ארכיון חודשי: אפריל 2022

על "פרידה מהצד המערבי העליון", של יובל יבנה, בהוצאת "כהל" (245 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות"

תשעה סיפורים ונובלה מכיל הקובץ של היוצר הפורה יליד 1964, שבעבר התרשמתי מאד מרומן שלו בשם "שיר של יום". שלושת הראשונים הבטיחו פרוזה ישראלית משובחת. הסיפור הפותח, שהעניק לקובץ את שמו, מספר על שני צעירים יהודים ניו יורקרים בני זמננו, חיים וצבי, השולטים בעברית עד כדי כך שֶשעשוּעם הוא לעַבְרֵת את מנהטן ואמריקה כולה. "הצד המערבי העליון" הוא בלשונם האַפֶַּר ווסט סייד. כושר ההמצאה הלשוני, המְעברֵת מקומות, אנשים ומותגים אמריקאיים, מהנה; המספר טורח  על יצירת סבירות בהיתכנות של שני גיבורים עבריים כאלה; הסיפור מעניק צדק פואטי לעברית, שבמציאות נשטפת בידי יריבתה שפת אלביון; בכלל, התחושה היא שמצאי העברית העומד לרשות יבנה הוא נרחב, כך שכל מילה נבחרה על פני חלופות רבות ויש בה, לפיכך, מטעמו של הדיוק; ולסיום, חוש הקצב של יבנה מניע את הסיפור ללא הפוגה לקראת שיא ברור. גם בסיפור השני, "בכנס הלהטוטנים", מצטיין יבנה בחוש קצב וגם הוא מקורי מאד: אב ישראלי יגֵע, הנגרר אחר בניו למתחם להטוטנים, נקלע לשיחה עם זר מסתורי שמדבר על שורשיה הקדומים של הלהטוטנות, לפי שהתמסחרה והפכה למפגן תחרותי. הסיפור השלישי, "הליצן והשוטר", גם הוא קצבי, אינטליגנטי, מקורי, עם רפרוף הומור מהנה. "בקומה הראשונה גר השוטר. בקומה השנייה גר הליצן", נפתח הסיפור הקומי-טראגי המשרטט את המתח בין שומר הסדר לפורע הסדר החיים בשכנות בבית ירושלמי. חבל רק שהשיא כאן הוא שֹיאִי מדי, מוקצן.

מכאן חוויית הקריאה עמדה בסימן ירידה. מדובר בירידה-קלה, ברפיון-מה במתח הסיפורי. אבל, לטעמי, אסור בעידן שלנו, מרובה הכותרים, לסיפורת לרדת מרמת ה"טוב מאד". מהם שורשי הירידה? לעיתים התכנסותו של הסיפור לא מספקת, האמירה לא מחודדת. לעיתים אופיו האקלקטי של חלק מהקובץ בעוכריו. לעיתים הירידה הקלה ברמת הסיפורים נובעת מאותה חריגה מהסביר. את יבנה מעסיקה בחלק מהסיפורים מציאות סודית, קסומה, שאולי נמצאת מעבר למציאות הגלויה: אוטונומיה היבּראיסטית באמריקה, מסורת קדומים של להטוטנים שעודה חיה בחשאי בזמננו וכדומה. כאשר הוא לא מקפיד על סבירות, ולו קלושה, נגזלת מהסיפורים היכולת להעניק מסתורין לחיים היומיומיים.

אבל ישנה עוד סיבה, לעניות דעתי, לירידת הרמה הסיפורית והיא קשורה לתפיסה הפילוסופית שעולה מכמה סיפורים כאן. לתפיסה הזו ניתן לקרוא "ויטליזם" או פילוסופיית-חיים. הכוונה היא להתפעמות מה"יֵש", אמירת "הן" לחיים, לעיתים תוך הסתמכות על שיכרון ארוטי. זו תפיסה פילוסופית שמקושרת להוגה כמו ניטשה ולמשורר כמו וולט ויטמן (הרלוונטי יותר במקרה הזה). גיבורת הנובלה "בימי המגיפה", למשל, היא יהודייה ניו יורקית צעירה יחסית בשם בתיה. "המגפה הזאת באה לבתיה בזמן, יש מחלות שאפשר לרפא רק בעזרת מחלות אחרות – גבר אחד עזב אותה". בצד תיאורי הקורונה במנהטן, עיקר הנובלה מתאר את הרומן שהיה לפניה לבתיה עם צעיר מהמערב התיכון שהגיע לעיר והחלק הבולט בתיאור הרומן הוא המפגש הארוטי בין השניים. יבנה כותב סקס יפה, אבל הכל טבול בתפיסה ויטמנסקית של שיכרון הקיום, המין והעיר: "וזה הרגע בו התשוקה לטעום מתאזנת עם התשוקה לחדור ולהיחדר ואז גוברת עליה ובתיה והנרי מסתובבים על צירם, על ציר שיורד למטה דרך הרצפה של החדר, עובר את הלובי ונכנס עמוק אל תוך האדמה, אל תוך הסלע הקשה של מנהטן, ואיתם מסתובבת על הציר הזה העיר כולה, טרופת תשוקה".

עם הפילוסופיה הדיוניסית אפשר להתווכח, אבל עיקר הבעיה שלי איתה כאן היא שאמנם אי אפשר לומר על הכתיבה של יוצר אנין כמו יבנה שהיא בנלית וקלישאית, אך עם זאת יש לה, בהקשר הזה, טעם לוואי דק של בנליות וקלישאיות. הן במובן שהוויטליזם הפך להיות נדוש בקרב אינטלקטואלים ואמנים והן במובן זה שהוא לא תמיד מוחש כאן ככזה שנרכש מהמציאות ולא מספרים.  

