ארכיון חודשי: ספטמבר 2020

הערה קצרה על "חיי השקר של המבוגרים" של פרנטה

אני מניח שאכתוב עליו ביתר הרחבה בהזדמנות אחרת, אבל קראתי את "חיי השקר של המבוגרים", החדש של אלנה פרנטה (במקור: 2018, בתרגום: אלון אלטרס) – ונהניתי ממנו.
נכון. חלק מהעלילה מונע בצורה מאולצת: העובדה שהוריה של הנערה הגיבורה מאפשרים לה בחירות רבה להתוודע לדודה שלה ששונאת את אחיה, אביה של הנערה, וכך לקדם, למרבה הנוחות, את העלילה; נכון, הדיכוטומיה בין העניים והלא משכילים (וכאן גם: הדתיים) מתחתית נפולי לבין המשכילים שחילצו את עצמם או מנפולי או למצער מתחתיתה (תרתי משמע) מעט סכמטית, לא רק חוזרת על עצמה (אחרי סדרת "החברה הגאונה"); נכון, יש דבר מה מעט נגוע, מעט מורעל, ביחס הבסיסי של הסופרת לגברים, בעיקר גברים אלגנטיים ומשכילים ושרמנטיים, שנאה רוחשת שפוגמת באיזושהי אובייקטיביות שאנחנו מחפשים ביצירות ספרות גדולות (ואני מניח שדוגמאות גבריות מקבילות יש למכביר) – אפילו הדמות הגברית האהודה ביותר ברומן מתגלה בפגימותה הגברית הבסיסית.
הכל נכון. ועם זאת, השטף הנרטיבי של הסופרת הזו הוא יוצא דופן מאד. האינטליגנציה שלה סוערת וקודחת. המטפורות שלה פראיות.
יש, ככלל, תחושה של כוח גולמי אדיר שמחפש לו כל הזמן את המילים המתאימות, ולעתים כביכול מוצא את עצמו עילג מרוב סער ופרץ ודחף להתקדם (למשל, בבחירת מטפורות כביכול מגושמות; למשל, בשימוש בקיצורים של שפת הדיבור, כגון: "אני יודעת, הוא רצה את הזה, את ההוא").
השטף הנרטיבי הזה, שעוצמתו אינה פוגמת באינטליגנציה הרושפת שלו, גורם לך לרצות לחזור לספר בהפסקות הקריאה ההכרחיות. הוא גורם לך לשכוח את העולם שסביבך בשעת הקריאה (וכולנו רוצים בזה מעט עכשיו).
בקיצור, הספר מומלץ.
קראתי ששה מתוך שמונת הרומנים של פרנטה. אף אחד מהם לא נראה לי "יצירת מופת", למעט אולי "ימי נטישה" (וכמובן, חלקים ורגעים מסוימים בסדרה בת ארבעת הכרכים). אבל היא סופרת גדולה ואחת הסופרים הבולטים בזמננו ללא ספק.

הערה קצרה על "מנאייכּ"

כיוון שאנחנו בסגר – וגם בלי קשר – אני ממליץ על הסדרה "מנייאכ" ששודרה לא מזמן ב"כאן 11" וזמינה לצפייה בטלוויזיה שלי (אני לא בטוח אם דרך "סלקום טי וי" או באופן אחר; אני קצת קשה תפיסה בדברים האלה).
השבחים שהרעיפו על הסדרה, שעוסקת בחוקר במח"ש (שלום אסייג) שחוקר מקרה פשיעה חמורה בתוך המשטרה, מוצדקים.
אני לקראת סיום הסדרה, ומה שבעיניי הופך אותה לטובה מאד הוא, ראשית, הקצב שלה. הסדרה נעה קדימה כל הזמן, ללא "פילרים" (זה המונח?!) מיותרים. אבל התנועה העקבית קדימה אינה ראוותנית, אינה תזזיתית, אינה דימוי של תנועה – אלא תנועה אמיתית.
הנקודה השנייה היא משחקו של שלום אסייג. הדמות שלו אפרורית, אטית וכו'. אבל זו לא אפרוריות, אם אפשר להתבטא כך, צבעונית וראוותנית, לא אטיות מנייריסטית. דוגמה לכך היא האופן הפתאומי שבו הוא לעתים "מתחמם" וכועס. ואו אז חוזר למנומנמותו. ברגעי ההתפרצות הללו יש "שבירה" של האפרוריות, האטיות, המלנכוליה. הם גם מזריקים חיים בדמות וגם מונעים ממנה להפוך למנייריסטית.
הסתייגות אחת: איני יודע מה יהיה בסוף הסדרה. אני מאד לא אוהב סדרות שבהן מסתבר ש"כולם מושחתים". קודם כל, כי במציאות לא כולם מושחתים. שנית, כי זה מסר ואידאולוגיה שמצדיקים עוד שחיתות.
בינתיים, המוסריות הקשיחה של דמותו של אסייג, גם היא, הופכת את הסדרה למצוינת. אמנם הוא אי של יושר בים של שחיתות (ויש להבחין בין סוגי שחיתויות כמובן: בין רצח לבין ניסיון הפללה של מועמד למפכ"ל בהטרדה מינית וכו'), אבל הוא "אי" כמו גרינלנד, כי הוא מצטיין ביושרו וכי הוא במרכז הסדרה.
והסתייגות קטנה נוספת: במקרה שהסדרה חורגת מהאפרוריות שלה אל מחוזות "אמריקאיים" כמו-טרנטינואים, של אלימות פלסטית וביזארית בסדיזם שלה, כמו בפרק שבו אחת הדמויות נרצחת וניתנת כמאכל לתרנגולי הודו (עם תקריב לאצבע כרותה), היא גם חורגת מה"אלמנט" שלה בעיניי וגם מהישראליות שלה. ובכל מקרה היא חורגת מטעמי האישי.

שנה טובה!

שנה טובה לכל קוראי הבלוג, שנת בריאות ושלווה ובשורות טובות!

אריק

על "המלכות", של עמנואל קארר, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 480 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

החיים, לעתים, מפחידים עד מאד. עד מוות. לחלק מהאנשים. אולי לכולם חלק מהזמן. הדת, כלומר האמונה בכך שיש כוונה, תכלית וסדר לעולם, שישנו מבט חומל מלמעלה, האמונה שהמוות אינו סוף פסוק, היא אולי אף צורך טבעי לאדם. לפחות חלק מהזמן. יש דבר מה אכזרי בהשקפת העולם החילונית, גם אם היא, ככל הנראה, האמת. בין ישו לאמת אני בוחר בישו, אמר דוסטוייבסקי בציטוט המובא בספר זה.

כי גם עמנואל קארר מכיר את הצורך הדתי הנואש. כאדם אמביציוזי, תחרותי ופגיע, שבע משברים נפשיים, בתחילת שנות התשעים הוא (יליד 1957) חזר בתשובה והיה קתולי מאמין במשך שנים אחדות. הספר הזה, הספר המשמעותי והמרשים הזה, הוא שילוב של אוטופיקשן או ממואר, המספר על התנסויותיו הדתיות של קארר (שב-2014, כשראה הספר אור, מגדיר את עצמו אגנוסטי), באותו סוג של כתיבה חצי תיעודית חצי בדיונית (כשקארר מיידע אותנו כשהוא מפליג מהתיעוד אל הבידיון), שלמיטב ידיעתי אין לו שם, העוסק בדמויות אמתיות שאינן המספר, במקרה הזה בעיקר דמותם של פאולוס ולוקס בעל הבשורה הנוצרית הקרויה על שמו. כך היצירה הזו מזכירה את ה – (שוב, לא בדיוק רומן) יצירה הקודמת היפה של קארר (שראתה אור במקור ב-2011 ותורגמה אף היא), "לימונוב", שהייתה שילוב של מחקר ביוגרפי על הסופר הרוסי אדוארד לימונוב עם הצצות לחייו של קארר עצמו. אבל "המלכות" שאפתנית יותר ואף עקרונית יותר.

