מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביסודו של דבר זהו ספר תעמולה אנטי-נאצי. אריקה מאן, בתו של תומס מאן, ששהתה בארצות הברית כגולה מגרמניה הנאצית, כתבה אותו זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והוא הופיע בארה"ב בתרגום לאנגלית בתחילת 1940 (כשארה"ב, יש לזכור, טרם הצטרפה למלחמה בנאצים). כתב היד בגרמנית אבד בינתיים.

כשאני כותב שזה ספר תעמולה איני אומר שאין בו עניין. יש בקריאה בהחלט עניין, וזאת לא רק משום שהתעמולה כאן צודקת, אלא מפני שהיא חושפת זוויות מפתיעות ולא שגרתיות בנושא שלה. אבל אין כאן את אותו רטט של ספרות משובחת שיש, למשל, בקריאת "מפיסטו" (1936), של אחיה של אריקה, קלאוס מאן, שגם הוא ספר אנטי-נאצי, אבל שבו המורכבות והעומק הפסיכולוגיים רבים והעניין בהם חורג מהמגמה התעמולתית ההיסטורית.

בעשרת סיפורי הספר מתארת מאן, ברהיטות ובבקיאות ובהיעזרות במסמכים נאציים רשמיים על מנת להראות שסיפוריה אמינים, דמויות בעיר שדה גרמנית לא מוגדרת, גנרית במכוון. הגיבורים שלה, ברובם, אינם מתנגדי המשטר הנאצי. להיפך, חלקם אוהדים מתונים שלו, ואחד הוא אף איש גסטפו. אבל הסיפורים מוליכים את הדמויות להכיר בצדדים הפסולים והמופרכים של המשטר. זו האסטרטגיה התעמולתית של מאן: להראות כיצד מתפכחים גם אוהדי משטר מתונים מאכזריותו ואף טיפשותו ואבסורדיותו. קצין הגסטפו, למשל, נדהם ואחר כך מתנער מההתעללות ביהודים אחרי ליל הבדולח ומסייע בהצלת מי מהם שהוא יכול והוא אף משלם על כך בחייו. הוא לא היה מעולם אוהב יהודים גדול, אך האלימות כלפי היהודים הדהימה אפילו אותו.

לעתים, כאמור, נעשית הצגת כשלי ופשעי הנאציזם מזוויות מפתיעות, כאלה שאיננו מורגלים בהן, וזה אחד היסודות שהופכים את הקריאה בספר לרבת עניין. גיבוריה של מאן, למשל, מתרעמים על כך שהפעילויות האידיאולוגיות שהמשטר תובע מנאמניו גוזלות מזמנם הפרטי הזעום. "תמיד היה צריך לתרגל משהו או ללמוד 'השקפת עולם' או לבצע תורנות כלשהי". גם הנורמות המקצועניות נשחקות בגין האידיאולוגיה וסטודנט אמביציוזי למשפטים מתרעם על כך שבגלל פעילויות אידאולוגיות מקוצץ הזמן המוקצב ללימודי משפטים. ואילו בסיפור אחר מתגלה התערבות המדינה בהכשרה הרפואית של הרופאים ובשיבוץ כוח העזר הרפואי כהרת אסון. בחורה שרופא נאצי מטריד אותה מינית ואחר כך מאבחן אותה באבחון שגוי כאישה בהריון מגורשת מארגון נשים נאצי באשמה שעברה הפלה.