איחולי רפואה שלמה לאמן הגדול שלום חנוך

אולי השיר המטפיזי ביותר ברוק העברי

הערה על רוח התקופה בעקבות הסדרה "אנטומיה של שערורייה" ושני אירועים בספרות הישראלית של השנה האחרונה

עד כמעט סוף הפרק הרביעי של הסדרה הנטפליקסית בת ששת הפרקים, "אנטומיה של שערורייה", חשבתי שזו סדרה טובה ושמרענן לראות סדרה שמעזה להתעמת עם רוח התקופה. הסדרה הבריטית, שבמרכזה שר בכיר שניהל רומן עם עוזרת צעירה שלו, המאשימה אותו באונס מעט אחרי סיומו של הרומן ביניהם, נראתה לי חורגת מרוח הזמן בשתי נקודות עיקריות. הראשונה: נדמה שהסדרה נטלה על עצמה להדגיש את ההבדל התהומי שבין שתי התנהגויות מיניות שתקופתנו הפוריטנית נוטה לא להבדיל מספיק ביניהן: ניאוף ואונס. הסנגורית החריפה של השר הבכיר מדגישה את ההבדל הזה בפני המושבעים ובחקירת העדים. השנייה: נדמה שהסדרה ביקשה לשרטט את המקרה יוצא הדופן והעדין עד מאד שבו מתלוננת ונאשם – שניהם כאחד – אינם משקרים. כלומר, שהמתלוננת אכן חוותה אונס אבל לנאשם היה יסוד *סביר* להניח שאמרו לו "כן" ולא "לא". זה מקרה חריג ונדיר, אבל אני מניח שהוא קיים בעולם וגם שיש דוגמאות משפטיות שלו.

אני רוצה להדגיש: סוגיית האונס היא, כמובן, סוגייה כאובה וסופּר-רגישה. בגלל שמטבעה האינטימי של ההתרחשות המינית הדיון המשפטי מתכנס פעמים רבות למילה של האישה כנגד מילה של הגבר, יוצא שאנסים רבים מצליחים לחמוק מהעונש המגיע להם. הטעמת התסכול הזה עומדת בהחלט לזכותה של הסדרה. ולמרות זאת, למי שברור לו שאונס הוא דבר מה פסול – כלומר, אני מרשה לעצמי להניח, לרובנו – יותר מעניין ומרענן לצפות במקרה החריג המוזכר מאשר במקרה של אונס חד משמעי.

אך בסוף הפרק הרביעי אירעו שתי התפתחויות עלילתיות מכריעות, שהורידו לטעמי בצלילה חדה את ערכה של הסדרה ושאחת מהן הפכה אותה דווקא למותאמת עד מאד עם רוח הזמן (כמובן שמדובר להלן בספוילרים).

התפתחות עלילתית אחת היא טלנובלית וזולה, אכן באופן שערורייתי: מסתבר לצופים שהתובעת במשפט השר היא מישהי שלפני עשרים ומשהו שנה נאנסה על ידו באוקספורד. מאז שינתה את שמה ואת מראהּ כך שהנאשם ואשתו לא מזהים אותה, לפחות בהתחלה.

ההתפתחות השנייה מקופלת בראשונה: השר אכן אנס, אנס בעבר, וכפי שמשתמע – ומתברר אכן בהמשך של שני הפרקים האחרונים – אנס באופן דומה גם בהווה את העובדת שלו. בכך הסדרה שבה באחת לרוח הזמן שלנו. היא, ראשית, רומזת כעת שאין הבדל גדול בין הדרמה של הבגידה באישה (תפקיד מרכזי בסדרה הוא תפקידה של הנבגדת, אשת השר, המגולמת היטב בידי סיינה מילר) למעשה אונס. ושנית, היא מלבה את הפרנויה של התקופה שלנו ביחס לגברים. מאחורי חזות הגבר האדיב – ואפילו מאחורי הגבר השרמנטי והרגיש שאת נשואה לו למעלה מעשרים שנה! – מסתתר אנס. הסוף המעוות של הסדרה מסגיר את המיזאנדריה שלה. אשת השר מחליטה להסגיר את בעלה לידי המשטרה. היא כורתת ברית אחיות עם התובעת. ובהפי אנד אנו, הצופים, רואים אותה ואת שני ילדיה מבלים וצוהלים להם באחו, בסצנה פסטורלית של פיוס וחדווה ושקט שאחרי הסערה. כאילו הפי אנד כזה אפשרי ואין להסגרת האב לידי המשטרה ולישיבתו העתידית בכלא השפעה מכרעת בקדרותה על ילדיו! (כלומר: ההסגרה אולי מוצדקת, אבל התיאור שלה כהפי אנד משפחתי בו הגבר נלכד והמשפחה הנותרת משחררת אנחת רווחה – מעוות).

אבל רוח התקופה המעניינת יותר וגם הבעייתית יותר שעולה מהסדרה אינה נוגעת לטעמי לליבוי פרנויה ביחס לגברים ואף אינה קשורה כלל ליחסי גברים ונשים. היא נוגעת לדבר מה אחר: לליבוי פרנויה פנימית, של גברים ביחס לעצמם ושל כולנו ביחס לעצמנו, המאפיינת אף היא את התקופה שלנו. זאת משום שהשר הבכיר היה סבור באמת ובתמים שהוא לא אנס. למרות שמסוף הפרק הרביעי, כשאנו עדים למה שקרה בינו לבין עמיתתו הסטודנטית באוקספורד, ברור לנו שזה אונס. כך ממקדת הסדרה את מבטה במצב שבו בן אדם סבור שהתנהגותו מוסרית לעילא – אך הוא בעצם מפלצת.

גם זו בעיניי רוח התקופה. והיסוד הזה – ליבוי הפרנויה-העצמית, הדגשת העובדה שגם מי שסבור שהוא טוב ומוסרי לעילא בעצם ייתכן והוא שוגה באופן רדיקלי – ניצב באופן מוזר בליבם של שני מאורעות ספרותיים מרכזיים בישראל של השנה האחרונה.

זו הרי הליבה של הרומן "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום שזכה בפרס ספיר האחרון. לא אהבתי את הרומן הזה וכתבתי על כך. אבל לאחרונה הבנתי שסיבה מכרעת לאי אהבתי אותו נובעת מכך שהוא מלבה את תחושת הפרנויה הפנימית הזו. הרי במרכז הרומן אֵם שתוהה מדוע בתה רחקה ממנה. מדובר באם, שכפי שמתגלה לנו, הקוראים, התנהגותה המפוקפקת מאד תרמה ישירות לריחוק של בתה, אבל היא בטוחה שהתנהלותה היא מופתית. במילים אחרות: זה רומן על אשמה. ועל אשמה שמתגלה כמוצדקת. אך מי שאכן חטאה אינה מסוגלת להכיר בכך. בכך הרומן קולע לרוח התקופה שאני מתייחס אליה כאן: ליבוי של אותה פרנויה פנימית. כי הרי כל אחד שחש שהוא צח מרבבה יכול, בדיוק כמו האם, להוליך את עצמו שולל באשר לצחותו.

