ארכיון חודשי: נובמבר 2021

הערה קצרה על סאלי רוּני

לקראת הרצאה עליו, אני קורא בפעם השנייה את "שיחות עם חברים", רומן הביכורים של סאלי רוּני, ומתפעל ממנו מאד שוב.

את "אנשים נורמליים" (הרומן השני שלה) לא סבלתי והוא עולה בקנה אחד עם רוחה הלא טובה של התקופה הנמשכת לסיטואציות קורבניוֹת. סיטואציה של קורבן ומקרבן היא בעיניי סיטואציה לא מעניינת מבחינה ספרותית (להבדיל מאשר מבחינה אנושית; שם היא "מעניינת מאד", במובן זה שהיא תובעת שהקורבן יפסיק לסבול מהר ככל שניתן).

אבל "שיחות עם חברים" מ-2017 הוא רומן מעולה. דבר מה שלא שמתי אליו לב מספיק בקריאה הראשונה (ביקורתי בקישור כאן) הוא עד כמה הרומן הזה בעצם הוא שבח והלל עקיף למדיום הספרותי: ברומן נידונות דרכי תקשורת וייצוג רבים בין בני אדם (אימיילים, טלפון, מסרונים, צילום, תיאטרון, ספוקן וורד וכולי) – והזירה שבה המעלות והחסרונות של דרכי התקשורת השונות נבחנים באופן הטוב ביותר היא לא אחרת מאשר ז'אנר הרומן עצמו!

כל סופר בולט בתקופתנו, זו עמדתי, דן בישירות או בעקיפין בייחודה ובהצדקת קיומה של הספרות בזמננו.

בקיצור, מבאס שהיא תומכת BDS (וזה בהחלט קשור לרוח הקיטש הנושבת בין דפי הרומן השני שלה). אם כי כציוני, אני רואה רווח משני מסוים בחרם שלה, בהיותו תזכורת שעלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת להכשיר את הקרקע העתידית לחלוקת הארץ ולא להכשיל ככל יכולתנו (כפי שנדמה שאנו עושים לעיתים) את האפשרות העתידית הזו (כשתיכשר השעה).

על "שנת המנוחה והמרגוע שלי", של אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: ליה נירגד, 248 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה הרומן השני של הסופרת האמריקאית אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג (נ. 1981) שתורגם לעברית, וכמו שקרה עם קודמו, "איילין", אתה חש שיש בה משהו, בסופרת הזו, למרות מגבלותיה הברורות: הילדותיות וההקצנה. ה"משהו" הזה קשור ודאי לכך שזו ספרות נשית שמונעת באנרגיה של שנאה עצמית, אנרגיה שיכולה להיות מקור עוצמה אדיר לסופרת, כמו שמוכיחות אלפרידה ילינק ואמלי נותומב.

איילין מהרומן הקודם הייתה אישה צעירה, חסרת אמצעים ושלא מותירה חותם, החיה בעיירה סתמית. היא מוקסמת מאישה זוהרת שהגיעה לעיירתה ומפנטזת על עקירה לניו יורק. ואילו המספרת (חסרת שם, למיטב הבחנתי) ב"שנת המנוחה והמרגוע שלי" היא, במובן מסוים, אותו מושא להערצה מהרומן הקודם. היא צעירה בת 26, יפיפייה ועשירה, שחיה במנהטן. אלא שהמתוסבכות הרגשית של שתי הגיבורות לא שונה בהרבה. באיילין הגיבורה התייתמה מאמה וחיה עם אב אלכוהוליסט, ואילו כאן האמא היא האלכוהוליסטית והגיבורה התייתמה משני הוריה. אבל ההורים גרועים באותה מידה בשני הרומנים. עיקר העלילה כאן: הגיבורה מנסה ליישן את ימיה (כלשון הביטוי היפה של ר' נחמן מברסלב: "יש אנשים הישנים את ימיהם") – אך לא באופן מטפורי. אחרי פיטוריה מעבודה ששנאה בגלריית אמנות יוקרתית, אחרי עוד סיבוב בקשר הנוירוטי ההרסני שלה עם איש כספים שעובד במגדל התאומים ולא אוהב אותה, היא מאתרת פסיכיאטרית מפוקפקת שמעניקה לה מרשמים לכדורי שינה למיניהם. הגיבורה שונאת את חייה ולכן רוצה לישון, אבל היא לא מעוניינת ממש להתאבד. תקוותה היא שאחרי תקופה של שינה אינטנסיבית היא תתעורר מחדש לחיים. היא כמעט לא יוצאת מדירתה באפר-איסט וסובלת בינתיים את ביקוריה של חברתה רֶוָוה, בחורה קלישאית והולכת בתלם, המקנאה בחברתה על יופייה ועושרה ומשיאה לה עצות שהיא מלקטת מאופרה וינפרי או מספרי עזרה עצמית.

רוח שנות ה-90 מרחפת מעל פני הרומן הזה. הוא, ראשית, מתרחש בשנת 2000-2001. אבל יש כאן משהו מעבר למיקום הכרונולוגי, וגם מעבר לעיסוק הנרחב האופייני לתקופה בזפזופ בין ערוצי טלוויזיה ובמנייה כמו-קטלוגית של תרופות פסיכיאטריות ושל מוצרי צריכה שונים (במנייה הקטלוגית הזו, ובעיסוקו בסיטואציות פסיכוטיות, מזכיר הרומן באופן ספציפי את הלהיט הספרותי האמריקאי-מנהטני של שנות התשעים, "פסיכופט אמריקאי"). יש כאן עיסוק אופייני לשנות ה-90 בשאלת האותנטיות: האם בני האדם מסוגלים לתגובות רגשיות אותנטיות או שהם מחקים את השפע האינסופי של הייצוגים שהם נחשפים אליהם? כבר בשנות ה-90 הסוגייה הזו הייתה מעט משעממת ואנטי-הומניסטית בעיניי. מושפג גם פוסעת באופן מסוכן על קו הגבול שבין ייצוג של דמות קלישאית, כמו אותה רווה (לגיטימי), לבין ייצוג קלישאי של דמות (בעייתי); בין ייצוג של דמות שטוחה רגשית כמו הגיבורה (לגיטימי), לבין ייצוג שטוח רגשית של דמות (בעייתי).

