מבקר חופשי

בעשור האחרון, בעיקר בעקבות סמיכות האינתיפאדה השנייה לנפילת התאומים והתמשכות שלטון הממשל הניאו-שמרני והפרו-ישראלי בארה"ב (והמעורבות היהודית הכבדה בפיתוח ההגות הניאו-שמרנית), הוסבה תשומת לב גוברת לדמיון בין ארה"ב לישראל. שתי ארצות מהגרים, שתופסות את עצמן כ"ארץ המובטחת", שהשתחררו מהאימפריה הבריטית ושהדת ממלאת בהן תפקיד דומיננטי, ושהוקמו, כך גורסת התפיסה השלילית של הדמיון בין השתיים: על חשבון אוכלוסייה ילידית ושימרו את כוחן מאז באמצעים אגרסיביים. ההשוואה מפורשת וישירה בין ארה"ב לישראל, שהנה השוואה פורה מבחינות רבות, לא נידונה כמעט בספרות הישראלית (למעט ב"האיש המאושר" של צור שיזף). לעומת זאת, הולכים ורבים בשנים האחרונות הספרים העוסקים בישראלים שהיגרו לארה"ב כמו "זה שמחכה" (או "אצלנו עכשיו בוקר", של דאה הדר), שההשוואה בין שתי המדינות נערכת בהן במובלע ובשוליים.

זיזי, הוא רז, בינון, בן העשר, יוצא בשנות השמונים עם משפחתו האורתודוקסית-מודרנית והבורגנית לבוסטון, שם קיבלה אמו המשפטנית עבודה באוניברסיטת הרווארד. זיזי הוא ילד ציוני נלהב, המתנגד לשהות משפחתו בגולה, שהות שאפילו איננה מוגדרת כ"שליחות". הוא מפנטז על חזרה מהירה לארץ: "החזרה שלו לארץ תהיה משמעותית. כמו שלא חוכמה לעלות לארץ בגלל גל של אנטישמיות בקישינב או בגרמניה. הגדולה זה לעזוב דווקא סיר בשר מלא משחקי אַרקֵייד". אנחנו, המבוגרים, קוראים באירוניה את רישום המעקב אחר תודעתו של זיזי. כדאי להתעכב לרגע על האפקט האירוני שהספר נבנה עליו. מהיכן הוא נובע ומה פירושו? פירושו, שאנחנו, המבוגרים, יודעים לעשות הפרדה בין הפוליטי/ציבורי לאישי, אנחנו, המבוגרים, לא "לוקחים באופן אישי" את הציבורי ואילו אצל זיזי לא קיימת הפרדה כזו. בינתיים מגלה זיזי ערנות לסביבתו, אולי תימצא לו דרך לסייע לממשלת ישראל בפעילות ריגול מסעירה (קצת בדומה לפולארד שנתפס זה לא כבר)? שכנו היהודי, מיסטר פרוינד, המסתגר בביתו באופן מסתורי, מצית את דמיונו של זיזי.

עמדתי כלפי הרומן חצויה. הציפייה של הקורא לגלות מה ניצב מאחורי דמותו המסתורית של מיסטר פרוינד, כלומר מה ניצב באמת, לא חזיונות הריגול של זיזי, היא המנוע של הרומן – והמנוע עובד. ההבדלים בין אמריקה לישראל, אף על פי שהם לא מתפתחים כאן לדיון עקרוני, מוסיפים עניין וחן לספר. זיזי בוחן אם חברתו היהודית לורה ראויה לעלות לארץ במבחן ישראליות כפי שליקט שטבעה של זו הוא. לורה, לפיכך, צריכה להפגין חוצפה ודוגריות על מנת להיחשב ישראלית. הרומן מבטא גם מחשבה שמרפרפת במעמקי התת-מודע הישראלי, שבמקרה של אסון פה בארץ: "הם יגיעו לאמריקה, הפליטים, על ספינות משא ובהמה. באקסודוס, הם יבואו לבוסטון וניו-יורק וסן פרנסיסקו" (כך אומר לזיזי, ארנון, הומלס ישראלי שמאזן בחמיצותו כלפי ישראל את המתיקות הציונית של הילד). המתחים המתגלעים בין הוריו של זיזי, אמו הפורחת באקדמיה האמריקאית ואביו הכמה לשוב ארצה, יחסים המגיעים עד סף פרידה, מתוארים בעדינות. ולבסוף, עומדת לזכות הרומן, הוירטואוזיות הלשונית-מושגית שמתגלה מדי פעם בתיאור מחשבותיו של זיזי, המלהטט בין העולמות השונים שהוא חי בהם. "פול רוויר (גיבור מלחמת העצמאות האמריקאית – א.ג.) היה משהו…הבריטים באים, צריך להזהיר. ולפיד אחד בידו, כמו מכבי".            

