ארכיון חודשי: ינואר 2017

הנוירוזה שלי – חלק ג'

ינואר 26, 2017 – 10:43 AM

(זה החלק השלישי במסה מתגלגלת (כלומר, שאיני יודע עוד אם ועד כמה תימשך מעבר לשלושת חלקיה אלה) שנקראת "הנוירוזה שלי". כאן פורסם החלק הראשון. וכאן החלק השני)

ג

לפני כמה שנים, כשהתחלתי להורות לפרנסתי (בצד הכתיבה בעיתונים, שעליה בלבד נשענה פרנסתי קודם לכן), נדהמתי לגלות עד כמה ההוראה מחרידה אותי. התכוננתי לקראת כל שיעור במשך ימים ארוכים, ללא כל פרופורציה (או לכאורה ללא כל פרופורציה, כי אולי רק ההכנה הממושכת הזו גרמה לכך שהשיעורים שלי היו לא גרועים?).

עיקרה של החרדה הייתה תמונת-הדמיון הבאה: אני נכנס לאולם ההרצאות, או לכיתה, מתחיל ללמד, והנה חלפה רבע שעה וגמרתי את כל החומר שהכנתי לשיעור! לפני נמתחות עוד שעה ורבע (הרצאותיי הן בנות שעה וחצי, בדרך כלל, גם במסגרות לא אקדמיות) כמו מדבר סהרה צחיח שיש לעוברו ואי אפשר לצלחו. ואו אז אני פונה לכיתה ואומר במבוכה אדירה משהו מעין זה: טוב, אין לי מה לומר יותר, אז נעצור כאן.

בדרך כלל, החרדה שלי נמשכה עד לרגע תחילת השיעור. בשיעור עצמו, בדרך כלל, היא נמוגה בלהט ההתרכזות בהעברתו. השיעורים גם, כאמור ובדרך כלל, היו לא רעים.

אבל החרדה לא הושפעה מהניסיון, מהניסיון המצטבר, בכהוא זה.

מלבד ההשתוממות מעוזה של החרדה, כתבתי ש"נדהמתי לגלות" את עוצמת החרדה מההוראה כיוון שמגיל צעיר מאד, מגיל שלוש עשרה-ארבע עשרה, אני רגיל לדבר לפני קהל. כבחור ישיבה נשאתי תדיר "דברי תורה" לפני עשרות ואף מאות מאזינים. אז איך זה פתאום, בגיל שלושים ושבע, אני חרד מהרצאות? אולי, תירצתי לעצמי, מִשכן של ההרצאות בהווה (כאמור, שעה וחצי) הוא מוקד החרדה. זה אינו "פחד במה" או חרדת קהל פשוטה; לו היה עלי להרצות רבע שעה לפני מאות אנשים לא הייתי חושש. הפחד, כאמור, הוא שייגמרו לי הדברים שברצוני לומר מוקדם מדי. אבל גם הפחד הזה היה הרי לא רציונלי. הוא לא היה רציונלי כי במשך עשרות רבות של הרצאות לא קרה לי מעולם, או כמעט מעולם, דבר כזה. ושנית, גם במידה ודבר כזה יקרה, הרי שהאימה והזעזוע החרדתיים אינם פרופורציונליים לתחזית הזו. זו פדיחה קלה, קורה, לא נורא. זו לא סכנה קיומית. אבל עוצמת החרדה גורסת שזו דווקא כן סכנה קיומית, או כמעט סכנה קיומית.

החלטתי ללכת לטיפול קצר מועד, שהוצע בקופת חולים (הקופה מימנה חלקית שלוש פגישות). המטפל היה פסיכיאטר זחוח ונוירוטי בעצמו, באופן נוגע ללב. כלומר, השילוב של הזחיחות והפגיעות הגלויה היה נוגע ללב ("אני וארנסט, שנינו אנשים הרוסים", כתב פעם פיצג'רלד על המינגווי, "אלא שאצלו זה מתבטא בזחיחות ואצלי בדיכאון"). היום כבר מבינים שפרויד דיבר שטויות, אילף אותי הפסיכיאטר בינה. לא צריך את כל הטיפול הארוך שהוא הציע על מנת להתמודד עם הבעיות שלנו.

לענייני, החל הפסיכיאטר בכמה גישות שאני מניח שהן "קוגניטיביות". הוא ניסה להנחות אותי בעזרת דימיון מודרך להיכנס לסיטואציה המפחידה בכיתה ואז לדמיין את הנורא מכל. ואז לראות שהנורא מכל אינו הנורא מכל. או משהו כזה.

נדהמתי מהשטחיות של הטיפול. והנוירוזה שלי התפוצצה מצחוק. אתה רציני?! זה כל מה שיש לך?! אתה בא להילחם בחרב, בקשת וחץ, מול טנק מדגם מתקדם?

נאמר מה שנאמר על פרויד, הוא לא היה שטחי.

——-

אחד ההבדלים בין החרדה לבין הדיכאון הוא התכוונות-הזמן שיש בכל אחד מכאבי הנפש האלה.

החרדה – פניה לעתיד, לאסון נורא (כמו היוותרך ללא מילים מול כיתה…) שמתעתד לבוא. ואילו הדיכאון פניו אל העבר וההווה – היותך חסר ערך, דחוי, ובמקרים החריפים יותר: בזוי.

החרדה גם מצביעה על כך שיש לך מה לאבד, באותו עתיד מסוכן שמתחשר מעליך. ואילו הדיכאון אינו סבור מלכתחילה שיש בך משהו שיכול להילקח ממך, כי אתה מלכתחילה נטול נכסים, עפר ואפר.

אולי משום כך לא הגדרתי את מצוקותיי בשנות העשרים שלי כחרדה, אלא כדיכאון. לא היה לי אז, להרגשתי, מה להפסיד. רק בשנות השלושים שלי התחלתי לקרוא לחלק מכאבי הנפש שלי "חרדה".

——-

אבל אולי היה בזה דבר מה תרבותי? כלומר, העובדה שבשנות העשרים שלי היה המונח, אם לא התופעה עצמה, "חרדה", בפריפריה של התודעה שלי? אולי הדיכאון משל בשנות התשעים ואילו החרדה עלתה לגדולה בשנות האלפיים, החליפה אותו בדומיננטיות שלה?

נדמה כי בהתייחסויות פומביות של אנשים לכאבי הנפש שלהם בעשור וחצי האחרון, אתה שומע תדיר על חרדות, הרבה פחות על דיכאון. כביכול, ימי תפארתו של הדיכאון, שנות התשעים, חלפו עברו, וכעת זה הוא זמן החרדה. האם יש הסבר תרבותי למעבר הזה מהדומיננטיות של האחד לדומיננטיות של השנייה, אם אכן התרחש מעבר כזה?

זו היפותזה שכדאי להתעכב עליה. זאת משום שהחרדה, מניסיוני, מתגלמת בהתפרקות, בעוד הדיכאון מותיר אותך כסובייקט לכיד, אולי אפילו מהודק יותר מהרגיל – כיוון שאתה נמעך, נמחץ, תחת מגף הדיכאון.

יש בחרדה קור ערפילי שמזדחל בין חלקי הנפש שהתפוררו. יש בה גם דבר מה תזזיתי. והיא גם שכלית, מכאיבה למוח, ולא בטנית, מכאיבה לבטן, כמו הדיכאון. המוח הופך לשדה תעופה מזמזם של מחשבות תזזיתיות רודפניות שנוחתות וממריאות ממנו ללא הרף. המוח כואב, לוהט, רותח. הוא כבר לא אדון המציאות. המציאות פירקה אותו. הוא כבר לא סובייקט. הוא מעורער, מפורק, מחרדה.

מניסיוני, החרדה כאוטית הרבה יותר מהדיכאון. הדיכאון, אני חושב, כואב יותר. אבל יש בו דבר מה יציב, מאורגן. כאב עז ולא תזזיתי, הממוקד, כאמור, בבטן. החרדה, כאמור, קופצנית ומשתקת את המוח. כלומר את יכולת הארגון העצמי.