אבל למרות האנכרוניזם המסוים של הרומן (אנחנו בתקופה כל כך כל כך שונה משנות ה-90); למרות הילדותיות, הקלישאיות והשטחיות לא רק של הדמויות כי אם של הסופרת ("יפהיפייה בלונדינית עשירה", לשון הכריכה האחורית. סבבה – אבל איזה גוון של בלונד?) – יש כאן, כאמור, משהו, יש כוח מסוים לטקסט הזה. ישנה, קודם כל, היכולת שהינה הכרחית לכותב רומנים, היכולת להבחין בניואנסים. במפגש עם רוקחת שממנה היא מקבלת את התרופות, מבחינה הגיבורה: "בכל פעם שהעבירה שקיק מתחת לסורק היא נאנחה, כאילו מתיש אותה לטפל בי ובכל הבעיות הנפשיות שלי". הגיבורה רומזת לרוקחת שהיא שמה לב לכך. ובעקבות זאת מעירה: "היא שפטה אותי, ולא לטובה. הרגשתי את זה. איך היא משנה איכשהו את הקול שלה כדי לא להישמע מתנשאת". זו דוגמה להבחנה קטנה-גדולה: דווקא שינוי הקול כדי לא להישמע מתנשאת חושף את ההתנשאות. ויש ברומן בְּזיקה של הומור שחור מוצלח. הפסיכיאטרית מבשרת לגיבורה שלאנשים מהמזרח הרחוק יש תופעת לוואי של הזיות מאחת התרופות. ואז שואלת: "מה הרקע האתני שלך?". למשמע התשובה ("אנגלי, צרפתי, שוודי, גרמני") היא פוסקת: "לא תהיה לך שום בעיה". או, דוגמה אחרת להומור השחור הלקוני, המחשבה העוינת של הגיבורה ביחס לחברתה הצדקנית אך הבולימית: "תיארתי לעצמי שרווה הייתה מחסירה פעימה אם הייתה רואה כמה אוכל אני זורקת, כאילו שלאכול הכול ואז להקיא לא בזבזני באותה מידה". ויש הבלחות של תובנות מבריקות המוסברות במטפורה קולעת: "רווה גירדה איזה גירוי שלא יכולתי להגיע אליו בעצמי. כשראיתי אותה לוקחת משהו עמוק ואמיתי וכואב והורסת אותו בניסוח מדויק ונדוש לגמרי, הייתה לי עילה לחשוב שהיא אידיוטית ולכן אני יכולה לזלזל בכאב שלה, ובאותה הזדמנות גם בכאב שלי. רווה הייתה כמו התרופות שלקחתי".

אך מתחת להכל מעניקה אנרגיה לרומן אותה עוצמה של הרס עצמי, אותה התעקשות לישון, לישון, ולצורך כך לקחת את הכדור הזה ולנסות את הכדור ההוא, התעקשות להירדם ולהיעלם שלמרבה האירוניה היא זו שמעוררת את הרומן לחיים ולקיום.     

על "הנתניהוז", של ג'ושוע כהן, בהוצאת "הבה לאור" (הוצאת "הבה לאור", 229 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מבחנו של הרומן הזה נעוץ בשאלה אם הוא היה מעניין ובעל משקל גם אם הוא היה נקרא, נניח, "השטמברגים", והוא היה מספר את סיפור פגישתם הטרגיקומית של היסטוריון יהודי-אמריקאי והיסטוריון ישראלי בשם בנציון שטמברג בעיירה אוניברסיטאית בצפון מדינת ניו יורק. כלומר לו לא היה ג'ושוע כהן – הסופר היהודי-אמריקאי יליד 1980, מהנחשבים בבני הדור הצעיר בספרות האמריקאית – מבסס את ספרו על אנקדוטה ששמע מהרולד בלום, מבקר הספרות הדגול, על ביקור דומה לזה שמתואר בספר, ביקור של בנציון נתניהו, אשתו ושלושת בניהם (יוני בן ה-13, בנימין בן ה-10 ועידו הקטן), האם עדיין היה זה רומן מעניין?

התשובה חיובית. או לכאורה חיובית. כהן משכיל לחלץ מהמפגש הזה, בין אקדמאי יהודי-אמריקאי ואשתו היהודייה-האמריקאית, דור שני למהגרים מזרח אירופאיים המנסים להשתלב בזרם המרכזי של החיים בארה"ב, לבין ההיסטוריון הציוני הקנאי, שמחפש משרה בגולה הדוויה, רומן רעיונות שעוסק במתח בין שתי האופציות היהודיות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. כך רוּבֶּן בלום, ההיסטוריון היהודי-אמריקאי והמספר החצי-בדוי של הרומן: "בערך עשור לפני הסתיו שאני נזכר בו, נוסדה מדינת ישראל. במדינה הזעירה ההיא שמעבר לעולם, יהודים עקורים ופליטים עמלו להמציא את עצמם מחדש לכדי עם אחד, מאוחד מכוח השנאות והשעבודים של משטרים עוינים, בתהליך המוני של סולידריות שנולדה מאיבה גדולה. בו בזמן התרחש כאן באמריקה תהליך אמוני תְאום, ובו היהודים עמלו לא להמציא אלא להשכיח את עצמם, או להפוך את המצאתם, או להיטמע באמצעות הדמוקרטיה וכוחות השוק, נישואי תערובת והתבוללות". בדרך אגב: עמדתו של כהן עצמו, כמדומה, מצדדת בצד היהודי-אמריקאי בעימות הזה. אבל הצגת ההתפתלות היהודית המיעוטית של רוּבֶּן בלום באוניברסיטה הוואספית שלו, הפכה אותי דווקא לציוני נלהב יותר, בניגוד לכוונת הסופר המשוערת.  

חלק מהברק הרעיוני של העימות הזה נובע מנושא המחקר של בנציון נתניהו: יהודי ספרד והאינקוויזיציה. כך נמתחת בסב-טקסט של הרומן אנלוגיה מעניינת (ומאיימת!) בין יהדות ספרד, שידעה אכן ימים יפים מאד לפני האסון שפקד אותה, ובין יהדות ארה"ב. ובאופן ספציפי, התזה של נתניהו, כפי שהיא מוצגת כאן לפחות, על כך שניתן לראות באינקוויזיציה לא מוסד דתי גרידא שאבד עליו הכלח, כי אם מוסד שמבטא אנטישמיות שמזכירה את האנטישמיות המודרנית, ואפילו בכיוון הגזעני שלה, מאפשרת לכהן לאחד באופן אלגנטי את עמדתו המקצועית של ההיסטוריון הישראלי ואת האידאולוגיה והזהות הלאומית שלו ותורמת לעימות בינו לבין פרופסור רובן בלום, המבקש מצדו לפלס את דרכו אל לב החיים האמריקניים. וכל בניין הרעיונות הזה, שלא יהיה ספק, נשען על עלילה דינמית, ועל מספר פיקח, שנון, מפוכח.