המאורע השני הוא ספרה של גליה עוז על אביה והשערורייה שעורר. הפרשייה הזו עוררה ריגשה אצל אנשים רבים כל כך בין היתר כי היא גירתה את רגש הפרנויה הפנימית הזה, שמאפיין כאמור את התקופה שלנו: הנה אדם, שכמו הגיבורה של "איך לאהוב את בתך", חשב על עצמו שהוא אדם מוסרי לעילא (עוז), אך לא ראה שבעצם הוא מפלצת! ואולי כולנו כאלה? (אני מסביר כאן חלק מהריגשה שהפרשה עוררה אצל אנשים רבים, כפי שאני תופס אותה. זו בהחלט לא עמדתי ביחס לעמוס עוז).

הסיבה שהרגש הזה – כאמור, לא רק פרנויה ביחס לבני אדם אחרים, כפי שזו מתקיימת, למשל, בקרב חלק ממתנגדי החיסונים, אלא פרנויה-עצמית, חשד-עצמי שלנו בעצמנו שאיננו טובים או מוסריים כפי שאנחנו חושבים – פופולרי היום נובעת מכמה מקורות שונים. ככלל, אנחנו חיים בתקופה שבה אנו, בני האדם, לא מעריכים את עצמנו. התברר לנו – פתאום! – שאיננו מה שחשבנו שאנו. איננו נזר הבריאה. הן בגלל מה שעשינו לפלנטה שלנו; הן בגלל התפתחויות מדעיות שמדגישות לכאורה שבני אדם הם ישויות שאינן נבדלות מטפיסית משלל היצורים האחרים בטבע; ויש עוד סיבות.

כמובן, ספקות עצמיים ופקפוק עצמי הם רגשות שיש הרבה לומר בשבחם. "אל תאמן בעצמך עד יום מותך", אמר כבר הלל הזקן בפרקי אבות. וכולנו מכירים אנשים שאינם מטילים ספק בעצמם ואינם מפקפקים בעצמם ועד כמה חבל שכך. אבל השאלה היא שאלה של מינון, ורוח התקופה נוטה אל הפקפוק העצמי הגורף.

אני מתעב את ליבוי הפרנויה-העצמית הזו מכמה סיבות. ראשית, הוא, לעיתים, מונע מתפיסת עולם שונאת אדם, מרגש בוז שמאפיין גם נצרות מגוון מסוים המאמין שהאדם הוא יצור חוטא בבסיסו ופגום עד שורשו. שנית, אני מתעב את הליבוי הזה כי הוא תורם לריפיון ולשימור הסטטוס קוו ולא להתנערות לשינויו; אם אנו יצורים פגומים עד שורשנו, גם אם אנו סבורים שאנו בסדר, אז חבל להשחית זמן בניסיונות תיקון והצלה של המין האנושי. שלישית, הלך הרוח הזה מלבה פקפוק בתחושת המציאות שלנו, ולכן הוא בן ברית של הפסיכוזה והשיגעון ואויבהּ של השפיות. ורביעית, אני מתעב את הרגש הזה כי הוא גורם דווקא לאנשים בעלי המצפון המפותח ביותר להלקות את עצמם ולחשוד בעצמם על לא עוול בכפם. כפי שטען פרויד, דווקא האנשים המצפוניים ביותר הם אלה שהסופר-אגו שלהם הוא הרודני ביותר, והוא גורם להם להוקיע את עצמם ולהאשים את עצמם לשווא ותדיר בגין חטאים פעוטים או לא קיימים.

ביקורת על "השתקן" של ארי ליברמן ("אחוזת בית", 248 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

חלק ניכר מהרתיעה שלי מרב-המכר הטיפוסי אינו נובע מכך שהוא לא "עמוק", "חשוב" או "רציני", אלא, בפשטות, מכך שהוא לא מהנה. הדמויות המתוארות בגסות והעלילה הקיצונית משולות ליְדֵי מְעסֶה לא מיומנות ומרפרפות שאינן מסוגלות לעיסוי רקמות עמוק. ואילו הנוסחתיות נוטלת מספר את טל הרעננות והוא משול לזר פרחים נובל. הנוסחתיות כוללת לרוב את הרכיבים הבאים: סוד גדול מהעבר; חריגוּת חברתית מעוררת אמפטיה; טוהר אנושי יוצא דופן; אהבה גדולה מהחיים; אומללות גדולה. ולמרות האמור, ולמרבה הבלבול, אני חושב שדרוש כישרון מיוחד לכתיבת רב-מכר. אלא שבפרפרזה על קפקא: יש הרבה כישרון ספרותי בעולם – רק לא בשבילנו.    

"השתקן" הוא רומן סוחף על השואה (על צימוד המילים "סוחף" ו"שואה" מייד). הוא כתוב בתשוקה לספר סיפור, המלהיבה כשלעצמה, אך כזו שגם מגובה ביכולת. חלקו הראשון מסופר בידי שמחה שטיל. שמחה נולד בשנות השבעים וגדל באופקים, שם אביו היה בעל מעדנייה לא כשרה. אמו מתה עליו בילדותו ואביו מיעט למסור פרטים על עברהּ של המשפחה. אך ברי שזו הייתה חריגה עד מאד באופקים, ולא רק מבחינה עדתית (האב טען שהם לא יהודים והוא לא מל את בנו). החלק המרכזי של הרומן הוא כתב יד שכתב אביו של שמחה, שמשון שטיל, ב-1945. כתב היד מגולל את קורותיו של שטיל בזמן השואה והוא מלווה בהערות שוליים של היסטוריון בדוי שהתקין את כתב היד לפרסום. קורות אלה כוללות את היותו של שמשון עד לרצח משפחתו בעיר ראווע שבמערב אוקראינה, בריחתו ליערות ומלחמה כפרטיזן ולבסוף כליאתו באושוויץ.