הנה דוגמה לתזזיתיות של מחשבות החרדה, הלקוחה מגל חרדה (קצר) שעבר בי בעקבות הכתיבה של הטקסטים הקודמים במסה הזו. כך רצו בתוכי המחשבות החרדות: זה חושפני מדי? ילעגו לי על הפנייה לכתיבה חושפנית זולה? ואולי זה כתוב לא טוב מספיק: לא מרגישים את המצוקות שאני מתאר, שסופר טוב היה מצליח לתארן כהלכה כך שלא היו שוגים, למשל, בראיית המצוקות כביכול ככמעט נורמליות, או בכתיבה כתיבה נינוחה (כפי שגרסו חלק מהמגיבים). ולמה לא נכנסו הרבה לבלוג? ואולי אני גונב מעצמי, כי הרי גם בכתבים אחרים שלי אני כותב על בן דמותי? ואולי אהפוך לזה שסוחט שוב ושוב את הלימון הסחוט שהוא אישיותו?

הטענות מקפצות מאחת לשנייה. וא"ו החיבור שהוספתי להן מטעה. הן באות כמו גלים, ועולות אחת על השנייה כמו גלים.

הפסיכיאטר הנוגע ללב צדק בעניין אחד. אני חושב שיש רכיב קוגניטיבי בחרדה. שמתי לב, למשל, שכאשר יש לי יותר משתי מטלות דחופות, מפלס החרדה שלי עולה. כלומר, כאשר המוח שלי עסוק בלהחזיק כמה מחשבות, ואני מדבר על מחשבות טריוויאליות (ללכת לדואר, לכתוב ביקורת, לקנות חיתולים וכדומה), הוא נהיה חרד קלות. כמו ג'אנגלר שצריך לוודא שהכדורים שהוא מעיף באוויר לא ייפלו לקרקע, כך החרדתי (במקרה הנדון כאן) מתאמץ לא לשמוט אף מטלה ארצה.

וגם במקרים החמורים יותר של החרדה, היא מתאפיינת, להרגשתי, בהתקפה על המנגנון השכלי המארגן של המציאות. ואולי לכן היא פופולרית היום יותר משבעבר? בגלל התפוצצות המידע האינטרנטי, בגלל התפוצצות הקשרים החברתיים (השטחיים) שמאפשר האינטרנט ו"הטלפון החכם"? הרי בכל יום ויום אנחנו מופצצים במיילים, ובהודעות טקסט וווטסאפ, ובתקשורת בפייסבוק ב"פרטי" ובכללי, ובטלפון – כל זה בנוסף ליחסינו עם אנשים בשר ודם בבית, בעבודה. אם נכונה השערתי שהחרדה תוקפת את הקוגניציה, ואת יכולת ארגון-העולם של היחיד, לא ייפלא איפה שבעולם מופצץ במסרים כפי שהוא עולמנו גדל כוחה של החרדה. הדיכאון מתאים יותר לחברה עם ערוץ אחד. החרדה לחברה עם אינספור ערוצים.

אבל מדוע החרדה "שכלית", כפי שטענתי? מדוע היא כל כך שונה מהדיכאון? ככלות הכל, הרי מהי החרדה אם לא החשש מדיכאון עתידי? אני חרד מהדחייה העתידית, מהחשיפה העתידית של אוזלת ידי, של מגרעותיי, ואילו הדיכאון הוא הכאב על הדחייה שכבר הייתה, על החשיפה שכבר התרחשה. מהי החרדה, אם להשתמש בדוגמה בה פתחתי, אם לא הפחד מהכאב העתידי שייגרם לי כשאחשף כמרצה גרוע לעיני הכיתה? כלומר, החשש מהדיכאון שיקרה?

אבל בדיוק בגלל העתידיות הזו שלה, שמאפשרת תרחישים שונים, החרדה פוגעת בקוגניציה. בדיכאון העבר חתום וסגור, וזה מה שמכאיב בו. בתחילת שנות העשרים שלי בחורה שרציתי אותה ולא רצתה אותי גרמה לי להיכנס לדיכאון של חודש (ירדתי אז, בגין הדיכאון, בכמה קילוגרמים טובים. אלא שמאז, למרבה הצער, לא חזרה התופעה המבורכת הזו. אני מתגעגע מאד לדיכאון שגורם לך לא לאכול). הדיכאון הכאיב ללא נשוא. הוא היה אינדוקטיבי: לא רק הבחורה הספציפית לא רוצה בי, אלא כל הבחורות מסוגה, כלומר כל הבחורות שאני רוצה בהן. אבל דבר אחד לא היה בדיכאון: לא הייתה בו עמימות. העבר היה חתום ונעול.

ואילו בחרדה, שפניה אל העתיד, יכולים להיות כמה תרחישים, כמה התגשמויות של מפּלה. ואי לכך העומס הקוגניטיבי שלה. ואי לכך הקרבה האינטימית בין החרדה לעידן שלנו: עידן העומס, עומס המידע, עומס היחסים הבין-אישיים.

מאת אריק גלסנר | פורסם בהנוירוזה שלי - מסה אישית | תגובות (7)

על "הפרטים שהושמטו", של תומס אוגדן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יואב כ"ץ,216 עמ')

ינואר 26, 2017 – 7:39 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר גילוי עריות עם קטינים, כשהם מופיעים בסיפורת, מנבאים בדרך כלל רומן ירוד. פגיעה מינית בקטינים וגילוי עריות עם קטינים הם הלחם והחמאה של המלודרמה. הופעתם בסיפורת חושפת שהסופר אינו אמן שרואה במציאות את הכמוס ומביאו לידיעתנו אלא שהוא רוצה בעיקר לזעזע ולגרות באמצעות המובן מאליו; שהסופר אינו דק הבחנה אלא שמשקפיו מכילים מחיקון ולכן הוא רואה את העולם בשחור ולבן; שהוא לא יודע לדבר, הסופר, לבטח לא ללחוש, אלא רק לצעוק במגפון.

רומן הביכורים מ-2014 של הפסיכואנליטיקאי הנודע תומס אוגדן – אוגדן, יליד 1946, נחשב אחד התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים החשובים בדורנו – מכיל במרכזו פגיעה מינית של אב בבנותיו. והוא אכן מלודרמה מובהקת הן מסיבה זו והן מכיוון שיש בו עוד סממנים מלודרמטים "קלאסיים" כמו אהבה רומנטית עזה ולא ממומשת הנפרשת על פני שנים ארוכות. ועם זאת, זה רומן רגיש ומרגש. הוא מצליח להיות רומן מוצלח כיוון שהוא מפצה על המלודרמטיות שלו ביסודות אחרים שיש בו, וגם בגלל שאוגדן חורג בתוך ובלב היסוד המלודרמטי ממתכונת המלודרמה, כפי שאטען מיד.

ב"הפרטים שהושמטו" מספר כל יודע מספר לנו על חוואי בעיירה בקנזס שבמערב התיכון בשם ארל שנשוי לאישה בשם מרתה שעובדת כמלצרית בעיירה. לזוג שני ילדים, מלודי בת החמש עשרה ווורן בן אחת עשרה. התקופה היא תחילת שנות השמונים. הפתיחה של הרומן דרמטית ומזעזעת. ארל הרג את מרתה אשתו בניסיון לגונן על בנם וורן. מרתה נכנסה לקרב מסלים עם בנה שטרם נגמל ממציצת אצבע על מנהגו זה. בתסכולה ובטירופה היא ניסתה לבסוף לפצוע את ידיו של בנה. האב שזינק להגנת בנו הפעיל כוח מוגזם, כנראה לא בכוונה, והרג אותה. בכל זאת, סגן השריף המקומי חושד שהאב מסתיר ממנו דבר מה.

ואכן ארל אינו מוסר את כל האמת לגבי הפרשה. כבר מההתחלה אנחנו יודעים לפחות את זה: הוא אינו מעוניין שהעיירה תדע על עומק וטיב טירופה של מרתה ולכן הוא מוסר גרסה מקוצרת של האירוע. בקיצור הזה נמצא גם הפשר המיידי של כותרת הספר. אבל אוגדן גם אירוני לגבי הפרשנות המוגבלת הזו לשם הספר, כי יתרת הרומן, חלק הארי שבו, מתאר בעצם את אותם "הפרטים שהושמטו" באמת, כלומר לא רק מה שקדם באופן מיידי להריגה של מרתה בבית החוואים המבודד בקנזס, אלא את עיקרי הביוגרפיה המיוסרת של מרתה, שהותקפה מינית בידי אביה, ואת מסכת הייסורים וההחמצות שהייתה מערכת יחסיה עם ארל.

