ארכיון חודשי: יולי 2012

על "כל מה שעולה מתכנס", של פלאנרי אוקונור, הוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: ליה נירגד)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זהו תרגום ראשון לעברית של קובץ הסיפורים המפורסם הזה של פלאנרי אוקונור, קובץ שפורסם מעט לאחר מותה ממחלת הזאבת ב-1964, כשהיא רק בת 39. כישרון גדול בספרות האמריקאית נגדע כך באיבו. אוקונור היא סופרת "דרומית" מובהקת והקובץ הזה ממחיש זאת: כל הסיפורים מתרחשים (לפחות בחלקם) בדרום, חלקם הגדול עוסק ביחסי שחורים ולבנים, או ביחסי הצפון העשיר, האינטלקטואלי והליברלי והדרום הנחשל, התמים ולפרקים החשוך ובסוגיות הקשורות לתפיסת עולם נוצרית אדוקה.
ישנם כאן כמה סיפורים חזקים מאד ויצירת מופת אחת. סיפור חזק הוא זה שנתן לקובץ את שמו. בגוף שלישי, כמו כל סיפורי הקובץ, מסופר על ג'וליאן, צעיר מיואש שרוצה להיות סופר ועל אמו, בת למשפחה דרומית מיוחסת שירדה מגדולתה. האם סולדת מהאינטגרציה שנכפתה על הלבנים והשחורים בדרום (יש לשער שמדובר על תחילת שנות הששים). מה שהופך את היצירה לדוגמה ומופת למי שמבקש לכתוב כתיבה פוליטית בזמננו הינו שאוקונור אינה מבקשת לחנך אותנו פוליטית, להטיף לנו שלסלוד מנסיעה משותפת עם שחורים זה דוחה. זה המובן מאליו מבחינתה וזה אינו תפקידה של הספרות. תפקידה של הספרות הוא להציג את המורכבות האנושית, שאינה חופפת תמיד את קווי המתאר הגסים של האידיאולוגיות הנכונות. לפיכך היא מציגה לנו אישה לבנה וענייה, שיותר משהיא חשוכה היא פתטית ונוגעת ללב. בנה הנאור, העומד לצד החלשים, המתוחכם בהרבה מאמו הפרובינציאלית, הוא החזק, מתוקף צעירותו והשכלתו, בהקשר של יחסיו עם אמו והוא מגלה אי רגישות כלפיה. במהלך הסיפור מתגלה כי דווקא האם החשוכה מתנהגת בטבעיות ובחביבות לילד שחור ואילו ג'וליאן מתנהג באדיבות מלאכותית כלפי שחורים, שאינה מתקבלת בברכה.
מורכבות היחסים בין לבנים לשחורים מוצגת גם בסיפור הבא, "גרינליף". גברת מיי הלבנה חוזה בהידרדרות החווה שלה. בניה אינם נוקפים אצבע לסייע לה, העובד השחור הוותיק שלה עצלן ואילו צאצאיו דווקא משגשגים. מבנה עומק תת קרקעי הולך ונחשף ככל שמתקדם הסיפור, מבנה עומק שמעניק לסיפור את משמעותו המורכבת: אם בתחילתו היה זה סיפור על לבנים מול שחורים, על לבנים בשקיעה ושחורים בפריחה, הרי שבסוף הסיפור מתגלה שאולי קו הגבול האמיתי מתוח דווקא בין הורים לילדיהם: גברת מיי והפועל השחור שלה, גרינליף, ננטשים שניהם בידי הדור הצעיר.
יחסי בן ואם – הבן גם כאן, כבסיפור הראשון, אינטלקטואל שמבקש להיות סופר, והאם מצדה גם היא פרובינציאלית ו"חשוכה" – מצויים גם בסיפור חזק נוסף, "צמרמורת מתמשכת". בכלל, ראוי לציין כי רוב גיבוריה הראשיים של אוקונור הינם גברים (וארבעה מתשעת הסיפורים בקובץ עוסקים ביחסי בן-אם). כאן הבן, אסברי, שניסה לנהל בצפון חיי אמן ונכשל, חוזר מובס לביתו בדרום כשהוא סובל ממחלה חשוכת מרפא. הכל מעורר בו סלידה: היעדר התרבות בדרום, עבודות המשק המטמטמות, מנהגיה הפטרוניים של אמו עם עובדיה השחורים. בדבר אחד מוצא אסברי נחמה: הטרגיות של המוות הקרב. הסיפור בתחילתו קורע לב: בן מובס שחוזר אל אמו שוחרת הטוב, אך שתהום מפרידה ביניהם, הוא בז לה והיא אינה מבינה אותו. אך אט אט הטרגדיה הופכת לקומית. אוקונור ממחישה באופן מבריק את הצורך המגוחך של אסברי להעניק פאתוס וטרגיות "ספרותיים" למציאות פרוזאית. והיא אף מבקרת במרומז את ספרותיות היתר שמאפיינת גם את הנאורות שלו, ספרותיות יתר שמאפיינת את הדרך בה ניסה אסברי לתקן את יחסי הלבנים והשחורים. ניסיון התיקון המהיר והמאולץ – למשל, הסיגריות שמציע אסברי לפועלים ברפת של אמו, עליהם אסרה לעשן בשעת החליבה – כמו אומרת אוקונור, הוא פנטזיה ספרותית של מי שתלוש מהחיים ומקצבם האטי ומבקש להאיצם באופן מלאכותי.
ישנם כאן כמה סיפורים על התנהגות טובה, התנהגות נוצרית, שמובילה לאסון. אחד מהם הוא יצירת המופת המוזכרת. שפרד הוא עובד סוציאלי, אתיאיסט אך מי שמכוון בכל מאודו לעשיית הטוב. הוא מבקש לגאול את רופוס ג'ונסון, נער שגדל בהזנחה והפך לעבריין. מלא ביקורת על בנו, עצמו-ובשרו, נורטון, בו הוא רואה ילד מפונק ואנוכי, הוא מחליט לאמץ את ג'ונסון ולהשפיע עליו מטובו. מכאן נוסק הסיפור הזה להמחשה של אוזלת היד של הכוונות הטובות והחשיבה הרציונאלית לנוכח עיקשותו של הרוע האנושי והחשיבה הדתית הלא רציונאלית. ג'ונסון אינו חוזר למוטב והתוצאה של האימוץ שלו הרת גורל ומזעזעת. זה סיפור "נוצרי" מבחינה זו שהוא ממחיש את תהומיותו של הרוע האנושי, גם זה שנובע מסבל שנגרם לעושה הרע, ממחיש את הקלקול הבסיסי של הבריאה ואת אוזלת היד של ההומניזם החילוני הנאור לעומתם.
כמה מסיומי הסיפורים שטופי דם וסנסציוניים ובכך נפגעת מעט, לטעמי, האפקטיביות שלהם. אבל ככלל, בצדק נחשב הקובץ הזה לקלאסי.