הרומן נקרא, כאמור, בעניין. אבל, חשבתי לפתע, מה בעצם פירושו של דבר שסיפור שואה "מרתק"? וצריך לזכור שמדובר כאן בסיפור בדיוני, אמנם פרי תחקיר מרשים, ולא ביצירה היסטורית תיעודית. ובכן, מה פירושו של דבר לכתוב ב-2022 רומן בדיוני על השואה? מה המטרה של רומן כזה?

התשובה התבהרה לי כאשר צירפתי במחשבתי את סיפורו של שמשון האב לסממני רב המכר שהיו בסיפורו של בנו שקדם לו (הסוד מהעבר; החריגוּת החברתית; התאהבות מהוססת "גדולה מהחיים"). בקיצור, צריך להכיר בכך שסיפורם של שורדי השואה הוא פשוט "סיפור טוב": הבריחות, המרדפים, ההצלה כנגד כל הסיכויים, הרוע המוחלט לעומת הקורבנוּת המוחלטת. אני סבור, שבאופן שאינו מושחת וזדוני ואולי גם כלל אינו מודע, חלק מהמשיכה של כותבי סיפורת לשואה נובע בדיוק מהאיכויות "הרב-מכריוֹת" של הנושא.

צריך כעת להבחין בחדות בין כתיבה היסטורית לכתיבה בדיונית. השואה היא אחד מהאירועים הנוראים ביותר בתולדות העולם. יש לזכור אותה עד קץ כל הדורות, בין היתר בגלל הלקחים האנושיים והלאומיים שתודעתה חורתת בנו. אבל בכתיבה בדיונית על השואה, שלא כבכתיבה היסטורית שבראש ובראשונה נועדה ללמד אותנו מה קרה, וכאשר אין לכותב הסיפורת תפיסה מחדשת על האירועים הזוועתיים, רבה הסכנה שהשואה תשמש לכותב, ללא כוונות זדון, אמצעי עזר למשיכת הקוראים. במילים אחרות: שהשואה תשרת את היגיון רב-המכר יותר משהיא תבוא להזכיר לקוראים את העבר הנורא ולקחיו. שלוש דוגמאות רלוונטיות מהספר. הראשונה: מבין שלל אירועי השואה הזוועתיים כלל ליברמן בספרו את זוועת הזוועות: עבודת הזונדרקומנדו. התיאור המופיע כאן של רצח 1689 יהודים בחנק בבת אחת בתאי הגזים ב-30.10.44, תיאור המגובה היסטורית, אכן מחריד את נפש הקורא. ואף על פי כן מתגנבת מחשבה אל הלב: היגיון רב-המכר הוא-הוא התומך בכך שתיכלל ברומן זוועת הזוועות, אנשי הזונדרקומנדו העדים לרצח ואז מפנים את גופות הנרצחים מתאי הגזים. השנייה: הטקסט מתאר התקפת פרטיזנים על מחנה ההשמדה בלז'ץ. אין עדות היסטורית להתקפה כזו. מה משמעותה של בדיית התקפה כזו? מבחינה עלילתית, ברור שהיא מוסיפה למתח. אבל הנושא הזה – המרד היהודי במכונת ההשמדה הנאצית – כל כך טעון, כל כך עקרוני, שאי אפשר לתת לחירות הסופר הרשאה כזו להמצאה (ליברמן מודע לבעייתיות, הוא מתייחס לכך בהערות השוליים של ההיסטוריון הבדוי, אבל המודעות אינה מספיקה כאן). השלישית: הסיפור כאן כולל אדמו"ר חסידי שמתפקר בן לילה ואחיו האפיקורס שחוזר בתשובה בן לילה בגלל מאורעות זוועה שהיו עדים להם עם תחילת הכיבוש הגרמני. התזזיתיות הזו (שבהמשך הרומן מגיעה לשיא סנסציוני נוסף) מתאימה להיגיון של רב המכר יותר מאשר לתנועות נפש והתנהגות בעולם האמיתי.

שלא תהיה טעות: ספרו של ליברמן הוא ספר שוחר טוב. השואה היא אירוע שנמשיך לא לעכל אותו דורות על גבי דורות וננסה להקל מעט את עיכולו על ידי חזרה אליו שוב ושוב, גם בספרות הבדויה. ליברמן גם מזכיר לנו בספרו את ההסתמכות על חסדי שמיים של האורתודוכסיה ותוצאותיה הנוראיות, תזכורת חשובה לכולנו, אורתודוכסים ולא אורתודוכסים. ולבסוף: ליברמן הוא כותב מוכשר שיודע בהחלט איך לכתוב ספר מושך מאד לקריאה. דווקא משום כישרונו ככותב הוא עורר אותי למחשבה על הבעייתיות של מיזוג היגיון רב המכר בעיסוק בשואה.

הערה קצרה על קצב בפרוזה

אני קורא עכשיו פרוזה ישראלית טובה. וחלק מהסיבה שהיא טובה היא חוש הקצב שיש בה.

תמיד התרשמתי מהקטע הזה ב"מדוע אני כותב" של אורוול (כלומר גם מהקטע הזה; יש שם קטעים מרשימים רבים) בו הוא מסביר את "העניין האסתטי" שמביא סופרים לכתוב.

ובכן, בצד יופי הנובע מהשפה, יש גם יופי הנמצא בעולם ושהשפה לוכדת. אבל בצד שניהם יש "לכידות של פרוזה טובה" ו"קצב של עלילה טובה". סופרים רבים, רבים מדי, זונחים את הרכיבים האלה (לכידות וקצב), שהם לא פחות חשובים בפרוזה מהשפה.

הציטוט מתוך קובץ מאמרי אורוול העברי המשובח, בתרגום יועד וינטר שגב ובעריכת גיורא גודמן.

על "הנעלם", קובץ סיפורים של חיים הזז ("כרמל", 186 עמ')

חג שמח לקוראי הבלוג!

מצורפת הביקורת שמופיעה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

הקובץ הצנום והדחוס הזה, בעריכת פרופסור אבידֹב ליפסקר וד"ר גיל וייסבלאיי, עומד במשימה שהציב לעצמו. הוא מעורר סקרנות רבה להמשך הקריאה ביצירתו של הסופר שנשכח למדי כיום, אם כי בעבר הוזכר עם עגנון בנשימה אחת, כאחד משני גדולי הפרוזה העברית.