הקצב של מסירת הסיפור סבלני ויציב, כך שהקורא מתערסל על גבי משפטיו המהוקצעים והמתונים של אוגדן. גם הדיאלוגים מהוקצעים, נאומיים-בהירים ולא בהולים, ועל אף החיסרון מבחינת האמינות בכתיבה כזו של דיאלוגים, יוצא הרומן נשכר משמירה על אותה מהירות שיוט מתונה, מערסלת, בכל חלקיו. בנוסף לקצב היציב ואף ההממכר, יש לאוגדן גם חוש דרמטי מפותח כך שאין רגע משעמם בסיפור. לשם הדוגמה: בדיוק לשם שמירת המתח הוכנס לסיפור סגן השריף המוזכר, והכנסתו לסיפור אפקטיבית (האם ארל מסתיר משהו? כך שואל את עצמו הקורא עד סוף הרומן ממש). עד כאן מהבחינה הצורנית. מבחינה תוכנית יש לאוגדן רגישות גדולה, אמפטיה גדולה, לנפשות הגיבורים, ובייחוד לנפשות הפצועות שביניהם (לא מפתיע, כמובן, בהתחשב במי שהנו הסופר במקרה הזה). הרומן מעביר לקוראו כך עיסוי רגשי עמוק. הנה, ציטוט מתחילת הספר, שממחיש את הרגישות הזו: "אף שהיה רק ילד, וורן היה יריב שקול לאמו. הוא התמודד אתה באופן שארל ומלודי לא העזו לעשות מעולם. המאבק ביניהם סבב לכאורה על התנהגותו – מציצת האגודל שמרתה כה תיעבה – אבל על כף המאזניים ניצב משהו גדול הרבה יותר מההרגל הזה. מאבק לחיים ולמוות התחולל ביניהם. על כף המאזניים היו מונחים הרצון שלו והרצון שלה. ההגדרה העצמית של שניהם הושתתה כל כולה על רצונם. בעיני עצמה לא הייתה מרתה חקלאית ולא מלצרית, גם לא אישה ולא אם – אלא להבה חיוורת המסרבת לכבות. כל הווייתה הייתה שלא להניח לאיש לסכל את רצונה. בה במידה לא היה וורן בעיני עצמו לא בן ולא תלמיד. כל הווייתו הייתה שלא להיכנע לאמו המבקשת לכבות אותו".

הבאתי את הציטוט הזה דווקא מעוד סיבה. הוא מסביר גם מדוע, למרות היסודות המלודרמטיים המובהקים, למרות שזו אכן מלודרמה, אוגדן כתב ספר יפה ונוגע. זאת משום שבמוקד הרומן לא פירוט הפשע שנעשה למרתה. אוגדן מתמקד דווקא בפגיעה החמורה של מרתה בסובבים אותה. זה טקסט על העוול שעושה האדם הפגוע. המורכבות הזו, בצד מעלותיו הספרותיות הנוספות (הקצב המדוד והאחיד, החוש הדרמטי המפותח של הסופר, רגישותו הגדולה לדמויותיו), הופכים את חוויית הקריאה כאן למשמעותית.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (6)

הנוירוזה שלי – חלק ב'

ינואר 23, 2017 – 10:07 AM

(זה החלק השני במסה מתגלגלת (כלומר, שאיני יודע עוד אם ועד כמה תימשך מעבר לשני חלקיה אלה) שנקראת "הנוירוזה שלי". כאן פרסמתי את החלק הראשון של המסה. )

(בינתיים התווסף חלק שלישי. קישור להמשך בסוף הטקסט)

ב

ההתבוננות שלנו בעצמנו מעמיקה עם הזמן.

ואולי היא רק משתנה? ואולי ההתבוננויות הראשונות הן בעלות הערך הרב ביותר, האינטואיציות הבסיסיות? ואולי מה שנדמה בעינינו כהתבוננות מעמיקה ומורכבת יותר אינה אלא התבוננות מזווית אחרת, כי הזמן הוא כמו מַסוע גדול שאנחנו נעים עליו ומשנים את זוויות הראיה שלנו בעולם? ואולי, בעצם, צריך לדמות שני מַסועים, באחד נע האני-המתבונן ובאחר נע האני-שמתבוננים-בו, כך ששינוי התפיסה, העמקתה לכאורה, נובעים בפשטות הן משינוי העמדה שממנה נערך ניתוח והן משינוי בעמדת ותנוחת המנותח עצמו.

לא, זה קצת סופיסטי. לא, יש פרוגרס מסוים בהבנה העצמית. אם כי כדאי לא להקריב עבור ההכרה הזו את מלוא משקלן של התחושות הראשונות, האינסטינקטיביות.

בשנות העשרים שלי המוקד של הבעיה הנפשית שלי היה בעיניי התשוקה. תשוקה לנשים. רציתי. נטרפתי. לא ידעתי איך להתחיל איתן. חשקתי ביופיין. ביפות ביותר. בעצם, אמרתי לעצמי ולמטפלת שלי, הפסיכולוגיה עוד לא גילתה את המהפכה הקופרניקאית. העולם לא מסתובב סביבנו. אנחנו מסתובבים סביב השמש. העבודה על עצמי בחדר הטיפול לא תשנה את העובדה שאני מסתובב רחוק ונידח ממנה, מהשמש. הנשים הן השמש. ולי היה קר בקצה המערכת.

זו עמדה מכובדת יחסית. מעוררת אהדה מסוימת. הגבר שחש שקצרה ידו. הגבר הכמה. הגבר שחש נידחה ונידח. נכון, מה שפוגם באהדה המשוערת היא העובדה שכנראה הוא, הגבר הזה, אינו מעוניין באישה אחת. וגם לא בכל הנשים, רק ביפות שבהן. זה כבר בולימי, זה כבר מכוער מעט. למעשה, הליכה ברחוב תל אביבי הייתה (אני כותב בלשון עבר כי ההזדקנות מעט מקלה על העניין; לא צריך להפריז בהקלה, עם זאת) בשבילי קשה, בגלל ההשתוקקות העזה לכל אישה שלישית בערך מבין הנשים שבין גיל עשרים לחמישים (בין שלל הסטיות שלי דווקא לא נוכחת המשיכה לנשים צעירות ממש, כלומר לנערות. ואגיע לזה בהמשך, אני מניח). הכאב שמראה של אישה יפה ולא מושגת – לא מושגת אפילו מהבחינה המילולית והמעשית, מכיוון שהיא חלפה על פניך בדהרה באופניה או ברכב נשי מצועצע ומבריק – הסב לי היה עצום. הוא היה חודרני. מוצץ. והתרחש יום יום. וזה באמת בולימי וזה באמת פגום מבחינה מוסרית (הנוירוזה שלי היא רפלקטיבית; היא סובלת ואז מלקה את עצמה על אופי הסבל). במבט מבחוץ, אני מניח, ובעצם יודע כי גם אני מסוגל לו לפרקים, זה קצת מבדר. הגבר שמסתובב כמו שבשבת במרץ בעקבות משבי אישה מתחלפים.

ובכל זאת, לתשוקה, ולדיכאון-מפאת-תשוקה-לא-נמלאת, יש איזה הדר. וגם ייצוג מכובד בתרבות יש.

אבל במרוצת שנות השלושים שלי, אולי בעיקר במחציתן השנייה, הבנתי שזו תמונה לא מדויקת. מחמיאה מדי. לא שהתכוונתי להחמיא לעצמי, אבל התפיסה שלי את הכאב הנפשי התרחבה, אם לא הועמקה. כעת חילקתי את הכאב הנפשי לשלושה חלקים: תשוקה-יוקדת, פגיעה בערך העצמי, קנאה.

המגע עם העולם מזמן את שלוש המכות האלו. אתה הולך לבית קפה ובדרך סבוךָ כדבורים עשרות נשים מושכות. שם אתה פותח את העיתון וקורא ראיון ענק עם זמר מצליח בן גילך, או לא בן גילך אבל בכל זאת מצליח (בסופרים אני דווקא מעט פחות מקנא; אם כי אין להפריז גם בהמעטה הזו). ואז אתה מקבל מייל מהעורכת שלך שלא מרוצה מהביקורת שכתבת, "היא בסדר כזה", היא כותבת בשפה נעדרת הגינונים והריכוכים שפיתחתם ביניכם (אתה מצטער על כך מעט, כעת). תשוקה-לא-נמלאת, קנאה, פגיעה בערך עצמי. זה השילוש הקדוש, התחלתי לחשוב במרוצת שנות השלושים שלי. והעולם שופע בפגיעות הללו, ברוך השם.

