מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה פשר ההנאה המיידית שחשתי כשרק טבלתי בנהר העברית של "יואש", הנובלה של יוסף לואידור מלפני מאה ועשר שנים? היצירה נפתחת כך: "מילדותו התנכר יואש במעשיו. עוד כשהיה בן שלוש שנים היה אוהב לצאת בימות-הגשמים-בחורף הארצישראלי בשעת המטר הסוחף והיה רץ ומפזז כסייח קל-רגליים זה, שפורץ פתאום מחצרו ורץ במרוצה פראית ושובבה לאורך המושבה ולרחבה". האם ההתענגות על העברית אינה אלא התענגות נרקיסיסטית של הקורא על כך שאולי לא כולם יודעים כמוהו ש"יתנכר" בעברית קדומה פירושו "ייוודע" ("גם במעלליו יתנכר נער", במשלי)? או שמא, כל אהבת העברית הזו, אינה אלא שוביניזם לאומי פשוט?

העברית של כותבים ישראלים עכשוויים רבים אינה שורשית מספיק. במֵירעה היא נחווית כאמריקאית בעברית. במיטבה היא מדיפה את ריח ההשפעה הגדולה ביותר עליהם: תרגומים מצוינים לעברית מודרנית הדורה של קלאסיקות אירופאיות (למשל תרגומיה של נילי מירסקי). ופתאום, המפגש עם העברית של לואידור מחיֶה. אבל אולי אין כאן יותר מאשר סנטימנטליות לאומנית או, גרוע יותר, השתבחות עצמית בנכס אינטלקטואלי שערכו צולל?

"יואש" הוא אחד הגילומים המוקדמים והצלולים של "העברי החדש", כלומר של האידאולוגיה הציונית ששאפה ליצירת טיפוס אדם שונה מיסודו מהיהודי הגלותי ושל הצלחתה של האידיאולוגיה הזו. יואש הוא ילד טבע פראי, אשר "עם הנערים הערביים התרועע יותר משהתרועע עם הנערים העבריים, כי בין הערביים מצא נערים כלבבו". כשהוא שומע מחלוץ בשם דוד, אשר איתו הוא מתחבר, מה פירושו של דבר "פוגרום", הוא מזדעזע: "חרפה! חרפה! לא נשמע כדבר הזה, שיתחבאו אנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגולותיהם כמו שרוצצים את גולגלות הנחשים! ואתה משתתף בצערם של אלה? בריות נבזות כאלו אינן ראויות להשתתפות בצער!". התיאור של לואידור, עם זאת, אינו קלישאי. ראשית, משם שזהו אחד מהמקורות של מה שנהיה לימים קלישאה, כשהקלישאה עוד לא הייתה קלישאה, ורעננות הניסוח הראשוני נשתמרה ביצירה עד היום. ושנית, כי לואידור הוא אמן מובהק, המעלה את דמותו של יואש בחיוניות, על צדדיה המפתיעים לעיתים (לואידור, שהתחבר עם יוסף חיים ברנר ונרצח עמו באבו-כביר, כמו מעצב ומפתח את דמות המשנה של עמרם הילד ב"מכאן ומכאן" של ברנר, יצירה שקדמה בשנה ל"יואש"). למשל, בהתרעמותו של יואש על אנשי המושבה שלא נותנים לו, בן החמש עשרה, זכות הצבעה. על שאלתו התמהה של דוד: "ובכן, יש הזכות לכל ילד בעריסה להשתתף בבחירות?", עונה יואש במקוריות רבה: "כן, יש לו הזכות. אבל כל זמן שאין הילד בן-דעת ואינו יודע לדרוש בעצמו את זכות-הבחירה – אין לו זכות זו. יש שידרוש איש את זכותו כשהוא בן חמש עשרה, ויש שלא יבוא לעולם לבקש את זכותו".

הסיפור מתכנס לקראת מאבק עם הערבים על חלקת שדה בקצה המושבה. אנשי המושבה קנו את החלקה אך אפשרו לערבים לעבד אותה תמורת דמי חכירה. כעת טוענים הערבים שהאדמה שלהם ואנשי המושבה מנסים בדרכים דיפלומטיות ובדרכי שוחד לשדל את השלטון העותומאני כי כברת האדמה שלהם. יואש מכבד את תושבי הארץ הערבים, נוהג איתם בהגינות אך בקשיחות. הוא סולד מדרכי העקלתון של אנשי המושבה וסבור שאת האדמה יש להשיב לבעליה, כלומר לאנשי המושבה, בכוח: "הוא דיבר על החרפה, שהם ממיטים על עצמם במה שהם משיבים אליהם את אדמתם לא ביד רמה, אלא בדרכי תרמית ושקר".