אלא שלא מדובר כמובן במרצה ישראלי בדוי. המרצה שמביא במפתיע את כל משפחתו למארחיו היהודים-אמריקאים. המרצה שעושה רושם נוקשה ולא חביב, תובעני ולחוץ בענייני כספים. המרצה המבריק אמנם אך שהוא ומשפחתו מביאים את אשתו של רובן, אדית', להגדיר אותם כך: "האנשים האלה לא נותנים, הם לוקחים". בהמשך, התנהגותם הפרועה של ילדי המשפחה תיצור שיא של פארסה ופיצוץ גלוי ביחסים בין שתי המשפחות היהודיות.

אמנם משפחת נתניהו היא משפחה ציבורית ויש עניין לציבור במידע רלוונטי עליה; אמנם זהו רומן ולא עדות ישירה (אם כי כהן לא טוען שמדובר בבדיה, באחרית הדבר שצירף לספר); אמנם האפיונים שיש כאן מעוררי מחשבה ומבדחים יותר מאשר פוגעניים – ובכל זאת, היה לי מעט לא נוח מהענקת שמות של אנשים אמיתיים ל"דמויות".

אבל מה שהביא את כהן ליצור דמויות על סמך אנשים אמיתיים אינו בעיקר יצר רכילותי או פרובוקציה זולה. אני חושב שמה שפעל כאן בחשאי הוא דחף סובטילי יותר, לבטים פנים-ספרותיים שהסוציולוג הצרפתי של האמנות ושל האסטרטגיות שאמנים נוקטים בהם על מנת לבדל את עצמם, פייר בורדייה, היה מבין אותם היטב. כהן, כמו כל הדור הצעיר של הסופרים היהודים-אמריקאים, נמצא במיקום מאד לא נוח מבחינה היסטורית. זהו המיקום של הבנים שנולדו לאבות הגדולים הבולטים. קודמיהם (בלו, רות, מלמוד, הלר, מיילר, פיילי ועוד) היו דור נפילי, שכבש בסערה את לב הספרות האמריקאיות בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. איך יוכלו האדיפוסים הצעירים לגבור על הלאיוסים האימתניים האלה? מה גם שהאבות הגדולים "תפסו" כבר את כל הנושאים היהודים-אמריקאיים האפשריים! כאן ג'ודי, בתם של רובן ואדית', מעוניינת בניתוח אף שיצמצם את אפה היהודי המובהק. האם לא פיליפ רות כתב כבר על הנושא הזה ובדיוק באותה שנה בה מתחולל הרומן שלפנינו (בספר ביכוריו מ-1959, "שלום לך קולומבוס")? והאם לא תיאר כבר ברנרד מלמוד ב"חיים חדשים" (מ-1961!) איש אקדמיה יהודי שמבקש להשתלב בקולג' מבודד יחסית? והאם לא תוארו כבר יחסי יהודי ישראל וארה"ב ב"החצי השני" ו"מבצע שיילוק" של רות', ב"לירושלים וחזרה" של סול בלו? מה יכולים המאחרים להגיע לזירה, כמו כהן ובני דורו, להוסיף על מה שכבר נעשה?

כאן נפלה האנקדוטה שסיפר הרולד בלום לכהן על בנציון נתניהו כמתנה מהשמים. הנה האפשרות לכתוב כמו האבות הגדולים, על אותם נושאים, אפילו על אותה תקופה, ובכל זאת להיחשב לאקטואלי ולחדשן! והכל בזכות בנו של אותו בנציון, כלומר בזכות בנימין נתניהו. נתניהו הוא הרי, לכל הדעות, אחד האנשים המרכזיים בסיפור היהודי במאה ה-21. הוא איש ההווה (או היה, עד לפני רגע)! הדחף לכתיבת הנתניהוז לא היה דחף רכילותי כי אם "בורדייאני": מוצא מבריק שמצא בן ממשיך לכתוב כמו אבותיו ובכל זאת להיות בן זמננו.

המוצא מבריק. ובכל זאת מותיר טעם לוואי עדין של אפיגוניות.     

על "דייויד קופרפילד", של צ'רלס דיקנס, בהוצאת "אוקיינוס" ו"מודן" (מאנגלית: לי עברון, 1039 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"דייוויד קופרפילד" ראה אור במקור ב-1850, בדיוק באמצע המאה ה-19, המאה של הרומן. ודיקנס הוא, כמובן, אחד מארבעה או חמישה כותבי הרומנים הדגולים של המאה הזו (טולסטוי, דוסטוייבסקי ובלזק, ברור, בפנים – ואני שותף לדעה שהביע, בין היתר, ג'ורג' סטיינר, ולפיה טולסטוי ודוסטוייבסקי הם בליגה משלהם – אבל מי, אמרו נא, מי הוא החמישי? סטנדל? פלובר? ג'ורג' אליוט? אוסטן? זולא?). ו"דייויד קופרפילד" הוא, לכאורה, רומן הדגל של דיקנס, רומן הכתוב כאוטוביוגרפיה (של דמות בדויה הנושאת את שם הרומן), שבו שיקע דיקנס חוויות אוטוביוגרפיות רבות שלו עצמו. אך בהשוואה לשני הרומנים הדיקנסיאניים עבי הכרס האחרים שקראתי בשנים האחרונות בתרגום חדש ("בית קדרוּת" ו"מועדון הפיקוויקים") – ובהשוואה גם להתפעלות טרייה שלי מקריאה ביריבו של דיקנס, תאקרי, ברומן הוויקטוריאני הגדול "יריד ההבלים", שראה אור ב-1848, קרי שנתיים לפני "קופרפילד" – הרומן עב הכרסיים הזה (הוא מחולק לשני חלקים העולים יחדיו ליותר מאלף עמודים) הותיר בי רושם קטן באופן ניכר מעמיתיו המוזכרים.

דייוויד המספר מספר לנו בבגרותו איך התייתם מאביו עוד לפני הולדתו. אמו נישאה מחדש ויחסו של אביו החורג אליו היה איום ונורא. הוא אף נשלח לעבוד למחייתו בלונדון כילד רך. לאחר מוראות הילדות הללו, שמחוללות חלק ניכר מהאימפקט של הרומן, גדל דייויד אצל דודתו האקסצנטרית אך טובת הלב. הוא החל בקריירה משפטית, התאהב ונישא, גילה את כישרון הכתיבה שלו והפך לסופר מפורסם. עלילות משנה מרכזיות כאן הן סיפור פיתויה של אהובת ילדותו של דייויד, אמ'לי היתומה, בידי רעו לשעבר בבית הספר הפרטי, בן האצולה סטירפורת; סיפור נכליו של ה"social climber" חסר המעצורים, אוריה היפ; הסתבכויותיו הכלכליות החוזרות ונשנות של מכרו של קופרפילד, מר מיקוֹבּר.