חלק הארי של היצירה עוסק בעבר, בדמויותיהם של פאולוס ולוקס. למרות שגם בחלק זה קארר מקפיד לחזור אל זמננו בכלל ואל עצמו בפרט. והחזרות הללו מעגנות את הרלוונטיות של העיסוק בדמויות הרחוקות של השליחים הנוצריים (למשל, ההשוואות שהוא עורך בין הנצרות לבודהיזם ולפרקטיקות רוחניות שמקורן בהודו ונפוצות בקרב בורגנים-בוהימיינים צרפתיים ובכלל). הקפיצה הזו מהעבר להווה אינה רק מעגנת, היא גם מענגת. קארר, כסופר מיומן, יודע כיצד ליצור דרמה וחיות בטקסט הן בתפניות הסיפור ההיסטורי הגדול עצמו והן באותם דילוגים מהעבר אל ההווה, על הדרמות שלו מחד גיסא והאנקדוטות ואף הרכילויות הקטנות שלו מאידך גיסא (מפאולוס שמגיע לרומא לעמנואל קארר ששופט בפסטיבל קאן). הטקסט ההיסטורי "מאוורר" ו"מוקלל" כך באווירת ימינו. הסיבה הראשונה לעיסוק בפאולוס היא, כנראה, בגלל שישו "תפוס" כבר, כלומר יצירות רבות עסקו בדמותו. הסיבה השנייה נובעת מכך שפאולוס הפך את הנצרות מכת יהודית לדת אוניברסלית והוא אחראי, לפיכך, להצלחה המדהימה שבה תוך פחות משלוש מאות שנה השתלטה אמונה נידחת ובזויה על האימפריה הרומית. הסיבה לבחירה בלוקס נובעת מכך שקארר, בעקבות המידע ההיסטורי על כך שלוקס היה רופא ויווני משכיל (קארר, שאינו קורא יוונית עתיקה, חוזר כמה פעמים על כך שנאמר לו ששפתו היוונית של לוקס היא האנינה ביותר מבין כתבי הברית החדשה), רואה בלוקס מישהו דומה מעט לבן זמננו, דומה מעט לקארר עצמו. כלומר, מישהו בעל פוטנציאל לעמדה ספקנית ולא מתלהמת. ידע היסטורי רב משוקע בחלק הזה וקארר, כפי שציינתי, מספר לנו מתי הוא זונח את הקרקע המוצקה של העובדות ההיסטוריות ועובר לספקולציות. טוב שהוא מספר זאת והוא גם לא עושה זאת הרבה. איני היסטוריון של התקופה, ואיני יכול לערוב לנכונות התיאור של קארר, אבל הרצאת הדברים רהוטה, ניכר שהוא שולט בחומר ושהוא זהיר בהשערותיו ולמדתי מהחלקים האלה לא מעט. האם קארר מחדש דבר מה ביחס להיסטוריה של ראשית הנצרות? נדמה לי שהמעלה הבולטת של היצירה אינה בפרשנות חדשה אלא בהמחשה החיה, כלומר ביכולת הספרותית של קארר להחיות את דמויותיהם הרחוקות של פאולוס ולוקס ובני זמנם.

אבל היצירה הזו משמעותית כי היא בת זמננו. הסוגייה הדתית חזרה והפכה להיות סוגייה בוערת. כשנה אחרי "המלכות" ראה אור "כניעה" של מישל וולבק, שגם במרכזו ניצבת הסוגייה הזו. האזכור של וולבק אינו נובע רק בגלל המבט הפרובינציאלי שלי על הזירה הצרפתית, מבט שקולט כביכול רק את התופעות הבולטות ביותר ובצורה לא מידתית. וולבק מוזכר בחטף כאן, כמו גם ב"לימונוב". ניכר שקארר, כסופר תחרותי, ער מאד לנוכחותו של עמיתו המצליח.

הסוגייה הדתית חזרה והופכה להיות בוערת לא רק בגלל שכיחותם של משברים נפשיים אישיים דוגמת אלה שקארר מתאר. הציוויליזציה שלנו כולה מצויה במשבר, שאינו רחוק מאד מהמשבר של הציוויליזציה הרומית-הלניסטית שהיווה כר דשן לפריחת הנצרות. אווירת "סוף העולם" משותפת לנו ולהם: "נדמה לי שהרבה אנשים סבורים, באופן מעורפל אך עיקש, שמסיבות שונות אנחנו דוהרים היישר לעבר הקיר. כי אנחנו נהיים רבים מדי בשביל המרחב המוקצה לנו. כי חלקים יותר ויותר גדולים מן המרחב הזה נהיים, ככל שאנחנו בוזזים אותם, בלתי-ניתנים למחיה" וכמובן בגלל משבר האקלים. יש להניח שהקורונה רק חיזקה את המחשבה האפוקליפטית הזו, שקארר טוען שהוא שייך ל"שוליה המתונים". אך אשתו, הלן, חשוב לציין וקארר אכן מציין זאת, אופטימית ממנו.

החיסרון של "המלכות" הוא שקארר, למרות ההתנסות הדתית שלו, אינו בעל נפש רליגיוזית באמת ולכן אין כאן חדירה מפעימה לתוך נפשם של מייסדי דתות או אנשים דתיים בני זמננו שהוא מתייחס אליהם. קארר, ככלל, אינו חורג בהרבה מהפרדיגמה האנטי-נוצרית של ניטשה שראה בשנאת העולם הזה של הנצרות פשוט חולשה בהתמודדות עם החיים. וקארר אף נאחז, אמנם בכנות ותוך רפלקסיה לנרקיסיזם שלו, בהצלחותיו הארציות. אצל וולבק, לשם ההשוואה, המבט על הדת נעשה מתוך התגברות על ניטשה (כי את ניטשה בסוגייה הדתית לא ממש ניתן לעקוף) שאחריה נבטה אצל וולבק שנאה כלפיו. זה מה שהופך את וולבק, בין היתר, לסופר חשוב יותר.

אבל מה שמצמצם את החיסרון הזה של קארר הינו שהוא מודע לו ודן בו. בכל מקרה, מדובר ביצירה מהנה ומשמעותית, עתירת חשיבה קיומית דוחקת, ידע היסטורי ודיון בסוגייה מרכזית בזמננו.

לסיום, ראוי לציון התרגום של חברי, ניר רצ'קובסקי. כיוון שקארר משלב קטעים מ"הברית החדשה" באופן חופשי, אני משער (ורצ'קובסקי רומז לכך בהקדמתו) שהמתרגם נדרש למאמץ מיוחד בשילוב התרגומים הקיימים של "הברית החדשה" לעברית עם השינויים שערך בנוסח הקנוני קארר עצמו.

מסות וולבקיאניות – המסה השנייה

בשנים האחרונות כתבתי ספר עיוני על מישל וולבק. לספר צירפתי כמה מסות שאינן עוסקות ישירות בניתוח יצירותיו. המסות בחלקן אישיות והן עוסקות בנושאים שבהם אמנם עוסק וולבק אבל לא, בעיקרו של דבר, באופן עיסוקו של וולבק עצמו בנושאיו.

את ספר העיון על וולבק איני יודע מתי והיכן ואף אם אוציא. מצב המו"לות הישראלית היום אינו מסביר פנים למיזמים כאלה. בכל מקרה הבנתי שמקומן של המסות הלוויָניוֹת הוא מחוץ לספר העתידי, שיתמקד בוולבק עצמו. החלטתי, לפיכך, לפרסמן באופן נפרד. אני מכנה את המסות הללו "מסות וולבקיאניות".  

המסה שאני מפרסם כאן היא השנייה מאותן "מסות וולבקיאניות". בעתיד הקרוב אני מקווה לפרסם – כאן, ב"השילוח" ואולי במקומות נוספים – "מסות וולבקיאניות" נוספות.

המסה השנייה, כמו קודמתה, גם היא אישית (חלק מהמסות הבאות אינן כאלה), לפחות בחלקה. אך היא קצרה מקודמתה. 

למסה הראשונה

2 – קיץ 2018

בסוף הקיץ הזה אהיה בן 45. בסוף הקיץ הזה אני חייב להפסיק לעשן.

המונדיאל ברוסיה משודר בטלוויזיה. מאז מונדיאל 86' לא ישבתי כך מרותק מול המסכים. הייתי אז בן 13 ובסיום המונדיאל, אך לפני הגמר, התאבד אבי.

בזמן השבעה ביקשתי מאמי לצפות בגמר. חשתי במעומעם שזו בקשה לא ראויה. 'זה עם נבחרת ארגנטינה', ניסיתי לשדל את אמי, כי היא נולדה שם. אבל אמי אמרה, כצפוי וכראוי, שזה אכן לא מתאים עכשיו.

בני הבכור יהיה הקיץ הזה בן 4. אני מנסה לעניין אותו במשחקים. אבא ובן צופים בכדורגל. אחרי בירור שמות ארצות הקבוצות לפי צבעי תלבושתן ותְהיה לאיזו קבוצה שייכים, אם כן, השוערים, השופט והקוונים, בעלי התלבושת השונה, הוא מאבד עניין בצפייה. אבל אני ממשיך בה. מסייעת אולי לעניין המחודש שלי בכדורגל העובדה שהמשחקים משודרים בשעת המקלחות וההשכבה המייגעות (ופוטרות אותי מהן; לכאורה, אך לא כך תמיד חושבת אשתי).

פעם אחת, בקיץ הזה, כשהלכנו לים הגלים סערו. השארתי לדקה את בני עם אשתי ונכנסתי מעט לים. בני רץ אחרי על החוף וקרא לעברי: 'אבא, בוא!'. אחר כך אמר לי: 'פחדתי שהגלים הסוערים יעשו לך משהו'.

אני חייב להפסיק לעשן. בשבילו.

אני אוהב אותו ואת אחותו בת השנה וחצי אהבת נפש.

הילדות היא עולם דתי. מעל הילד מרחפים האֵלים, הלא הם ההורים. יש השגחה פרטית. יש שכר ועונש. הילד חש מוגן. הילד מבקש למרוד לעתים, לחזור בשאלה.

——-

הייתי בן חמש או שש כאשר הבנתי, במיטה בבית סבתי, אֵם אמי, שהיא תמות. גופי התכווץ. לא יכולתי לנשום. היא תמות בסוף, כשתהיה זקנה זקנה. ואז יבואו הבאים בתור. לפי הסדר. ההורים! כולם! ההורים!