העברית השורשית הולמת כאן להפליא את התמה המרכזית: החייאת עם (להבדיל: גם מותו הטראגי של הסופר הולם את התמה המרכזית ביצירתו). המבקר ברוך קורצווייל דיבר על הבעייתיות שבשימוש בשפת קודש (שפה "סקראלית") בספרות העברית המודרנית המחולנת. אבל לדידי הקריאה בעברית שורשית בהקשרים מודרניים (כמובן, כשהיא לא מנייריסטית או מתהדרת בעושרה לשם התהדרות!) היא גם הזדמנות לחזות בעוף חול לשוני. בפשטות, מרגש לראות את השפה העתיקה מתחייה ומתפקדת כהלכה בהקשרים מודרניים. אפילו לא חייבים להיות ציונים בשביל ליהנות מהתופעה יוצאת הדופן הזו, מהיכולת הזו להתחדש, להתחיות, לעת זיקנה. ואפרופו: גם על רעיון "העברי החדש" עצמו אפשר להתענג לא במישור הפוליטי. יש בו יופי רב, ארוטי אך גם מוראלי (אותה יכולת התחדשות; אותו רצון לעמוד ברשות עצמך; אותה יכולת לעמוד מול רודפיך). נכון, גם תחושת שייכות לרצף תרבותי ותיק נמסכת בקריאה בעברית שורשית. ויש בה גם הימלטות מקריאה (וכתיבה) שכולה נשענת, במקרה הטוב, על פירות תרבותיים שעיבדו זרים בשדותיהם שלהם, קרי על פרובינציאליות תרבותית. המשיכה לעֵבר העברית דומה כך למשיכה לציונות עצמה: רצון בחלקת אדמה משלך, שבה אינך מיעוט מתארח וטפילי.

אבל העברית השורשית גם מאפשרת רב-רובדיות ואמביוולנטיות. למשל, המילה  "התנכר" מהפתיח. היא משמרת בתוכה גם איכות שלילית, נוכרית-זרה ("ויתנכר אליהם", יוסף לאחיו). כלומר יואש, רומז הטקסט בעקיפין (אולי אפילו נגד-עצמו!), הוא גם זר, מעין גוי בעצם.  

"יואש" מצוי ברשת בשלמותו. אך העדפתי לקרוא אותו בספרון שהוציאה הוצאת "דחק". ברשת כל ספרי העולם כמו נוקבים באצבעם את מותנך ותובעים: קְראֵנו! שלא לדבר על כל "החברים" בפייסבוק. קריאה בספר, תודה לאל, היא אקסקלוסיבית. היא גם לא, אלוהים ישמור, "אינטראקטיבית", כי אם "אינטרָא- אקטיבית" (הפעילות היא בתוככי מוחך בלבד).

לפני השינה, כשהלילה כבר מוֹלך, ואני עם ספר שבחרתי – אני שמח.

בגלל הספר.

אבל גם בגלל שאני סוף סוף – סוף סוף – כבר לא ברשת.  

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעולם שבו קשה יותר ויותר להאמין בקיומו של אלוהים, המסתורין של התמדת האנטישמיות הפך לאחד המעוזים המטפיזיים האחרונים. נדמה כי רבים שואבים מעיקשות ועוצמת התופעה הדוֹחָה נחמה אחת לפחות: נראה שהקיום היהודי, גם אם כוחות על -טבעיים לא מנחים אותו – יוצא דופן במידה בלתי רגילה. אי לכך, כל ניסיון להנהיר את התופעה הסבוכה הזו הוא ניסיון מבורך, התורם לדה-מיסטיפיקציה ולמבט מפוכח יותר במציאות.

האם "זיכרונות של אנטישמי" מ-1979 תורם תרומה דומה לזו, למשל, של אומברטו אקו, ברומן "בית העלמין של פראג" (2011), שהציב את האנטישמיות המודרנית בתוך קונטקסט אירופאי של חשיבה פרנואידית וקונספירטיבית? או שהוא דומה במשהו לתרומתו, הגדולה יותר, של סארטר, בספרו שתורגם מחדש לא מזמן, "מחשבות על השאלה היהודית" (1944), שניתח את האנטישמיות בכלים פסיכולוגיים ופילוסופיים דקים? או לתרומה של א.ב. יהושע, במסה שפרסם בתחילת המילניום, מסה שערכה וואריאציה מעניינת על הניתוח הציוני הקלאסי של האנטישמיות, ונגעה באחריות – לא האשְמָה – של הנוכחות היהודית בגולה כקטליזטור לאנטישמיות?

