נמשכה ונמשכה, ההתלבטות אכן הייתה קשה (קציצות או סטייק) וידידתי הוכתה בתדהמה. בלונדון נהג המונית אינו מדבר עם הלקוחות ובטח שלא בסלולרי ובטח שלא בקולי קולות. אבל מה הגויים האלה מבינים.
ואפרופו לונדון. איבדתי את "שירה" של עגנון שלי. לבטח השאלתי אותו למישהו ושכחתי למי. הלכתי, אפוא, לחנות הספרים (החדשים) הגדולה במדינה, ל"צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר. אבל אין להם את "שירה". לא זו אף זו: אין לאף חנות ברשת בתל אביב. וזה עגנון. אינני מדבר על ביאליק, ברנר, גנסין, שופמן, ברדיצ'בסקי. תמהני אם יש בלונדון חנות ספרים בעלת יומרה כלשהי שבה לא תוכל להשיג את דיקנס, שייקספיר, אוסטין או קונראד. אבל אנחנו "עם הספר".

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אוטופיה

יש אנשים, ואני ביניהם, שתמונת עולם אוטופית נעוצה במוחם. חזון של סדר עולם מלא הנאה ונטול סבל מוקרן במסך אח"מים פרטי בחדר מחדרי ראשם. עולם בו אנשים מתענגים, משתעשעים ומשחקים. המשחק, כך השאיפה האוטופית, יחליף את העבודה. האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כאשר הוא משחק, כתב שילר במכתם ידוע ולהפוך את העבודה למשחק הייתה אחת התמות שהעסיקו את בעלי החשיבה האוטופית מקדמת דנא. מייסד ז'אנר האוטופיה, כי אוטופיה היא גם ז'אנר ספרותי, ההומניסט האנגלי תומס מור, חשב כבר ב-1516 על סוגיית העבודה. באוטופיה שלו מקפידים לא לעבוד יותר משש שעות ביום. על אותן שש שעות של עבודה במרץ מקפידים מאד, וזו תשובה חלקית לתהייתו העצמית של מור על סכנת הבטלה שתשרור עם ביטול תמריץ הרווח בחזון שלו (כי הכסף מבוטל ב"אוטופיה" שלו). אבל מקפידים באותה מידה כי "איש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל זה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום" (תרגום: איילת אבן-עזרא; עריכה מדעית: ד"ר רז חן-מוריס; "רסלינג", 2008). מור מסביר באריכות מדוע מספיקות די והותר שש שעות עבודה ביום לכלכלת המדינה. ראשית, כולם עובדים, נשים כגברים. אין אפליה בזכות ובחובה לעבוד כך שהפריון גדול. שנית, כיוון שאין מעמד בטל, כמו העשירים-האצילים באירופה, על שלל משרתיהם הלא-יצרניים, הרי שכוח העבודה גדול אף יותר. שלישית, באוטופיה לא עוסקים בעבודות לא חיוניות, לא עוסקים במקצועות "נבובים ומיותרים לחלוטין, המשרתים את חיי המותרות והתאווה בלבד". הייצור מכוון לצרכים האמיתיים של הקהילה כך שעבודת שש השעות היומית מספקת צרכים אלה בשפע.
סוגיית העבודה מרכזית לחזון האוטופי, כי העבודה נתפסת כעול שהוטל על כתפי בני אנוש ולמקור סבל מרכזי. חלק ניכר מהאוטופיסטים רואים אותה כך ובכך הם מסכימים עם המחשבה היהודית-נוצרית שרואה בעבודה קללה שקולל בה האדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". דווקא במחשבה המרקסיסטית נתפסת העבודה כחלק אינטגראלי מהמצב האנושי, כיסוד בהגדרה האנתרופולוגית של האדם. אם כי יש כאלה שמבחינים כאן בין מארקס המוקדם, של "כתבי השחרות", בהם ניתן ביטוי לחזון אוטופי שבו העבודה הופכת לשעשוע ולמשחק, לבין מארקס המאוחר, של "הקפיטל", שראה בעבודה ובייצור חלק מהמגדירים של האנושות. בכל אופן, חלק מהביקורת שנמתחה משמאל לאורך השנים על מארקס, נגעה בקבלה הזו שיש בהגותו של ההנחה שהעבודה והייצור הם בלתי נמנעים.