'הוא מת', מגניב בני הבכור מבט לעברי. הג'וק בחצר לא נע. המבט של בני מתריס. הוא יודע שהוא מביך אותי ורוצה לראות כיצד איחלץ. אולי הוא זוכר את המבוכה שלי כשנאלצתי להסביר לו, בעקבות קריאה בספרו של מאיר שלו, דווקא הוא, שלמרות מה שכתוב בו על הילדה שפנתה לאלוהים שיסדר לה גומות חן, אנחנו לא מאמינים באלוהים. כעת, המוות, מערער את סמכותם של המבוגרים. הוא, כמובן, או כנראה, מטיל אימה עמומה גם על בני. אבל ברגע זה שווה לו להתערער מעט בעצמו על מנת להרוויח את מבוכתי.

בהזדמנות אחרת הוא אומר לי:  'נכון חיות מתות?'. את המילה 'מתות' הוא אומר, משום מה, במלעיל. היא עוד לא מתורגלת על לשונו.

אך תהליך החילון של בני התחיל.

——-

עישון הסיגריות היא החירות היחידה שנותרה לי בחיי, כותב גיבור "הרחבת תחום המאבק" (1994, עמ' 60).

וולבק נוטה לתפיסה דטרמיניסטית של ההתנהגות האנושית. לכן, את האמירה הזו ניתן לפרש גם באופן מטפיזי: החירות היחידה שניתנת לנו היא לפרוש מהמשחק הדטרמיניסטי, לתת גט כריתות לטבע. כמו גיבורו המהמם של דוסטוייבסקי ב"שדים", קירילוב, הסבור שההתאבדות היא המימוש של החירות האנושית (וולבק מתייחס אליה במפורש בשני מקומות לפחות בכתביו: ב"אויבי הציבור", 2008, עמ' 234-235, הוא מציין את המהירות המדהימה שבה הדמות הזו נרקמת במלאות מול עיני הקוראים; ב"כניעה", 2015, עמ' 234, קירילוב נתפס כארכיטיפ של ההומניסט, המורד-באלוהים, שגיבור הרומן, המחליט להתאסלם, מפנה לו עורף).

——-

שלוש פעמים לפחות בכתבי וולבק ("החלקיקים האלמנטריים", 1998, עמ' 185; "אפשרות של אי", 2005, עמ' 314; "המפה והטריטוריה", 2010, עמ' 128) מופיע תיאור של התקף זעם של ילד. התיאורים האלה משמשים את וולבק להמחשת הקושי, ואף המיאוס, בגידול ילדים בחברה שמונחית על ידי רדיפת האושר האישי, בחברה הדוניסטית.

——-

בסוף הקיץ הזה אהיה בן 45.

בטקסט בשם "קלאופטרה 2000", שפורסם ב-2002 (בעברית ראה אור בקובץ "לצאת מהמאה העשרים"), מתאר וולבק בן ה-40 את התנסויותיו (ביחד עם בת זוגו) במועדון חילופי זוגות בקאפ-ד'אגד ."נותרו לי עוד כעשר שנים ליהנות", מסכם וולבק, כי המועדונים הללו "סוגרים את שעריהם בפני מבקרים בני למעלה מחמישים".

הגיבור של "אפשרות של אי" הוא בן 47. במרוצת הרומן הוא מבין שתמו נעוריו באופן סופי ומוחלט. ההבנה נוחתת כמערפת בזמן מסיבה שעורכת חברתו הצעירה. התיאור אדיר. מעט קומי, הרבה טראגי. הוא לא עומד בקצב של הריקודים, האלכוהול, הקוק. חברתו הצעירה גם לא רוצה שיעמוד בקצב. תום הנעורים הוא תום הסקס עם נשים צעירות.

"אפשרות של אי" ראה אור ב-2005. וולבק היה אז בן 47 אף הוא. ב"המפה והטריטוריה" (2010) ניכר ניסיון של וולבק להסיט את מוקד הקיום מהמין לעבר עולם העבודה. הספר הזה חריג בקורפוס שלו (הוא גם החלש ביותר בין הרומנים שלו, לטעמי, למעט "סרוטונין"; ליתר דיוק, הוא הרומן הכי "נורמלי" של וולבק, הוא כותב אותו באופן "נורמלי" מעולה, אבל אני אוהב את וולבק לא בגלל שהוא סופר "נורמלי"). האדם הוא "הומו פאבר", טוען וולבק ב"המפה והטריטוריה", לא הומו ארקטוס. את וולבק-הדמות המופיעה ברומן כבר לא מעניינות זונות (עמ' 104).

כל זה בניגוד מוחלט ל"אפשרות של אי".

ב"כניעה" (2015) המין חוזר לקבל מקום מרכזי (יחסית). אך בהתאם לכך, ולראשונה ביצירתו של וולבק, גיל הגיבור המרכזי אינו זהה או קרוב לגילו של הסופר הכותב. גיבור הרומן הוא בן 43 ואילו הסופר הכותב בן 57. ב"סרוטונין" (2019) ממשיך וולבק בהפרדה בין גיל הסופר לגיל הגיבור, כעת גילו של הגיבור הוא 46. זה "גיל מסוכן", כותב וולבק. בודלר מת בו, ז'ראר דה נרוול התאבד בו.

——-

בסוף הקיץ הזה אהיה בן 45.

התחתנתי בגיל 39 וחצי, אחרי שני עשורים, שבצד החיפוש אחר אהבה – בד בבד לו, ולעתים בניגוד מוחלט ועקרוני לו – הוקדשו לליקוט חוויות מיניות; לליקוט חוויות מיניות מסעירות כהצדקה לקיום (כמובן, אבל אדגיש בכל זאת: בהסכמה מלאה של שני הצדדים). ובעצם, ליתר דיוק, שני העשורים הוקדשו אכן לחיפוש אחר אהבה ולליקוט החוויות המיניות – אבל גם לכינוס כל ההתנסויות האלה ברומן עתידי.

הרומן, שכתבתיו לבסוף בראשית שנות הארבעים שלי, נקרא "הרווק". ואותו גנזתי לפני שנים אחדות. גנזתי אותו כי הוא לא היה מספיק טוב. אבל הוא לא היה מספיק טוב, בין השאר, משום שהעמדה העקרונית שלי לגבי המיניות ו"הרווקות" הייתה לא יציבה ואמביוולנטית מדי (האם המיניות הבוטה שהוצגה בכתב היד היא עמדה "פילוסופית" מתריסה שניתן להגן עליה או לקוּת פסיכולוגית שאין מה להתהדר בה?), אמביוולנטית מדי, כך חשתי, מכדי להינתן ברומן. אני מחפש עוד את הטון הנכון, את העמדה הנכונה, שמהם הרומן הזה צריך להיכתב.

ואולי, וכנראה, לא אמצא אותם.

תזכורת על סדרת ההרצאות שלי ב"בית אריאלה" בתוספת מידע

אכן, תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. אנחנו זקוקים לברכה המסורתית הזו יותר מתמיד.

ב"בית אריאלה" ביקשו ממני לפרסם את הסדרה שאעביר בה בשנה הבאה, שההרשמה לה נפתחת, מסתבר, כעת. סדרת הרצאות בספרות בת 14 מפגשים (אחד לשבועיים) ב"זום". המפגשים ייערכו בימי רביעי בין עשר וחצי בבוקר לשתיים עשרה בצהריים.

"בית אריאלה" הכריזו על מבצע שווה ביותר ובו במחיר מינוי אחד פתוחות מאות ההרצאות מקוונות שנערכות במסגרתו ב"זום" (כלומר, הרוכש את המינוי יוכל להשתתף בהרצאותיי וגם בעשרות סדרות מבטיחות נוספות).

רק בריאות ושלווה לכולנו!

והנה הקישור לפרטים ולהרשמה

הערה קצרה על הכרך השני בסדרת פטריק מלרוז

כיוון שכתבתי על רתיעתי מהכרך הראשון בסדרת פטריק מלרוז של הסופר הבריטי, אדוארד סנט אובין ("אין דבר" שם הכרך), אעדכן שבינתיים קראתי גם את השני ("חדשות רעות"; השניים ראו אור לאחרונה בספריית "פועלים") ונהניתי למדי מהכתיבה הסאטירית החומצתית, העוסקת בחייו של הגיבור הצעיר המכור לסמים.
נכון, בסמים יש פאתוס, בניגוד להתמכרות לאוכל, מתנסח הגיבור ברגע אחד בספר, ומהפאתוס הזה בדיוק אני לא מתרשם. אבל גם הגיבור והסופר שותפים במידה מסוימת לעמדה זו! כך שהכל בסדר.
הקשר למרטין איימיס וג'וזף הלר ברור לכאורה. ותהיתי, מניין בעצם צמח הז'אנר הזה של הסאטירה החומצית הקודרת?
אני מניח שמהספרות האנגלית (אם כי "קנדיד" של וולטר גם עולה על הדעת). אבל מהי שושלת היוחסין הספרותית המדויקת? נשארתי בצריך עיון.
שבת שלום!

מסות וולבקיאניות – המסה הראשונה

בשנים האחרונות כתבתי ספר עיוני על מישל וולבק. לספר צירפתי כמה מסות שאינן עוסקות ישירות בניתוח יצירותיו. המסות בחלקן אישיות והן עוסקות בנושאים שבהם אמנם עוסק וולבק אבל לא, בעיקרו של דבר, באופן עיסוקו של וולבק עצמו בנושאיו.