אבל לפני הכל ואחרי הכל מדובר ברומן, לא בתזה היסטוריוסופית. וברומן מהנה מאד לקריאה (למעט רגעים מועטים של השתבללות הפרוזה באיזו קלוז-אפּיות פרוּסטיאנית). מהנה מדי, אפשר לומר. כוונתי לכך שהרומן הזה מזכיר סופרים מהנים לקריאה כמו בשביס זינגר וורגס יוסה (בחלק מיצירותיו), אשר בתום הקריאה בספריהם או אף במהלכה, אתה חש שמפעילים עליך מניפולציה כובשת ומיומנת, המורכבת ביסודה מארוטיקה מפולפלת ומטיזריוּת ערמומית.

הגיבור שמו כשם הסופר והוא נולד כמותו ב-1914 למשפחת אצולה בצרנוביץ' שבמחוז בּוּקוֹבינה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית; עד מהרה, עם תום מלחמת העולם הראשונה, בתחומי ממלכת רומניה; וכיום בתחומה של אוקראינה). בחמישה סיפורים, ארבעה בגוף ראשון ואחד בגוף שלישי, הוא מספר לנו על פרקים מחייו אשר דמויות יהודיות מילאו בהם תפקיד מרכזי. סיפור ידידותו, בהיותו בן 13, עם נער יהודי פיקח, בן למשפחה משכילה ואמידה, והקנאה שהנער היהודי עורר בו; סיפור האהבה בינו בן ה-19 לבין אלמנה יהודית זעיר-בורגנית מבוגרת ממנו פי שניים מבוקרשט; חברותו עם בוהמיינית וינאית יהודייה ועוד. אמנם חלקים מסוימים של הרומן הם מה שהצרפתים מכנים בביקורתיות:  roman à these, כלומר רומן שכפוף לתזה הרעיונית שלו. כאן: לסוגיית האנטישמיות. כך, למשל, כשהמספר משבץ כפקיד במלון יהודי גברתן, עם קופת קרן קיימת מאחורי גבו (ממש כך!), המרמה אותו ומשבש את תינוי האהבים הראשון שלו עם בואו לבוקרשט. האירועים בסיטואציה המתוארת הוכפפו לתזה, נערכו על מנת להמחיש את הסדקים בזהות הגברית שהאנטישמיות מבקשת להילחם בהם. אך עם זאת, גם בתחום הרעיוני, לפון רצורי יש כמה תובנות מעניינות או, ליתר דיוק, המחשות מוצלחות לתובנות ידועות. האנטישמיות של הגיבור היא אנטישמיות מזן ישן, אריסטוקרטי, אוסטרו-הונגרי ולא גרמני-פרוסי, המופנית ליהודי כנציג אופייני לחברה הבורגנית העולה. הוא מדבר על כך שאת עיקר הרתיעה עוררו בו לא יהודים שנשאו בגאון את סממני זהותם אלא כאלה שניסו להסתיר אותה. באופן סארטריאני למדי, הוא מדגיש את רגשי הנחיתות של האנטישמי, שנאחז בשנאת היהודים על מנת לאשש את זהותו ומעמדו השבריריים. הוא מעיר, במבט לאחור, האם לא, בעקבות השואה, זנחנו בפזיזות מושגים שבכל זאת יש להם תוקף כמו "אורח חשיבה יהודי"? כל המציאות המודלקת, החולנית, "הרב תרבותית", של מזרח אירופה ומרכזה, של מיעוטים השרויים בשנאה הדדית זה לזה (הגיבור שייך בעצמו למיעוט, המיעוט הגרמני ברומניה) המצויים ברגע השיא של הלהט הלאומני, עולָה היטב מהסיפור. הרומן, שנכתב מפרספקטיבה פוסט-שואתית, המומה מהמקום שהגיעה אליה האנטישמיות, מנסה לנתח את יסודותיה המגוונים. ועדיין, מסתורין מצמרר נותר ואולי ייותר לעד: איך נעשתה הקפיצה מהאנטישמיות הארסית על כל גווניה למציאות הבלתי נתפסת של אלף איש דחוסים בתא גזים ונרצחים בו בחנק (לאיזושהי התחלה של הבנה חלקית, מסייעת אולי התזה של רומן אחר, "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל מ-2006, בדבר התרומה של הסיטואציה המלחמתית להיתכנות של רצח עם; רצח עם כהידרדרות אפשרית במדרון החלקלק שיוצרים מעשי הרג מלחמתיים "רגילים"). 