חזון של עולם אוטופי של התענגות ואי-עבודה (או עבודה מינימלית) מייצר כמיהה גדולה ותחושת כיוון ויעד. הוא מקביל (ובעצם קשור מאד) לכמיהה הדתית ל"ימות המשיח". אבל חזון כזה הוא גם מתכון לייסורים. ההווה מושווה לסרט האוטופי שמוקרן במוח ונראה מולו דל, אפרפר, שרירותי. ביאליק כתב ב"עם דמדומי החמה" על מיקומה של אוטופיה דמיונית ב"איי זהב" דמיוניים ומתאר מה החלום על איי האושר עושה לחולמים: "הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים/ זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;/ שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,/ וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם". החלום האוטופי הופך, לעתים, את החיים לגיהינום, החיים שנשפטים לחומרה נוכח הפנטזיה. ועם זאת, במובן מסוים, אינני מתעניין בשום רעיון שאין בו יסוד אוטופי. למשל, במלל ובלהג הרב שאנו טובעים בהם ואף מייצרים אותם ביחס לתרבות. כל גישה לתרבות שמקבלת את המציאות התרבותית כהווייתה ועוסקת בתרבות העכשווית כמו שהיא, ואינה מנסה לראות מעבר לה, כל גישה כזו אינה מעניינת אותי ממש. התרבות קשורה לפנטזיה ולכמיהה ליופי האנושיות והפנטזיה והכמיהה ליופי הן המוקד של החשיבה האוטופית. וכל תרבות או דיבור על תרבות שאינו מציג מודעות לכך אינו מעניין אותי ממש.
העידן האחרון של חשיבה אוטופית במערב היה בשנות הששים. אחד המניפסטים המרשימים ביותר לאוטופיזם של העידן ההוא, ואחד מספרי העיון המדהימים ביותר שקראתי בחיי, הוא הספר "Life against Death", של נורמאן או. בראון. בראון, פרופסור לשפות קלאסיות, נטל בספר הזה את רעיונותיו של פרויד וניסה לזקק מהם דרך לבנייתה של חברה אוטופית. בעוד פרויד היה פסימיסט, וגרס שהבחירה של המין האנושי היא בין קיום אלים וכאוטי לקיום של ציביליזציה, שבהגדרה מדכאת את הליבידו וחדוות החיים, בראון גרס שניתן לייצר חברה חדשה שבה "החיה החולה", כפי שקרא ניטשה למין האנושי, תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, להתענג על הקיום הגופני ולקבל ללא מורא את ודאות המוות. זה ספר חריף ונבון ביותר שהנו בעצם אחד המניפסטים האינטלקטואליים שהכשירו את המהפכה המינית של הסיקסטיז. אבל האוטופיה של הסיקסטיז נכשלה ומאז למדנו להיות ציניים וחשדניים ומרוכזים בעצמנו. האוטופיה, אם היא קיימת בחברות שלנו, הופרטה: איש-איש מנסה להגיע לאושר הנכסף בכוחות עצמו.
האם נגזר דינן של האוטופיות להיות ב"שום-מקום" (אחת ממשמעויותיה של המילה ביוונית), מלבד מבחדרי מוחנו? או אף על פי שתתמהמה בוא תבוא?