את ספר העיון על וולבק איני יודע מתי והיכן ואף אם אוציא. מצב המו"לות הישראלית היום אינו מסביר פנים למיזמים כאלה. בכל מקרה הבנתי שמקומן של המסות הלוויָניוֹת הוא מחוץ לספר העתידי, שיתמקד בוולבק עצמו. החלטתי, לפיכך, לפרסמן באופן נפרד. אני מכנה את המסות הללו "מסות וולבקיאניות".  

המסה שאני מפרסם כאן היא הראשונה מאותן "מסות וולבקיאניות". בעתיד הקרוב אני מקווה לפרסם – כאן, ב"השילוח" ואולי במקומות נוספים – "מסות וולבקיאניות" נוספות.

המסה הראשונה הינה אישית במפגיע. אני מודיע ומתריע על כך מראש וגם מתנצל מראש בפני אלה מהקוראים שנתקלו בתכנים מתוכה בטקסטים אחרים שלי. כוונתי הייתה להראות מאיזו נקודת מוצא נפגשתי ביצירת וולבק והיה צורך לחזור לכמה חוויות בסיסיות על מנת להסביר זאת.  

——-

וולבק ואני – נקודת מוצא

אבי התאבד בי"ט סיון תשמ"ו, תחילת קיץ 1986. הייתי כמעט בן שלוש עשרה, עדיין לומד לקריאת הפרשה בבר המצווה שלי, פרשת "ראה", שעתידה הייתה להתקיים לקראת סוף אותו קיץ.

זה היה יום חמישי אחר הצהריים. שיחקתי עם חברים בכדורסל במגרש ששייך לישיבה התיכונית שממוקמת בכפר הדתי-לאומי בו גדלתי, כפר הרא"ה שבעמק חפר. כמו בחלום, ראינו, אני וחברַי, רכב שנכנס בשער המוביל למגרש ונכנס ונכנס ונכנס. עד לאמצעו ממש. מתוך הרכב יצאה אישה שהכרתי, היא הייתה מורה שלי בכיתות א' וב'. "אמא קוראת לך", היא פנתה אלי, כאילו זו הדרך הטבעית בעולם להזעיק אותי כך הביתה. הלכתי ורצתי והלכתי ורצתי הביתה. הבית היה מוקף אנשים ורכבים וגם רכב משטרה אחד. נכנסתי בריצה והתכנסתי אל זרועותיה של אמי. היא לקחה אותי לחדרי, חיבקה אותי ואמרה, ללא הקדמות, "אבא התאבד, ילד שלי". ואז הוסיפה, בוכה: "הקדמת אותי בשנה, ילד שלי. אבא שלי נפטר כשהייתי בת ארבע עשרה".

אבי התאבד בירייה מתת מקלע עוזי אחרי כמה חודשי דכאון (שבמהלכם ניסה להיעזר בשיחות עם פסיכולוגים ובתרופות). רק לאחר שנים לא מעטות אקשר להתאבדותו את רגע מסירת הנשק לידיו, שהייתי לו עד. הלכתי איתו לבית הכנסת, ביום חול אחד, לתפילות מנחה וערבית. אני מעריך שזה היה ימים ספורים לפני התאבדותו. היו לי כמה שאלות שרציתי לשאול אותו, מתוך שיעורי הבית בפרשת השבוע שניתנו לנו ולכן הבאתי איתי לבית הכנסת את המחברת העטופה והמרוטה (לקראת סוף שנת הלימודים). הוא היה מוסח דעת ולא ממש ענה לי. מוסח דעת כמו שהיה בחודשי דכאונו האחרונים, אם כי אז לא קראנו לזה כך, "דיכאון". הוא היה מוסח דעת כמו שבעצם היה, לפרקים, בכל ילדותי, כשהיה זקוק לעכל עם עצמו תהליכים נפשיים בלתי ניתנים לעיכול. לאחר התפילה הלכנו לנשקייה שנמצאת מול בית הכנסת. אבי הסביר לנַשָק שהוא זקוק לנֶשק כי הוא מתעתד לנסוע לאחיו, שגר בהתנחלות קדומים שבשומרון. לא היה באירוע הזה שום דבר לא שגרתי. למעשה, בילדותי התפלאתי איך אבי, שהיה בעצמו ממקימי תנועת "התחייה" וקודם לכן בוגר ישיבת "מרכז הרב", לא בחר לגור בהתנחלות. שנים אחר כך סיפרה לי אמי איך הרחיקה את הנשק לבית אמהּ הנעול שבכפר, על מנת להחזירו לנשקייה; איך פרץ אבי את החלון בבית של סבתי רק על מנת להגיע אליו סוף סוף, אל הנשק הנכסף.

אחרי שבישרה לי אמי על התאבדותו של אבי, הפנו אותי אל ביתם של השכנים, שם שהו אֶחַי. אני האח הבכור ואנחנו חמישה, יש לי שתי אחיות ושני אחים, הקטן היה אז תינוק. כשהגעתי אליהם, כעבור שניות ספורות, כבר עטיתי על עצמי את תפקיד הבכור. ומה שיותר מפתיע אותי: את תפקיד המנחם המטפיזי. "אבא מסתכל עלינו מלמעלה ורוצה שלא נהיה עצובים". האמירה הזו מפתיעה אותי, כי למרות שגדלתי בכפר דתי הרי שעד אותו זמן הייתי אדיש למדי לעניינים תיאולוגיים. לא הייתי מאמין דה-פקטו, בעצם. ידעתי שיש אלוהים, כמובן, אבל הייתי מוטרד מהמוות, מאי השבת אהבה כלפי מילדה שאהבתי וממעמדי בחברת הילדים כאילו אין, כאילו העובדה של היותו חסרת משמעות.

רק בשנים הבאות, מגיל חמש עשרה עד גיל תשע עשרה, התחזקתי מאד באמונתי הדתית וגם הפכתי ללמדן תורה נלהב. התחלתי מתפלל בדבקות, מחפש אחר תחושת ההתמזגות המופלאה בישות שנמצאת לפני ומעט למעלה ממני, ישות שהייתה עוטפת את כל כולי בשעות רצון שבתפילה. זו הייתה, כמובן, במבט לאחור, ישות אבהית למדי. אבל היא הייתה מופשטת, או, לפחות, במצב צבירה גזי, מעין ענן של חוֹם שאני נעטף בו, מתכנס בתוכו. היה זה תהליך נפרד מהתעוררות המיניות לאחר תקופת החביון. אבל התעוררות המיניות – שגילומה באוננות התחיל אצלי מאוחר למדי, יחסית, אחרי גיל חמש עשרה – הִחדירה אינטנסיביות לדבקות הדתית הזו. זאת משום שפחות או יותר במקביל להתעוררות המינית גיליתי עד כמה היא אסורה מבחינת הדת. ולכן לרצון להתעטף באל המיטיב נוספה בקשת סליחה נואשת על חטאַי המיניים.

בשנות הישיבה התיכונית האחרונות התוודעתי לתפיסה הכוללת שלאורה גדלתי. הגאולה החלה. הציונות החילונית היא ראשיתה, היא משיח בן יוסף שקודם לבוא משיח בן דוד. שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים הוא מאורע מרכזי בתהליך הגאולה הזה. הדבקות בארץ ישראל השלמה, שיש שאינם מבינים אותה ואף נלחמים בה ורואים בה שורש כל רע, היא חלק מתהליך הגאולה הכולל. שבסופו, אגב, תבוא גאולה לעולם כולו, לא רק לעם ישראל.

אבל בכל השנים הללו, שנות נעוריי, גם אחרי התחזקותי הדתית, מעולם לא תהיתי מדוע עשה אבי את מה שעשה. זה לא היה נראה לי מעשה מופרך כלל וכלל. ולא נמנעתי מלספר את נסיבות מותו למי שרצה לשמוע. אני חושב שאפילו הייתי גא בהן באופן מסוים. לאבי פשוט לא התאים והוא פרש (אם לנסח את זה בשפה שלא הייתה אז ברשותי). לא "כעסתי" עליו, כפי שאני אמור כביכול לעשות, ואיני מסוגל לכעוס עליו עד היום, למעשה. הבנתי אותו. אהבתי אותו וריחמתי עליו. והבנתי אותו (אם כי, גם בשיא מצבי הרוח הרעים שלי בעתיד, והיו רבים, מעולם לא הייתי ולו קרוב לעשות את מה שעשה). לטענה שהשמיעו קרובים שאולי הנסיגה מסיני ב-1982, נסיגה שניסינו לעצור יחד עם פעילי "גוש אמונים" וימין אחרים על ידי מגורים של חצי שנה בחבל ימית – נסיגה שלה נלווה בסמיכות מקרים מביכה מותו של הרב צבי יהודה קוק, רבו של אבי ומנהיגו הרוחני – השפיעה על אבי לעשות את שעשה (בגלל הנסיגה הבוטה מתהליך הגאולה שהנסיגה מסיני ביטאה), התייחסתי כתזה לא נחוצה. הבנתי את הסבל גם בלעדיה.  