הנקודה האחרונה היא גם אחת החולשות של הספר. זה לא רק ספר על ילד, זה ספר שיוצר אפקט של ילד שצועק "תראו, תראו כמה אני מיוחד". הקורא מרגיש שהוא נדרש להתפעל מהוירטואוזיות, למחוא כפיים, והוא אכן לעתים מתפעל, אבל זה מעייף. חולשה נוספת היא היעדר המקוריות. טולוב ישר בעניין הזה ומודה ב"תודות" בהשפעה הכבדה של גרוסמן עליו (אם כי יכולתו של גרוסמן, המשחזר בוירטואוזיות לשונית תודעה משובשת של ילד, מרשימה יותר). אבל עדיין, ילד בן תשע-עשר בעל דמיון מפותח, שעסוק בעבודת ריגול וממיר את מושגי עולם המבוגרים לעולמו תוך כדי שיבושם? אולי טולוב מסכים עם ברכט, כמדומני, שאמר "הסופרים הקטנים – מושפעים; הגדולים – גונבים". אבל הבעיה, בה"א הידיעה של הספר, שאינה נעדרת אגב גם מיצירתו של גרוסמן, היא תחושת אי הנוחות שמעוררת יצירה שנכתבת מנקודת מבט של ילד. בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שניתן לתמצת אותה אולי כך: "איזה מתוק!!") וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל הגיבור הראשי. כאן אין פיצוי כזה.

ב"שלושה גשמים" שלוש נובלות. בראשונה, הכתובה בגוף ראשון, רופאה מנתחת מוזעקת מחתונה לחדר הניתוחים ומהרהרת בדרכה לבית החולים ובחזרתה ממנו ביחסיה עם אחותה התאומה, פסנתרנית מוכשרת שאצבעה נקטעה וקטעה את הקריירה שלה, וביחסיה עם בן זוגה. השנייה, הכתובה בגוף שלישי, פורשת את יחסי הידידות הנרקמים בין שתי צעירות תל אביביות, האחת "ילדת פריפריה", מלצרית המחכה שהחיים יתחילו, השנייה, "בת של רב חובל", צעירה מיוסרת שאמה התאבדה. הנובלה שלישית, שוב בגוף שלישי, מספרת על עיתונאי-שטח ישראלי וצלמת שעלתה ארצה מאוקראינה, היוצאים לצ'רנוביל להכנת כתבה לרגל עשרים שנה לאסון הגרעיני שאירע שם.

"ראיתי עושר שמור לבעליו לרעתו", אמר קהלת. זו הבעיה של "שלושה גשמים", הגודש.

מבחינה תוכנית, הסופרת משדכת בכל נובלה שני סיפורים או יותר, משדכת באופן לא טבעי, כמעט בכוח. יש בנובלות כמה עלילות מקבילות שמציאותן יחד אינה הכרחית. בנובלה הראשונה, למשל, לא ברור הקשר בין הקטעים העוסקים ביחסים עם בן הזוג של הרופאה לתיאור הניתוח אליו היא מובהלת. גם הפלאש-בקים לילדוּת, היחסים עם האחות התאומה וקטועת האצבע, שמיועדים להבהרת משיכתה של הרופאה למקצועה, מותירים רושם של הדבקה מלאכותית. הפגישה המקרית בין שתי הצעירות, בנובלה השנייה, היא בדיוק זאת, מקריות שמשדכת שני סיפורי חיים לא קשורים. בנובלה השלישית, הטובה מבין השלוש, המכילה כמה תיאורים חזקים של האסון בצ'רנוביל, חוזרת אותה תבנית של עושר מופרז ומלאכותי. המפגש בין העיתונאי לצלמת מאפשר לדחוס שתי ביוגרפיות בכרטיס אחד. אבל הכוונה של הסופרת ליצור סיפור עשיר באמצעות המפגש הזה חשופה.

עושר השמור לרעתה של הסופרת הוא העושר הלשוני. "שרה בוכה על הימים שנשפכו לביוב (…) על הימים הרדומים, המרוקנים מגעגועים, השורטים כפירורים יבשים, ימים שתמיד חשבה שהם רק נזלת חולפת שחטפה בתחנת מעבר אל הימים האמיתיים". כמה מטאפורות יש כאן לזמן שחולף ללא תכלית? לפחות שלוש (ימים כמו מים הניגרים לביוב, כמו פירורים יבשים, כמו נזלת) אם לא שש (ימים כמו אנשים ישנים, כמו אנשים מרוקנים, ימים כהמתנה בתחנה רכבת). ועוד דוגמה: "אימא מעולם לא עשתה דברים מהר, היו לה מאה סוגים של תנועות נחשיות נטולות קרעים. משיכות של מכחול על פני הבד, עקבות של מזחלת שלג, נזילה של גוש חמאה על צנים חם". הסופרת לא סבורה, כך נראה, ש"יותר זה פחות". 