שתי נקודות עיקריות אני רוצה לחדד כרגע.

הראשונה: בעוד תשוקה-לא-נמלאת היא רגש שאפשר להביאו בציבור, הפגיעוּת בערך העצמי, אך במיוחד הקנאה, הם רגשות מביכים בהרבה. הם הרבה פחות סקסיים. למה בדיוק? אולי כי התשוקה הלא נמלאת היא תבוסה במלחמת המינים, מלחמה מכובדת, ואילו הקנאה היא תבוסה במלחמה התוך-מינית, היא מלחמת אזרחים מכוערת וכאוטית לעומת קרבות פטריוטיים הרואיים. אבל יש מה להעמיק עוד בעניין הזה. לענייני כאן אוסיף שאמרתי לעצמי – בגאווה לא קטנה על יכולתי להישיר מבט לעצמי – "אהה, התמקדת בחלק האטרקטיבי יותר בכאביך! בתשוקה המהוללת! אבל בעצם הם מכילים יסודות 'נמוכים' הרבה יותר".

במאמר מוסגר: הספקנות הרימה גם כאן את ראשה התוהה עד מהרה. אולי, חשבתי לעצמי, הכאב הנפשי אינו בעל תוכן מסוים. הוא אנרגיה היולית של כאב שמחפשת לה נושאים לפי העניין וההקשר. בשנות השלושים שלי, התשוקה הלא נמלאת של שנות העשרים קצת נמלאה, בכל זאת. קשה לכאב להכחיש את המציאות, ולכן הוא מחפש חומרים חדשים. לא הצטללות של הראייה-העצמית יש כאן, כי אם חידודם של תכני-כאב שהיו עד אז בפריפריה והיגרו כעת למרכז, בעקבות הרעבון הבלתי ניתן להשבעה של הכאב הנפשי הגולמי לתכנים חדשים, כלומר להכאבה.

הנקודה השנייה היא זו. אחרי שהתבוננתי בשילוש הפגיעה המוזכר – תשוקה-לא-נמלאת, קנאה, פגיעה בערך העצמי – שאלתי את עצמי לפתע, האם אין כאן בעצם שורש אחד. השורש הוא הרעיעות של מה שמכונה "ערך עצמי", הקלות המדהימה שבה נפתחת תדיר מתחת לרגליי דלתית קטנה ואני צונח לתחושת קטנות ואפסות. כלומר, הרכיב השלישי בשילוש הנ"ל הוא-הוא היסוד. ממנו נובעת הקנאה. זה ברור. תחושת הקטנות מתעצמת לעומת האנשים שנראים לך גדולים או מוגדלים. אבל ממנו נובעת גם התשוקה-הלא-נמלאת. וזה כבר יותר מעניין. מהנשים אתה לא רוצה בעצם סקס ועונג, חשבתי לעצמי, אתה רוצה מהן תחושת ערך, הרגשה שאתה לא קטן ונידח ואפסי. ולפעמים, בשינוי ואריאציה קל, חשבתי, שבעצם בנשים היפות אני לא חושק, אלא מקנא. אני מקנא בכוחן הרב, על שום יופיין, בכוחן המשוער הרב, שאני, שחש את עצמי חסר ערך ושקוף, כמה אליו.

——-

מאחורי הנוירוזה שלי יש עין-סערה. יש בי בריאות. ישנו מקום שטוף שמש, שאחת לכמה ימים אני צונח בו לפרקי זמן משתנים, ובו אני מאמין בעצמי, ואוהב את עצמי בצורה שלווה ולא מופרזת. ובו אני אוהב גם את הקרובים אלי. אוהב מאד. אחת לכמה ימים, ולפרקי זמן משתנים, אני לא תחרותי בצורה אובססיבית, ולא מקנא, אני נהנה להיות "איש בין אנשים" (כניסוחו של סארטר, כמדומני), אני אוהב את החיים, ואוהב את מה שאני עושה בחיים. ובניסוח אחר: למרות הכפייתיות והתלותיות המביכות שבהן אני זקוק להדהוד אוהד מהסביבה (כמה כניסות יש לי בבלוג? כמה אזכורים ב"גוגל"? וכדומה – אני מגעיל את עצמי תדיר בבדיקות האלו), ומהסביבה האנונימית במיוחד – הרי שיש בי צד, צד בריא, שלא אכפת לו כלל מדעת העולם עליו. אדם המעלה, אמר סוקרטס במשפטו, לא מייחס ערך רב מדי לחיים בעולם הזה. וכן, יש בי רגעים שבהם יחסה של הסביבה אלי נתקל בבוז מצדי. לא הבוז המגלומני, אני מדגיש שוב, אלא הבוז הבריא. אדם המעלה לא צריך לקחת ברצינות את בני האדם ודעתם עליו. ההמונים ראויים לבוז.

כל זה במשך אולי כעשרה אחוזים מזמן הערות. זה לא הרבה, אבל זה חשוב.

אני גם יודע שאני אדם טוב ביסודו. וגם שאני ישר כמו סרגל, כמו שאומרים, ושהקנאה אף פעם לא גרמה לי לעוות את שיפוטיי כמבקר, לשם הדוגמה, או לעשות עוול.

ההכרות האלו לא נאמרות לשם התפארות. הן גם לא מפוארות במיוחד. ההכרות האלו, אני חושב, מאפשרות לי לכתוב את המסה הזו. הנוירוזה שלי – שכמה מתכניה כבר נחשפו כאן – היא קטנונית, מביכה, מכוערת. אבל היא לא כל-כולי. ואולי היא רק נספח ללוז האישיות. נספח שילווה אותי כל חיי, כנראה. אבל נספח.

——-

רגע מבוכה כזה היה בקישור שנוצר במחשבתי בין שלושת הכאבים המוזכרים לבין אחד מעיקרי חיי, ופרנסתי – הקריאה והכתיבה על הקריאה.

בעצם, אמרתי לעצמי, אחרי כל הדיבורים הגבוהים על ערכן של "יצירות מופת" ו"תרבות גבוהה" וכו', אחרי כל זה, מהו בעצם שורש אהבת הקריאה שלך, אם לא היכולת להימלט מהעולם על שלושת כאביו?

לצאת לרחוב פירושו להינמק, להימצץ, להיהדף במכות יבשות לבטן מתשוקות לא נמלאות. לבוא בין אנשים פירושו לקנא במי מהם שמצטיין בשנינותו, ביופיו, בקלילותו, בהישגיו. לפגוש בעולם פירושו להיתקל באותם חלקים בו שאינם מתפעלים ממך.

מה בטוח, אם כך, מאשר להיכנס למיטה עם ספר? להגיף את העולם, לברוח מהעולם?

אז למה לקרוא? למה לא פשוט להישאר בבית ולראות טלוויזיה?

למה לא לראות טלוויזיה?! משיבה בבוז הרדוקציה, אתה באמת לא יודע עד כמה מביכה הנוירוזה שלך? כי בטלוויזיה אתה מכניס את העולם אליך הביתה! אתה חושק בנשים שמופיעות בה, אתה מקנא באלה שמופיעים בה, אתה חש חסר ערך בחושך הסלון אל מול אלה שקורנים באורה. בקריאה בספר, לא רק שהדמויות בדיוניות, כך שמגוחך, אפילו בשבילך, לחשוק בהן ולקנא בהן ולהיעלב מהן, אלא שאתה הוא זה שיוצר את כל העולם שבספר מהאותיות המתות המונחות על הדף, אתה הוא מרכז היקום של הספר, כי בלעדיך הוא חסר חיים. כך שה"אני" הרעוע שלך לא רק שלא נפגע, אלא אף יוצא מחוזק.

בקיצור, כל ההתהדרות בכך שאתה "אדם קורא" היא מופרכת. אתה "אדם קורא" כי אתה נוירוטי. אתה "אדם קורא" כי העולם מכאיב לך ואתה חייב לסגת ממנו אל עולם דמיוני, שאתה בורא בעצמך.

