ארכיון חודשי: ינואר 2021

בקצרצרה על קריאה ב"דקאמרון"

"הנשים הן הסיבה שבגללה חיברתי אלפי טורי שיר, ואילו המוזות לא העניקו לי מעולם שום סיבה לכך".

בתחילת היום הרביעי מעשרה בהם מסופרים 100 הסיפורים ב"דקאמרון" של בוקאצ'ו (המאה ה-14), קוטע בוקאצ'ו את רצף הסיפור על מנת להשיב תשובות לקוראים ראשונים (של חלקי היצירה שפורסמו, כפי שמסתבר, חלקים-חלקים). הציטוט המדהים למדי הזה הוא מענה להטחה שהטיחו נגדו שהוא מבקש, בסיפוריו, לשאת חן בעיני נשים, במקום להתמקד במוזות ובשירה טהורה ("ורבים, המפגינים דאגה גדולה מאוד לשמי הטוב, טוענים כי אנהג בתבונה רבה יותר אם אשב עם המוזות בפארנאסוס").

על ההאשמה כי הוא זקן מדי לכתיבת סיפורי אהבים מפולפלים (בוקאצ'ו היה בן ארבעים), עונה בוקאצ'ו במשל קצר וסנסציוני: "אשר למדברים נגד גילי, נראה כי אינם יודעים כי אף שלכרֵשה יש ראש לבן, זנבה ירוק". וד"ל.

מאלף בעיני לראות איך ביצירה מבשרת ההומניזם הזו מוצגים יחסים הדוקים בין אנטי-קלריקליות קיצונית (מדהימה בקיצוניותה וגובלת באנטי-דתיות) לבין האלהת הארוס. כאילו הומניזם חילוני זקוק לארוס כתחליף לדת וכהצדקה לקיום, ומי שמצביע על מוגבלות התחליף הזה פוסע כבר בדרך חזרה אל ראיית העולם הדתית. המתח בין ארוס לדת הוא מתח בסיסי שמעסיק אותי בכתיבה הביקורתית שלי בשנים האחרונות (למשל, כמובן, ביחס לוולבק; אבל לא רק ביחס אליו).

לשני קודקודי המשולש האלה – האלהת הארוס והאנטי-קלריקליזם הקיצוני – יש להוסיף קודקוד נוסף: ההתענגות על מלאכת הסיפור, על השפע הסיפורי ועל המיומנות הסיפורית. יש, לעניות דעתי, הקבלה סמויה בין האונים המיניים של גיבורי הסיפורים לגברוּת העולה של בוקאצ'ו הנסמכת על היכולת הבלתי נדלית כביכול שלו לספר עוד ועוד סיפורים, ללא קץ ותיכלה. וצריך עוד לעיין בזה.

("דקאמרון", תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, השלמת תרגום: אריאל רטהאוז, "כרמל", 2000).

על "על הדברים הקרובים", של קארל צ'אפק, הוצאת "אפרסמון" (מצ'כית: פאר פרידמן, 191 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלה רשימות שנכתבו לעיתון, כמעט כולן בשנות העשרים של המאה הקודמת, וצ'אפק עצמו קיבץ את רובן לכרך אחד אשר ראה אור ב-1925.