הגודש הלשוני הזה, באופן מוזר, שוכן בצד אי רגישות לשפה, הניכרת פה ושם: "היא השאירה את הברווז בתפוזים האהוב עליה באמצע" ("באמצע", סלנג שמשתרבב פתאום); "שרה הייתה עדיין שקועה בלילה הקודם שבו בחורה בשם ברבי נתקעה לה לחיים" ("נתקעה לה לחיים", סלנג עילג שלא ברור אם הסופרת יודעת שהוא כזה); "היא לא יכלה לתאר לה שאנשים חשקו בה מתוך הדחף…של שמירת החומר" (הכוונה ל"שימור החומר"?).

בתוך העושר המיותר הזה, הלשוני והתוכני, נחבאת סופרת רזה שיודעת להתבונן בבני אדם ויש לה מה לומר אודותיהם. אבל הסופרת החטובה והשרירית טובעת במשמני פרוזה.     

"שלושה גשמים" מבטא את אי ההבנה שנפלה, לטעמי, בביקורת שנמתחה בעשור האחרון על "הכתיבה הרזה". אי הבנה, שתוצאותיה ניכרות בכמה וכמה ספרי פרוזה מהשנים האחרונות. "כתיבה רזה" אינה טובה או רעה כשלעצמה וערכה תלוי בנסיבות. הביקורת על "הכתיבה הרזה" מוצדקת במקרים בהם א. "הכתיבה הרזה" אינה תוצאה של בחירה, אלא פשוט תוצאה של אוצר מילים מוגבל העומד לרשותו של הסופר או של חירשות ואטימות לשונית שלו. ב. "הכתיבה הרזה" חושפת דלות לשונית שהיא גם דלות תוכנית, עולם ונפש מצומצמים, של הסופר. במקרים בהם בוחר הסופר במודע ב"כתיבה רזה", אם כיוון שהפואטיקה שלו היא לקונית (קצה הקרחון של המינגוויי, שמותיר תשע עשיריות מתחת למים), או בגלל שהזירה שבחר לתאר במדויק היא עילגת ודלת לשון, "הכתיבה הרזה" יכולה להוליד יצירות מופת. תוצאת הביקורת השטחית על "הכתיבה הרזה" הולידה בעשור האחרון "כתיבה שמנה" גרועה. סופרים המנסים לחפות על כך שאין להם מה לומר בהררי מלל, במילים יפות, בעושר מטפורי ועוד. התוצאה היא לא רק שעמום אלא זילות. כששופכים מלל ל"שוק" הספרות, בדומה להדפסת כסף בלי חשבון, התוצאה היא אינפלציה – ערך המילים יורד.

דבר מוזר קרה. לפני שפתחתי את ספרו של אסף ענברי, ייתכן והמסאי המעניין בארץ היום, חששתי מספר של מסאי, כלומר עתיר רעיונות מקוריים, אבל מוגבל מבחינה ספרותית, חסר את היסוד הקונקרטי של הפרוזה, את מלאכת הפיתוי של האמנות הערמומית והארצית הזו, המנוגדת לישירות, להפשטה ולחומרה של המסה. כשחתמתי את הקריאה בספר, מצאתי את הספר חי ונושם מבחינה ספרותית, אבל מבחינה רעיונית לא פורץ דרך.

ענברי המציא ז'אנר חדש: ביוגרפיה של מקום. ברומן שלו יש "דמויות", יש "גיבורים", אבל, למעשה, הגיבור הראשי הוא מקום. זה רומן על הולדתו חייו ומותו של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שהופך ברומן לישות אורגנית ושחייו גם נמשכו פחות או יותר כחיי אדם, שימי חייו, כמאמר משורר תהלים, "שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה". ענברי, שאינו חוסך ביקורת על הקיבוץ ושעמדתו כלפיו היא אירונית (ועל כך בהמשך), מסכים עם אבות הקיבוץ בנקודה חשובה אחת: הקולקטיב יותר חשוב מהאינדיבידואל. הקולקטיב יותר מעניין, לכל הפחות מן הבחינה הספרותית.