בשלב כלשהו בקריאה הממושכת עברתי לגור בתוך הטקסט. זה נעים למדי להיכנס לשכון בתוך ספר. נוהגן של הדמויות שפוגש קופרפילד במרוצת חייו לשוב לעלילה שוב ושוב, בהקשרים חדשים ובחלוף עשרות או מאות עמודים, הופך אותן לדיירים קבועים שאתה פוגש כפעם בפעם בחלל המשותף אותו אתם חולקים – בביתכם, הוא הוא הרומן. נוכח כאן גם הכישרון הגדול של דיקנס ליצירת מגוון גדול של דמויות משנה שלהן קטץ' פרייזס אופייניים (לא לחינם א.מ.פורסטר, בספרו "אספקטים של הרומן", מביא את גברת מיקובּר כאחת מדוגמאותיו ל"דמות שטוחה" – ביטוי שאינו שלילי בהקשר זה, אלא תיאורי!). החוש המוסרי הדיקנסיאני, דבקותו בטוב הלב ובמה שניתן לכנות "אצולת הלב", כנגד היררכיות חברתיות אחרות: אצולת הדם (סטירפורת), אצולות היופי או הממון ונציגי הצדקנות הדתית הפנאטית, או אף אצולות האינטלקט והאמביציה – החוש המוסרי הזה נוכח כאן ומצודד ומרשים כתמיד. על חברו, טראדלס, ואשתו, הדואגים לאחיותיה הנזקקות של האישה, אומר קופרפילד מה שרלוונטי לראיית העולם ההומניסטית הדיקנסיאנית בכלל: "נטייתם לשכוח את עצמם הקסימה אותי. גאוותם בבנות האלה, כניעתם לכל גחמה שלהן, היו עדות קטנה ומקסימה לערכם שלהם". יש אצל דיקנס שנאה אמיתית ועזה לרשעות ולנוקשות ולפנטיות, והערכה אמיתית לוהבת למי שלא מחשיבים את ערכם שלהם. העניין של דיקנס בהתערערות כלכלית פתאומית – היותו, בעצם, הסופר של פושטי הרגל ופשיטות הרגל (דבר מה ששאב מהתנסותו בילדות) – ביקורתו על אמביציה מעמדית לא מרוסנת (היפ) אך גם, להבדיל, על התנהלות כלכלית לא אחראית (מר מיקובר), נוכחים כאן ורלוונטיים ומעניינים. רגעים "מודרניים" מובהקים וראויים לציון שיש כאן הם רגעי ההתפכחות של קופרפילד משכרון האהבה במרוצת הנישואין (בהקשר זה, המתרגמת, לי עברון, מעירה הערה יפה על הדמיון ה"פרוידיאני" בין אמו ואשתו של קופרפילד, הרפוֹת והפסיביות כאחת); תיאורים מעניינים על מקור הדרייב של הסופר, על רתימת חוויות הילדות הקשות להפיכתו למי שהוא ועל ההתנסות בסלבריטאות ספרותית (דיקנס עצמו היה סלבריטי גדול כל כך שמעטים סלבריטאי זמננו היכולים לטעון לפרסום דומה לזה שלו); תיאורי דיכאון של הגיבור המספר.

ועם זאת, כאמור, לא נהניתי הנאה עזה כמו בקריאת "מועדון הפיקוויקים" המצחיק ולא התרשמתי ואף נמלאתי יראת כבוד כמו ביחס לחלקים בב"בית קדרוּת" (אכן, רבים, המבקר הרולד בלום למשל, מחשיבים את "בית קדרות" לגדול הרומנים הדיקנסיאניים). האם זה בגלל שבהשוואה לרוע המטפיסי של הדמויות הדוסטוייבסקאיות אוריה היפ נראה ילד תמים? האם זה בגלל האופי המלודרמטי של חלקים נכבדים ברומן, הטוּב המוחלט של מר פּגוֹטי, אביה המאמץ של אמ'לי, למשל, או של הֶאם, בן דודהּ? או, למשל, קצם המלודרמטי ההדדי של אותו הֶאם וסטירפורת? ואולי – בעקבות הערה חריפה של עברון באחרית הדבר היפה שלה – היותו של "קופרפילד" כמה ספרים בספר אחד יוצר היעדר מיקוד ברומן? ואולי הציקה לי איזו פוריטניות שיש ביחסו של הטקסט הזה לסקס, כלומר בהיעדר יחס כזה (שהופך אותו אכן מותאם יותר לנוער)? ואולי הציפייה הגדולה למפגש עם הטקסט המפורסם (שלא קראתי קודם לכן) הביאה לאכזבה בלתי נמנעת?

ואולי חלק מאי ההתפעמות שלי נבע מהתרגום. רבות מדי היו הפעמים שהטקסט היה לא מובן וחשדתי שהבעיה היא בתרגום. לא מדובר בשיבוש גורף של הקריאה, הטקסט בהחלט ניתן לקריאה מהנה גם במצבו הנוכחי. אבל גם לא מדובר בפעם אחת, שתיים או שלוש. כמה דוגמאות: "ואף שלעיתים פרעה דודתי את נוצותיהן" (עמ' 708), מתרגמת עברון באופן סתום את הביטוי ruffled the feathers  המופיע במקור ופירושו (כך חקרתי ודרשתי) להרגיז, להעליב. מר מיקובר מכריז כי "תדרוך רגלי בשדה הבור הביתי שלי" (עמ' 628). במקור הביטוי הוא native heath, כלומר (כך למדתי) במכורתו, ורק כעת הביטוי מובן. דודתו של קופרפילד "לקחה את החזירים שלה לשוק נוכרי" (עמ' 602). אך כוונתה לביטוי סלנגי הנוגע להשקעות ופירושו שהיא השקיעה באופן לא נבון בשוק זר. ואת המילה Directory  תרגמה עברון באופן לא מותאם ל-1850 כ"מדריך טלפון" (עמ' 965).