המחשבה הזו ייסרה אותי לא מעט בשנים האחרונות. אבל היא לא מדייקת, ואחזור לזה בהמשך המסה (אני מניח). למרות שהפיתוי להכפשה עצמית, לרדוקציה, הוא פיתוי עז לאנשים מסוימים, ואני ביניהם, יש עדיין חלק בתופעת הקריאה שהתיאוריה הרדוקטיבית עוד לא הסבירה.

אבל אפשר גם לחבק אותה, במקום להתכווץ בפניה. נכון! הקריאה היא דרך נפלאה לחיות בלי לחיות, כלומר לקיים קשר עם העולם בלי להיתקל בכאביו. יש בקריאה גם דברים נוספים – הרדוקציה והפיתוי לרדוקציה שוגים, כאמור – אבל גם הגרסה המונמכת הזו אינה נוראה כל כך. כן, החיים מורכבים. והקריאה היא אחת הדרכים להתמודד איתם.

כאן נמצא המשך המסה

מאת אריק גלסנר | פורסם בהנוירוזה שלי - מסה אישית | תגובות (13)

הנוירוזה שלי – פתיחה למסה

ינואר 22, 2017 – 11:05 AM

(אני מעלה כאן טקסט שמהווה פתיחה למסה בשם "הנוירוזה שלי". אני מהרהר בכתיבת המסה הרבה זמן. אך אינני בטוח שיהיה לפתיחה המשך (גם מהטעמים המובנים מאליהם). בכל אופן, יש ערך מסוים, לעניות דעתי, גם בפתיחה שלהלן)

(בינתיים התווספו שני המשכים. קישור להמשך בסוף הטקסט)

 

הנוירוזה שלי – מסה אישית

א – פתיחה

אני בן ארבעים ושלוש. אני מעריך שכשמונה שנים מהן הייתי בטיפול.

בוא נראה: היו כמה פגישות בגיל שלוש עשרה, אחרי שאבי נפטר. אולי אפשר לא להכליל אותן בחשבון. אחר כך הייתה שנה עם מטפל פלגמט, בין גיל תשע עשרה לעשרים, אחרי שחזרתי בשאלה. הוא היה הקלישאה הפסיכותרפיסטית בהתגלמותה: בשתקנותו, בשאלותיו הספורות שהחזירו את הכדור למגרש שלי (משהו בסגנון: "ומדוע אתה מרגיש כך?"). אחר כך, באוניברסיטה, הייתה לי מטפלת, אני מניח שהייתה מתלמדת. היא הייתה יפה. מה שהקל מן הסתם על ה"העברה". היא הייתה לא רעה. שנתיים הייתי מטופל אצלה בשירותי הייעוץ לסטודנטים ועוד שנה בקליניקה הפרטית שפתחה בביתה בפרבר שבע יחסית של תל אביב. אחר כך, בגיל שלושים, אחרי פגישה טראומטית עם פסיכואנליטיקאי נחשב, בה ניסיתי להוריד אותו במחיר והוא נזף בי שאני נרקיסיסט (אולי בלי ציון המונח המפורש עצמו), שחושב שמותר לו הכל (כלומר, לבקש הנחה במחיר, ומפסיכולוג נחשב כמוהו, הרי אני זה שאומר שחיפשתי מישהו טוב במיוחד), ואחרי כמה פגישות עם פסיכולוג קשוח נוסף, שנזף בי באופן דומה אם כי ללא קשר לשאלת המחיר (שהיה אכן זול בהרבה), פגשתי את הפסיכולוג שלי. הוא טיפל בי במרוצת שנות השלושים שלי. כשש שנים, אני מעריך (היו הפסקות). הוא היה טוב מאד. חיבבתי אותו. אני חושב שגם הוא חיבב אותי. ולמרות שחברים שלי לעגו להתלטפות ההדדית כביכול שאפיינה את יחסי עם המטפל – חברים שמאמינים בטיפול קשוח יותר – לעגו ל"קוהוטיאניות" הרופסת שלו, אני חושב שגם כאסטרטגיה טיפולית, היכולת שלו לחבב אותי הייתה מוצדקת. סיימתי את הטיפול בגלל תחושת מיצוי. מיצוי של הטיפול ומיצוי של מקורותיי הכספיים. המטפל המליץ לי בהמשך לפנות לפסיכואנליזה. לכך לא היה לי כסף אז, וגם היום לא.

אז בעצם עשר שנים. עשר שנים מתוך ארבעים ושלוש שנות חיים הייתי בטיפול. זה לא מעט. ניתן לבסס עמדה על ניסיון כזה. ועמדתי היא זו: אני בעד טיפול פסיכולוגי, אבל השפעתו מוגבלת. אני בן ארבעים ושלוש ואינני "בריא", אם "בריאות" פירושה היעדר תנודה עזה במצבי רוח, היעדר רגעי כאב נפשי מכווצי נשמה. בגיל ארבעים ושלוש נהייתי פטליסט: יש להסכין עם הגורל ולהכיר בכך שכוחנו לשנותו מועט. הבעיות שמלוות אותי כנראה אינן בנות פיתרון. ניתן להפחית את ה"ווליום" שלהן. את זה הטיפול כנראה הצליח לעשות, במיוחד הטיפול האחרון, אבל לא להכחידן.

כמובן, כל הכרזה, כל ניסיון לוודאות, מוקף בים של ספקות. כך, הוודאות-לרגע שטיפול הוא בעל ערך, אם כי מוגבל, מוקפת בספק שטיפול יכול אכן לרפא בשלמות, מחד גיסא, ושטיפול הוא חסר ערך, מאידך גיסא. לו, למשל, היה לי כסף לטיפול פסיכואנליטי, ואני הרי קנדידט מעולה, אם יורשה לי, הכל אצלי ספוג באדיפליות ופרה-אדיפליות וכו', אולי הייתי נוכח לדעת שטיפול כן מביא מזור מוחלט. ולחלופין: לו חייתי ארבעים ושלוש שנים ללא טיפול כלל, אולי הייתי מצוי, פחות או יותר, במצב הנסבל של ההווה, כלומר אולי ניסיון החיים, ההשתעממות של הדכאונות מעצמם, ההישגים המסוימים שהשגתי במעלה ההר – כל אלה היו ממתנים מעט את כאבי הנפש. הרי לא ניתן להיות מטופל ובו-בזמן קבוצת-ביקורת של עצמך, כלומר לא-מטופל.

אמביוולנטיות עמוקה, ספקנות תהומית, מלווה אותי מזה כעשרים שנה, מאז בגרותי. למעשה, האמביוולנטיות הזו יכולה להיחשב כחלק מהבעיה הנפשית שלי עצמה. אלא, כמובן, אם יש לה תוקף אמתי, והיא אינה פרי מבנה אישיות, כי אם תולדה של מבנה העולם. כלומר, אני ספקני לגבי מקורות הספקנות שלי: האם הם פסיכולוגיים או (הבה נאמר) פילוסופיים?

בכל אופן, פירטתי את הכרוניקה של טיפולי הנפש שלי על מנת להבהיר את נקודת המוצא של המסה הזו. אחת מהן. כלומר, זה ניסיון להבהרה עצמית, שבא אחרי הניסיון המשותף שעשיתי בעזרת מטפלים מקצועיים. אני בז לאנשים שבזים לפסיכולוגים, מתוך בורות, צרות אופק, או רגשי-עליונות שמסתירים אך בקושי פחד ומבוכה מלגעת בנבכי הנפש.

הדחף הזה להבהרה עצמית (וגם להצגה עצמית, ועל כך להלן) ניצב על ערש הולדתו של ז'אנר המסה. ממציא הז'אנר, מונטיין, ביקש באמצעותה להנהיר את עצמו לעצמו (ולהציג את עצמו לאחרים). הוא אף מקונן על כך שמוסכמות זמנו מונעים ממנו להיות גלוי לב עד הסוף (אם כי הוא מגלה הרבה, למשל – לא את הלב כאן – את קוטנו של איבר המין שלו). ואני מעוניין אכן לכתוב מסה. זמן רב, אולי שנה, אני מהרהר בכתיבתה. בכתיבת מסה אישית בשם "הנוירוזה שלי". ויש לשים לב, שעצם הכתיבה, כמובן, מציג חלק מהנוירוזה. ואחזור אל זה בהמשך.