בתולדה של מה שנראה כתחקיר רציני (ושהסתייע בחוש לתיעוד עצמי של חברי הקיבוץ מראשיתו), מגולל ענברי את הסיפור מתחילתו לסופו: לידה, קבוצת נערים בני עשרים המקימים ברוסיה שלאחר המהפכה את תנועת "השומר הצעיר" הרוסית, עלייתם ארצה בעלייה השלישית, הוויכוחים האידיאולוגיים והעבודה המשותפת ברחבי הארץ (בניית עפולה, למשל), ההתיישבות בחצר כינרת ואחר כך בעמק הירדן, מלחמת העצמאות ובלימת הסורים, הפילוג בתנועה הקיבוצית ביחס לברה"מ, השגשוג בשנות החמישים ותחילת הששים כשהקיבוץ הפך לכמעט "עיירה" והיה אחד משלושת הקיבוצים הגדולים בארץ, היווצרות הסדקים האידיאולוגיים הראשונים, המהפך, ההפסדים האדירים בבורסה ותוכנית ההבראה שנכפתה על הקיבוץ בשנות השמונים, ההפרטה, מוות. הקווים הגדולים הללו ממולאים בפרטים ניואנסיים חשובים. תהליך ההיסדקות, למשל, זוכה למבט מקרוב. הסדק הראשון, מצביע ענברי, התרחש כבר בשנות החמישים: מעבר לתלושים בהם יכול היה כל חבר לקבל "אספקה קטנה" מהמכולת, לפי טעמו. סדק אחר הוא המעבר מדמוקרטיה ישירה (אסיפת הקיבוץ) לדמוקרטיה ייצוגית, סדק נוסף הוא חלוקת השילומים מגרמניה והאי-שיוויון שהיא הולידה, וסדק נוסף הוא הכנסת שיטות ניהול קפיטליסטיות למפעל העץ המשגשג של הקיבוץ. אבל התחקיר המדוקדק לא הופך את הספר למחקר היסטורי מייגע ולא פוגם בהנאת הקריאה. גם בגלל שענברי, כאמור, הפך את הקיבוץ ל"דמות" שאנחנו קוראים את קורותיו כמו שקוראים עלילת-חיים, גם כיוון שענברי תומך את סיפור הקיבוץ בסיפורן של כמה דמויות מוליכות, שהוא עוקב אחרי חייהן, וגם בגלל השנינה, האירוניה וההומור שהרומן משופע בהם (ואפילו משופע מדי; לפרקים ניכר המאמץ לשעשע). והנקודה הזו, האחרונה, מובילה לעמדה הרעיונית של הרומן.

הטון של ענברי הוא טון של מה שניתן לכנות אירוניה אמפאטית. הסיפור מסופר מעמדה של מי שכבר יודע את סופו של הסיפור ולכן מבטו על תחילתו ומשכו של הסיפור הוא מבט אוהד-משתאה, מתפעל-משועשע, מכבד-לועג. הדמויות נראות אקסצנטריות אך נוגעות ללב, וחייהן הם סוג של קומדיה מנקודת המבט המאוחרת של המספר (לא כפי שהם חיו את חייהם בפועל; הם חיו את חייהם, יש לשער, כמונו ממש, כ"סוגה עלית" או מלודרמה קורעת לב). הטון האירוני הזה, שעשה בו שימוש גם אמיר גוטפרוינד ב"העולם, קצת אחר כך", ניכר כבר בהצגת "הגיבורים הראשיים" בפתח הרומן: "לסיה ('גלילי') – מייסד התנועה. בחור שמנמן במכנסי רכיבה וקסקט כחול עטור צלב כסף. יתום מאם. קורא היסטוריה צבאית. מתעמק בקרב פילים שנערך בפלשתינה בשנת 217 לפנה"ס".

וזו החולשה הרעיונית של הרומן. כי היחס האירוני הזה הוא דרך המלך של הדיון הציבורי ביחס לקיבוץ בעשורים האחרונים. וגם אם זו הדרך היחידה להתייחס היום אל ההרפתקה הקיבוצית, ענברי אינו מחדש כאן. ברומן של ענברי, בפרפראזה על אמירתו המפורסמת של ניטשה: אין פרשנות (חדשה), רק עובדות.

אבל ניתן גם לטעון שיש כאן שיתוף פעולה עם העמדה ההגמונית היום. הסוציולוג זיגמונט באומן כתב שאחד ההישגים הגדולים של הקפיטליזם בשלהי המאה העשרים היה להבנות את הבחירה שעומדת בפני האנושות באופן הבא: או קפיטליזם או שעבוד. אין דרך שלישית. גם בספר של ענברי, המבוסס עובדתית באופן מעורר הערכה והמהנה לקריאה, אין אלטרנטיבה להווה הקפיטליסטי. במורשת הקיבוץ לא ניתן להשתמש, אלא לראותה בלבד.