אהבתי ללמוד תלמוד. אהבתי את הדבקות הדתית. אהבתי את הישיבה. מצאתי גם את מקומי החברתי דרך הישגיי בלימודים הדתיים ודבקותי המוזכרת. עד היום אני מתגעגע לתקופה הזו מבחינות רבות. עם סיום לימודיי תכננתי את המשך דרכי כך: אלך ל"ישיבה גבוהה", המשלבת שירות צבאי מקוצר מאד (בן תשעה חודשים), ולאחר תום עשר שנות הלימוד אהיה לרב. חיפשתי אחר ישיבה מתאימה. הן ישיבת "מרכז הרב" בירושלים (בה למד אבי, כאמור, והיה זה בשנות הששים המוקדמות) והן ישיבת "הר עציון" היריבה והרציונליסטית שבגוש עציון הרשימו אותי מאד. אבל הן היו גדולות מדי. רציתי שיכירו אותי. הייתי זקוק לחום. כשהגעתי במסגרת חיפושיי אחר ישיבה ("שבוע ישיבה" נקראה תקופת הבדיקה בכל ישיבה) לישיבה הגבוהה בבית אל הרגשתי פחות או יותר מייד שמצאתי את מקומי. הישיבה הייתה כמו דגם מוקטן ואנושי של "מרכז הרב" וגם ידעתי שראש הישיבה היה אי אז חברו לספסל הלימודים של אבי ב"מרכז" (במלעיל). וכך, בן שמונה עשרה, התחלתי את לימודיי בבית אל. למדתי בהתלהבות, בהנאה ובעניין רבים, התרפקתי בתפילות על אבי שבשמיים. הרי בנימין שמסביב היו מוכרים לי. דודתי האהובה גרה בהתנחלות הסמוכה, בעֹפרה, וגם סבתי, אם אבי, עברה לשם בשנים האחרונות על מנת לדור בסמוך לבתהּ. אחת לשבוע או לשבועיים נסעתי לבקר אותן. אהבתי בביישנות, באהבה פחות אלימה וכואבת וארסית מאהבת הילדות שלי שהוזכרה, נערה אחת בת גילי שגרה בעופרה. היא גרה בשכנות לדודתי ומדי פעם נכנסתי לביתם ושוחחנו, אבל לא על אהבתי. דודתי קיבלה אותי תמיד במאור פנים ובעוגה. וכך גם סבתי, בביתה הקטן הלא רחוק, סבתי שנתנה לי את ההרגשה באותה תקופה שאני הנכד המועדף עליה מנכדיה הרבים, בגלל בחירתי בנתיב הרוחני של לימודי הישיבה. סבתי הייתה נציגה של זרם תרבותי מעט לא שכיח: היא הייתה "חלוצה", אבל חלוצה דתית ועם זאת כזו שגרה כמעט תמיד ביישובים חילוניים. היא מיזגה את הרגשות הדתיים ברגשות רוחניים כלליים יותר והייתה אוהבת שירה גדולה, אמנם שירת זלדה (שאותה הכירה באופן אישי), ש.שלום, אצ"ג, י"צ רימון ואחרים, כלומר שירה בעלת הקשרים דתיים אמיצים. היא הייתה מקורבת לחוגים רוחניים שבהם הסתובבו אנשים כמו שמואל הוגו ברגמן. בביתה בעֹפרה, באותן הפוגות קצרות אחת לשבוע או לשבועיים מהלימוד המאומץ בישיבה, הייתי נשאר ער עד מאוחר, קורא לאור מנורה צהוב ועתיק בספרי ההגות והשירה הצהובים מוֶתק שלה (זכורה לי במיוחד הקריאה בספר של הלל צייטלין). 

כך עד לתחילת "זמן חורף" בשיעור ב', כלומר לתקופה שהחלה אחרי החגים, חגי תשרי, בשנתי השנייה בישיבה. אז, תוך כמה חודשים, הסתחרר בי תהליך רוחני אדיר, ואני חושב שכבר בחנוכה ידעתי שאיני דתי עוד. האירוע היחיד שאולי הכשיר את הקרקע לתהליך הזה היה בחירות 1992 שנערכו בתחילת הקיץ שקדם לאחרי החגים האלה. נצחונו של רבין בבחירות היכה אותי בתדהמה, וליתר דיוק אמירה מפוכחת ולא נרעשת שאמר אחד מרבני הישיבה בעקבות ניצחון זה: שכעת לא יהיה מנוס מאוטונומיה לפלסטינים. מה זאת אומרת?! שאלתי את עצמי, הרי זו הכרזה על פשיטת רגל של האמונה שלנו, על תהליך הגאולה הבלתי הפיך שהופך להיות הפיך, כלומר מופרך, כך.  

אך אם לנסות לנתח באופן אנליטי צונן את התהליך הרוחני שאני מדבר עליו הוא התחיל באופן מאד לא תיאולוגי. תמיד כרסם בי עמומות, וכעת, בשיעור ב' בישיבה, לפתע במודע, הצורך לעשות הכל על מנת שלא יהיה גורלי כגורלו של אבי. האם לימודיי בישיבה, כפי שעשה הוא עצמו, אינם חזרה על חייו, על כל המשתמע מכך? מה גרם לאבי לעשות את מה שעשה? מה יכול לגרום לי לעשות זאת בעתיד? המחשבה המכרסמת הזו הביאה אותי להתבוננות עצמית. וכאן לא מצאתי מסייעים טובים יותר מהמשוררים שבבית סבתי. לימודי התלמוד וגם לימודי ספרי ההגות הדתיים לא דיברו עלי, עלי הקונקרטי, החד פעמי, עלי החרד והסובל, ואילו השירה – כן. וכך, בבוקר חשוון אחד, ללא תכנון מוקדם, הפסקתי לפתע את לימודיי ב"סֵדֶר הבוקר", פרק הזמן המוקדש ללימוד בין ארוחות הבוקר לצהריים, והלכתי, ממש רצתי לבסוף, אל חדרי הריק (שאר התלמידים למדו). התיישבתי בו על כיסא הפלסטיק הגמיש וכתבתי על דף לבן דבר מה שהבנתי בסוף הכתיבה שהוא שיר. שיר אישי.

כך החל העניין שלי בספרות, בקריאתה ובכתיבתה. אתה קורא על מנת להבין את עצמך. אתה קורא על מנת לא להיות בודד בתחושות שעולות בך. אתה כותב על מנת להבהיר את עצמך לעצמך. אתה כותב על מנת להקל על השפיעה הפנימית הדחוסה. על מנת להציג את עצמך לעולם. וככל שהמרחב הפנימי התרחב – בעזרת הספרות – כך הצטמצמה הכמיהה המופנה מעלה, לאלוהים. זה היה השלב הראשון. לא הפסקתי להאמין, אבל הפסקתי לייחס חשיבות לשאלה האם אלוהים קיים.

הכרסום המוזכר, האם איני חוזר על חיי אבי, נידון לחזור עליהם עד לסוף, המשיך. כל ילדותי הוטרדתי ממה שבשפת אדם בוגר ניתן לכנות מידת "הגבריות" של אבי ושלי. התאכזבתי מכך שאבי לא היה לוחם גדול בצבא. מכך שלא היה חקלאי, כמו כמה מהורי חברי (הוא היה מורה). מכך שלא הצטיין במלאכות כפיים ותחזוקת הבית. מכך ששנינו היינו ממושקפים. אני הייתי קורא נלהב בצעירותי של האנציקלופדיה "צה"ל בחֵילו", אותה ביקשתי מהורי לרכוש לי, ונלהב מחִצֵי הפלישה השונים ששורטטו במפות של "אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל", מתנה שנקנתה לאבי אבל אני הלאמתי אותה בילדותי. ומדוע נדמה שהבנות אינן מתעניינות בי במיוחד? והרי פעם, כשהייתי בכיתה ד' וה' וו', זה לא היה כך, הרי הייתי "מלך הכיתה", או כמעט כזה? ומה לעשות עם הסתערויות התשוקה, הסתערויות שניסיתי להדוף, בהצלחה חלקית, מאז גיליתי, כארבע שנים לפני כן, עד כמה הן אסורות מבחינה דתית, איזה חטא כבד הן?

ישנו כנראה איזה חוק של פיצוי, שמנסה למנוע מאיתנו לשקוע בריקנות. אם בשלב הראשון של תהליך החזרה בשאלה מילאו חיי הנפש הפרטיים את מקומו המפונה של אלוהים, הרי שבהמשך היו אלה חיי הגוף. אלוהים התרחק והלך. על מנת לא לחזור על חיי אבי אני חייב להתייחס לגבריותי. והנה הוא ניצב שם בפינה, הגוף הגברי, זנוח, אסור במגע. והרי אם אלוהים רחוק, ואולי אינו קיים כלל, הרי שאין מניעה מלהתענג עליו.

החיים הם דבר מה נורא. אבי ידע זאת. אני יודע זאת בגלל אהבותיי הנכזבות, בגלל הכאב שהסבה לי חברת הילדים, בגלל מות אבי. אבל יש סיבה לחיות. והסיבה היא הגוף. כלומר המין.