ההיכרות שלי עם הזז (1898-1973) הייתה מצומצמת ולא הותירה בי חותם. לשאלה ששאל פעם, במאמר על הזז, אוהב גדול של יצירתו, פרופסור דן מירון, ובמבוכה גלויה: האם אנו, שהורגלנו לחשוב שמשפט הזמן הוא המשפט האמין ביותר, לא צריכים להרכין ראש בפני פסק דינו, שמראה שליצירת הזז אין כיום קוראים נאמנים ולו במספר מצומצם? השבתי ביני לביני: הן. אבל חסד של אמת, שגמלו ליפסקר ווייסבלאיי עם הסופר המת, חשף בפני ניצוצות של גדולה ספרותית ודאית – רוחב יריעה, אורך ידיעה ועומק מחשבה – ועורר אותי להשיבו מן המתים (לפחות בשביל קורא אחד).

למען הסר ספק, גם כאן, בחלק מהסיפורים, מוחשת חולשה, כמדומה אופיינית. החולשה היא ראוותנות והיא נחלקת לשניים: ראוותנות לשונית וראוותנות רעיונית. ידע העברית של הזז עצום, אבל הוא נהנה להרשים בו את הקורא ולא חושש לאזוטריות לשונית. חלק מהמשפטים הופכים כך בפשטות ללא מובנים וטעם הלוואי של הראוותנות גם מפריע כשלעצמו. הידענות הלא פחותה של עגנון בעברית לא מבליטה כך את עצמה והיא גם מובנת יותר. לזאת יש להוסיף את הראוותנות הרעיונית. יש כאן, לעיתים, עמקות מובלטת מדי. בסיפור קצר מ-1971 בשם "אותו האיש", על צייר איטלקי בשם בופאלמאקו, בן המאה ה-14 לדעתי (כמדומני, הזז מתכוון לצייר בשם זה שמסופר עליו ב"דקאמרון"), מודגש מדי הפאנץ' ליין ה"עמוק": אותו אדם עצמו יכול לשמש כמודל הן לישו והן ליהודה איש קריות! ובסיפור קצרצר מ-1972 ("במראָה"), מורגש שהזז רוצה שנתרשם מיכולתו לחדור פסיכולוגית לנפש מסוכסכת ומפוצלת של סטודנט ישראלי שמתאבד. שוב, אצל עגנון, העמקות גם אמיתית יותר וגם לא ראוותנית כך. ועוד הבדל מעגנון: האנטי קלריקליות החריפה שמדי פעם מבליחה אצל הזז (אחד מגילומיה הידועים הוא ביצירתו המפורסמת "הדרשה", שאינה בקובץ). כאן, בסיפור מ-1938, "התייר הגדול", מושם ללעג פולחן "קברי הצדיקים" של יהודים ומוסלמים בגליל.

אבל, כפי שאולי מתחיל להירמז אפילו מהדוגמאות הנ"ל, יסוד אחד ישנו כאן, מרשים ביותר, והוא רוחב האופקים של הכתיבה. הזז חולש על זירות שונות ורחוקות זו מזו הן בזמן והן במרחב. יש כאן, למשל, נובלה ("שמואל פרנקפורטר") על מלחמת האזרחים באוקראינה (1917-1920) ועל ראשית השלטון הבולשביקי בה, והכל מתוך זווית יהודית. הנובלה הזו מעניינת ומלמדת ומקבלת רלוונטיות מפתיעה בימים אלה שבהם לא נעים לחלקנו להיזכר באנטישמיות האוקראינית (עשרות אלפי יהודים נרצחו אז בפוגרומים, רובם בידי אוקראינים). מאוקראינה ויהודיה מדלג הזז לתימנֵי ירושלים ומספר בנובלה מ-1941 בשם "בעלי תריסין" – שהיא לטעמי הסיפור הטוב ביותר בקובץ – ובטבעיות ובסמכותיות דומות, על סכסוך קטלני בין שלושה "מורים". הנובלה הקומי-טראגית הזו מפגינה שליטה מופלאה בעולמם הרוחני של תלמידי החכמים יוצאי תימן (והיא מדרבנת לקריאה ברומנים "התימניים" של הזז). נקודה אחת העיבה על הנאתי מהסיפור: האין כאן ניסיון להתחרות בעגנון של "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", המתאר יריבות דומה? אלא שאז מצאתי שהנובלה העגנונית ראתה אור ב-1946! כך שייתכן שיחס ההשפעה בין שני הסופרים הוא דו-סטרי. דוגמה מבריקה לרוחב היריעה של הזז מצויה בסיפור "Curriculum vitae" (שראה אור אחרי מותו), שמסכם בשלושה עמודים בעלי ארומה קומית ביוגרפיה של אינטלקטואל יהודי נודד, שעבר בכל התחנות האידיאולוגיות האפשריות (ציונות, קומוניזם, חזרה בתשובה, פסיכואנליזה, פנומנולוגיה ועוד).  

ליפסקר בהקדמתו מדגיש את רוחב היריעה הזה ואכן הוא מרשים ביותר. ועדיין, הנאת הקריאה ברובה הייתה הנאה לימודית, אינטלקטואלית, ולא הנאת קריאה "סתם כך". הזז תובע עבודה מקוראו, בעיקר עבודת פיצוח של השפה. זו עבודה מהנה, אך הנאתה היא מעין הסיפוק הבא בעקבות אימון גופני מוצלח.