ביקורת על "טובי בנינו", של אריאל הורוביץ, "כתר" (238 עמ')

הערה מקדימה: הביקורת הזו יועדה במקור לפרסום בגיליון הקרוב של כתב העת לביקורת "מעלָה". אלא שבשולי הביקורת, כפי שייווכחו הקוראים, כתבתי כמה הערות הנוגעות לסוציולוגיה של הספרות וחלק מההערות הללו נראו לעורכת כתב העת, נועה שקרג'י, כלא מתאימות להופעה בביקורת. לא הסכמתי להצעת העריכה שלה, שתבעה השמטה של חלק מההערות הללו (בניגוד להצעות עריכה אחרות שבהחלט קיבלתי). בעיני שקרג'י הייתה זו מחלוקת רגילה שבין עורכת לכותב. אך בעיניי המחלוקת שנתגלעה בינינו הייתה עקרונית יותר ונגעה לחופש הביטוי של הביקורת ולחירות של המבקר להעיר את הערותיו ולהרים את גבותיו על תופעות שונות בשדה הספרות.

אריאל הורוביץ | טובי בנינו | כתר, 2021 | 238 עמודים

אריאל הורוביץ מציג ב"טובי בנינו" רומן ביכורים מעניין ומהנה לקריאה שבמרכזו דרמה משפחתית-פוליטית. שלושה גיבורים בני משפחה אחת, משפחת לאופר, ניצבים במוקדוֹ. הסבא, מנחם לאופר, פנסיונר בן שבעים וחמש, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך ומי שהיה יד ימינו של מנהיגהּ המיתולוגי של המפלגה הדתית-לאומית, יואל פריש (מעין זבולון המר). הבן, יואב לאופר, כבן חמישים, עיתונאי ידוע ועורך עיתון ימני משפיע, שמחליט לרוץ לראשות המפלגה הדתית-לאומית. הנכד, איתן, בן עשרים וחמש, שמנהל מההתנחלות בה הוא חי עם הוריו רשת אספקה משגשגת של סמים קלים. הטון של הרומן סאטירי מדוד. הורוביץ, למשל, מתמקד בפערים בין שלושת הדורות, ביחסים המתוחים ביניהם.

הרומן מסופר ברובו בגוף שלישי כאשר כל פרק מתמקד בגיבור אחר משלושת גיבוריו הראשיים. עם זאת, חלק מהפרקים נמסרים בדרכים אחרות: ככתבה בעיתון, כנאום שמנחם לאופר נושא או כטיוטה של האוטוביוגרפיה שלו. הבשלות של הרומן מתבטאת, בין השאר, בשמירה יפה על קצב עלילתי ובחלישה על פרטי חייהם של שלושת הגיבורים שמהם מצטיירת דמותם באופן מספק. עם זאת, היעדר הבשלות המסוים שקיים אף הוא כאן מתבטא, ראשית, בכך שהקרע בין שלושת גברי המשפחה אינו מנומק מספיק. שנית, בעלילת משנה מוגזמת ולא אמינה על צעד טקטי שנקט יואב במרוץ שלו לראשות המפלגה (הוא המציא לאשתו סבתא שנרצחה בשואה). וכן, שלישית, בסיגור העגול מדי, "הטלוויזיוני", של הרומן.

המנוע העלילתי המרכזי הוא אותה החלטה של יואב לאופר לרוץ לראשות המפלגה הדתית-לאומית. כך, בכתבה בעיתון, הוא מנמק את החלטתו:

"היא [המפלגה] לא מצליחה להיות כתובת לציבור חילוני-מסורתי, וגם הציבור הדתי-לאומי נוטש אותה. המפלגה אמורה לשקף את פניו של הציבור הדתי היום, ובמצבה הנוכחי היא רחוקה מכך. צריך לשקם את המפלגה, להזרים אליה דם חדש, לפנות לקהלים רחבים יותר – מסורתיים, חילונים – ולהוציא אותה מהנישה המגזרית הצרה. כשאני קם בבוקר והולך לעבודה, אני עוסק בנושאים שקשורים למשרד הבריאות, למשרד החינוך, למשרד התחבורה ולמשרד השיכון, אבל הנציגים הפוליטיים שלי נמצאים בעיקר במשרד הדתות. זה קורה כי בכל פעם שמרכיבים קואליציה, אנחנו נדחפים לאותה משבצת. צריך לשנות כיוון" (עמ' 95). 

העיסוק של הרומן בדמות כזו, שמזכירה בקווים מרכזיים את נפתלי בנט, ראוי לשבח. צריך לזכור שהרומן הזה נכתב עוד לפני שנבחר בנט לראש ממשלה, כלומר הוא הקדים את המציאות וכעת הוא מסייע לנו בהבהרתה. לתפיסתי, הרומן, כז'אנר, ארוג במציאות והוא משמש לעתים ככלי להעמקה בהבנתה. קל וחומר רומן פוליטי כמו הרומן דנן.

אבל האם, מלבד הזרקור שמפנה הרומן אל השינוי הזה בהנהגה של הציונות הדתית, שמבטא את בטחונה בעצמה ותחושתה שבשלה השעה שתקבל מקום מרכזי יותר בישראליות, יש להורוביץ תובנות מעניינות על הציונות הדתית? זו שאלה לא זניחה בהערכת הרומן הואיל וברומן פוליטי, כפי שהנו הרומן של הורוביץ, איכותו ה"ספרותית" של הרומן נגזרת גם מדייקנות, רעננות ומקוריות הראייה הפוליטית שמציג לנו הסופר.

מנחם לאופר ואשתו שושנה חיים בכפר פינס, הכפר הדתי הסמוך לפרדס חנה, בתחומי הקו הירוק. שושנה התנגדה למעבר להתנחלות מטעמיה שלה:

"התנגדותה של סבתו [של איתן] להתיישבות, שמעולם לא הייתה אידאולוגית אלא נבעה מפחד קמאי מן הכפרים שבסביבה ומתנאי המחיה הירודים, הייתה עניין ידוע במשפחה" (עמ' 35-36).

אבל אם בכך משרטט הורוביץ את בני הדור הוותיק של הציונות הדתית כ"בורגנים שהפנו עורף למשימה הלאומית של הדור" (עמ' 36), כפי שהם נתפסו על ידי כמה מבני דורם ועל ידי הצעירים מהם, שרטוט שאינו מחדש הרבה (לפחות למי שבקיא ולו במעט באורחות ובתולדות הציונות הדתית), הרי שלשושנה עצמה יש הערה מעניינת ועקרונית יותר על הסכנות שבמגורים בהתנחלות:

"תדע לך, איתן, שבגלל זה החלטנו לא לגור ביישובים האלה, ולא שלא הייתה לנו הזדמנות, הדגישה, אבל פחדנו שנשתגע. כשאתה קם כל בוקר מול איזה כפר, ויש חיילים בכניסה לבית שלך, ופעם בשנה פיגוע, והילדים גדלים בקרוואן, אפשר באמת להשתגע" (עמ' 35). 