אני חושב כיום שיש הבדלים בעוצמת כוחה של התשוקה אצל אנשים שונים. יש כאלה שאצלם היא עזה במיוחד ומבטלת כל. הסיבות לכך הן פיסיולוגיות או פסיכולוגיות, זה לא משנה לצורך העניין. ושאני אחד האנשים האלה שהתשוקה המינית אצלם היא עילת הקיום, מותירה הרחק מתחתיה כל חוויה אחרת. וחייתי לאור התפיסה הזו מאז, מאותה תקופה בגיל תשע עשרה, עד תחילת שנות הארבעים שלי, אז נוספה סיבה עזה נוספת לקיום, כלומר לצורך להמשיך להתקיים, והיא הילדים שנולדו לי (ובכלל, השנים האחרונות, שנות "גיל העמידה", הן שנים של שינוי). כמובן, המין, בניגוד לחיי הדבקות הרוחנית, מצריך שיתוף פעולה של אדם נוסף. של אישה. וזה כבר מסובך. אלוהים זמין יותר.

במקביל הייתה הספרות. הספרות הייתה רגש, חיי הרגש, חיי הרגש הסוערים. הספרות גם הייתה המשך מסוים של חיי הישיבה. לעסוק במילים, לעסוק ב"רוח", וגם נתיב אפשרי לכבוש את מקומי בעולם באמצעות מילים, באמצעות "רוח". אבל, גם בדומה לחיי הישיבה, האין היא מנוגדת למעשה למין? העונג המיני מסנוור כל כך שתחת זרקורו אתה לא רואה כלום. הרגשות נמסים כמו החבלים שבהן ניסו לעקוד את שמשון הגיבור. המין הוא שתיקה. הוא חד משמעי ולא מורכב. הדיבור היחיד המשמעותי הוא הדיבור על היעדרו של המין.

בעצם, מראשיתה, הדבקות שלי בספרות הייתה דבקות מותנית. הספרות היא הכלי הרגיש ביותר לתיאור ולביטוי חיינו כאן בעמק הבכא. לתיאור חיי הרוח. כלומר, חיי הכאב והחסך של הגוף שהם הם הרוח. אבל לעתיד לבוא, בימות המשיח, עתידה הספרות להתבטל. עתידה הרוח להתבטל. סופר שלא מבין את זה הוא סופר לא מעניין מבחינתי.

ברנר הבין את זה.

יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" עסוק באובססיביות בשני נושאים: קריסת האמונה הדתית ורגשי נחיתות מינית. כשאין אל, כשאין שמיים, כשאין רוח, נשארים עם בני האדם, עם הקרקע, עם הגוף. וכשהגוף לא מסופק, כשגם חיי גוף אין – על אחד מגיבורי ברנר האתיאיסטים אומר בבוז יהודי דתי שאין להם לא חיי עולם הבא ולא חיי עולם הזה – מתחיל הסבל. האובססיה הברנרית שלי התחילה אז. בכל ספרות העולם (אותו חלק ממנה שהלכתי וקראתי החל מאותה תקופה) לא מצאתי מישהו קרוב אלי ברוחו כמו ברנר. כל ענייני הציונות וביקורת היהדות שלו לא עניינו אותי במיוחד. רק הדרך בה הוא יצר זהב ספרותי מהדיכאונות שלו, מרגשי הנחיתות הגבריים שלו, מאבדן האמונה שלו. וגם הדרך בה הוא שמר למרות כל החסכים והמכאובים על כבודו העצמי, על הזכות שלו להיות שופט מוסרי של המציאות, הוא, פגום ככל שיהיה, על אנושיותו וחמלתו ביחסו לאחרים. המציאות של החֶסֶר נהייתה אצלו מציאות של עושר ספרותי. הכאב הפך לסמכות מוסרית כבירה ומלאת פאתוס. כעבור שנים אחדות הצטרפו לברנר יעקב שבתאי וחנוך לוין. החוט המשולש של הספרות העברית שעוסק בתחושת גבריות פגומה, בתשוקה לא נמלאת, בדיכאון, בהתאבדות (האחרון פחוּת בעיניי מהשניים הראשונים כי הוא עשה את הכאב קרדום לחפור בו, והוא נהנה להכאיב גם לאחרים, לקוראיו ולצופים במחזותיו).

בלב של הספרות העברית, כפי שציירתי לי את מפּתהּ, עומדת השלישייה הזו. אבל מדוע דווקא הספרות העברית יצרה את השלישייה הזו (שלה יש להוסיף נספחים חשובים)? אדון בזה במסה נפרדת שתפורסם, אני מקווה, בקרוב ב"השילוח".

לענייננו, רציתי להיות ממשיך של השושלת המשולשת העברית הזו. וניסיתי, במשך שנות העשרים שלי, לכתוב רומן. במקביל – ובניגוד לשאיפה הזו – ניסיתי באותן שנים להיחלץ מהעמדה הזו של רגשי הנחיתות הגברית. ניסיתי, באובססיביות, להיות גבר גברי, רודף נשים ומשיגן, גבר תל אביבי. ניסיתי להיות גבר שלא צריך לכתוב רומן על הנושא. ההצלחה הייתה חלקית (לא היה כישלון, עם זאת). לכן גם המשכתי בכתיבה. הכתיבה של ההיעדר. האסתטיזציה של החסך. ההמשגה שלו.  

בגיל עשרים ותשע השלמתי כתיבה של רומן שקראתי לו "ובזמן הזה". שמו נלקח מהברכה על הנרות בחנוכה. יש את "הימים ההם" אך יש את "הזמן הזה" (וגם וא"ו החיבור יש, כי משהו נותר מהימים ההם אפילו בזמן הזה). הזמן הזה הוא הוא הזמן של הגוף. הזמן בו הרוח נהייתה מיותרת. או כך לפחות נדמה. השנים הן שנות התשעים. לא רק אלוהים מת, אלא מתו גם האידיאולוגיות הגדולות כולן: הסוציאליזם, הלאומיות. גבר צעיר שסבור כך, וכואב את העובדה שבתחרות הגופנית הוא לא מוצלח במיוחד לדעתו, מקבל לפתע הצעת אהבה מאישה שאיננה האידיאל הגופני שלו. אבל היא אישה מרשימה כל כך ואוהבת אותו כל כך שהוא מיטלטל בין הרצון להישאר איתה לבין הרצון להגשים את תקוותיו המיניות. את האישה הוא פגש ב"בית מדרש חילוני" שמנסה להציע את היהדות כתרבות עשירה ומעניקת משמעות. אבל איזו משמעות יש מלבד הגוף? איזו משמעות וכוח יכולים להיות לחילוניות? והאם אהבתה של האישה הזו, שדווקא מאמינה בכוחה של התרבות, תוכל לו, לגוף?

 השנה הייתה 2002. בקיץ 2002 נתתי את הטקסט לעורך המקור בהוצאת "כתר", שמעון אדף, וטסתי לחופשה בפריס. לטיסה קניתי ספר ששמעתי עליו מעט והיה נראה לי מעניין, עוסק בנושאים שמעסיקים אותי. זה היה "החלקיקים האלמנטריים" של וולבק שתורגם זה עתה לעברית. קראתי אותו במטוס בהתפעלות גדולה ובחשש גדול. החשש היה שמישהו הקדים אותי וכתב את התובנות שלי על התרבות העכשווית אבל בצורה בהירה יותר, מרשימה בהיקפה התרבותי יותר, שיטתית יותר בהמשגותיה ומהנה לקריאה יותר. כשהנמיך המטוס לכיוון הבירה הצרפתית החלטתי להדחיק את הקריאה הזו במעמקי מוחי (רק כעבור כמה שנים, בקריאות חוזרות, התחלתי לראות איך בתוך ולצד הדמיון הגדול בהשקפת העולם שלי ושל וולבק ישנם גם הבדלים גדולים).

הרומן שלי ראה אור בפברואר 2004. הביקורות היו מעורבות. חלקן גם נזפו בי מנקודת מבט פמיניסטית על תיאור הרומן שנרקם ברומן בין הגיבור לנערת ליווי אוקראינית בשם טומה (הרומן ביניהם מצוי בחלקו הראשון של "ובזמן הזה"). הרומן מכר אלף ומאתיים עותקים. לא מעט, אבל לא הרבה. אבל חוויית הפרסום כולה הייתה טראומטית. החשיפה האישית המסוימת (בראיונות ובספר), הנזיפות, אם מנקודת מבט פמיניסטית ואם על העיסוק האובססיבי במין (הרומן נפתח בתיאור אוננות), היחסים הלא פתורים במשפחתי וכן עם נשים ועם עצמי שהרומן ביטא. רציתי לברוח מהכל ומכולם לקצווי ארץ. להתבודד במדבר.