אבל הדחף המסאי, אפילו במקרה הזה, אינו רק נרקיסיסטי. אם לכלול את מונטיין ודקארט (שחי דור אחריו) באותו רגע של הולדת המודרניות, הרי שהמסה הזו מנסה בדרכה, כמותם, לאחוז בדבר מה וודאי. לאמביוולנט ולספקן הכרוני, אולי הפתולוגי, כמוני, זה צורך בסיסי. וכמו מונטיין ודקארט, הוודאות היחידה שאני מרגיש שבאפשרותי להגיע אליה מצויה ב"אני". העולם שרוי בערפל: בני האדם האחרים, העצמים, הייצוגים של בני האדם והעצמים וכו'. "אני", חלק מה"אני", יכול להיחשף על ידי עצמו. כך אולי ניתן להשתית סלע יציב בלב ים סוער ורוגש ומשנה-פניו. העולם החיצוני שרוי בערפל, הוא גם פחות מעניין אותי, יש להודות.

אך לא רק מבחינה קיומית אני כמה לוודאות. גם ככותב אני כמה אליה. אני רוצה לכתוב דברים שהם אמת. והאמת היחידה שאולי בהישג ידי היא האמת של ה"אני". הדרייב לכתיבה על ה"אני", אם כן, הוא גם רצון של כותב לומר דברים מוצקים. "לתפוס חלק מה'מה'", כמו שכתב ברנר.

בכל מקרה, מלבד האספקט הנרקיסיסטי, הכתיבה קשורה לנוירוזה גם בעוד דרך. מכובדת מעט יותר. הטיפול שלי, וקריאתי הנרחבת יחסית (אם כי לוקה בוודאי בחסרים רבים) בספרות פסיכולוגית, לימדו אותי שהתיאוריות הפסיכולוגיות אינן מצליחות להשתוות לדיוקן הפרטי. הן, מטיבן, כלליות ואינן "מכסות" את שטח הפנים של הנפש האינדיבידואלית במהודק. מושגים כגון: "נרקיסיזם", "אדיפליות", "ערך-עצמי נמוך" וכו' הם נכונים (אני בעד הפסיכולוגיה, כאמור), אבל הם מגושמים. למעשה, קיימת יריבות בין הפסיכולוגיה לבין הספרות, למרות הקרבה הגדולה ביניהן. הספרות אידיוסינקרטית, פרטית וקשה להכליל ממנה, אך היא מדויקת יותר. המסה הזו היא ניסיון להציל את הנפש הפרטית מציפורני ההפשטות הגדולות. היא מרד של הספרות בתיאוריות. וכמובן, גם ההתקוממות הזו כשלעצמה, הצורך בה, הוא חלק מהנוירוזה.

כאן נמצא המשך המסה

מאת אריק גלסנר | פורסם בהנוירוזה שלי - מסה אישית | תגובות (10)

על "אוגוסט", של כריסטה וולף, הוצאת "ספרית פועלים" (מגרמנית: אברהם קנטור, 43 עמ')

ינואר 19, 2017 – 7:50 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הנובלה הקצרה הזו משופעת בחום אנושי. היא מספרת בגוף שלישי על אוגוסט אשר בזמן ההווה של הסיפור, בתחילת שנות האלפיים, הוא נהג אוטובוס והנו בשנות הששים המאוחרות שלו, מעט לפני פרישה. בזמן ההווה הזה אנו מתלווים לאוגוסט המסיע תיירים גרמניים באוטובוסו מפראג בחזרה לברלין.

הנסיעה, שכדרכן של נסיעות יש לה התחלה, אמצע וסוף, מעניקה לוולף את המבנה הבסיסי של הנובלה שלה, כך שגם היא מתחילה ביציאה מפראג ומסתיימת בהגעה לברלין. אבל עיקרה של הנובלה אינו הנסיעה, ואינו זמן ההווה של אוגוסט. עיקרה הם הזכרונות שפוקדים אותו בזמן הנסיעה. בתום מלחמת העולם השנייה, אוגוסט, שאיבד את אמו בהפצצה של שיירת פליטים, ושאביו היה חייל בחזית שהוכרז כנעדר, נאסף אל בית חולים מאולתר לחולי שחפת. בבית החולים הזה רוכזו פליטים, חלקם הניכר ילדים יתומים, חלקם גוססים ממחלתם. שם פגש אוגוסט נערה בשם לילו, שהיא-היא המוקד של הנובלה. כמו ב"הדֶבֶר" של קאמי, לילו נושאת על שכמה את תפקיד המלאך המיטיב בעולם טובע בייסורים שאלוהים נטש אותו. לילו היא נערה רגישה אך רבת מרץ. היא מבקרת את חולי השחפת המדבקים ביותר, למרות איסור הצוות הרפואי, על מנת לא להותירם בבדידות בשעת גסיסתם. היא מארגנת שירה בציבור להרמת מצב הרוח של היתומים, הפליטים והחולים. היא מסייעת בהקמת בית ספר לילדים האסופים. היא מאכילה את החולים הסרבנים. היא מנתקת את הקשר עם מחזר צעיר שלה בגלל שהלה השתתף ב"מבחן אומץ" פופולרי בבית החולים, שעיקרו הוא נגיעה בחצות הלילה בארון מתים, מאלה שנצרכו תדיר בבית החולים. "זה היה מבחינתה חילול כבוד המת", מעיר אחד מיושבי המקום. ואכן לילו, בזמנים שחיי אדם היו זולים במיוחד, שמרה על כבודם של המתים והחיים כאחד. בהתנהגותה האצילית היא גם העלתה את קרנה של החיה האנושית, שבפרפרזה על אמרת חז"ל יכולה בהחלט להידרדר לעפר אך גם מסוגלת להעפיל לכוכבים.

בלי שוולף אומרת זאת במפורש, אנו מבינים שאוגוסט, למרות תנאי הקיום הקשים שבתוכם נפתחו חייו, למד מלילו על ערכם ויופיים של החיים, ועל החובה לשמור על כבודם של בני האדם. לאחר תקופה לא ארוכה בבית החולים אבדו לו קשריו אתה, אבל דמותה ליוותה אותו כל חייו והיא זו שאפשרה לו לחיות חיים מאושרים, חיי הסתפקות במועט אך חיים שלווים, אוהבים (אוגוסט, שהתאלמן שנתיים לפני זמן ההווה של היצירה, נזכר במהלך הנסיעה גם בחיי הנישואים הטובים שלו) ולא מרירים.

מלבד הצגת דמות המופת שהינה לילו, כמה מטרות נוספות לוולף בנובלה הזו. הראשונה, היא לתת ביטוי לסבל הגרמני במלחמת העולם השנייה. אמנם מסיבות מובנות קשה לנו להקדיש לכך מחשבה או לזכור זאת, אבל היו גם ילדים גרמניים רבים שהתייתמו ונפגעו מאימי המלחמה. וגם מבוגרים גרמניים תמימים כאלה היו. מטרתה השנייה, מטרה צנועה יותר, היא לבטא דרך מסלול חייו של אוגוסט, את ההתאוששות מהחורבן שהביאה המלחמה, את ההשתקמות של גרמניה בששים השנה שחלפו מתום המלחמה. שאננות התיירים הגרמניים שאוגוסט מוביל באוטובוס מדגימה את ההשתקמות הזו. ולבסוף, וולף מציגה בנובלה דמות מציאותית אך מעוררת חיבה באוגוסט עצמו. לשם הדוגמה לאופיו הסימפטי: הרגע שבו החליט אוגוסט בצעירותו שהוא מעוניין להיות נהג היה רגע יוצא דופן בחייו, בגלל אופיו הסבלני והמקבל עליו את הדין בדרך כלל. "הוא עדיין זוכר באיזה צירוף מקרים התמזל מזלו להחליף יום אחד עמית שחלה ולשמש במקומו עוזר נהג בחברת תובלה, וכמה מצאו חן בעיניו הנסיעות ברחבי הארץ. זן הייתה הפעם הראשונה שמשהו מצא חן בעיניו, את זה הוא לא שוכח. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא רצה משהו. הוא רצה להיות נהג משאית. בפעם הראשונה לא המתין שאחרים יתוו את דרכו". אוגוסט, כפי שאמרה עליו אשתו, הוא אדם לא יומרני ולא מבריק, אבל "אדם הגון". "המשפט היחיד הזה שימר את כל שנות נישואיהם", מעיר המספר, והוא גם זה שמחבר את דמותו של אוגוסט אל הקוראים.