אך, כמוזכר, עיקר כוחו של "זיכרונות של אנטישמי" אינו בתזה ההגותית. פון רצורי שייך למשפחת הסופרים, הפחות מכובדת בעיניי, שמעלתם אינה נעוצה באור שביכולתם לשפוך על המציאות, כי אם ביכולתם לבנות מכונה משוכללת שתשאיר את הקורא דבוק לדף. בסיפור החמישי מובא ויכוח בין הגיבור לאשתו השנייה, היהודייה, על חשיבות האמת בסיפור אוטוביוגרפיה לעומת חשיבות צבעוניות הסיפור: "הוא לא היה מסוגל אז להסביר לעצמו את להיטותה העזה להגן על האותנטיות, על האמיתותּ הניתנת להוכחה תיעודית של כל נתון אוטוביוגרפי ('אפילו על חשבון הוויטליות?' שאל אותה פעם באירוניה, והיא השיבה בפנאטיות: 'כן! כן! כן!')". אכן, כמו שאומר חבר של הגיבור המדרבן את הגיבור לכתוב בעקבות תיאוריו העסיסיים ("זה חתיכת סיפור ארוטי, חם!"), כשרונו של פון רצורי הוא אותו כישרון מעורר הערכה וקריאה להוטה, כמו גם בוז קל (כולל בוז עצמי של הקורא על עצם הנאתו), של הסופרים המפולפלים, הקרנבליים, המאפּרים בכבדות.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעמ' 178 הסתיים הסיפור השביעי בקובץ, "כמו שתי אחיות" שמו. זה סיפור חזק, חשבתי, הסיפור על הבת שמבקרת את משפחתו השנייה של אביה, שהתגרש מאמהּ בילדותה המוקדמת והיא בקושי פגשה בו לאורך השנים. אבל מה הופך אותו לשונה מקודמיו, שכעת, על רקע מוצלחוּתוֹ, מוּחשת יותר אי-מספיקותם? דפדפתי לאחור. קודם כל, הבחנתי, "כמו שתי אחיות" קצר מקודמיו והוא בן עשרה עמודים בלבד, כשקודמיו נעים מ-13 עמודים, עבור ב-29 עמודים ועד ל-70 הם מגיעים. הקוצר מעיד על –  ולמעשה מחייב – מיקוד. שנית, יש בסיפור הזה פאנץ' ליין ברור וחזק, כשהבת מגלה שאחותה-למחצה הקטנה פוגעת בעצמה באופן כמעט זהה לאופן שעושָה זאת הגיבורה. שלישית, זה הסיפור הראשון עד כה בקובץ שמסופר בגוף ראשון. הבחירה הזו מתגלית כמתאימה ומקרבת, בניגוד לריחוק של הגוף השלישי בשאר הסיפורים העוסקים בגלגולים מוקדמים של אותה גיבורה.

ניתן לקרוא את הסיפורים בקובץ "ארץ-סלע" בקריאה נדיבה יותר ונדיבה פחות. בקריאה הנדיבה, הקובץ הזה, שלו גיבורה ראשית בעלת שמות מתחלפים (מאשה, ויטה ועוד), העוקב באופן כרונולוגי אחר רגעים בחייה, הוא מרגש ומלמד וכתוב בשפה עשירה באופן ראוי לציון (למדתי, לדוגמה, מהקריאה בקוגן – ואחר כך בגוגל – ש"קטיפת תלמים" היא קורדרוי וש"אכוֹם" הוא שחרחר). אנחנו מלווים את הגיבורה (אני מתייחס לדמות הראשית בסיפורים כגיבורה אחת) מילדותה בסנקט-פטרבורג, שם גדלה, כאמור, ללא אב, עבור בעלייתה ארצה בנעוריה ומגוריה עם אמה ואביה החורג בקריות, ועד למערכות יחסים שלה כאישה צעירה ובוגרת. הסיפורים סבים סביב רגעים טעונים באוטוביוגרפיה (הבדיונית) של הגיבורה: היחסים המתוחים עם האם בילדות המוקדמת; תקיפה מינית ברכבת התחתית בסנקט פטרבורג בראשית ההתבגרות המינית; הרגעים הראשונים בארץ החדשה והחמה; הניסיונות להיטמע בתרבות הישראלית בתיכון; קשר רומנטי הרסני בתקופת ההמתנה לגיוס ועוד. מילת התואר בה השתמשתי, "מלמד", נוגעת בין היתר לחוויות החיים של עולי ברית המועצות לשעבר בארץ, שהקובץ ממחיש כמה אספקטים שלהן. בסיפור "ככה וככה" מתראיינת הגיבורה הנערה למקומון על ידי שני חבריה לכיתה, שמראיינים גם עולה חדש נוסף: "'אתם מראיינים גם את ארקדי?' שאלה. 'כן, את שניכם. אנחנו צריכים שני רוסים לכתבה'. 'שני עולים מרוסיה', תיקן אמיר. יעל הזעיפה את גבותיה המסודרות. 'סליחה, שני עולים מרוסיה'". אם בסיפור המוצלח המוזכר, "כמו שתי אחיות", הגילוי שיש לה כפילה היה מעציב, כאן הגילוי שהיא קוּבּצה לקבוצת "העולים מרוסיה" מרגיז את הגיבורה, באיומו על ייחודה.  