ירושלים – תיקון

קוראים כתבו לי שהתפעלותי מהרכבת הקלה בירושלים, באחד הטורים האחרונים, עושה עמה חסד ולא צדק. התחנות שלה צפופות וחשופות לשמש ולגשם. מכשירי מכירת הכרטיסים אינם פועלים תדיר. הרכבות צפופות מאד בשעות העומס וזמן ההמתנה להן אינו קצר לעתים קרובות. קורא אחר של הטור הנדון העיר לי שאמנם תיאורי התחנה המרכזית בירושלים שהובאו בו נכונים, אבל התחנה המרכזית בתל אביב אינה יותר מלבבת.

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

על העשירים

"אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים-באמת, שונים מאיתנו". "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". זה אחד הדיאלוגים המפורסמים בתולדות הספרות, דיאלוג שארנסט המינגוויי טען שהתנהל בינו לבין סקוט פיצג'ראלד (דיאלוג שכנראה לא היה, אלא נברא). על הדיאלוג הזה העיר מבקר הספרות ליונל טרילינג שעל אף שרגילים לראות את השורה של המינגוויי כשורה הטובה בדיאלוג, המינגווי הדמוקרט שופך צוננים על האובססיה של פיצג'ראלד ביחס לעשירים, הרי שפיצג'ראלד צדק: כסף משנה בני אדם ואחד מתפקידיה של הספרות לתאר מהם השינויים הללו.
לפני זמן מה ניהלתי שיחה מאלפת עם בחורה שגדלה בבית עשיר מאד. הבחורה המוכשרת עוסקת כיום באמנות, כמרד בבית ובסביבה העשירים כקורח בהם גדלה. הזעם שלה על הסביבה הזו עצום והתובנות שלה היו מאלפות. "תראה", היא אמרה לי, "אני אסביר לך מה המשמעות של לגדול לתוך ים של כסף. הרי רוב האנשים בעולם הם כאלה ממוצעים, הם סתם, לא מיוחדים משום בחינה. אבל ברגע שאתה לא חייב להתפרנס, אם אתה סתם אחד בלי תשוקה גדולה, אתה מאבד כיוון, אתה מתחיל להסתחרר, אתה נכנס לורטיגו. רוב בני האדם הממוצעים, אלה שאין להם חזון גדול וכדומה, החיים שלהם מקבלים צורה ומתמלאים בתוכן מעצם זה שהם צריכים להתפרנס. כך המטרה הפשוטה הזו מארגנת להם את החיים. אבל כשאין לך צורך דוחק כזה הכל נהיה כאוטי". "ומה לגבי אלה שיש להם חזון גדול? למשל, אלה שרוצים לעשות עוד כסף בעסקים? לנצח מתחרים? להגדיל את החברות שלהם וכדומה?". "תראה, מי שבאמת שאפתן בעסקים אכן יש לו מטרה ממוקדת. ואגב, זה היתרון של מי שבא ממעמד נמוך לעולם הביזנס והכסף, הרעב הזה. אבל אני אומר לך מה למדתי מניסיוני לגבי אנשים מצליחים בעולם הכספים והעסקים. קודם כל, צריך איזו מידה של אטימות מוסרית כדי להצליח שם, לא לראות בעיניים. אבל חוץ מזה, מה שלמדתי הוא שהכישרון לעשות כסף הוא כישרון שאינו גורר אחריו כישרונות אחרים. זה כישרון מסוים מאד, מבודד מאד, כמעט כמו חוש מוזיקלי. אלה לא בהכרח, לרוב בעצם לא, אנשים מעניינים או סקרניים. הם טובים מאד בדבר אחד: בלעשות כסף".
זה כמובן לא מחקר מדעי וסביר שחוות הדעת הזו מותנית בחוויות סובייקטיביות. אבל תובנותיה של הבחורה העשירה והפיקחית מעוררות למחשבה.

