מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"רוח הרפאים של אלכסנדר ווֹלף" ראה אור לראשונה ב-1947-1948 ומחברו הוא סופר רוסי גולה, יליד 1903, שחי בפריז. זוהי נובלה גמישה אף אוורירית, מהנה ומושכת מאד לקריאה, שמודרכת על ידי התאווה לספר סיפור ומשכנעת את הקורא להתמכר לפרישתו המותחת. היא נפתחת באופן הדורך-מנוחה הקלאסי הבא: "מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק לי ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימיי". הפתיחה הסוחפת מתארת את המאורע שאליו מתייחסת פסקת הפתיחה. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, נקלע המספר, ששירת בצבא הלבן, לחלקת ארץ שוממת ושם הותקף בידי פרש מהצבא היריב. הפרש ירה בסוסתו והתכוון לחסל אף אותו. אלא שהמספר הקדים אותו והרגו בפגיעה ממוזלת בירייה מרחוק באקדחו. הוא הספיק לבחון את פניו של מי שירה בו לפני שנמלט מהמקום עם הישמע פרסות סוסים מתקרבים. המספר הזה, כמו גזדנוב עצמו, התגלגל לבסוף לפריז, שם הוא עובד כעיתונאי אך חולם על קריירה ספרותית. והנה, כעבור שנים (העלילה מתרחשת בשנות השלושים, כך נראה) התגלגל לידיו ספר אנגלי, של סופר בשם אלכסנדר וולף, בו מתוארת לפרטי פרטים אותה התרחשות שהוא מכיר וזכרונו אינו מרפה ממנה, אלא שהיא מתוארת כמו מצדה השני, מצדו של הפרש האדום שמת לכאורה באותו דו קרב בערבה הדרום רוסית הקודרת! מי הוא אלכסנדר וולף הזה? וכך ממשיכה הנובלה המותחת כשהמספר מנסה להתחקות אחר וולף בדרכים שונות (הוא פוגש גם באקראי מכר וותיק שלו, ולבסוף מתאהב בצעירה רוסית יפה ומסתורית שאולי גם היא קשורה באותו וולף).

אבל גזדנוב אינו מסתפק בסיפור המתח והמיסתורין ששלדו שורטט לעיל. הוא כורך בעלילה סוגיות הגותיות שונות. חלקן עושות רושם ומעניינות. למשל, אותה צעירה רוסית, ילנה ניקולאייבנה, שהמספר מזהה פיצול מעניין בין עולמה הנפשי לעולמה הגופני. ילנה היא צעירה נמרצת והחלטית, אבל בחייה הפנימיים יש "מין אטיות נפשית מיוחדת במינה", איזו בוסריות וגולמנות וקושי לקבל ולהעניק חום. לדמותה של ילנה שמורים כמה תיאורים מעניינים: "לא היה אפשר לומר עליה – על כל פנים ככל שהדבר נוגע לי – שהיא מאהבת נפלאה. תגובותיה הגופניות היו אטיות, והרגעים האחרונים של ההתעלסות גרמו לה לעתים להרגיש כאב פנימי כלשהו, ואז היו עיניה נעצמות ופניה היו מתעוותות בעווית לא-רצונית. אבל ההבדל בינה לבין נשים אחרות היה בכך שהיא חוללה התגייסות מוחלטת ומתישה של כל הכוחות, כוחות הגוף והנפש, ושהקִרבה האינטימית אליה, ככה הרגשתי במעורפל, דרשה מאמץ הורס לבלי תקנה". הפיצול הזה בין גוף לנפש מאפיין גם את המספר עצמו, ואף את דמותו של וולף כפי שהיא מצטיירת לו מהסיפורים שקרא: "גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימי מפיצול בלתי-מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי".

