מבקר חופשי

"בשבילה גיבורים עפים" הוא ספר מקומם. מקומם בזלזולו בקוראיו. מקומם דווקא משום שכותבו הוא בעל כישרון שהופגן בעבר.

המספר, אריק, וארבעת חבריו, גדלו בשיכון פרולטרי בחיפה האדומה והרומן מלווה את קורותיהם מתום מלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין. אריק גם מתאהב באחות של אחד החברים וסיפור אהבתם נמשך על פני שלושת העשורים האלה. אגב עלילות החברים מובאות גם עלילותיהם של תושבי שיכון אחרים וכן ציוני דרך בדברי ימי ישראל.

אבל על מה בעצם הספר? לאורך (כמאה!) העמודים הראשונים לא ברור. ברור רק שהוא מתאמץ ומזיע: מתאמץ להצחיק, מזיע לשכנע אותנו שחמשת החברים, קלישאת החבר'ה הישראלית הזאת, מצדיקים התייחסות קיבוצית, ואינם חבורה לא טבעית שנוצרה רק לצורך כתיבת ספר עליה, כמו שנוצר גם סיפור האהבה המאולץ הנזכר למעלה.  אחרי כמאה עמודים מתברר הרציונל של הרומן: כריכת חיי האנשים "הקטנים" במאורעות הלאומיים.
אבל, במחשבה שנייה, מהו בעצם הרציונל? מלבד זה שיש לתהות באופן כללי האם כריכת הלאומי בפרטי, שהפכה למין תו הכר של כתיבה ישראלית "קנונית", אינה פוגעת אנושות ביכולת של הספרות הישראלית לאינדיבידואציה ולהתבוננות חודרת במציאות, ביכולת שלה לספר "סתם סיפור" על בני אדם ויחסיהם, שאינם כפופים לקונספט לאומי – כאן, באופן ספציפי, הכריכה של הלאומי בפרטי מאולצת וריקה מתוכן. גוטפרוינד פשוט מעמיד זה בצד זה אירועים מכוננים בתולדות הישראליות ואירועים מכוננים בחיי הדמויות ומחכך ידיו בהנאה: הא לכם יצירה "קנונית"! וכך ניתן לראות ברומן פרודיה פראית לא מכוונת על האובססיה של הספרות הישראלית ל"אמירה" לאומית.

התוצאה היא מעין אילוסטרציה ספרותית קלושה ל"פרידה משרוליק", של הסוציולוג עוז אלמוג, שניתח תהליכים בחברה הישראלית בשנים שבהן מתרחש הרומן. התחושה היא של היסטוריוגרפיה לעוסה, סכמטית, של הישראליות, ישראליות משוטחת כדפי עיתון, פרי תחקיר רדוד שהסתפק בקריאת כותרות העיתונים בעשורים הרלוונטיים, במעטה ספרותי דקיק ולא משכנע. יצירה של נוסטלגיה מזויפת ומשומשת, המתעכבת בתחנות קלישאות הנוסטלגיה הישראליות הדביקות: שוב האירוויזיון, שוב "מכבי", שוב אנטבה. ולהבדיל: יום כיפור, מלחמת לבנון, האינתיפאדה. והכל מלווה במעידות ספרותיות קטנות שאינן הולמות סופר במעמדו של גוטפרוינד: סיפורים שנפתחים ולא נסגרים כיאות, עלילות משנה מופרכות, בדיחות קרש, פאנץ' ליינס שהגעתן מזוהה ממרחקים.  פה ושם מבצבץ הפוטנציאל הלא ממומש. כיוון שלגוטפרוינד יש זיק אחד משישים של הומור גרוטסקי גוגולי, הדמויות בחלקן הן עלובות, נידחות ומשעשעות, כמו פקידונים גוגוליים. אבל הנס קורה רק לעתים רחוקות.

ייחודו המרענן של גוטפרוינד בנוף הספרותי הישראלי, כמי שהצליח להציג בעבר את ראיית העולם הציונית כתקווה מכמירת לב של אנשים רמוסים, אוטופיה תמימה, לא דורסנית, לגיטימית, מצוי גם ברומן הזה.  אלא שפה גוטפרוינד נחשף בערוותו, לא כלא-דוגמטי, סנגור מוצלח של הציונות, שמסרב להתכרבל בחיק האופנתי של הפוסט, אלא כמי שפשוט בורח ממחשבה: "הפלשתינאים היו כאווזים צעקניים, אנחנו כעורבים צורחים, והמתנחלים כתרנגולי הודו. כולנו עופות אחים", זו מסקנתו החלושה של אריק המילואימניק.