ההערה הזו של שושנה ראויה לתשומת לב. אין מדובר כאן בביקורת "שמאלנית" על ההתנחלויות אלא הצבעה על המחיר הנפשי שמשלמים יושביהן על המגורים באזורים הרי סכנה. זו תוספת מקורית להבנה ולהבנה-העצמית של הציונות הדתית.

המעבר ממנחם הסבא העסקן שגר בכפר פינס ליואב הבן, שהקים התנחלות בשומרון בשם ארזים (מקום בדוי) בתחילת שנות התשעים, מאפשר להורוביץ לבטא את התגשמות אותו רצון ותיק של משגיח הכשרות לתפוס את מקום נהג הקטר, כפי שנהוג להמשיל את שאיפותיה של הציונות הדתית (הביטוי מיוחס לעמוס עוז). עם זאת, יש לשים לב, שהצלחתו של נפתלי בנט במשימה הוותיקה הזו נשענה – מלבד על הסיטואציה הפוליטית הייחודית – על היותו יזם הייטק מרעננה יותר מאשר על היותו מזכ"ל מועצת יש"ע לשעבר. תיאורו של יואב, העיתונאי המצליח, משיק לקווים מסוימים בדמותו של אורי אורבך ז"ל יותר מאשר בדמותו של בנט.

אך מה היו כוונותיו של הורוביץ ביצירת דמותו של הנכד איתן, שמוריד את הכיפה וטומן אותה בכיסו בכל הזדמנות ולהבדיל גם סוחר בסמים קלים ברחבי הארץ? האם מהווה דמותו של איתן הוכחה להתגשמות חששה המוזכר של שושנה מפני ה"השתגעות" שצפויה ליושבי ההתנחלות? או שמא דמותו מסמלת את התנוונות הלהט המהפכני בקרב הדור השני והשלישי למתנחלים? ואולי דווקא את הנורמליזציה והישראליזציה של המתנחלים (סמים כבעיה כלל-ישראלית)? ואולי את האנרכיזם – המקביל לזה של נוער הגבעות – רק שאצל איתן הוא מתבטא בסחר בסמים? או, באופן ספציפי, את כישלונם של הוריו בחינוכו?   

התשובה אינה ברורה לי ולפיכך גם האמירה של הרומן כאן נדמית לי עמומה. עם זאת, מבצבצת כאן בכל זאת תובנה, שאמנם אינה מפותחת דיה ברומן, אבל היא מעניינת מאד:

"מתחילת דרכו כסוחר סמים ועד היום עובד איתן לאופר עם אותו מגדל מריחואנה, פלסטיני שמתגורר בכפר סמוך לארזים. הפלסטיני מייצא סמים קלים בעיקר לרשות הפלסטינית ולירדן, והקשר שפיתח עם הצעיר הדתי מארזים נתפס בעיניו כהזדמנות להרחיב את עסקיו גם אל יישובי יהודה ושומרון" (עמ' 189).

כך מגיחה אפשרות שבסיוע דמותם של איתן, הסַפָּק הפלסטיני שלו והסימביוזה ביניהם, הנפרשת לרוחב שתי גדות הירדן, מציג הורוביץ באופן מקורי גם אם עקיף את מה שמובילה אליו המדיניות של הציונות הדתית: מדינה דו-לאומית.

*

בשולי הביקורת אני רוצה להעיר דבר מה על סוגייה שאינה נוגעת ישירות לגוף הרומן אך שיש בה, לטעמי, עניין כשלעצמה בהבנת הסצנה הספרותית בארץ ויש בה, בכל זאת, גם השלכה על הבנת הרומן גופו.

כוונתי להתייחסות התקשורתית החריגה יחסית ש"טובי בנינו", רומן ביכורים כזכור, קיבל עם צאתו לאור. במציאות שבה רוב הרומנים הרואים אור לא זוכים כלל להתייחסות (ראיונות או ביקורות) או שזוכים לה במשורה, קבלת הפנים לה זכה רומן הביכורים הזה עוררה אצלי פליאה מסוימת. הנה רשימה חלקית: כמה (!) הופעות בטלוויזיה (!); שני (!) ראיונות ב"הארץ"; ציוץ טוויטר אוהד מעמית סגל; ביקורת חריגה וחיובית במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שממעט לבקר ספרות ישראלית.

מה ההסבר לשפע היחסי הזה? כאמור לעיל, "טובי בנינו" הוא בעיניי בהחלט רומן בעל ערך, אבל אני לא סבור שהשפע התקשורתי הזה נבע מאיכויותיו הסגוליות. ישנה כאן הזדמנות לדון בקצרה בפן הסוציולוגי של ההתקבלות הספרותית.

ההסבר הראשון לשפע נוגע לכך שהורוביץ, למרות גילו הצעיר (הוא יליד 1990), הוא עיתונאי ותיק, מוכשר ומקושר, שכותב על נושאי תרבות גבוהה בעיתון "מקור ראשון" שנים רבות. כך, למשל, הביקורת החיובית שפרסם פרופסור חיים וייס על "טובי בנינו" ב"הארץ" (23.08.21) הצטלבה כמעט עם ראיון שערך אתו הורוביץ ב"מקור ראשון" על ספר עיון של וייס (19.9.21). חשוב לי להבהיר: אין כאן הפרה של חוקי אתיקה חקוקים בסלע כלשהם, וייתכן ואף סביר שיחסי הורוביץ ווייס נשענים בעיקרם על קרבה רעיונית עמוקה של יוצאי הציונות הדתית (וראו מייד), אבל כן יש מקום להרמת גבה וניקיון דעת אולי היה תובע גילוי נאות ובכל מקרה צריך לשפוך אור על חלק מהסיבות לאורן ספרים מסוימים זוכים לתשומת לב ואחרים אינם זוכים לה.

הסבר נוסף מתחומי הסוציולוגיה של הספרות הוא היותו של הסופר מעין מקבילה לאדם נשך כלב: דתי שמאלני. כלומר יש כאן ערך בידול כפול (גם מיעוט דתי וגם מיעוט בתוך מיעוט כי הוא דתי שמאלני). ומלבד הבידול הכפול, המושך תשומת לב כשלעצמו, הרומן של הורוביץ גם מציע מבט סאטירי מתון על הציונות הדתית הימנית, מבט שבחוגים ספרותיים ועיתונאיים דומיננטיים  יש לו בהחלט קונים. במובן הזה, ההתקבלות המחבקת מזכירה את ההתקבלות המחבקת הדומה של ספר הביכורים של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר" (2003), שבצד סגולותיו העצמיות נהנה מהאהדה הקיימת באגפים מסוימים של התקשורת והספרות הישראלית לביקורת על הציונות הדתית מתוכהּ.