אבל היו כמה רגעים בקריאת הקובץ הזה שהקריאה נסקה מעלה לרמה עקרונית יותר, להכרה מלהיבה וסוחפת, הנוגעת להבנת התפקיד המכריע שיכול להיות לספרות בחברה הישראלית. בסיפור הנועל את הקובץ ושהעניק לו את שמו, סיפור קצר מספטמבר 1973 (רגע לפני המלחמה), מסופר על קיבוצניק שחזר ממלחמה אחרת (ששת הימים כנראה), שבה נהרגו חבריו, והוא מחפש דרך והלום ספקות אידיאולוגיים. הצעיר מתגלגל לירושלים ועומד על סיפה של חזרה בתשובה. הזז אמנם לא פותר לצעיר את לבטיו, אבל הוא מציג אותם בעמקות וללא מורא וחולש גם בסמכותיות על הידע הרוחני שאוחזים בו הרבנים שאורי הקיבוצניק מתייעץ איתם. כך מתבהר לפתע שהספרות העברית שהזז כותב, הספרות העברית שהוא אחד מנציגיה הגדולים, הספרות השולטת בעברית על כל רבדיה, המכירה באינטימיות ובלי רגשי נחיתות את הספרות היהודית הדתית, הספרות בעלת העמקות האקזיסטנציאליסטית, הייתה פעם – ואולי עוד תחזור ותהיה? – הכוח הרוחני היחיד שיכול לבלום את נהירתה וקריסתה של הישראליות לעבר הדת.         

הערה קצרה על "מגלה טמירין"

בעניין רב אני קורא בימים אלה ב"מגלה טמירין". "מגלה טמירין" הוא חיבור סאטירי מתוחכם ושנון, שפירסם ב-1819 המשכיל הגליצאי יוסף פרל. זו יצירה עברית קלאסית, רומן-במכתבים אנטי-חסידי מבריק, שבו, באמצעות מכתבים שמיוחסים לעשרות חסידים (בדויים), מותקפת החסידות (שהייתה אז תנועה צעירה יחסית), שהדבקים בה מוצגים כאנשים ערומים, תאבי כוח, חמדנים ולעיתים נואפים, שלא בוחלים באמצעים על מנת להכפיש את מתנגדיהם הם.

הרומן כתוב בעברית שמחקה את העברית הקלוקלת או הייחודית של כתבי החסידים עצמם (שפרל היה בקיא בה כבשבילי נהרדעא).

הכתיבה וירוטואוזית וההנאה רבה (אני קורא במהדורה משובחת שהוציא לפני שנים אחדות חוקר פרל, פרופ' יונתן מאיר), אך אני מוצא בקריאה בפרל בישראל של המאה ה-21 טעם נוסף.

מאז הקורונה התחדדה אצלי התפיסה שאורח החיים החרדי במדינת ישראל הינו אתגר מרכזי לחברה הישראלית. עלינו לעזור לחרדים לעזור הן לעצמם והן לנו ולעודדם ליטול חלק רב יותר הן בפרנסתם והן במטלות החברה הישראלית (אם לא בצבא, אז בשירות הלאומי; רק עיוות חמור מונע את קבלת המובן מאליו הזה), לעודדם לצאת מהבוּרוּת המשוועת שאליה הם דנים את בנותיהם ובניהם.

"מגלה טמירין" מזכיר לנו כוח רוחני יהודי שכוח: את ההשכלה העברית בגבורתה. ההשכלה שנלחמה בכלים שנונים ובידע רב בקלקלות אורח החיים הדתי (במקרה הזה החסידות), ללא רגשי נחיתות וללא הרכנת ראש מפני ה"אחרות" החרדית.

הנה ברנר, בדור "התחייה", שהפנה עורף להשכלה העברית מהרבה בחינות, מזכיר לקוראיו את חשיבותה:

"ברי הוא, שלתנועה ההשכלה העברית, ביחוד בימי סמוֹלנסקין, גורדון ולילינבלום, היו גם כוָנות יותר מעולות, יותר עצמיות: שאיפות פנימיות, רוֹממות, שאיפות של הכנסת ערכין אחרים ושינוי ערכין מעין מה שאנו מוצאים גם אצל עמים בעלי-ערך. האנשים החדשים רצו לחיות, לחיות ממש, לחיות על פני האדמה, ואת האויב לחייהם ראו קודם כל באורתודוכסיה היהודית המקולקלה עם צורות חייה המעוּותות והנלוזות, אשר מהן תקצר הנפש החיה. לסמולנסקין, לגורדון – וללילינבלום ביחוד – היו כבר מושגים אחרים על השלימות של האדם ושלימות של העם. המושגים החדשים של שלשת עמודי ספרותנו החדשה האלה דיברו על אנשים בני עם חזק, אמיץ, זקוף, עומד ברשות עצמו, אוהב עבודה ומוכשר לעבודה, רציני ועליז כאחד, שׂשׂ להלחם על כבודו ולהגן על עצמיותו, קשור אל הטבע ואל אלוהי הטבע, בז לאויביו עד לבלי התרעם עליהם כלל, נאמן לבני בריתו ובוטח בכוח עצמו, ולא ב'השמים שירחמו'…"

אחד ממושאי הפרודיה המרכזיים של פרל הוא ר' נחמן מברסלב. הברסלביות הפכה להיות, כידוע, אחד מסמלי הרוחניות בחברה הישראלית הריקנית דהיום. ואני מוצא עונג מיוחד גם בכך שפרל מדגיש את הצדדים התמהוניים והמופרכים של הברסלביות.

על "שרב ראשון", של דורי מנור, בהוצאת "תשע נשמות" (164 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בפתח ה – ממואר? לשאלת הז'אנר של "שרב ראשון" אשוב מייד – מספר מנור סיפור יפה מילדותו. אמו עבדה במשרד הביטחון בקריה. כשמנור הילד התקשה לשאת את ריחוקו ממנה ובא לבקרהּ במשרדהּ, על מנת להעסיק את הילד אוהב המילים הפקידו בידיו את המשימה להמציא שמות קוד ססגוניים למבצעים בטחוניים. "שנים אחר כך עדיין הוסיפה מערכת הביטחון להשתמש בשמות הקוד שהמצאתי בהיותי בן שש".

סיפור יפה. יפה מאד. יפה מדי. ולאו דווקא משום שהוא לא אמין. אלא משום שהוא מוביל ישירות אל משמעותו: הילד המתוודע לכוחן של המילים ("אין פלא שהמילים הכתובות לבשו בתודעתי מהות אומניפוטנטית").