אבל חלק מרכזי מהחידוש בזווית הראייה שמביא הספר הזה נובע מההתמקדות של מאן בכישלונות הכלכליים של גרמניה הנאצית. בניגוד לדימוי שיש לנו על שיקום הכלכלה הגרמנית בידי היטלר, מוצגת כאן המדיניות הכלכלית הנאצית כאבסורדית וחיי רוב האנשים הם חיי עוני מנוול. בסיפור אחד סוחר זעיר נאבק לנפח את הכנסותיו, למרות שכך ישלם מס גדול יותר, כיוון שהנאצים הכריזו מלחמה נגד עסקים קטנים. ואילו בסיפור אחר, בן איכרים נאלץ לנדוד לעיר הגדולה, כי המשטר לא מאפשר בעצם לחוות קטנות להתקיים. משקים קטנים התבססו על גידול בקר אך כיוון שיבוא המספוא נאסר עלה מחירו של המספוא מעבר להישג ידם של החוואים הקטנים. זווית הראיה הכלכלית הזו על גרמניה הנאצית ("כשאתה לוקח את העיתון, תקרא קודם כל את הדיווחים הכלכליים! לא את הפובליציסטיקה ואת שאר ההבלים") היא מאד לא שגרתית, אך היא קשורה גם באופיו התעמולתי של הספר. מאן מדגישה לקוראיה, החיים בדמוקרטיות ליברליות קפיטליסטיות, את היסוד הסוציאליסטי ב"נאציונל-סוציאליזם", את הכלכלה המתוכננת שהנהיגו הנאצים ואת שאיפתם לאוטרקיה כלכלית וליסוד "כלכלת מלחמה", עקרונות שנוגדים את הקפיטליזם המערבי. "הפיהרר מתעב מסחר, כפי שהוא מתעב את 'התחרות השלווה בין אומות', כפי שהוא שונא ומתעב שלום בכלל […] סדר היום של הנאציונל-סוציאליזם הוביל בהכרח בסופו של דבר למלחמת חורמה נגד המעמד הבינוני". אותו בעל עסק קטן שהוזכר תוהה: "אני לא יהודי ואני לא קומוניסט ולא בוגד בארצי, ובכל זאת רוצים לחסל אותי. למה?". האמירה הזו היא בתמצות התזה של מאן בספר: הנאציזם אינו טוב לגרמנים עצמם. גם תעשיין עשיר, הר הוּבּר, שמציע נישואים למזכירתו אך מגלה שהיא חצי יהודייה, מודע לכך שההתערבות של המדינה בכלכלה היא הרת אסון. פועלים מומחים נשלחים לעבוד בעבודת כפיים וכך מתבזבזת מומחיותם, ו"לשכת המפקח על המחירים קיבלה סמכות מלאה לקבוע מחירים 'על בסיס כלכלה עממית צודקת'. בוטלו השרידים האחרונים של עקרונות הכלכלה הליברלית, שבה רמת המחירים נקבעת על פי היצע וביקוש". במציאות כלכלית דוחקת כזו מה הפלא שאחת הדמויות מצאה לה עסק מוצלח במיוחד. האיש הכין שלטי "מקום נקי מיהודים" והכריח ראשי רשויות מקומיות לרכוש אותם ממנו.

מאן מקדישה תשומת לב מיוחדת למלחמה של הנאציזם בדת, בעיקר בנצרות הקתולית. גם זו עובדה שנוטים לשכוח: האתיאיזם של הנאציזם (למרות שמאן מציינת שרבים ממנהיגי הדת הפרוטסטנטים נכנעו לנאצים). בהתאם לכך, גיבור אחד הסיפורים הוא כומר פרוטסטנטי שסירב לברך בברכת "הייל היטלר" ולבסוף מצא את מקומו בכלא כי הטיף בדרשתו נגד ההתעללות ביהודים ואף נגד הכנסייה עצמה שבגדה במצוות "ואהבת לרעך כמוך".

למרות שהוא, כאמור, רהוט וכתוב במיומנות, עיקר ערכו של הספר הוא היסטורי ולא ספרותי. אבל מהבחינה ההיסטורית יש כאן זווית ראיה מחדשת ולא בנלית.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי מאד לא להחמיץ את הרומן הזה. למשל, כמה יופי ישנו כאן בתיאורים, ובעיקר בתיאורים כפי שהם נמסרים מבעד למנסרת התודעה האנושית, אחד מיתרונותיה הגדולים של הספרות. "הבוקר עולה מתוך אפלת הלילה, מרומז באפרוריות, מלווה בקריאתם הנרגשת של השחרורים ובצריחות עורבים שעוברים מעל לצמרתו המתקרחת של עץ הפקאן בדרכם אל המערב, שעדיין חשוך. ההדרים, מסועפי ענפים ועמוסים בפריים שטרם הבשיל, מזיעים מטל הבוקר, וריח של פרווה רטובה עולה מהאדמה המדושנת בקומפוסט".