הרשימות נעות על פני שלל נושאים, באופן לא שיטתי. רשימה אחת, למשל, נסובה על תפקידה המרגיע של נתינת השמות בחיי אדם ("כאשר לדבר כלשהו אין שם, הוא מטריד […] אך אם יש לו שם, לפתע נדמה לאדם שהוא מכיר את הדבר ואין הוא צריך לחשוש מפניו"). רשימה אחרת יוצאת מהתבוננות בחתולים (כמה רשימות מוקדשות לחיה זו שצ'אפק חיבב) שממנה מסיק צ'אפק ש"בּיוּת הוא, בפשטות, מצב של אמון וביטחון". ומכאן קצרה הדרך לתובנה מאלפת: "והלוא גם אנו, בני האדם, גם אנו איננו פראיים, כל עוד אנו בוטחים זה בזה […] פוליטיקה הניזונה מטיפוח אי-אמון היא פוליטיקה של ערבות הפרא […] אפשר להרוס את הציוויליזציה, והאנושות תיוותר אנושות; אך אם ייהרס מצב האמון, ייהפך העולם האנושי לממלכת הטורפים". רשימה אחרת מסבירה את ההתמכרות הלא רציונלית שלנו לרשתות חברתיות ולאמצעי תקשורת כמו ווטסאפ. אמנם צ'אפק מדבר על הדואר אבל חוסר הרציונליות דומה: "שוב תצפה בלב הולם לצלצולו של הדוור ותקרא בחדווה: 'הה, יש דואר!' ולא שאתה מצפה למשהו מסוים […] 'משהו פשוט יגיע': זו אפשרות מיסטית וחסרת גבולות, אשר מדי יום – חרף כל ניסיונות העבר – נפתחת בפניך למשמע צלצולו של פעמון הדואר". רשימה אחרת מוקדשת לתיאור שנים עשר השליחים וישו העורגים לאיזו ארוחה טובה, באחד מרגעי ההמתנה הבלתי נמנעים בחיים שמשום מה לא נכנסו ל"ברית החדשה". ואילו רשימה אחרת מדברת בשבח הדברים הלא גרנדיוזיים. דברים כמו צ'כיה, למשל. "ארץ קטנה אנחנו, אך איננו מוקסמים מהיותנו ארץ קטנה".  

שיטה ושיטתיות – אין. וליתר דיוק: שיטתית בלבד היא הגישה ההומניסטית, המתונה, הליברלית, ההומוריסטית של צ'אפק. 

ככלל, לא מדובר כאן בקטעי התבוננות לשם התבוננות בעולם שסביבנו, כפי שניתן היה לחשוב מכותרת הקובץ. מושאי ההתבוננות שישנם כאן משמשים כאלגוריה (פרפר כסמל לאומה הצ'כית; כוס בירה מסתורית על הגג כאלגוריה לאירועי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר) או כמדרבנים לחקירה בלשית (מה ניתן להסיק משרבוטי שולחן  על משרבטיהם?). לעתים, בעיקר בחלקו הראשון של הקובץ, הרשימות בנליות  (למשל, רשימה על התפעלותנו הקמאית מהאש; רשימה על כך שכיום השעשועים אינם ספונטניים והבידור הפך להיות תעשייה). ולעתים אנכרוניסטיות. כך רשימה מבריקה, אך שהזמן התאנה לה, היא "על הספרות". צ'אפק מבחין בין הספרות לשאר מלאכות בכך שלו היה ילד ניצב מולו בשעת עבודתו, הרי שלא היה משלח היד הספרותי מושך אותו כמו שילדים מתפעלים מהטוחן, האופה, הרופא או הצבע. ההבחנה הזו רלוונטית לחברה פרה-תעשייתית ותעשייתית, אבל בחברה פוסט-תעשייתית רבים משלחי היד הנעשים חרישית בתוככי המוח.