הקריאה הנדיבה גם מקבלת סיוע מפנטזיה ישנה ומעט ילדותית שלי, על כך שיוצאי ברית המועצות לשעבר, שיכולים להכיר יותר טוב מכולנו את מקור ההשראה הספרותי הגדול של הקלסיקונים המודרניים העבריים, הלא היא הספרות הרוסית, יְחַיו את הספרות הישראלית באופן שדומה ולו במקצת שבמקצת להישגי סופרי דור התחייה שלנו. 

אבל בקריאה נדיבה פחות הסיפורים אינם מספקים. הם לא ממוקדים, לא תמיד מחדשים ולא תמיד מותירים חותם. אני חושב שהבעיה המרכזית בהם אופיינית לעיבוד ספרותי של חומרים אוטוביוגרפיים. בעיבוד כזה, מצד אחד קשה לעתים לשכנע את הקורא שמה שנראה חשוב מאד ומרכזי בחייו של הסופר – והוא אכן כזה בחייו-שלו – צריך לעניין גם את הקורא. ומצד שני, במקרה של אירועים משמעותיים (וטראומטיים) לכל הדעות, הרי שהם מוצגים כפי שהם, as is, והסופרים האוטוביוגרפיים לא טורחים לארוג אותם לתוך מרקם הסיפורים, להכין את הקוראים לקראתם, מתוך מחשבה מוטעית שעוצמת האירוע בחיים מספקת ליצירת גלי הֶדֶף דומים על הַדַף. ומכיוון שלישי: המספר האוטוביוגרפי שוכח לעיתים להשמיט חלקים שקרו במציאות אך פוגמים בממוקדות של הסיפור שהוא מספר. כאן, לדוגמה, בסיפור בשם "משחק יְלָדוֹת", סיפור בן 17 עמודים העוסק בטיפול אלטרנטיבי בו הגיבורה באמצעות דימיון מודרך חוזרת לרגעים טראומטיים בילדותה, מוקדשים 4 עמודים לפינת חי קטנה ומפתיעה שמגלה הגיבורה ליד הקליניקה של המטפלת. 4 העמודים הללו פוגמים בקוהרנטיות ובממוקדות של הסיפור וניתן לשער שהם נכנסו אליו כי במציאות שעליה מבוסס הסיפור (באופן חופשי, כמובן, ולא אחד לאחד) אכן היה זה גילוי מפתיע. בסיפור אחר, "לעזוב את האי", שזורים זה בזה שני סיפורים, חתונת אחותה-למחצה של הגיבורה בהוואי ויחסיה הלא מספקים של הגיבורה עם בן זוג שלה. הסיפורים שלובים, אך למעשה הם מונחים זה בצד זה, לא מתמזגים ולא מאירים זה את זה.

ולפעמים אני חושב, שאין באמת הצדקה ל"קריאה נדיבה" במציאות בה רואים אור ספרים רבים כל כך. הכותבים צריכים לבוא במיטבם המוחלט – או לא לבוא כלל. הם צריכים להיות בטוחים שסיפוריהם מעולים – או לא לפרסמם כלל. כך שלמרות האינטליגנציה הברורה, ההשכלה הרחבה, הרגישות האנושית הראויה לציון והיכולות הלשוניות המובהקות הבוהקות כאן מהדף – התוצאה לא מספקת.