זו יצירה מעניינת, אם כך, אבל שאינה נוסקת לגבהים, כפי שאולי כיוון מחברה (ואינה "יצירת מופת", כפי שמצוין בכריכה האחורית). קודם כל בולטים כאן צירופי המקרים והסנסציוניוּת. לא רק שהמספר נתקל במקרה בספר של מי שהוא סבר שמת על ידיו (וכמובן, סנסציה בפני עצמה היא "חזרתו לחיים" של וולף עצמו), הוא גם נתקל בשניים מחבריו הטובים ביותר דרך מקרה. אבל צירופי המקרים הרחוקים מסבירות הללו מקרבים, בהיותם תו עלילתי שאינו נדיר ברומנים הוויקטוריאניים, אל החולשה המרכזית של הנובלה: היותה מושפעת מיצירות מופת. ניתן למצוא כאן עקבות לתפיסות מוסריות של טולסטוי, לעניינו של דוסטוייבסקי בנפש הפושע והרוצח, אולי גם למתח בין תרבות ויצר בתפיסה הפרוידיאנית, כמו גם קורטוב קשיחות גברית המינגוויאית ואולי סימנונית, קצת השפעות של ייצוגי עולם הגנגסטרים בקולנוע ובספרות של התקופה, אולי את החומרה של הספרות הצרפתית שהתחבטה באתגר המוסרי שהציב בפניה הכיבוש הגרמני, למשל ב"שתיקת הים" של ורקור (ראוי לציין, בלי ועם קשר, שגזדנוב היה פעיל ברזיסטנס).

גם אם זיהוי המקורות המשפיעים שלעיל אינו מדויק או שלם, הרי התחושה של הגות וספרות שאולות קיימת בספר והיא גם תורמת לעתים לתחושה פומפוזית שעולה מהחלקים הפילוסופים בנובלה, גם אם בהחלט לא מכולם.

גרשון שופמן כתב פעם על ההבדל בין הוגים אמתיים, שמעסיקים אותם בעיות יסוד, והם נעזרים לפיכך בספרים של מחברים קודמים על מנת להתמודד איתן, לבין הוגים לא חשובים, שמעסיקים אותם לא הבעיות עצמן, אלא מחברים קודמים שהם רוצים להידמות אליהם, ואי לכך הם כמו נגררים לדון בבעיות יסוד שהעסיקו את אותם מחברים. משהו מהמחברים מההסוג האחרון קיים גם אצל גזדנוב.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשיר הזעם שלו מ-1905, "אכן גם זה מוּסר אלוהים", כותב ביאליק על הגירת כוחות היצירה היהודיים מהחברה היהודית החוצה. "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם – לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". האמנים הנשריים לא מוצאים את מקומם בחברה היהודית ומשולחים ממנה, כך שאת המאורות הם מורידים מהשמיים ביצירותיהם לזרים (אגב, האם ביאליק הוא המקור למשפט ב"ירח" של שלמה ארצי: "עוד תוריד את הירח בשבילם"?). חשוב לציין שביאליק אינו מבקר ומוכיח רק את החברה היהודית, שגורמת לבניה המוכשרים לברוח ממנה החוצה, אלא גם את האמנים היוצאים עצמם, שעוברים אל מחנה האויב: "ושְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר, וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ; וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם – תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".

יותר ממאה שנים אחר כך, ובסיטואציה היסטורית שונה לחלוטין והרבה פחות דרמטית, תודה לאל, אני לא יכול להימנע מהתהייה האם אנחנו לא צריכים להיות מודאגים ממה שהוא אולי ניצנים של תופעה ספרותית: מעבר של כותבים ישראליים (למעשה, כותבות, ומעניין אם זו מקריות גרידא) לכתיבה באנגלית. זהו ספר הפרוזה השלישי שאני מבקר בשנתיים האחרונות של כותבות ישראליות צעירות שספריהן עשו חיל בחו"ל ומתורגמות בחזרה לעברית (קדמו לצברי "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו ו"ניו יורק 1 תל אביב 0" של שלי אוריה). בקיצור, האם כותרת ספרה של אוריה אינה צריכה להדאיג אותנו? ואף כותרת ספרה של צברי עצמה (שמתייחסת למחוז בקנדה)? האם הצטמצם מרחב המחיה היצירתי בעברית עד כדי כך שחלק מעתודות הנשרים שלנו צריך להמריא מעבר לאטלנטי? האם איננו שוקעים יותר בחשיכה כשהמאורות מוּרדים על הראשים בברוקלין ולא בפתח תקווה? האם הספרות נתפסת יותר ויותר כמותרות בארץ העברים ויוצריה מחפשים להם לפיכך תרבויות נינוחות ועשירות יותר בחומר וברוח ("culture follows money" כפי שהתנסח סקוט פיצ'ג'רלד שהתעניין בשני התחומים האלה)? ואולי אין צורך להיתפס לבהלה אלא לראות בכל זה תוצאה טבעית של גלובליזציה וקיצורי המרחב והזמן שכרוכים בה? ואולי אף קרתנות ישראלית שמתמקדת בכל "הצלחה" של ישראלים בחו"ל?