אבל חלק גדול מהרשימות מקוריות, מעוררות מחשבה ולעתים מעוררות התפעלות של ממש. וגם ברשימות החלשות מבליחים פעמים רבות קטעים פשוט כבירים, קטעים מלאי ברק והומניזם עמוק. למשל, ברשימה "על החלומות", שהינה התקפה עזה על החשיבות שמיוחסת להם והינה שיר הלל לחיי הערות. אביא ציטוט ארוך, על מנת שתוכלו להיווכח איזה חריפות ומקוריות והומניזם-אוהב-חיים מרוכזים בשורות אחדות, ברעיון העיקרי וברעיונות המשנה: "הדבר הנורא ביותר בחלומות הוא היותנו פסיבים לגמרי. אין רצון, אין מעשה של השכל, אין דחף שיוכל לשנות את מהלך החלום, ויהיה מעיק עבורנו ככל שיהיה. וזוהי הבושה הגדולה ביותר (לפחות לנו, הגברים): ההכרח להיוותר פסיבים. זו הסיבה, למשל, לכך שאנו כותבים ביקורות על מחזה או על קונצרט: כדי לבוא חשבון עם הפסיביות שהייתה מנת חלקנו לשעתיים או שלוש. אבל על החלום איננו יכולים אפילו לכתוב ביקורת, שכן לרוב אנו שוכחים אותו עד הבוקר […] העֵרוּת מהנה בעצם עוד יותר מן החלום. היא עשירה יותר, מותחת יותר ואף יצירתית יותר. את הדברים הפנטסטיים ביותר חוויתי במציאות – את הפלאים והשמחות הגדולים ביותר, את הנופים היפים ביותר ואת ההקשרים הנסתרים מכולם. ובכלל, השירה והאמנות הן מעין ספר חלומות מצרי-אשורי של חיי העֵרוּת; הן מפרשות לנו דברים אמיתיים, כמו שיוסף פירש במצרים את חלומותיו של פרעה. זוהי מטרתה המשמעותית של האמנות".

שני דברים בעקבות הציטוט הארוך והמלהיב הזה: הראשון נוגע להערה המגדרית שמופיעה בו. צ'אפק, בכמה מקומות, אינו עולה בקנה אחד עם התפיסות הדומיננטיות בזמננו בסוגייה המגדרית. למשל, ברשימה שבה הוא כותב נגד רצונן של נשים להיות מקצועניות ומומחיות כמו גברים ("מפעם לפעם אנחנו קוראים בעיתון על איזו 'ראשונה': עורכת הדין הראשונה, ראש העירייה הראשונה, וטרינרית"), ושבה הוא טוען שהייחוד של הנשים הוא בהיותן אנטי-מתמחות אלא מגשרות בין נישות חברתיות ("האישה ניחנה ברוח אוניברסלית, רבת-פנים שאינה מתקבעת בדבר אחד"). אך צ'אפק מעניין לרוב גם כשלא מסכימים איתו ובכל מקרה אני חושב שכדאי לא לצמצם את חיי הקריאה שלנו למגוון מצומצם של סוגיות מורליות כגון יחסו של הכותב לנשים (מה גם שהיחס כאן אינו בוטה). הנקודה השנייה שמופיעה בציטוט לעיל היא הערה על טיבה של האמנות. ואכן צ'אפק מתגלה ברשימות הללו מעת לעת כמבקר ספרות מעניין. ברשימה "מה קוראים מתי?" הוא טוען טענה מקורית: "הייתי מעז לומר שהבוקר אינו זמן ראוי לקריאת ספרים […] ספר – בדומה לאהבה והוללות, הוא ענין לילי". אך מלוא גדולתו כמבקר ספרות ניכר ברשימה שהמתרגם, פאר פרידמן, התעקש לכוללה בספר ועל כך תודה שלוחה לו. מדובר ברשימה "הולמסיאנה, או: על הסיפור הבלשי", הכוללת הערות מסעירות בעמקותן על הז'אנר הבלשי.   

על "שירת סרטני הנהר", של דֶליה אוֹונס, בהוצאת "כנרת-זמורה דביר" (מאנגלית: שאול לוין, 368 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

מדוע "שירת סרטני הנהר" היה רב מכר גדול כל כך, בארה"ב ולאחר מכן גם אצלנו? והאם יש דבר מה בעת שלנו שהספר מותאם אליו?

קודם כל צריך לומר שמדובר ברב מכר קלאסי או בעצם גנרי. יש בו את התכונות המובהקות של רבי מכר, בראש ובראשונה סיטואציות קיצוניות מבחינה רגשית, קיצוניות כל כך עד שהן לעתים לא אמינות, ויש בו אמצעי פיתוי גסים להמשך הקריאה.