ולבסוף, תשומת הלב החריגה שזכה וזוכה לה "טובי בנינו" נובעת גם מכך שהוא קולע להפליא לרוח הזמן (והסבר זה, בניגוד לשני ההסברים הקודמים, מהווה מחמאה לרומן עצמו). הוא ראה אור בימים שבהם עומד בראשות הממשלה איש ציבור מהציונות הדתית, אדם שהחזון הפוליטי המקורי שלו היה להוציא את המפלגה הדתית-לאומית מכלא מגזריותה. פרויקט זהה ממש מוצג, כאמור לעיל, בלב הרומן של הורוביץ, שהנו כך רומן פוליטי שקלע להפליא לצייטגייסט.

על "ספריית קיץ", של מרי אן קלארק ברמר, בהוצאת "תשע נשמות" (תרגום: מיכל שלו, 168 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד מאותות החיים הבולטים של הסצנה הספרותית הישראלית כיום היא הוצאת "תשע נשמות". ההוצאה הנמרצת, בראשות אוריאל קון, מוציאה כותרים רבים, מכירה לקהל הישראלי קולות חדשים, מרעננת היכרות עם סופרים ותיקים, ומציעה, בעיצוב ובגודל הספרים, חוויית קריאה מזמינה ולא מכבידה (תרתי וכולי). ישנה כאן, מצד הצורה ולעיתים גם התוכן, תפיסה ספרותית שניתן לכנותה "הדוניסטית-אוונגרדיסטית". קרי, התרחקות מדרך המלך של ז'אנר הרומן, שהינה הרומן הריאליסטי רחב היריעה ועתיר הפרטים (והכבד…), לטובת צורות קצרות, לעיתים ליריות וניסיוניות, שקרובות, לפרקים, לא פחות מאשר אל צורת הנובלה – אל השירה. אך אלו צורות, לרוב, קומוניקטיביות ומהנות לקריאה, לעיתים משחקיות. האופי ה"הדוניסטי" נוכח גם במטפורות הקולינריות שאהובות על תיאורי הספרים ב"תשע נשמות": "זהו מעדן עבור אוהבי ספרות". או: "בדומה ליינות מובחרים שמיוצרים במהדורה מוגבלת, סדרת RESERVE מציעה לקוראי וקוראות העברית הזדמנות להתוודע לבציר המשובח של מפעל האוצְרוּת הספרותית שלנו".

על אף שאני חסיד של דרך המלך המוזכרת של הרומן, אני שמח מאד על נוכחותה המתסיסה והוויטאלית, אוהבת החיים והספרות, של "תשע נשמות" בזירה הספרותית בישראל. מה שאין פירושו שכל כותר שמוציאה ההוצאה נראה לי בעל ערך רב או אף בעל ערך כלל.

ו"ספריית קיץ"? נאגדו כאן שתי נובלות אוטוביוגרפיות של הסופרת שלמדתי שנולדה בניו יורק ב-1928 ונפטרה בז'נבה ב-1996. היא נולדה למשפחה קוסמופוליטית, חצי-יהודית אם הבנתי נכון. הוריה נספו במלחמת העולם השנייה בהתקפה גרמנית על ספינה שבה הפליגו. הסופרת אף עלתה ארצה אחרי הקמת המדינה אך עזבה את ישראל ונדדה בין גרמניה, שווייץ וצרפת. בשנות ה-70 החלה לכתוב את זיכרונותיה בעידוד הסופר השוויצי פרידריך דירנמאט (עד כאן מהפרטים שנמסרים בדש הכריכה).

הנובלה הראשונה מתארת את שובה של הגיבורה ב-1946 לבית דודהּ שנפטר לא מכבר בכפר צרפתי קטן. הגיבורה, כמו הסופרת, מתאבלת על הוריה שנספו במלחמה בנוסף לאֶבלהּ על דודהּ שבביתו עברו עליה היפים בימי ילדותה ונעוריה. מרי אן, הגיבורה-המספרת-הסופרת, מועסקת על ידי פרנסי הפרובינציה הצרפתית בארגון הספרייה הכפרית, שנהרסה בזמן המלחמה. זו נובלה של אווירה, יותר מאשר של עלילה, אבל משהו בה עובד. אווירת הימים הראשונים של אחרי המלחמה ההיא, כמו ימיהם הראשונים על פני האדמה של נוח ובניו עם תום המבול; אהבת הספרים של מרי אן; התחקותה הכמו בלשית אחר חבר של דודהּ שמתגלָה כאהובה סודית שלו שעקבותיה השתמרו בין הספרים שהותיר אחריו; אווירת הנעורים והאהבות הראשונות.

ספרים שעוסקים באהבת ספרות, כמו סרטים שעוסקים באהבת קולנוע, נתפסים בעיניי לעיתים ככאלה שמפעילים טריק שיווקי זול: המוצר הוא גם הפרסומת למוצר. ואף על פי כן שייטתי בהנאה מסוימת מעל דפי הנובלה, והגיבורה, באהבתה למבקר הספרות ויליאם הזליט, הדביקה אותי בהתלהבותה והזכירה לי את רצוני שמכבר לעיין בכתביו. "חודש יולי כבר היה בעיצומו כשפגשתי את ויליאם הַזליט. התאהבתי מייד בחוכמתו, בחוש ההומור שלו, בחדות ההבחנה ובעידון שלו. אחרי דודי, הוא היה הגבר הראשון שעורר בי כבוד מוחלט – מובן שכיבדתי נשים רבות מאוד… הוא היה המזור – ולו הזמני – למצוקה שלי, לאותו כאב חסר שם […] רציתי להיות איתו כל הזמן, להקדיש לו את כל עיתותיי. כמעט נעשיתי לחסידה בכת של הזליט. סיפרתי לסוזאן עליו. בהתלהבות. היא חייכה בזמן שאני מלמלתי את המילים שלי. הייתה רק בעיה אחת: ויליאם הזליט מת ב-1830".