הנובלה הקצרה הזו היא יצירת הפרוזה האחרונה שפרסמה וולף (שנפטרה ב-2011). כמו אוגוסט כך גם היצירה לא מבריקה אבל חמה וסימפטית. זו יצירה הומניסטית על דמויות אנושיות ומעוררות אהדה, הרואיות (לילו) או ממוצעות אך מלבבות (אוגוסט), שצמחו על רקע העידן והארץ שבה התחוללו הגילויים הבלתי אנושיים ביותר בהיסטוריה.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על ספרוני "TED"

ינואר 12, 2017 – 9:14 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש דבר מה בהרצאות TED ובדימוי שנותר בזיכרון מהרצאות TED – שרובנו נחשפנו לפחות לכמה שניות שלהן ושהפכו לחלק מעיסת הדימויים של זמננו – שהולם את רוח התקופה. ראשית, הקיצור. על ההרצאות להיות קצרות משמונה עשרה דקות. זה הכלל. תכונה זו שלהן אינה מסגירה רק את הרתיעה מהעמקה, איזו אנטי-אינטלקטואליות בסיסית (כי יש דברים שאי אפשר להבינם בעד 18 דקות). אלא הקיצור הנמרץ ממחיש גם את הקשר האמיץ, לפי TED, בין ידע לבין כלכלת-השוק. הרצאה בת 18 דקות היא המקבילה לצורך של היזם לשכנע במהירות בעל ההון בכדאיות ההשקעה במוצר שלו. הרצאת הבזק היא מימוש הבהילות הקפיטליסטית לפיה "זמן שווה כסף", ניסוחו הקפיטליסטי הקלאסי של בנג'מין פרנקלין מהמאה ה-18. אבל הרצאות TED (או הדימוי שהן יוצרות) קשורות לרוח התקופה גם בגין ה"אאורה" שמוענקת בהן לדמות המרצה הכריזמטי.

האינטלקטואל כ"כוכב", האיש החכם כסלבריטאי, כפי שיוצר הדימוי של הרצאת TED, הולם הן את צמצום כוחם של הרעיונות עצמם לטובת פולחן אישיות (כלומר, שוב, את השטיחות של עידננו), והן את הפיכתו של איש הידע ל"מותג", ואת הידע לסחורה, כך שהפיתוי ל"קנייתו" של הידע אינו נובע רק ממעלתו האינטלקטואלית אלא מקישורו לדמות כריזמטית ומצליחנית. כך שהדימוי שעולה מTED, למרות היותו "ארגון ללא מטרות רווח", הוא של ארגון אידיאולוגי שמטיף לדרך חיים מסוימת, כלומר לדרך חיים של רווח, לדרך יצרנית-קפיטליסטית. ה"רעיונות" שהארגון "מסור להפצתם" (אני מצטט מתיאור הארגון בספרונים העומדים לדיון) שייכים לתחום "התבונה האינסטרומנטלית", כפי שכינו את סוג התבונה הזו אנשי "אסכולת פרנקפורט", כלומר "רעיונות" שבאות לשרת את עולם העשייה ואת עולם הפקת הרווחים. היחס לתבונה יכול להיות אחר לגמרי ואף מנוגד לחלוטין. כפי שהסביר פיתגורס במאה ה-6 לפני הספירה מה זו פילוסופיה, מה זו אהבת-ידע; אהבת ידע, הסביר פיתגורס, היא אהבת ידע לשמו, ללא רצון להפיק ממנו רווח או תהילה (פיתגורס המשיל את הפילוסוף למי שבא לצפות באולימפיאדה היוונית מתוך אהבת הצפייה בספורט, לא מתוך רצון לעשות עסקים בחוצות העיר האולימפית, וגם לא מתוך תקווה לזכות בהערצה ובתהילה, כפי שמצפים האתלטים עצמם). ואין צורך, בעצם, להרחיק עד פיתגורס ויוון. גם פרויקט יפה כמו "האוניברסיטה המשודרת" שלנו כאן בארץ, הושתת על יחס אחר לגמרי לידע ולתבונה מאשר זה של TED, יחס של אהבת ידע לשמה.

ספרי TED ("ספרונים קטנים על רעיונות גדולים") הם הרחבות של כמה מההרצאות שנישאו במסגרת הארגון. והם מחזקים את הרושם שמדובר אכן לא ב"רעיונות גדולים" כשלעצמם, אלא ברעיונות שקשורים הדוקות למיזמים כלכליים, לפעלתנות ולהפקת רווחים. כך, למשל, הספרון "רושם ראשוני", מאת צ'יפ קיד, שהוא בפשטות ספר של מעצב גרפי על עקרונות הפיתוי העיצובי הנכון למוצר כזה או אחר. "הרעיון הגדול" של הספר מושתת על כך שבעיצוב בפרט ובשיווק בכלל ישנם שני יסודות ניגודיים שאפשר להשתמש בהם, והחוכמה היא לדעת מתי להשתמש באיזה אלמנט. היסודות הם: "בהירות" מול "מסתורין". רובו ככולו של הספר הם צילומים של מוצרים או מודעות ופרסומות על שירותים שקיד ממחיש באמצעותם את השימוש המוצלח והלא מוצלח ב"בהיר" מול "מסתורי". זו "תבונה אינסטרומנטלית" טהורה. וגם, במקרה הזה, תבונה דלה למדי. ספרון קטן על רעיון לא מרעיש, הייתי ממתגו.

המקרה של ספרון אחר, "למה אנחנו עובדים", מעניין יותר. כלומר, גם הספרון עצמו מעניין יותר וגם האידיאולוגיה שהוא משרת מורכבת יותר. הספר מציג גישה של קפיטליזם נאור, גישה אופטימית, פרוטסטנטית-רכה, קומון-סנסית על גבול הטריוויאליות ביחס לעולם העבודה. בארי שוורץ מחברו הוא פרופסור לפסיכולוגיה ובספרו זה הוא מביא את הרעיון החדשני – "חדשני" רק עבור קפיטליסטים טיפשים, ואלה כנראה לא מעטים – שבני אדם מונעים לעבוד לא רק באמצעות ה"תמריץ" של הרווח הכספי, אלא גם אם הם מוצאים משמעות בעבודתם, חשים שהם תורמים לבני אדם אחרים, מרגישים שהוא לא מפוקחים על כל צעד ושעל. אם הם עובדים במקום עבודה נאור כגון זה (שלא עוקב אחריהם, שמדגיש את חשיבות העבודה לחברה בכלל, שמייחס משמעות שמעבר לרווחים וכו') הם לא רק נוטים להיות עובדים יעילים יותר, אלא גם עובדים "מגדילי ראש". היריב האינטלקטואלי של שוורץ הוא התאוריטיקן של הקפיטליזם, אדם סמית (קשה לפספס זאת כי שוורץ חוזר על כך מעבר למה שצריך והחזרתיות הזו כמו מגלמת את ההימתחות מעבר למידה של רעיון נכון, נאור, אך טריוויאלי). בספרו הקלאסי של סמית, "עושר העמים", מ-1776, הציב סמית את עקרון "התמריץ" כחורץ את גורל איכות העבודה: "כל אדם, מעצם טבעו, שואף לחיות כמה שיותר בנוחות; לכן, אם הוא מתוגמל באופן שווה על ביצוע טוב ועל ביצוע כושל של העבודה, הרי שמעתה ואילך הוא יבצע אותה באופן כושל ככל שרק יותן לו". בעזרת סטטיסטיקות מקיפות, מחקרים ממוקדים יותר וכן אנקדוטות וסיפורים אינדיבידואלים, מזים שוורץ את התפיסה המוטעית הזו באשר ליחס של בני אדם לעבודה. כאמור, זו עמדה נאורה וטוב שהדברים נאמרים. אך זה גם טריוויאלי לכל בר דעת. ובנוסף, גם "למה אנחנו עובדים" הוא "תבונה אינסטרומנטלית", רק שזו משוכללת מעט יותר.

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "המאורות", של אלינור קטון, בהוצאת "עם עובד" (806 עמ', מאנגלית: מיכל אלפון)

ינואר 5, 2017 – 10:20 AM

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה זכה ב"בוקר" ב-2013. כותבתו, שזה ספרה השני, היא הזוכה הצעירה ביותר בפרס עד כה. בנוסף, זה גם הספר הארוך ביותר שזכה בפרס עד היום. והוא שבר עוד שיא, אמנם צנוע יותר, הוא שבר אותי.