הכתיבה האוטוביוגרפית של מנור היא כתיבה מתוך תודעת הסוף, סוף "העלילה", כלומר מתוך תודעת הפיכתו של הילד, הנער, הגבר הצעיר – למשורר. זו, לפיכך, כתיבה שאין עניינה בלכידת רטטי המציאות כשלעצמם, אלא כזו שבוררת מתוך המציאות את רגעי ההתגלות, ההתוודעות, ההיבחרות וההקדשה. לפיכך, יותר מש"שרב ראשון" הוא ממואר, נראה לי הטקסט הזה כראוי לתואר "מסה אישית", שכותרת המשנה שלה יכולה להיות "איך הפכתי למשורר?". אך מהרגע בו מבינים שאירועי החיים הנמסרים כאן כפופים לחשיבה קונספטואלית, כְבְּמסה, נפתחת הדרך להנאה מהספר.  

מנור עובר בתחנות בחייו שבהן ומהן נחל את שירו. העברית של אימו והשירים העבריים ששרה לו ערב-ערב (תוך דיון מעניין למדי בעברית הייחודית של ילידי שנות השלושים); מורתו לצרפתית בתיכון ורגע ההתגלות שחווה בשיעור צרפתית עם הקראתה את "גשר מיראבו" של גיום אפולינר; המפגש בתיכון עם השירה העברית הנשגבת של ספר איוב; המפגשים עם בודלר, דליה רביקוביץ, אלן גינזברג  ואברהם סוצקבר, מפגשי (למעט בודלר) דם ובשר ולא רק דיו ונייר. למרות פוטנציאל החשיבות העצמית, הנפיחות, שיש בהצגה כזו של העצמי כמי שנמשח לשירה, הפוטנציאל מתממש כאן רק לעיתים רחוקות. תיאורי רגעי ההקדשה לשירה אינטליגנטיים, רחבי-האופקים ומעודנים, ובפשטות: מעניינים. הנה דוגמה לעידון ולמודעות-העצמית של מנור, שבולמים את הפומפוזיות: "אני נדרש שוב ושוב לשדה הסמנטי הדתי בבואי לדבר על אותו שיעור צרפתית רחוק, ובלי משים גולש כמעט למחוזות הקיטש המיסטי". ופה ושם, באורח לא אופייני, אף מתגנב לטקסט רעיון חריף ומקורי. למשל, על הפיכתו של מנור לאדם מאמין בעקבות הקריאה באיוב: "מאמין במה? זה פחות חשוב. מי אמר שהפועל 'להאמין' מוכרח להצריך מושא עקיף?".

לכאורה, פוגם בניקיון הקונספטואליות המסאית של הטקסט נושא אחר שקיים בו: ההומוסקסואליות. יש כאן, למשל, תיאור יפה של "התגלות" הגורל והייעוד ההומוסקסואלי, ההתגלות התרחשה כאשר מנור הילד בן ה-12 צפה בתוכנית "עד פופ" שבערוץ הראשון. הוא צפה אז בקליפ של להקת "ברונסקי ביט", שעל סולנה, ג'ימי סאמרוויל, הכריז המנחה, אהוד מנור, שהוא "הומוסקסואל מוצהר" והקליפ עוסק בחוויותיו ובקשייו ככזה. אבל מאלף לראות כיצד מנור הופך את התמה ההומואית לחלק מהמוקד המשמעותי יותר של הספר: המשורריוּת. הוא, למשל, מקדיש דיון קצר לעולם הלשוני של המיעוט ההומואי. אבל עיקר ההכפפה של ההומואיוּת לשירה נעשה על פי רעיון מרכזי לספר והוא רעיון המיעוטיות. "משורר" ו"הומו" הם כמעט מלים נרדפות בעולם הרעיוני של מנור. ואל השניים הללו יש להוסיף את "היהודי". זה אחד מהסיבות לקירבה לאלן גינצברג, אותו מיעוט כפול שלוש בצורת אדם: משורר, הומו ויהודי. הנה המינוריוּת המנוֹרית בתמצות (כולל המאוהבות העצמית בה): "הרבה לפני שידעתי שאני הומו כבר היה טבוע בי הפחד הזה, שתמיד הייתה מהולה בו גם הרגשה של ייחוד וקורטוב של תודעת עליונות: זה פחדו של ההומו, של היהודי, של המשורר. פחדו של המיעוט היודע שבכל אשר יילך הוא נתון לשבטו של הרוב".

ההזדהות עם "היהודי" היא בעלת השלכות פוליטיות, כמובן, ומסבירה חלק מההתרסה האנטי ישראלית המנג'סת שמתגנבת ל"שרב ראשון" פה ושם (למשל, כשמנור משתמש בפרובוקטיביות בהיפוך של ביטוי נאצי, ביטוי שהובא במקום אחר קודם בטקסט, בציטוט הבא: "שהרי זה חמישים שנה ויותר מתקיימת בישראל מעבדה משונה השוקדת בשיטתיות על פיתוח מדע חדש: מדע היהודים-בלי-יהדות Wissenschaft der Juden ohne Judentum. וכשיושלם תהליך הפיתוח, לא יהיה כאן מקום לשירה ולתרבות"). אני קורא לה "מנג'סת" ולא רצינית כי מנור, שיודע היטב עברית, ויודע גם היטב עד כמה הוא משורר עברי, כלומר, הבה נודה בזה, משורר ישראלי, יכול היה להכיר יותר בקשר שלא ניתן לביתוק בין הציונות, וכיום הישראליות, לתחיית העברית.

עליית האידיאולוגיה המיעוטית בעשורים האחרונים נעשתה בד בבד עם עלייתה של כלכלת תשומת הלב במערב באותה תקופה. ומבלי להכחיש שהאידיאולוגיה המיעוטית תרמה תרומה אדירה לרווחת חייהם של מיעוטים שונים, כדאי לשים לב גם לכך שבכלכלת תשומת לב – המחפשת את יוצאי הדופן, החריגים, השונים – היותך בן למיעוט אינה חולשה אלא יתרון מובהק.       