חומוס

חומוס הוא כמו יין. מלבד זה שהוא אינו עשוי מענבים, אינו אדום, אינו משכר ולא משתפר כשהוא מתיישן. אבל הוא כן כמו יין במובן זה שקערת חומוס במקום אחד שונה דרמטית מקערת חומוס במקום אחר ודרושה אנינות טעם להבחין ביניהן. חומוס הוא מאכל עדין מאד, למרות עממיותו, וטווח הטעמים שניתן להפיק מהקטנית הצנועה הזו רחב מאד. יוסיף דעת יוסיף מכאוב ויוסיף אנינות יוסיף מחסור. מחסור בחומוס טוב. אני, הבה אומר זאת בגלוי ובאומץ, אנין טעם בענייני חומוס. אני מבין בחומוס, אתם מבינים? וזו בעיה. מקדשי חומוס רבים ומפורסמים קיימים בארץ. אבל אלה מקדשים לעבודה זרה, לאשרה ולבעל, שאינם הדבר האמיתי. שני מוסדות ירושלמים מפורסמים המתמחים בחומוס, ומפאת קדושת הגיליון לא אזכיר את שמם, הינם מאחזי עיניים לדעתי. לא זו הדרך ולא על זה דיבר המשורר. משכן ידוע ומיוחצ"ן לחומוס בצפון תל אביב, המפורסם באקסצנטריות של מלצריו, הוא אולי משכן לאמנויות הבמה, אבל הוא אינו היכל לחומוס טוב. חומוס יפואי מפורסם, שזוכה בפי רבים לכינוי "החומוס הטוב בארץ", הוא הונאה אחת גדולה. זה שהמלצרים מזלזלים בלקוחות אינו אומר שסחורתם טובה, כמו שזה שמישהי דחתה אותך אינו אומר שהיא האישה המושלמת. חומוס בינוני מינוס, ברמה של חומוס קנוי בסופר, מוגש שם ביפו באותו סגנון של חוסר סגנון מכוון, בדומה לאותו סגנון של סיפורי ברנר, שעליו טבע פרופסור מנחם ברינקר את הביטוי הפרדוקסאלי "רטוריקה של כנות". גם כאן, האלמנטאריות של ההגשה (קוצר הרוח, השלכת הצלחות לכיוון הסועדים, היעדר חמוצים ראויים לשמם), אינה מעידה על היעדר גינונים, אלא היא סוג של גינונים מחושבים היטב. אנשים, אתם מבינים, לא באמת מבינים בחומוס. הם חושבים שחומוס זו אווירה. הם סבורים שחומוס זה משל לעממיות. הם גורסים שחומוס הוא מטפורה לאותנטיות. ולכן הם הולכים שבי אחר תפאורות: חזות מרושלת ופשוטה במכוון, אדישות ואף תוקפנות של מלצרים, בעלי בית מבני דודנו וכדומה. אבל חומוס הוא לא משל, הוא נמשל. חומוס הוא בראש ובראשונה ובאחרון ובאחרונה מאכל; מאכל אלוהי כשהוא נעשה כמו שצריך, אגוזי ודשן, ומאכל תפל ומִשחתי, כשהוא לא. כמה פעמים נפלתי בהמלצות של אנשים שאינם מבינים, שנשבעים ביקר להם שחומוס זה וזה זה הדבר האמיתי, שאבּוּ אחד שבא מהגליל לתל אביב ופתח חומוסייה ראוי לשלושה כוכבים במדריך מישלן של החומוס. אני בטוח שבקרב בני דודנו הערבים מסתלבטים על חוסר ההבנה של היהוד הפרייארים. כלומר, אותם אלה שמגישים חומוס בינוני. לא אותם אלה שמגישים את פאר היצירה, כמו ב"לבנונית" באבו גוש למשל. כמה מהחומוסיות הטובות בתל אביב, "משוואשה" בפינסקר למשל, הן דווקא חומוסיות כמעט יאפיות, בלי אוונטות של אותנטיות, בלי סדיזם של מלצרים, בלי גינונים של סגפנות מעושה המעידה כי החומוס כאן הוא כביכול העיקר. באותן חומוסיות החומוס, לא התדמית, הוא באמת העיקר.