אני רוצה להדגיש, בפרפרזה על אמירה מפורסמת של ג'ורג' אורוול בביקורת שכתב על ספר בוטה מבחינה מינית: איני טוען שקל לכתוב ספר כמו "שירת סרטני הנהר", או שקל בכלל לכתוב רבי-מכר. לו זה היה קל כל כך, רבים יותר היו עושים זאת (זו הטענה של אורוול). אבל הכישרון והיכולות המרשימים של דליה אוונס, הזואולוגית שכתבה את הספר, טמונים בכל מה שאינו קווי העלילה הגדולים. בתיאורי נופים ונופים אנושיים ("היא לא הבחינה בשעת זריחת הירח או כשאוח גדול עט על עורבני כחול בשעת יום. היא שמעה את בִּיצת החוף שם מעבר במַשק כנפי שחרורים, אבל לא הלכה אליה. היא כאבה משירי הבכי של השחפים מעל החוף"), למשל, ובבניית המיקרו-עלילות וחומרי המילוי האחרים שכל טקסט נזקק להם. האריגה של הטקסט מצריכה מיומנות, שישנה כאן, אבל כשמתבוננים ממרחק, הדוגמה שנרקמה לתוך המארג מרתיעה בסנסציוניות שלה.

כי אלה קווי העלילה הראשיים: קאיה היא בת הזקונים במשפחה שבה חמישה אחים שגרה בבית עץ מפורר ומבודד בחוף על האוקיינוס האטלנטי בצפון קרוליינה. האזור הוא אזור ביצות שומם. בפתח הרומן (המסופר בגוף שלישי), בעודה בת שש, נוטשת אמה את משפחתה ובעקבותיה כל אחיה הגדולים של קאיה. הנטישה נגרמת בגלל האב השתיין והאלים. קאיה והאב חיים עוד זמן מה שניהם. ואחר כך נעלם גם הוא. קאיה כך גדלה לבדה מגיל עשר בבקתה המבודדת ("להיות לבד לגמרי היה הרגשה רחבת-ידיים כל כך, שהיה לה הד"). היא מתפרנסת מאיסוף צדפות אותן היא מוכרת למכולתניק שחור שחי בסביבה. אותו חנווני ואשתו גם מסייעים לה בביגוד ובעצה לאורך השנים. כל הסיטואציה הזו בוטה כל כך מבחינה רגשית (לבו של מי לא ייכמר על ילדה שגדלה לבדה?) עד שהרגש עולה בקורא באופן אוטומטי, דבר מה שמרחיק קוראים מסוימים מיצירות כאלה. ההתרחקות נובעת מכך שסיטואציות פחות חד משמעיות מבחינה רגשית ומוסרית הן יותר מעניינות אך ההתרחקות נובעת גם מסוג מסוים של מודעות-עצמית של הקורא: הוא מבין את התחבולה הרגשית שמופעלת עליו.

אבל קווי העלילה הגדולים כאן אינם רק קיצוניים מבחינה רגשית, הם גם לא אמינים. הייתכן שבשנות החמישים והששים של המאה העשרים, בארה"ב, אמנם באזור מבודד אבל שמקיים קשר עם כפר סמוך, תיזנח ילדה לגדול לבדה, ילדה שרבים העדים לעצם קיומה (היא סוחרת כאמור בצדפות וגם מבקרת לעתים בכפר הסמוך)? לא אמינה גם העובדה שהאמא העוזבת והאחים הבוגרים לא שבו לברר מה עלה בגורלה של אחותם. אוונס הסופרת מודעת לבעיות הללו, אבל ההסברים שהיא שזרה למופרכויות המוזכרות אינם מספקים. היא, למשל, שולחת פקידת סעד לביתה של קאיה, אך זו מתייאשת אחרי כמה פעמים כשקאיה בורחת ממנה. ובכן, זה פשוט לא מספק. לא אמין שמאות אנשים מודעים לכך שילדה בת עשר, אחת עשרה וכו' חיה שנים לבד בביצות ולא אמין שבני משפחתה לא ינסו ליצור איתה קשר במשך שנים על שנים.