הרומן מסופר במיומנות טכנית מרשימה ומענגת מבעד לשלוש תודעות של בני משפחה אחת. חלק אחד מסופר בגוף שלישי דרך תודעתו של נתי, האבא, שב-2014 סועד את אשתו רינה החולה. נתי הוא חקלאי ודבוראי במושב באזור רחובות. בפתח הרומן הוא מוצא את אשתו מעולפת בחדר השינה שלה (הם ישנים בחדרים נפרדים, עדות לריחוקם בהווה, אבל נתי בכל זאת סועד אותה). מצבה מידרדר במהירות והיא נפטרת. התודעה השנייה היא זו של עמליה. גם החלק הזה כתוב ברובו בגוף שלישי, אבל בסוף כל חלק שעוסק בה (וזו דוגמה למיומנות הטכנית של בר-גיל, ששומר כאן על עקביות צורנית) מצוי דיאלוג, בדרך כלל דיאלוג שלה ושל אמה שהיא נזכרת בו בהווה, ב-2014. עמליה, בשנות השלושים לחייה, נמצאת במערכת יחסים ממושכת עם גבר שגילו כגילם של הוריה בערך והיא חשוכת ילדים. היא אוהבת את הוריה מאד אבל גם קשורה מאד לאחיה, אורי, הכבשה השחורה במשפחה. בחלק השלישי (החלקים מפוצלים לאורך הספר ואנו חוזרים אליהם בסדר קבוע: נתי, אורי, עמליה וחוזר חלילה), מספר בגוף ראשון אורי את סיפורו, שמתרחש ב-1999. זהו סיפור פעולה נמרץ ומותח על שתי גניבות גדולות שאורי הגה וביצע בעזרת שותפים. אורי הוא "בן טובים" שהידרדר לעבריינות וכמה מהרגעים החזקים ביותר בספר אינם עוסקים דווקא בתיאור הגניבות, אלא נמצאים בחלק של נתי ובהם נזכר נתי בסימנים המוקדמים המובהקים לחריגותו של אורי, מילדות ונערות, והאכזבה המרה שהנחיל אורי לאמו, מחנכת ואחר כך מנהלת בית ספר. הכאב וההפתעה של ההורות כשמתגלה שהבן שלנו אינו הבן שייחלנו לו מוצג כאן באופן רגיש וחריף. אורי, כפי שמספר קרימינולוג אחד לנתי, הוא עבריין "מבית טוב", מאותם "נערים בעלי פוטנציאל, אינטליגנטיים, כישרוניים, אבל לא המקובלים ביותר, לא מלכי הכיתה, כאלה שאי-ההעפלה שלהם לפסגה מצטברת אצלם לתסכול, ולא פעם הם מוצאים לעצמם חברה חלופית, וכך נפתח לפניהם 'הנתיב לעבריינות'".

כך, שלמעשה, ישנה ברומן הזה הלחמה של שלושה סוגי רומנים לפחות. החלק של נתי משופע בתיאורי טבע ותיאורי עבודה חקלאית בטיבה. הוא מזכיר במעט את הפרוזה הגדולה של ס. יזהר, שממוקדת באותו חבל ארץ וכוללת תיאורים ליריים שלו. החלק של עמליה הוא רומן פסיכולוגי משפחתי סטנדרטי יותר בטיבו (כמובן, גם בחלקים בהם נזכר נתי ביחסי אורי ואימו וכן ביחסים אחרים במשפחה ישנו מהז'אנר הזה). ואילו החלק של אורי הוא רומן פעולה מהוקצע, קצבי וכאמור מותח. השילוב בין הז'אנרים מעניק לרומן את הנמרצות העלילתית מחד גיסא (סיפורו של אורי) ואת היופי האסתטי, הסטטי יותר בטיבו, של לכידת נופים ומצבים אנושיים ברשת מילים מדויקת ומנופּה. ההלחמה הזו של שלושת הז'אנרים, הריתוך שלהם, בוהקת בכמה מקומות במיוחד לאורך הטקסט. למשל, כשאורי תורם כליה לאימו, אימו שסירבה לבקש זאת ממנו, ולאחר תרומת הכליה זוכה בחנינה ובשחרור מוקדם מהכלא (זו לא תהיה ישיבתו האחרונה בכלא), אנחנו תוהים, כפי שתוהה אימו, האם מעשהו היה אלטרואיסטי או שהוא כיוון לתוצאה הזו. בכלל, וכמוזכר, כל הנושא הכאוב של ילד שמפתיע לרעה את הוריו באשר לאופיו, תורם לכוח הרגשי העז של הרומן.

ה"שבעה" על האם מזמנת באופן נדיר את שלושת בני המשפחה יחד. אורי משוחרר מהכלא לשבוע האבל. אבל ייתכן, למרות כנות האבל שלו על אימו, ובעוד דוגמה לאמביוולנטיות העמוקה של אישיותו, שהוא עדיין זומם משהו.

אם יש לי הסתייגות אחת מהרומן הרי שגם היא נוגעת להלחמה הזו. ההלחמה הזו נעשית היטב, והיא מעניקה כאמור לרומן את הדינמיות שלו ואת המורכבות שלו, אבל לעתים היא עדיין נחווית כהלחמה, או כהשתלה של איבר זר. התיאורים הפסיכולוגיים הרגישים, כמו גם תיאורי הטבע והסביבה החקלאית היפהיפיים, האפיים, כמו מבקשים לדחות מעליהם את ההשתלה של האיבר הזר, של סיפור הפשע. הוא אמנם מסופר במיומנות, אבל הוא בכל זאת גס מעט בהשוואה אליהם.

אבל כל זה זניח יחסית. מאז רומן מוקדם מצוין שלו, "פרסה וכינור" (2005), אני משתדל לעקוב אחרי ערן בר-גיל והרומן הזה מבסס את הערכתי שהוא אחד מהסופרים הטובים שכותבים כיום בארץ.