אבל קרן אור אחת הייתה באותה תקופה. התחלתי במקביל לפרסום הספר להיות מבקר. כאן קבלת הפנים הייתה נוחה בהרבה. ואהבתי את המקצוע (ואני אוהב אותו עד היום). אני חושב שמה שתורם לביקורות שלי – בהנחה, כמובן, שיש בהן ערך מסוים – הוא אותו יסוד פרדוקסלי שדיברתי עליו לעיל: התחושה שהספרות היא תחליף, התחליף הטוב ביותר, אבל תחליף. ביסודו של דבר לא צריך ספרים ולא צריך ספרות. ביסודו של דבר כולנו זכאים לחיי עונג אילמים. ובימות המשיח, כאמור, עתידה הספרות להתבטל כליל. אני מבקר שאוהב ספרים וספרות מעט בעל כורחו. כשאני ניגש לקרוא ספר אני אומר לעצמי: בהינתן שהעולם אבסורדי וכואב, בהינתן שכל פעילות רוחנית היא דבר מה שנוח לו שלא היה נברא מלכתחילה – האם הספר הזה, זה שאני קורא, מצליח בתנאי הפתיחה הלא נוחים האלה להוכיח לי שיש בו ערך? האווירה שאני חי בה כמבקר (וגם כאדם, בעצם) היא – בחלקה, חשוב לומר – אווירת קטסטרופה. רק ספרים שמודעים לחוסר המוצא של הקיום והספרות כאחד הם ספרים טובים, רק ספרים שמודעים לכך שהם הספרים האחרונים. כמובן, אני משער, ובמישור מפוכח ואופטימי יותר בטוח בכך, שיהיו דורות עתידים, וגם בדורות הבאים האלה, וגם אחרי מותי, יופיעו ספרים בעלי ערך. אבל הגישה שלי כמבקר היא גישת "הספר האחרון" הקטסטרופלית. כלומר, אני מחפש את הסופרים שהתנחלו בפיסת הקרקע של הייאוש והאבסורד, על שפת התהום, כולל הייאוש מהפעילות הספרותית עצמה, וכרו מתוכה מבנה נהדר שניתן לגור בו, לגור בו עד יעבור זעם, עד שיגיעו אותם ימות משיח. אני אף מטפח במכוון את הגישה הזו כי היא יעילה למבקרים; היא מציבה רף מסוים לספרים העומדים לשיפוטם, היא מדרבנת אותם, מלהיבה אותם, מזריקה פאתוס לפעילותם.

הגישה הקטסטרופלית ניזונה, כנרמז, גם ממעמדה של הספרות בעשורים האחרונים. המעמד המעורער הזה שולח אותי אל הספר ובפי שאלה: האם הוא יודע על המעמד המעורער הזה? האם הוא יודע שאנחנו "הדור האחרון"? ומה הוא מציע בתגובה לכך? כיצד הוא מצדיק את קיומו בעולם העכשווי? ושוב אומר: במישור אחר אינני כל כך פסימי. עוד ייקראו ספרים גם בעוד מאה שנה. אבל יש בי צורך נפשי לפעול מתוך תודעת קטסטרופה, צורך שיש לו גם על מה שיסמוך במציאות עצמה, אבל הוא מעצים את התחושות הפסימיות שהיא מעלה. ואני חושב שהצורך הנפשי המעיק הזה מצליח לעתים בכובדו לסחוט רבדי משמעות מאותם ספרים שעומדים כנגדו באופן חסון, שמשכנעים אותי שיש בהם חשיבות למרות הכל.

במקביל, הפכה הקריאה וכתיבת הביקורות שאחריה לכתיבה-ספרותית-באמצעות-שליח. אני מחפש כותבים שכותבים על מה שמעניין אותי. הם כמו עושים זאת במקומי. לעתים קרובות טוב יותר. אבל אני חש שהם "שלי". שהם – אני. אני מקנא לעתים בסופרים, בעיקר בסופרים פוריים. זו קנאה בנלית ופרוזאית ומעט מבישה: על תשומת הלב, על הפרסים וכדומה. אבל באותו קומץ סופרים שאני מעריך במיוחד, אלה שכותבים את מה שאני הייתי רוצה לכתוב (ועושים זאת, לעתים קרובות, כאמור, טוב יותר), איני מקנא, או ליתר דיוק: הקנאה המסוימת פחותה בהרבה מההתלהבות והעניין שאני מוצא בעיסוק בהם כמבקר. הם סופרים "שלי", כאמור, בשר מבשרי, ובכל אדם מתקנא חוץ מבו-עצמו. לעתים הסופרים האלה מקדמים את הבנתי באופן שאני מדמה להילוך הפרש בשחמט. הם מעמיקים יותר באותו כיוון שבו כבר התקדמתי מלכתחילה ואז ממשיכים להתקדם אך גם פונים הצידה, לכיוון שָכֵן קרוב, שעליו לא חשבתי והם פותחים את הכרתי אליו.

וולבק הוא סופר כזה.

הדיכאון, סוגיית ההתאבדות, העיסוק הנרחב והמפתיע ב"בעיה הדתית", המשיחיות המובהקת שבה ספוגה כתיבתו, העיסוק הנרחב במין, העיסוק במהות הכתיבה עצמה, נקודת-המוצא המוסרית המובהקת שלו – הקשר בין כל אלה – הופכים אותו לסופר קרוב ללבי. ובמישור אחר: גם הגעתו של וולבק לספרות הצרפתית מבחוץ, היותו אאוטסיידר פרובינציאלי במילייה הספרותי הצרפתי, מדברות אלי.

ו-וולבק הוא גם סופר עברי, לתפיסתי.

הוא הממשיך הגדול של ברנר, שבתאי ולוין. זו נראית מחשבה מופרכת ולכל הפחות אקסצנטרית. אבל אני מתעקש עליה. אקדיש לה, כאמור, מסה נפרדת בעתיד הקרוב.

——-

אני חש שאני מבין את וולבק טוב מאד. יותר מכך: אני חש שאני מבין אותו כמו "מבפנים".

עם זאת, יש חלקים שלו שאיני מבין עד הסוף או בפשטות חלקים שאיני מתחבר אליהם. למשל: עם שנאת האינדיבידואליות שלו איני מזדהה; אני אדיש להערצתו לחברת הצריכה; יחסו לדת (ואת זאת אני כותב כדתי-לשעבר) מעט סלחני מדי בעיניי; ביטולו את הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט נראה לי מוטעה בחלקו; אין אצלו הפרדה ברורה ומספקת לטעמי בין מיניות לאהבה; את הכרזתו שהוא מעדיף שירה (שלו ושל אחרים) על פרוזה אני מקבל במשיכת כתפיים ואפילו בחשדנות, אולי מבישה. 

אני אוהד גדול של האמירה המיוחסת למרגרט אטווד, שנאמרה בזמנים פחות מוסרניים מהיום, שלרצות לפגוש סופר שנהנית מספריו זה כמו לרצות לפגוש את האווז שנהנית מהפּאטֶה שהכינו ממנו. לא רק שסופרים טובים הם במיטבם בספריהם ולאו דווקא בחייהם, אלא שיש משהו בקריאה שמנכס את הספר לתודעתו של הקורא וכל תזכורת לממשיותו של הסופר רק מפריעה לניכוס הזה. עם זאת, ב-2011, פגשתי בוולבק פנים אל פנים והתרשמתי ממנו. הוזמנתי לארוחת ערב בבית שגריר צרפת בישראל עם הסופר שביקר בארץ וזכה בה לקבלת פנים חמה, כמעט ממלכתית. נכחו בסעודה כעשרה אנשים, אולי מעט יותר. נדמה היה לי אז שמאז שישבתי עם אמי ב-1994 בתיאטרון הקאמרי לצפות בהצגה "גורודיש", ובשורה לפני ישבו יצחק ולאה רבין – כך שהבליחה המחשבה מה היה קורה לו היה מתנקש יושב במקומי (ככלות הכל הנשיא האמריקאי לינקולן נרצח בתיאטרון!) – לא שהיתי מימיי בקרבה כזו לאישיות בינלאומית. כשציטט בפניו המו"ל העברי שלו, שרון רוטברד, את הטענה שלי בדבר חשיבותו, הרהר וולבק מעט ואז אמר לי באנגלית מצורפתת משהו שלא בדיוק הבנתי, אבל לאור חוש ההומור הממזרי והקודר של הסופר נדמה היה לי שהוא העלה שם של סופרת, אלמונית לדידי ואולי בכלל, שהיא-היא הגדולה בדורנו!

אני מתעב  את מוסד הסלבריטאות. יש משהו אנטי-דמוקרטי, אנטי-הומאני בעצם, באופן עמוק במוסד הזה, שמבטא – ביחד עם הערצת העשירים וכמובן גידול הפערים המעמדיים הריאליים – סוג של חזרה לעידנים רחוקים, פיאודליים. בקיצור, הפיכתו של וולבק לסלבריטאי לא אהודה עלי. אם כי, כאיש ספרות, יש גם משהו משמח בכך שדווקא סופר מקבל תשומת לב כזו. וולבק הפך את הספרות לאמנות הרלוונטית ביותר כיום, אחרי עשורים של דידוי מאחור. הערצה לה זוכה וולבק מאיגי פופ, הרוקיסט ההארד-קורי, היא סימבול משמעותי מאד ליחסים בין האמנויות בהווה. אבל המפגש הכמעט-אינטימי עם וולבק הותיר בי רושם חזק דווקא בגלל התנהגותו האנטי-סלבריטאית.