הקיצוניות של הסיטואציה היא, כאמור, תו קלאסי של רבי מכר. ההתמכרות של אוונס אליה כל כך גדולה שלא רק ה"בירא עמיקתא" שלה עמוקה מאד, אלא גם ה"איגרא רמא" גבוהה מאד. כשקאיה גדלה, ולמרות שהיא לא למדה בבית ספר, היא הופכת להיות ביולוגית ידועה שספריה על הטבע של הביצה הפכו להיות מוכרים מאד ברחבי ארה"ב. אבל כל זה לא הספיק לאוונס והיא הכניסה עוד אלמנט פיתוי גס וקלישאי, אם כי אפקטיבי, לרומן: גופה. באופן כמעט קומי בבוטות שלו (אני מדבר על קומיות לא מכוונת, כמובן), מציגה אוונס בעמוד הראשון ממש של הרומן גופה: "בבוקר 30 באוקטובר נחה גופתו של צ'ייס אנדרוז במי הביצה". וכך נמתח הקורא גם בשאלה מי רצח את צ'ייס? ומה חלקה של קאיה ברצח הזה, אם יש חלק כזה?

כל אלה תווים של רבי מכר מימים ימימה. אך האם יש דבר מה ברומן הזה שהפך אותו מותאם לרוח הזמן? אני סבור שכן, ושניים: "העצמה" נשית, גלישה על גל ה"MeToo", ואיזו רוח אנטי-הומניסטית שמתרפקת בנאיביות על עולם הטבע.

ראשית, ה"העצמה". קאיה היא ילדה, ואחר כך נערה ואישה, המסתדרת בכוחות עצמה. בהתאם לרוח הקיצוניות הרגשית של רב-המכר הזה היא פוגשת באהבה גדולה מהחיים. ילד הגדול ממנה בשנים אחדות בשם טייט מתאהב בה והיא בו. הוא מלמד אותה לקרוא ודואג לה. אבל קאיה לומדת שאי אפשר לסמוך אפילו על הגבר הטוב ביותר. לאחר מכן היא מנהלת רומן עם החתיך של הכפר, אותו צ'ייס, והוא מתגלה כמוליך שולל ואף מעבר לזה (אני משתדל לא לספיילר). אך קאיה שורדת את כולם והכל.

שנית, הטבע. קאיה חיה בבדידות. אך היא לא בודדה, לפי אוונס. הביצה ובעלי החיים שבה הם חבריה האמיתיים, הנאמנים. התפיסה הנאיבית והפוסט-הומניסטית שמנשבת בכמה אגפים של הניו אייג': על הטבע כניגודו מאיר הפנים, המחבק, המכיל, של העולם האנושי הקדורני, הדוקרני, הפגום, מצויה כאן. אלא שאוונס היא זואולוגית והיא יודעת, כמובן, כמה הטבע אינו אם מחבקת, כמה הוא אכזרי, אטום וחסר-שחר, לעתים. כך שיש כאן איזו התפתלות בין הנחמה שמציע הטבע לבין ההכרה באבסורדיות שלו.

אמנם גם הבידוד בו חיה קאיה הולם, כמובן, את רוח הזמן הזה. אבל זו קירבה מקרית: הרומן ראה אור בארה"ב ב-2018 והצליח שם ב-2019. לפני שהבידוד פרץ לחיינו ולפני שאנחנו מבקשים לפרוץ ממנו החוצה אל חיינו שמכבר.