אחרי מאה וחמישים עמודים הרמתי ידיים. יש גבול. בטקסט יומרני ומזויף וריק ומייגע ומיותר כל כך לא נתקלתי מזה זמן רב. יש רגעים בחייו של מבקר בהם הכרזתו של מנחם בן על כך שמספיקים כמה עשרות עמודים על מנת לעמוד על טיבו הקלוקל של ספר נראית הגיונית (לבטח לאחר מאה וחמישים עמודים). כבר עמוד הפתיחה המתריס, היומרני והעמום, "אל הקוראים", הדליק אצלי נורת אזהרה, כמו שאומרים. "מערכי הכוכבים וכוכבי הלכת בספר זה נקבעו על פי חוקי האסטרונומיה. משמע, אנו מכירים בקיומה של התופעה השמיימית המכונה 'נקיפה', תנועה שבגינה הועתקה נקודת השוויון האביבי, המקבילה האסטרולוגית של קו גריניץ'. לפנים חל שוויון האביב (שוויון הסתיו בקווי הרוחב הדרומיים) כשהשמש עמדה בקבוצת טלה, המזל הראשון. עכשיו הוא חל כשהשמש בדגים, המזל השנים עשר. עקב כך, וכפי שיראו קוראי הספר הזה, כל אחד מחלקיו של גלגל המזלות 'חל' באיחור של חודש לערך ביחס לדעה הרווחת בציבור. בכך אין לנו כל כוונה לזלזל בדעת הציבור; אך אנו מציינים שדעה מוטעית זאת סותרת את תמונת השמים שלנו במאה התשע עשרה כהווייתה; ואף נרהיב עוז לשער כי אמונה כזאת עשויה להיחשב אמונה דגית מטבעה" (וכו' – יש עוד מהקשקוש הזה; שימו לב להתפתלות, להתנשאות בהחזקת "ידע" נשגב, להתרסה הגאוותנית ולענוותנות המזויפת, למנייריזם של כתיבה בלשון רבים – וככלל למיותרות הבסיסית של כל הפתיח הזה, שמטרימה את מיותרותו של הטקסט שבא אחריו).

הרומן מתרחש בעיירת כורי זהב בניו זילנד ב-1866. היותו של הרומן "רומן היסטורי" היא דרך אחת מני רבות להבין את זיופו הבסיסי. בניגוד ל"רומן ההיסטורי" השגור, שביקש להאיר ולבאר מאורעות היסטוריים רבי חשיבות ("מלחמה ושלום"), או שביקש "להקרין" את הדילמות של ההווה על העבר ("מלך בשר ודם"), ה"רומן היסטורי" העכשווי הפך להיות מין ז'אנר כזה שבו אין מחויבות אמתית למציאות, כי זו מציאות שהקורא הממוצע אינו מכיר הרי; כי "רומן היסטורי" יכול לבנות "מציאות" מאיסוף של אינספור קלישאות שיש לנו על העבר. כך גם כאן, אין לך יכולת לדעת האם הסופרת אמינה, ומצד שני כל דבר מזכיר ומהדהד לך דבר מה שכבר קראת או צפית בו. היחסים שפרוזה טובה מנהלת עם המציאות מחוצה לה הם קריטיים בעיניי להערכתה. האם הרומן מלא חיים? האם הוא לכד דבר מה לא טריוויאלי במציאות? האם הוא הצליח ליצור בה קוהרנטיות ולמצוא בה משמעות ולהעניק לה פרשנות שממתיקה לנו את הקיום, שמאירה את עינינו לגביו? ברגע שרומן מתנתק ממחויבותו למציאות חיצונית כלשהי, כמו ב"רומן ההיסטורי" של זמננו, הוא ממריא לעבר מחוזות השרירותיות, ההמצאה חסרת האחריות, הקפריזיות, האי רלוונטיות והחקיינות. זה בדיוק המצב כאן. המילים כאן חסרות משקל, קלות. וכך גם קלה ידה של הסופרת על ההדק. המילים זורמות – למעשה מזדחלות – אבל על כל פנים ים האמנות אינו מלא.

בבסיס העלילה סיפור פשע סנסציוני: סחטנות, תשוקה אסורה וכנראה רצח (כך עד עמוד 150). יש כאן פוליטיקאי שאפתן שהסתבך באהבה אסורה, קברניט מסוכן ואלים, זונה מכורה לאופיום וכיוצא בזה. מיטב הקלישאות. יש כאן "שפע" – למעשה גודש – של דמויות. הכל כמו מכריז על עצמו: הנה רומן שאפתני שמעניק לכם מלאות ריאליסטית של המקום והתקופה. אבל הכל נודף למרחקים ריח של זיוף, חיקוי, היעדר אותנטיות, היעדר הכרח. קודם כל כי השלד העלילתי הוא, כאמור, קלישאי וצעקני. ואת הבסיס הסנסציוני הזה עוטפת הסופרת במכובדות ריאליסטית כביכול ובעמקות מדומה מייגעת. כך, למשל, מנהג לה אחרי הצגת כל דמות לתאר באריכות את מראיה ("הרלד נילסן היה ידוע בהוקיטיקה בלבושו המהודר. היום לבש מעיל כנפות באורך הברך שדשיו מחופים משי בגון הפחם, מותנייה אדומה כהה, עניבת פרפר אפורה ומכנסי קשמיר מפוספסים. מגבעת המשי שלו, התלויה על קולב מאחורי שולחנו, הייתה בגון פחם תואם; מתחתיה נשען אל הקיר מקל הליכה ולו ידית מעוקלת" וכו' וכו', אנחנו רק באמצע התיאור). התחושה היא של חיקוי של ספרות ריאליסטית מוקפדת. בצד זה מנהג לה לפרט בהרחבה את אופייה הפסיכולוגי של דמות חדשה ("ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות – ההשתכנעות הייתה לו כצמא – ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע" וכו' וכו'). וכאן התחושה היא של חיקוי של ספרות פסיכולוגית טובה. הכל נמצא שם, כביכול, אבל נפשו של הקורא נותרת אטומה, כיוון ששום תיאור לא קולע לאיזו אמת בנפשו, שום תיאור אינו ניזון ממציאות כלשהי, אלא ניזון מקונספט מופשט וקר: "כיצד צריכה להיכתב ספרות 'טובה'". המונח שבו תיאר מבקר התרבות האמריקאי, דוייט מקדונלד, לפני יותר מחמישים שנה, ספרות נחותה שמתחזה לספרות גבוהה, "מידקאלט" (קיצור של middle culture), רלוונטי לחלוטין לטקסט הזה. לרגעים פורצת הסופרת לטקסט במניירה מייגעת של ספרות פוסטמודרנית ("בנקודה זו ניטל מבלפור תפקיד המספר"). והכל גם עטוף באותה התרסה אינטלקטואלית סרת טעם, אותו מוטיב אסטרולוגי שלפיו, למשל, מחולקות הדמויות לסוגים שונים ("כוכביים", "פלנטריים").

כמו במקרה של הרומן הארוך "החוחית" של דונה טארט, שזכה גם הוא בפרס חשוב, מעיד גם הרומן הזה, באורכו, עדות על איזה עיוות בספרות העכשווית. האורך כאן חשוב לצורכה של מראית העין. האורך הוא חלק בלתי נפרד ממזימת החיקוי לספרות טובה שיש כאן. אבל "החוחית", רומן בעייתי מאד שלא היה ראוי לפרס שהוא קיבל, הוא רומן שלפחות מספר סיפור כובש, מעניק הנאת קריאה בסיסית. ב"המאורות" אין אפילו את זה.

אנחנו חיים בתרבות שבה יוצאים ספרים רבים מדי. שבה הדחף האמנותי הבסיסי – לבטא דבר מה שגילית בעולם או בעצמך – מותמר ליצרנות היפראקטיבית של מילים, יצרנות יתר חסרת הכרח, חסרת דחיפות של אמת. אנחנו חיים בעולם שבו שומרי סף ספרותיים אינם קיימים. ולראיה הפרס הנכבד שקיבל הרומן הזה, כמו גם הביקורות החיוביות שנתקלתי בהן בעיתונות בשפה האנגלית שמצויות ברשת (אך יש גם יוצאים מן הכלל חשובים שעמדו על שקריותו של הרומן הזה).

מאת אריק גלסנר | פורסם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (8)