צברי, כמו בוינג'ו – אוריה מעט פחות משתיהן – עוסקת בסיפוריה הקצרים בישראל ובישראלים. חלק ניכר מהסיפורים, וזו תכונה שמעניקה לכידות לקובץ, עוסק בישראלים מהגרים ונודדים. ב"ברית מילה" מתוארת אישה ישראלית ממוצא תימני שנוסעת לבקר את בתה המהגרת בקנדה ומגלה לזוועתה שאין בכוונת בתה למול את בנה. בסיפור אחר מציג מהגר ישראלי צעיר, שהגיע לביקור בישראל, לאביו המאצ'ו וגימלאי צה"ל את חברתו הקנדית, ומגלה לעלבונו שהבחורה הפמיניסטית והנאורה דווקא מתרשמת מהגבריות המתפרצת של האב.

צברי כותבת במקצוענות. זהו תוצר מוצלח של סדנת כתיבה. אני לא כותב את זה בביקורת. לכל היותר בביקורתיות עדינה. הדבר ניכר בייחוד בסופי הסיפורים שיוצרים כמעט תמיד טעם "מתוק-חמוץ". סופים "בוגרים" של השלמה, או נחמה מסוימת, או פיוס או הפוגה רגעיים. אבל הדמויות בנויות היטב, מושכות העלילה מוחזקות במהודק בידיה של הסופרת, הלבטים של הדמויות מעניינים ומעוררי אהדה. צברי גם מגוונת את תמת ההגירה שבבסיס הספר על ידי מתיחתה למחוזות מעניינים ופחות צפויים. סיפור אחד כאן, לפיכך, מוקדש למהגרת אל ישראל, לאישה פיליפינית שמטפלת בקשישה ישראלית, סיפור אחר מפגיש בין בת מהגרים מישראל לקנדה השוהה בארץ לבין נערה יוצאת ברית המועצות לשעבר. בסיפור מקורי מאד אחר נפגשת ישראלית שחיה בהודו בבחור בריטי ממוצא הודי, ואילו בסיפור נוסף ישראלית שגדלה כפעוטה בסיני לפני הנסיגה הישראלית משם תוהה על הקשר בין ידיד המשפחה הבדואי ואמה שלה. ההגירה אינה רק מישראל כי אם גם אליה, תמת ההגירה כוללת גם את תאוות הנדודים הישראליים למזרח, ואף, בסיפור הפותח, את ה"הגירה" מהחברה החילונית לחברה הדתית בתוך ישראל, בדמותה של חוזרת בתשובה. ייחוד נוסף שמצוי בקובץ הוא שהישראלים של צברי הם בעיקר יהודים ממוצא תימני, שהם או אבותיהם או סביהם היגרו בעצמם לישראל בראשית ימיה של המדינה. יש רגעים שצברי נוגעת בנושא המתח העדתי בישראל, או בגלל עניין אמיתי בנושא או בניסיון לתפוס טרמפ על "פוליטיקת הזהויות" (נושא שאינו זר לקוראיה באנגלית), וקרוב לוודאי בגלל שניהם, אבל, למרבה המזל, הנגיעות הללו לא משתלטות לעולם על הסיפור; הדמויות של צברי אינדיבידואליות וייצוגיות בו זמנית במינונים מוצלחים.

עם זאת: המקום של הצבא, המלחמות, הפיגועים, בקובץ גדול. מצד אחד, זו כנראה המסגרת הפוליטית-חברתית שבתוכה צריך לקרוא את הקובץ, המסגרת הפוליטית-חברתית שהנביעה את העיסוק בהגירה עצמה: "אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חופי הים התיכון. תל אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות […] יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה".

ומצד אחר, זו אולי חולשה מסוימת בעיני קורא ישראלי של ספר שנועד במקורו לקהל שאינו כזה. לעיני התייר התרבותי, כלומר קורא הספרות, משורטטים הקווים הגדולים (צבא, פיגועים וכדומה). הפניית העורף המפורסמת של פנחס שדה ב"החיים כמשל" לתיאור מלחמת העצמאות (שבה השתתף באופן פעיל והיא מצויה בלב הרצף הכרונולוגי של הרומן) נובעת מתפיסת העולם האינדיבידואליסטית הקיצונית שלו, אבל גם משום שהוא אינו "הסופר הישראלי" הכותב על ישראל לקוראים שאינם ישראליים; הוא היה נשר ששאף להוריד את המאורות בשביל קוראיו העבריים.