שלוש בדיחות

הנה כאן

ירושלים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

התחנה המרכזית בירושלים

בסמסטר שהסתיים זה עתה העברתי סדנה לביקורת תרבות ואמנות ב"בצלאל" שבירושלים. כך קרה, שלראשונה זה שנים רבות, ביקרתי בעיר הבירה לפחות פעם בשבוע. הביקור השבועי חשף אותי לשינויים שחלו בירושלים מאז התקופה האחרונה ששהיתי בה רבות לפני כמעט עשור וחצי. השינויים בצבצו כבר בעורק התחבורה הציבורית החשוב ביותר שמחבר את תל אביב לירושלים, קו 480. בנסיעתי הראשונה לעיר הקודש, העיר אחד הנוסעים, יהודי מבוגר, מזוקן ודתי, לנהג על השירים שהתנגנו ברדיו. השירים הללו התנגנו לא בקול רם במיוחד אך לא בחרישיות. היהודי המבוגר מחה ולא בצורה עדינה על השירים והגיע מהר מאד לאמירות גורפות שמקורן בהקשר המיידי של הנסיעה באוטובוס לא היה ברור עד תום: "לא יעזור לכם כלום", הוא אמר לנהג, "זו מדינה יהודית". "מי זה 'לכם'?!" תהה הנהג. אבל היהודי המבוגר לא ענה לו: "תסגור את הרדיו או שתשים שירים אחרים, זו מדינה יהודית". אך אז שלף הנהג שחום העור קלף מנצח: "אבל אני לא יהודי! וזו גם המדינה שלי". הוויכוח שכך, המענה של הנהג נותר ללא מענה אך הוא גם הנמיך מעט את המוזיקה, בחצי-פשרה. בנסיעה אחרת בקו הזה, הפעם מירושלים לתל אביב, הושמע הרדיו שוב בקול יחסית גדול. היה נדמה לי שמדובר במהדורת חדשות של אחד הערוצים המסחריים המשודרת ברדיו. האינטונציה המעצבנת של קרייני החדשות, המטעימים את דבריהם במנגינה השגורה בפיהם, כאילו, אני מהרהר לפעמים, הם מדברים לילדים מפגרים שצריך להטעים להם מילה מילה, הייתה זו המוכרת. אלא שמשהו בתכנים העיר אותי מתרדמתי: בראש החדשות דווח על הלוויית גדול תורה חרדי. אחר כך רואיין בניזרי, שיצא כמדומני אז מהכלא, בראיון אוהד. התבוננתי בנהג: הפעם התחלפו התפקידים ודווקא הנהג חבש כיפה גדולה של "מתחזקים". הבנתי שאני עד לתופעה סוציולוגית מרתקת: מהדורת חדשות חרדית שנעשית כולה, מבחינה צורנית, כחיקוי למהדורות החדשות בערוצים המסחריים. בכל מקרה, קו 480 הפך כבר הוא לזירת מפגש ולעתים חיכוך בין חרדים ודתיים לחילוניים. כאילו הדמוגרפיה ממחישה את עצמה בכך שירושלים הדחוסה כבר זולגת מכל עבריה, שולחת מפלים לכיוון תל אביב. אבל החוויה החשובה ביותר מבחינתי ביחס לירושלים בהווה היא התחנה המרכזית בירושלים. וזו חוויה מדכאת. ההמולה, הצפיפות, היעדר החוש האסתטי, חוסר הסדר ומעל הכול התחושה של עוני ו-low life. ישנה כאן איזו שלומיאליות בסיסית בכניסה לתחנה, בתור לבדיקת התיקים. התור הזה מבולגן, לא מוסדר, כולו על הרחוב, והוא יוצר תחושה של צאן-אדם המבקש להידחק למכלאה. זה