דמותו של יורם, אחד מחמשת החברים והמופרע שבהם, יזם בלתי נלאה שמהלך בשולי החוק ושחולם להיות מיליונר, יכולה היתה להוות המחשה לפאזה הניאו-ליברלית שישראל נכנסה אליה בשנות השבעים והמתמידה עד היום, לו היה לגוטפרוינד מה לחדש בנושא. תחושת האנכרוניזם העולה מתיאור הדמויות העממיות הגרות בשיכון , יכולה הייתה להיות פתח לדיון מעניין האם יש בכלל היום דמויות עממיות, האם לא נעלמה העממיות התמימה וטובת הלב לטובת אובער-חוכמיות או לטובת עממיות מעוצבת מלמעלה בידי המדיה, אבל ספק אם גוטפרוינד מודע לסיבה העקרונית לתחושת האנכרוניזם שמעוררות דמויותיו, מעבר למודעותו הנוסטלגית להיעלמן מהאופק. גם כריכת הלאומי באישי, שיכלה להוות פתח לדיון בתופעה הישראלית כל כך של אנשים שמכורים לכרוניקה הישראלית המלודרמטית כדי לברוח מהשיממון של חייהם, או לפטריוטיות הקנאית, ולעתים גם הנוגעת ללב, שרווחת אצל חלקים בפרולטריון הישראלי (כך הוא למשל אביו הפטריוט והפרולטר של אריק), אינה זוכה לרפלקסיה משמעותית. 

"בשבילה גיבורים עפים" הוא רומן חלטוריסטי, שנכתב בלי השראה וחשק, שנמרח על כמעט ז' מאות של עמודים ושמספק לקוראו בעיקר את ההנאה-הלא-לגיטימית של תפיסת אדם כשרוני בקלונו.

השנה היא 1956. מספר "ימיו ולילותיו של דודה אווה" הוא ילד ירושלמי שהתייתם בינקותו מאמו, שנהרגה במלחמת העצמאות. הוא גר כעת עם אביו, אדם חלש, פקיד זוטר בממסד ההסתדרותי ומשורר שלא זכה להכרה, בבית ערבי נטוש. יחד עמם מתגוררת בבית גם משפחה ניצולת שואה: אב זעוף ושתקן, אם שכועסת על כל העולם ועל ובן גוריון אך היא גם עסיסית ופלרטטנית, ובנם. אל המעין קומונה הזו, של אנשים שהחיים מעכו, פורץ הדודה אווה.

הדודה אווה הוא איש מסתורי כבן שלושים, הלבוש בדרך כלל בגדי אישה ועובד לפרנסתו ככותב רומנים זולים על נערות יפות תואר המבקשות אהבה. בהוראת האחראי על נכסי הנפקדים הערבים, יושבי הבית הנטוש נדרשים להקצות לו חדר בבית. הגבר האנדרוגיני הופך עד מהרה להיות גם אם גם אב לילד היתום, ואף מורה, שחונך אותו במלאכת הכתיבה. יחסיהם רבי התהפוכות של השניים ניצבים במרכז ברומן.

התחבולה האלמנטרית אך היעילה של אמנון דנקנר היא השהיית האינפורמציה על עברו של הדודה אווה עד סוף הרומן, זה שהוליד את התנהגותו המשונה כמו גם את ייסוריו ואף אלימותו המתגלה לפרקים. אבל התחבולה הבסיסית הזו היא רק אפס קצהו של סגולותיו האמנותיות של הספר. דנקנר מעורר התפעלות בעורמת המספר שלו, הניכרת בתזמון מושכל של גלילת פרטי מעשה העלילה, היעדרם המוחלט של שומנים סיפוריים והולכת הסיפור הסמכותית; בהומור העסיסי שהרומן גדוש בו; בבקיאות המפולפלת בהוויות העולם שמתגלה בו; בניואנסים הפזורים לאורך הטקסט, הנמסרים בדומיה ובקריצה מהמספר לקורא בלי להכריז על עצמם בצלצולים; בעברית המשובחת, לא מפורכסת מדי ובכל זאת שבתית, עברית היודעת גם להתעוות באופנים משעשעים בפי הדוברים השונים; בהעלאתו המשכנעת של הווי חברתי שלם, ירושלים בשנות החמישים והשישים, העלאה המסתייעת בגדודי גדודים של דמויות, אירועים ומותגים בני התקופה.