על "מן התורה" של לוין קיפניס (הוצאת זימזון, 140 עמ', איורים: ה. הכטקופף)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות", במסגרת גיליון שהוקדש לספרות ילדים

דתל"שים רוצים שגם הילדים שלהם יהיו דתל"שים, אמרה לי (הדתל"ש) פעם אחותי הדתייה. והתכוונה לומר שדתל"שים רוצים שלילדיהם החילונים יהיה את המטען התרבותי שקיבלו הם,  ההורים, בבית הדתי בו גדלו. אין מקום שהיעדר המטען הזה יותר בולט ומעציב מאשר הקושי של תלמידי ובוגרי החינוך החילוני לקרוא בפסוקי התנ"ך ברהיטות, בהגייה נכונה, בהבנה בסיסית. הסוגייה הזו מטרידה אותי כהורה. החיים בישראל מאתגרים. אחת המתנות הייחודיות שאנחנו יכולים להעניק לילדים שהבאנו למציאות הישראלית המאתגרת הוא קשר למסורת תרבותית מרשימה ועשירה. אבל הבסיס שלה הוא התנ"ך. לכן עוד בשנות הגן החלטתי לנסות לקרוא לבני ולבתי מסיפורי התורה בעיבודו של לוין קיפניס.

הקובץ "מן התורה" מכסה את סיפורי ספר "בראשית" וסיפורי יציאת מצרים שבתחילת "שמות". את סיפורי החומש מעבה קיפניס בשיבוצים של אגדות חז"ל אודות סיפורים אלה. הקובץ ראה אור במקור בשנות השבעים, אבל מודפס מחדש ומצוי בחנויות הספרים.

הקובץ כתוב בשאָר רוח ספרותי, בנעימוּת אלגנטית וברגישות כלפי קהל היעד שלו. הטַקְט של קיפניס בולט מאד כשבוחנים מה הוא השמיט. עקידת יצחק, כמובן. וגם אשת פוטיפר הפתיינית. בעונשם של אדם וחוה חסך קיפניס לקוראיו הצעירים רגשי אשמה כלפי אִמם, ולכן אין "בעצב תלדי בנים", רק "בזעת אפיך תאכל לחם". אבל שיא הטקט של קיפניס נגלה בסיפור גניבת הברכות של יעקב. זה סיפור ממוּקש: האם שמעדיפה בבוטות בן אחד; מעשה המירמה של גניבת הברכות; העובדה שהבן שרומה לא מפוצה בשווי הנזק שנגרם לו. אצל קיפניס לא רבקה מדרבנת את יעקב לגנוב את הברכות כי אם זו יוזמתו שלו והדבר גם לא נעשה בכוונת זדון. וגם יצחק, בסופו של דבר, מברך את עשו בברכה לא פחותה, אלא שעשו עדיין מתרעם על כך שיעקב הקדימו.

במקומות מסוימים, כמו בסיפור יוסף, שהוא אחד משיאי אמנות הסיפור העולמית (כמו שידע תומס מאן), קיפניס יודע להסתפק בנגיעות קטנות על מנת להתאים את הסיפור לקוראיו הקטנים. ובמקומות אחרים, בהם המספר התנ"כי קימץ יותר בדבריו, קיפניס משתמש באגדות חז"ל על מנת ליצור סיפורים עגולים בעלי מסר הולם לילדים. סיפור מגדל בבל, בסיוע אגדות חז"ל, הופך לסיפור מוסר על אנשים שהעדיפו את בנייניהם על פני אחיהם. הנה ציטוט שמתאים גם לימינו אלה: "אם נפל בן אדם מעל המגדל ונהרג – לא שמו לב אליו; אך אם נפלה לְבֵנה מעל המגדל היו בוכים". ואילו חטאם של אנשי סדום מתפרש, בסיוע אגדות חז"ל, כהיעדר נדיבות וערלות לב כלפי הנזקקים. תוכנם המוסרי-חינוכי האותנטי של סיפורי המקרא מוגש כאן לקוראים הצעירים ובמקום שהמקרא סתם ולא פירש מרחיב קיפניס בסיוע חז"ל: הכנסת האורחים של אברהם, הג'נטלמניות של משה שמסייע לבנות יתרו, יהודה שמוכן להקריב את עצמו ולהפוך לעבד על מנת להציל את בנימין הקטן (ובכך, רומז המספר המקראי הגאוני, מכפרים האחים על יחסם ליוסף).

רק נקודה אחת, לא זניחה אמנם, יכולה לעורר אי נוחות בהורה החילוני. וזו, כמובן, הנקודה התיאולוגית. אמנם קיפניס מדגיש בסיפור אברהם (בעקבות חז"ל) את יסודותיו הנאורים לכל הדעות של המונותיאיזם: לא לסגוד לבני אדם, לפסילים או לטבע. אבל משפט חוזר בספר הוא זה: "ואלוהים בשמים – הכל רואה, הכל שומע, הכל יודע". אגב, לא בהכרח בגלל שקיפניס היה אדם מאמין, אלא בגלל שלהוציא את אלוהים מהטקסט אי אפשר.

ההסברה לילדיי על היחס לדמותו של אלוהים הייתה רגע מורכב בהורות שלי. לא רציתי לשקר להם ומצד שני לא רציתי לקחת להם מושג שלא בטוח שאין בו סעד נפשי (יש בו גם למבוגרים, כמובן. אבל כבוד עצמי בגין אי הונאה עצמית גם הוא יתרון). כל הורה פותר את זה בדרכו. אמרתי לילדיי: "אינני יודע אם יש אלוהים בשמיים. יש כאלה שמאמינים בו, וזו זכותם. אנחנו לא דתיים. אבל הספר הזה, התנ"ך, הוא שלנו לא פחות משלהם. יש בו הרבה יופי והרבה עניין גם אם לא מאמינים".

קיפניס כותב בעברית גמישה, מובנת בכללותה לילדים ישראלים גם היום, לא רק בשנות השבעים. שפתו משובצת בביטויים מהעברית המקראית. לשם הדוגמה, הוא שימר את "מזמרת הארץ", את לבו של יעקב ש"פג" כששמע שיוסף חי, את "השומר אחי אנוכי". ועדיין, אני מחכה ליום שבו אוכל לקרוא עם ילדיי את הטקסט עצמו. "נח היה איש צדיק. אבל כל האנשים היו רעים. אמר אלהים לנח: הנה אני מביא מבול מים על הארץ להשמיד את כל אשר בראתי", כותב קיפניס. אבל אין כאן את מה שיש במקור, את כפל הלשון היפיפה של הפעלים מהשורש ש.ח.ת: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".