בתחילה, כשהסתובבנו בטרסה המרפסתית הגדולה של בית השגריר ובידינו כוסית שמפניה (אני בא מכפר הרא"ה, בן כפר שראה את המלך – המלך זו השמפניה, לא וולבק – כמו שאמרו חז"ל הערמומיים והביקורתיים ביחס לנביא יחזקאל, אז סלחו לי על ההתמוגגות הפרובינציאלית), הצטודד וולבק בצד ועישן, כשלצדו השגריר החייכן והשרמנטי. כשהתיישבנו לסעודה החל וולבק לדבר כמעט בלחש, כשהמתרגמת של אחד מספריו, לנה אטינגר, מנסה לשתף את אלה מבינינו שאינם דוברי צרפתית. הוא דיבר על המשפטים שנערכו נגדו (באחד מהם, בעקבות טענתו שהאיסלאם הוא דת מטופשת, זכה בשם חופש הביטוי), על כך שלדעתו אוהדים אותו בארץ בגלל הפרו-ישראליות שלו (בכך הוא טועה, זו לא הסיבה לאהדה כלפיו בארץ, לטעמי – שאגב איני בטוח שעד הביקור הזה ממדיה היו גדולים – אלא, אם כבר, התהליך המואץ בו הפכה ישראל ממדינה סוציאליסטית למדינה שנמצאת בחוד החנית של הקפיטליזם, ולפיכך לחברה שמבינה טוב במיוחד את ספריו. אגב, יש קשר בין היותו של וולבק סופר גדול למקוריות עמדתו ביחס לישראל. הסכסוך הישראלי-פלשתיני יכול להיתפס בקלות כמלודרמה של טובים מול רעים, אבל הוא מורכב כמו רומן ריאליסטי חריף). מדי פעם תיבל וולבק את דבריו בבדיחות ערמומיות, כשהוא צוחק באופן ייחודי, כמו קורס לתוכו, צוחק לתוך השרוול. ברגעים אלה נראה הסופר הגדול נוגע ללב, כמו גיק בהתקפת צחוק. סופרת ישראלית שאלה בקול רם מדוע סבור וולבק שלאישה החל מגיל ארבעים לא שווה לחיות. וולבק לא ענה על זה. גם להערה של עמנואל הלפרין שההכרזה הפרו-יהודית של וולבק היא מאפיין אנטישמי הוא לא ענה. לטעמי בצדק. כפי שטען סיינפלד: אם אני אומר שאני אוהב סינים – איך זו גזענות?!  הערב התפתח לערב ישראלי מאד, מעין ליל סדר כאוטי מלבב שבו בכל חלקי השולחן התנהלו שיחות מקבילות, כשלעתים כמה מאיתנו יוצאים למרפסת וללילה האביבי לעשן. באחת היציאות הללו אמר שרון רוטברד שבהכירו את וולבק נראה שהוא נהנה מהערב, וחשבתי שלוולבק, שמבטא בכתיבתו געגועים לצרפת חמה ועממית, פרובינציאלית, המזג הישראלי המשוחרר קורץ.

וולבק לא ניסה להיות נחמד, לרַצות ולחייך. אבל מצד שני לא היה באי ההתאמצות הזו גינונים של Star או מיזנטרופיות מודגשת. היה, כמדומה, סוג של מבוכה קרושה מלווה, פשוט, בהתנהגות אותנטית. אני חושד שמתחת לטשטוש ולריחוק המסוימים שלו מסתתר אדם חם. בסוף ניגשתי להיפרד. היססתי אם להושיט יד ללחיצה. עשיתי מעין חצי תנועה בזרועי.  וולבק הגיב להיסוס שלי והניע את ידו לקראתי ואז משך אותה במהירות בחזרה. התעשתי והושטתי את ידי במלואה והוא לחץ אותה באופן לא רפה.

 

למסה השנייה

  •  

הערה קצרה על "הקץ של קץ העולם" של פראנזן

כאדם מעט חרדתי (ו"מעט" בלשון המעטה), חומרי הקריאה שלי בחודשיים האחרונים אינם מתכון לשלוות נפש (קריאות חוזרות ב"זכרון דברים", "1984" ו"עולם חדש מופלא", כלומר אחדות מהיצירות המבדרות והמנחמות ביותר בתולדות הספרות; בכלל, חסרות לי בחיי, באופן קיומי אפילו הייתי אומר, יצירות קומיות, ספרותיות ואחרות; מה עם "ארץ נהדרת"?!).קובץ המסות, "הקץ של קץ העולם", של ג'ונתן פראנזן מצטרף למזון הלא בריא נפשית שהזנתי בו את עצמי לאחרונה. עם הפסימיזם שלו באשר לסוגיית האקלים.

למרבה המזל, הספר הזה די ביזיוני בסך הכל, כך שהוא לא ממש מפחיד או, ליתר דיוק, העירנות למוגבלותו מקהה את הפסימיזם שמשוקע בו.

קודם כל, למי שצפרות בשבילו זה פחות אין הרבה מה לקרוא. וגם המסות שאינן עוסקות בציפורים – לא עפות. אני חושב גם שיש בעיית תרגום לא זניחה בטקסט הזה.

יש לפראנזן כאן טענה מסוימת – שאינה מפותחת כאן מספיק – על כך שבגלל ההתמקדות בסוגיית האקלים, בעוד היא כבר אבודה לטעמו, אנחנו מזניחים סוגיות אחרות. למשל, את הציפורים (שנפגעות בעיקר מפרקטיקות אחרות של בני האדם, שאינן קשורות לבעיית האקלים).

הטענה הזו, בעיקרון, נכוחה. עלינו להיאבק בסכנות האקלים ובו זמנית לא לזנוח מאבקים אחרים ורפורמות אחרות (התוצאות הנוראות של השיטפון בתל אביב בקיץ האחרון "נפתרו" על ידי העירייה בהאשמת שינויי האקלים; זו דוגמה כיצד היתלות בבעייה גלובלית יכולה לרפות את הידיים לתיקונים מקומיים נצרכים, פשוטים יחסית).

הבעיה שלי עם הטענה כשהיא מושמעת מפי פראנזן היא ש: א. יש אצלו נימה פוסט-הומניסטית שמודאגת ממצב "הטבע" לא הרבה פחות ממצב האנושות. ב. התחושה שעולה אצלי כקורא שהטענה הזו מפי פראנזן נובעת מאיזה "ערך בידול" שהוא מחפש לעצמו: אני לא רק מודאג מבעיית האקלים, אני *שונה*: אני סבור שהיא אבודה וצריך לחשוב על מצוקות אחרות (ללא נתונים מספקים בקובץ הזה לטענה החמורה הזו על כך שהמאבק בסוגיית האקלים "אבוד").

אבל, בעיקר, הקובץ פשוט דל בשביל מיעוט הלא-צפרים שבינינו. במסת הפתיחה, מדבר פראנזן על הצורך של המסה לשאול מהסיפור את הרצף הנרטיבי. אך רק במסה האחרונה, תיאור מסע לאנטרטיקה, נשמתי לרגע לרווחה: סוף סוף סיפור.

"תראו ציפור!", קרא פראנזן – והגניב לידינו מבלי משים קובץ מסות שלם.

הערה, לא ביקורת, על "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה

אני לקראת סיום חופשה מכתיבת ביקורות ב"ידיעות אחרונות". כך שבשבועות האחרונים יכולתי לקרוא להנאתי סתם.

באותם שבועות (ועוד לפניהם) אני גם סובל מבעייה מסוימת בראייה (שנבעה מאירוע של "ארוזיה חוזרת בעין"). בעייה בראייה היא דבר מה מלחיץ לכולם, ואולי מעט יותר לקוראים אדוקים. בלי ספרים נצטרך להסתפק בעולם, לא תהיה חציצה בינינו לבין העולם, והעולם הוא הרי מקום שצריכה להיות לנו אפשרות חציצה ממנו (אם לעשות פרפרזה על מישל וולבק ב"פלטפורמה").

אני מקווה שהראייה בעין תחזור לתיקנה, אבל כעת היא גורמת לי להיות בררן אף יותר מהרגיל באשר לשאלה מה אני קורא. אתמול נטלתי לידי את "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה, סופרת רוסית בת זמננו (ילידת 1951), שקובץ סיפוריה זה ראה אור לאחרונה ב"עם עובד". קראתי כ-60 עמודים, חמישה ששה סיפורים. איני חושב שאמשיך, למרות ההמלצות ששמעתי על הספר. כמו בכמה ספרים רוסיים של המחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 שיצא לי לקרוא יש דבר מה מתאמץ נורא בכתיבה. איזו הפגנה של וירטואוזיות, איזו הפגנה של עליצות, "עליצות עמוקה". יש בסיפורים "משהו", אני לא אומר. אבל הם מזיעים וגם לא תמיד קולעים.

אני לא יודע מדוע זה כך (אם האבחנה שלי נכונה באופן מעט מכליל). אולי הנטל של המורשת הספרותית הרוסית הכבירה של המאה ה-19 כבד כל כך, הידיעה שאי אפשר להתחרות בכתיבה "הפשוטה", הגאונית, של טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב וכו'. אולי תנאי החיים ברוסיה, המייאשים במידה רבה, השוליים במידה רבה, יוצרים איזו מלאכותיות מתפרצת וזועקת, "פרחונית", על מנת לפצות עליהם. איני יודע.

זו לא ביקורת ספרות. אני, כאמור, בחופשה. ובלי קשר, אני כותב כאן בבלוג, לעתים, התרשמויות שאינן ביקורות "רשמיות". אני לא תמיד תחת כובע "המבקר" הרשמי כאן.

בקריאה להנאתי, לא ב"תפקיד", אני אוחז בעמדה שהביעה דוריס לסינג בהקדמה מאוחרת ל"מחברת הזהב" שהובאה גם במהדורה העברית (וציטטתי אותה כמה פעמים בעבר): "יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"