עניין שאפשר לתקנו, אך הוא מעיד על היעדר חוש אסתטי בקרב הרשויות. הבדיקה היא הכרחית כמובן, לנוכח הפיגועים שעברו על העיר המיוסרת הזו, אבל ניתן להסדיר זאת בצורה מכבדת יותר. אך מה שלא ניתן להסדיר באמצעות שינוי קוסמטי הוא את התמונה המובהקת של עולם שלישי שמציגה מהתחנה המרכזית. את העוני והכיעור שנובע מעוני – את זה לא ניתן לייפות במטה קסם. ירושלים ענייה משזכרתי אותה. דתייה יותר וענייה יותר מהעיר שהכרתי לפני עשור וחצי. בנסיעה אחת ברכבת הקלה החדשה, שממנה התפעלתי מאד, ניכר הפער ביתר הדגשה, הפער בין אמצעי תחבורה מתוחכם ו"אירופאי" לאוכלוסייה דלה ומרובה. אני אוהב את ירושלים ומתרגש מנופיה ומאתריה. אבל המראות בתחנה המרכזית, וגם בשכונות החרדיות שאליהן מזדחל האוטובוס הנוסע להר הצופים (משום מה לא חושבים פרנסי העיר שתלמידי האוניברסיטה זכאים לקו מהיר וישיר לאוניברסיטה), הם מראות מדכדכים. אני יודע שמכר שלי, בחור חרדי ראוי להערצה, עושה עבודת קודש בניסיון לשנות את היחס של החברה החרדית לעבודה. השינוי הזה הכרחי. מעולם לא חשבתי שאני, איש ספרות שיחסו, כמו יחסיהם של אנשי ספרות רבים, לעבודה הוא אמביוולנטי (פעם מנחם בן כתב הגדרה קולעת למשורר: "מי הוא משורר? משורר הוא אדם שלא אוהב לעבוד"), יטיף להכרח בעבודה. אבל הדלות והכיעור הירושלמיים ממחישים היטב את המצב: אדם לעמל יולד, ואם לא יוליד עמל מתוכו אך כן יוליד בנים ובנות לרוב– לאומללות יולד.

משל בלי נמשל

היום הארוך בשנה כבר מאחורינו. 21 ביוני. האין זה מוזר שבתודעתנו שיאי הקיץ הם יולי ואוגוסט, ולעתים גם "שלהי דקייטא שקשים מקייטא", דהיינו ספטמבר, בעוד ששיא הקיץ הרשמי כבר חלף-עבר? איני בקיא במטאורולוגיה. אני מניח שיש הסבר לכך ששיאי החום מתחוללים דווקא אחרי שחל היום הארוך בשנה. אבל אני מוצא בזה משל פיוטי נפלא: אנו מצפים לעתים לאירוע גדול שיתרגש עלינו בעוד אינני חלים וחשים שהשיא כבר נמצא מאחורינו. אבל מה הנמשל? אולי זה יהיה נמשל הולם: אמיל זולא, ברומן "היצירה", רומן שראה אור ב-1886, תיאר את מאבקו של צייר להכרה. דמות הצייר מבוססת על סזאן, חברו של זולא באותה עת. והנה, אם אני זוכר נכון, באחד הרגעים ברומן, הצייר שזכה סוף סוף להכרה והערצה פוגש בציירים צעירים ושאפתניים המביעים את תקוותם שגם הם יגיעו למעמדו יום אחד. "אינכם מבינים", אומר להם הצייר המבוגר, "שעכשיו אתם מצויים בשיא חייכם? בשנות היצירה והמאבק, כשאתם לבדכם מול הבד המתוח, לבדכם מול עצמכם. התהילה היא ריקה לעומת החיפוש והתעייה וחדוות הגילוי". הנה הנמשל שחיפשתי למשל היום הארוך בשנה: מה שנראה כשיא – חל הרבה אחרי שהשיא האמיתי כבר חלף-עבר.