כיוון שאנחנו בסגר – וגם בלי קשר – אני ממליץ על הסדרה "מנייאכ" ששודרה לא מזמן ב"כאן 11" וזמינה לצפייה בטלוויזיה שלי (אני לא בטוח אם דרך "סלקום טי וי" או באופן אחר; אני קצת קשה תפיסה בדברים האלה).
השבחים שהרעיפו על הסדרה, שעוסקת בחוקר במח"ש (שלום אסייג) שחוקר מקרה פשיעה חמורה בתוך המשטרה, מוצדקים.
אני לקראת סיום הסדרה, ומה שבעיניי הופך אותה לטובה מאד הוא, ראשית, הקצב שלה. הסדרה נעה קדימה כל הזמן, ללא "פילרים" (זה המונח?!) מיותרים. אבל התנועה העקבית קדימה אינה ראוותנית, אינה תזזיתית, אינה דימוי של תנועה – אלא תנועה אמיתית.
הנקודה השנייה היא משחקו של שלום אסייג. הדמות שלו אפרורית, אטית וכו'. אבל זו לא אפרוריות, אם אפשר להתבטא כך, צבעונית וראוותנית, לא אטיות מנייריסטית. דוגמה לכך היא האופן הפתאומי שבו הוא לעתים "מתחמם" וכועס. ואו אז חוזר למנומנמותו. ברגעי ההתפרצות הללו יש "שבירה" של האפרוריות, האטיות, המלנכוליה. הם גם מזריקים חיים בדמות וגם מונעים ממנה להפוך למנייריסטית.
הסתייגות אחת: איני יודע מה יהיה בסוף הסדרה. אני מאד לא אוהב סדרות שבהן מסתבר ש"כולם מושחתים". קודם כל, כי במציאות לא כולם מושחתים. שנית, כי זה מסר ואידאולוגיה שמצדיקים עוד שחיתות.
בינתיים, המוסריות הקשיחה של דמותו של אסייג, גם היא, הופכת את הסדרה למצוינת. אמנם הוא אי של יושר בים של שחיתות (ויש להבחין בין סוגי שחיתויות כמובן: בין רצח לבין ניסיון הפללה של מועמד למפכ"ל בהטרדה מינית וכו'), אבל הוא "אי" כמו גרינלנד, כי הוא מצטיין ביושרו וכי הוא במרכז הסדרה.
והסתייגות קטנה נוספת: במקרה שהסדרה חורגת מהאפרוריות שלה אל מחוזות "אמריקאיים" כמו-טרנטינואים, של אלימות פלסטית וביזארית בסדיזם שלה, כמו בפרק שבו אחת הדמויות נרצחת וניתנת כמאכל לתרנגולי הודו (עם תקריב לאצבע כרותה), היא גם חורגת מה"אלמנט" שלה בעיניי וגם מהישראליות שלה. ובכל מקרה היא חורגת מטעמי האישי.
מבקר חופשי 