הנובלה השנייה, עם אותה גיבורה-מספרת-סופרת, קופצת כמה עשורים קדימה בזמן. הגיבורה נישאה לאהוב נעוריה, אותו הכירה בכפר ההוא בצרפת, עלתה לישראל, התאלמנה מאהובהּ (שנהרג במבצע קדש, אם הבנתי נכון). היא חיה בשווייץ והיא מספרת באופן חידתי, קופצני ולא מצטבר, על מערכות יחסים טובות ולא טובות שהיו לה עם גברים, על חוויות קריאה טובות ומקוממות שחוותה עם הספרים ועל יחסי חברות מיטיבים בדרך כלל עם נשים. באחד הרגעים בנובלה המפוזרת הזו כותבת מרי אן: "התמזל מזלי לחיות ברווחה, ברווחה כלכלית שלמרות זאת משאירה את כל הזמן לסבל, מעמידה לרשותו שעות על שעות לצמוח בהן". ופתאום הוּאר הפרויקט שלה, כפי שהוא מופיע בנובלה הזו, באור לא מחמיא: פרויקט של אישה אמידה שיש לה יותר מדי זמן פנוי והיא מנצלת אותו ל"כתיבה". כך "כותבים" על כל מה שעובר בראש, ככל שיעלה המזלג, באופן לא ממוקד. לימוד הזכות העיקרי שיש לי על הנובלה הזו הינו שהיא מזכירה כך את הבעיה של כולנו בעידן הספרותי פייסבוקי שלנו: כולנו, כולנו, בעלי זמן פנוי רב מדי, שגורם לנו ליצרנות-יתר של טקסטים, שמציפים את העולם כמו קשים מפלסטיק המציפים את האוקיינוסים וחונקים את אחרון צבי הים. ולמרות זאת עוד נשאר לנו "את כל הזמן לסבל", למרות זאת נשארות לנו "שעות על שעות" להצמיח אותו בתוכנו.   

קישור למסת ביקורת שכתבתי על הרומן "מקום" של ניצן וייסמן

כשהתחלתי לכתוב ביקורות ספרות, סמוך לתחילת המילניום, נראֶה היה לי שהעיסוק של הספרות היפה בשואה מוצה (ובספרות הישראלית במיוחד). ליתר דיוק, הוא נראָה לי כאסקפיזם מסוג ייחודי: הסטת המבט ממועקות ומצוקות ההווה אל הקטסטרופות של העבר. לא חשבתי, חלילה, שהעיסוק בשואה מוצה. אלא רק שמוצה העיסוק בה בספרות היפה העכשווית.

בשנות התשעים ואפילו בתחילת שנות האלפיים הייתה תחושה, אצל חלקים נרחבים בציבור במערב ובישראל בכללו, שאכן הגענו, במובן מסוים, ל"קץ ההיסטוריה". הליברליזם ניצח. הליברליזם האמריקני ניצח, ליתר דיוק. והמועקות של העידן הן מועקות של עידן פוסט-לאומי, פוסט-דתי, פוסט-אידיאולוגי; המועקות שיוצרים החופש והתחרות ולא המועקות שיוצרים הרודנות והדיכוי; המועקות שיוצר השפע, לא האסונות שגורם להם המחסור. השואה, ללא ספק מהאירועים המחרידים ביותר בתולדות האנושות, אם לא המחריד שבהם – נדמתה לי אז דבר-מה רחוק מאוד מאיתנו וממועקות חברת השפע שלנו. מחובתנו כמובן לזכור את האירוע ואת השלכותיו ולקחיו, הן האוניברסליים הן הלאומיים. אבל הספרות היפה שעסקה בו נדמתה לי ככזו שגם כאשר לא הסתמכה באופן מפוקפק על האימפקט הרגשי העז של האירוע ההיסטורי האסוני, עדיין לא חידשה ביחס לספרות העבר ובעיקר לא תרמה להבנת ההווה; והבנת ההווה נראתה לי משימתה הדוחקת של הספרות.

אבל ב-2021 הדברים נראים שונים מעט. בתוך שני עשורים חווינו טלטלה גדולה מאוד בתפיסת המציאות שלנו. ודי מדהים לחשוב על המהירות היחסית שבה תמונת העולם שלנו השתנתה. האופטימיזם המשיחי של שנות התשעים התחלף, אצל הרבים שהחזיקו בו, בפסימיזם דיסטופי; העתיד המופז – בחזון קודר. לא רק שהאלף החדש חשף גורמי חיכוך גיאופוליטיים חדשים חֵלף אלה של המלחמה הקרה (בהתחלה כאלה שנגעו לאסלאם הקיצוני ובהמשך כאלה שנגעו ליחסי ארה"ב וסין ועוד); לא רק שנתגלתה שבירוּתה של המערכת הכלכלית שלנו (המשבר הכלכלי של 2008, למשל); לא רק שנחשף קיטוב פוליטי משתק (בארה"ב ואצלנו, לדוגמה); ולא רק שישנה תחושת חולשה כללית של הדמוקרטיות הליברליות; אלא שבשנה וחצי האחרונות הופיעה הקורונה, והיא, מצידה, גם נתפסת על ידי אנשים רבים יותר ויותר כפרומו בלבד של משבר האקלים הניצב לפתחנו.

על רקע עגום זה, העיסוק בשואה לא נראה שלא במקומו כל כך. כמובן, כולנו תקווה שהאופק הקודר כעת יתבהר בעתיד. ובהחלט בהחלט לא צריך להיסחף באנלוגיות היסטוריות. ועם זאת, איכשהו, איך לומר, הקדרות שאנחנו אפופים בה מסבירה פנים יותר לספרות שעוסקת בתקופה האפלה בהיסטוריה.

'מקום' של ניצן ויסמן (כנרת זמורה ביתן, 2021) הוא רומן הגון ולפרקים מרשים על תקופת השואה באמסטרדם שבהולנד. אחרי שני קבצים יפים ורגישים של סיפורים קצרים ('על גבול יערות הרוזמרין' ו'ארוחת בוקר ישראלית'), ויסמן (יליד 1956) הוציא תחת ידיו רומן ריאליסטי רחב יריעה, בשל ואמין, סבלני אך מותח רוב הזמן, ולמרות נושאו הקודר מאוד רומן הממלא את הקורא בשמחה החרישית הצנועה הנובעת ממפגש עם פרוזה עשויה היטב.

אבל אני רוצה להתעכב על תמה משנית שקיימת בטקסט הזה ונראית לי לא רק מעניינת כשלעצמה אלא כזו שעושה (ואולי באופן מודע למחצה) שימוש מקורי במציאות הנוראה שהרומן מתאר לצורכי נושא עכשווי דוחק.

כי בצד העיסוק בשואה, הטקסט הזה הוא גם טקסט על מהות הקריאה והכתיבה הספרותיות.

כתבתי ב"השילוח" מסת ביקורת על הרומן "מקום" של ניצן ויסמן. מוזמנים לקוראה במלואה.