למעשה, לפרקים נדמה שהמתח הנבנה לקראת פתרון חידת הדודה אווה הוא רק אמצעי ביד הסופר להחזיק את קוראיו קשובים למשהו אחר שמעניין אותו לספר, לא סיפורה של הדודה אווה אלא סיפורה של ירושלים. ירושלים זו שבלבה גבול, ולכן צומחות בה פנטזיות חוצות גבולות, עיר אפורה, שלפיכך חלומות תושביה ססגוניים, בירת ישראל הקטנה של לפני ששת הימים,  מדינה שמותניה צרים וראשה לפיכך מתפקע מתשוקות. כולם מפנטזים כאן: משוררים חולמים על גדולה ספרותית, פוליטיקאים זעירים יוקדים בתשוקה למלכות ישראל משיחית, עקרות בית קוראות בשקיקה סיפורי בדיה רומנטיים ונערים בולעים חוברות פורנוגרפיה עברית. פנטסטית היא המציאות הישראלית עצמה – מלחמת סיני, חגיגות העשור הפומפוזיות, חטיפת אייכמן – ריאליזם פנטסטי שמתנשא בכמה רמות על חיי האנשים הקטנים בבירה הפרובינציאלית.

ירושלים הקטנה החולמת חלומות גדולה משופעת ב"טיפוסים". אצל דנקנר אין כמעט דמויות אלא "טיפוסים": גנן תימהוני המאוהב בגינותיו עד לשיגעון, בלש יוצא משטרת ורשה מכוער למדי ופיקח מדי וכיו"ב. האווירה האקסצנטרית מזכירה את סרטיו של פליני. הדודה אווה משתלב היטב בעיר רווית הפנטזיות וה"טיפוסים". ל"טיפוסים" יש תכונות בולטות ומובהקות, לרוב גם משעשעות, אבל לאו דווקא עומק פסיכולוגי, וגם הדודה אווה, לכאורה דמות בעלת תהומות נפש אפלים, אינה יוצאת מגדר ה"טיפוס". בצד מגבלה זו, הרומן יוצר תחושה של כתיבה מצוינת אך בז'אנר סלול, שבו תמיד יהיו גברים הססניים ואישה פרולטרית מוחצנת וסקסית, ילד המגלה לראשונה את העולם וגבר יוצא דופן שחונך אותו, אמרות חוכמה עממיות, אדם קטן הנרמס בידי הרשויות וכיו"ב. גם הרגש המרכזי שנוטע בנו הספר, הכמרת הלב, ננטע בנו באופן מורגש.

קשה שלא להתפעל מהכישרון המתפרץ ברומן של דנקנר. ועם זאת, אסור להעלים עין מהמגבלות של הפרוזה המפתה הזו. דנקנר כתב יצירת מיינסטרים משובחת. זה הרבה מאוד. אך אין צורך לשגות בפנטזיות דוגמת ההכרזות על "גאונות" ועל הדמיון ל"זכרון דברים", המצויות בגב העטיפה.  גאונות אינה רק היכולת המאגית לספר סיפור, שקיימת בספר. גאונות היא גם אומץ, ובדרך כלל מאפיינת אותה, כמו ביצירת המופת של שבתאי, התעמתות חזיתית עם ההווה של היוצר והחברה שהוא חי בה.

"ימיו ולילותיו של דודה אווה" הוא לפחות הרומן השלישי המז'ורי בעשור האחרון שעוסק בירושלים הקטנה (קדמו לו "חבלים" של באר ו"סיפור על אהבה וחושך" של עוז). הפנייה הזו של הספרות הישראלית לעבר, על הנוסטלגיה הבלתי נמנעת הכרוכה בה, מטרידה. הרבה יותר חשוב לספרות הישראלית רומן שיתמודד עם ההווה. רומן על, הבה נאמר, עורך יומון גדול במציאות הישראלית העכשווית, המורכבת והמיוסרת.