על "האלטרואיסטים", של אנדרו רידְקֶר, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: גיא הרלינג, 379 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ארתור ופרנסין אלטר היו זוג מסנט לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה ללא תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. לזוג היהודי החילוני הזה שני ילדים, מגי ואית'ן. כשפרנסין מתה מסרטן השד ומתגלה בו זמנית, פחות או יותר, שלארתור יש מאהבת, מגי ואית'ן עוקרים לניו יורק ועוקרים את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן, 2015 (הרומן ראה אור במקור ב-2019), מקבלים השניים מכתב מאביהם הקורא להם לבלות איתו סוף שבוע בסנט לואיס. ארתור, בוק נוקשה, חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות רגשיות לחמם את היחסים עם ילדיו על מנת שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול בסנט לואיס, שהמשכנתא עליו גדולה מהכנסותיו הצנומות. הילדים ירשו במפתיע מאימם סכום כסף גדול ולכאורה ביכולתם לעזור לו. עיקר הרומן נסוב על סוף השבוע הזה עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו.

הסאטירה של הסופר האמריקאי הצעיר (יליד 1991), אנדרו רידקר, מוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות-משעשעות.

למשל, מגי. בתחילת שנות העשרים שלה, גרה מגי בקווינס על גבול ברודוויי, חס וחלילה לא במנהטן, והיא עובדת מרצונה בעבודות פילנטרופיות בשכר דל, ולעתים ללא שכר כלל: "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוֹד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא אומרת את זה באנגלית […] מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש". "רגשות אשם" הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שאף סובלת בגינם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח". במשפט הזה, עם מילות ההפלגה שבו המתרחקות משביל הזהב ("מאמץ", "מרוכז", "מעוטות", "ללא"), מתבטאת ההגזמה האופיינית לסאטירה ולספר הזה. ורידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות סאטיריות מוגזמות, על סף איבוד האמינות אך ללא ויתור מוחלט עליה, כנהוג בז'אנר. למשל, כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית על מנת לייסד בה עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל – אדיבה, יעילה ושנונה". ואז – ואז היא מפוטרת, ומפוטרת בידי ארגון העובדים ששלח אותה הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, זו אינה סאטירה קיצונית, ורגשות מעוררי אמפטיה וסימפטיה כלפי הדמויות מתוארים כאן. כמו בדברי מגי לאית'ן: "'אתה חושב שאימא הייתה טובה בעבודה שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' […] 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של אית'ן. אית'ן, המבוגר ממגי בשנים אחדות, חי גם הוא בניו יורק, אך אורח חייו הפוך לשלה. הוא כילה את ירושת אימם באורח חיים פזרני. בסנט לואיס מקווה אית'ן לקבל הלוואה מאביו (הוא, כמובן, לא מודע לכוונותיו הדומות-ההפוכות של אביו). אבל יותר מכך: הוא מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור מערב תיכוני כל-אמריקאי שהיה חבר שלו בקולג' ושפעם אחת הם אף שכבו. אבל אז התכחש צ'רלי לנטייתו המינית וניתק את יחסיו באופן כואב עם אית'ן. הקלוז'ר עם צ'ארלי אולי יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע לתוכה.

משפחת אלטר יהודית. והנושא היהודי נידון כאן בהרחבה לא מעמיקה (למשל, בהערה של אית'ן: "אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך"), כולל הרחבה לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. מגי ואית'ן שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות הברית. אך יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים במופלג, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים, לטעמה של מגי. עם זאת, למרות שנדמה שה"מחבר המובלע" של הרומן נוטה לצד שמאל, הרי חלק ניכר מחִצי הסאטירה שלו מופנים לעבר האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה. הפרויקט נכשל באופן מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב (הסאטירה נוכחת כבר באופי המונמך של הפרויקט, כמובן).

הרומן מהנה וראוי. רק דבר-מה אחד מעיב עליו. הדימיון ליצירתו של פראנזן ובפרט ל"התיקונים". הדימיון זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות לא מודע לסופר. סאטירה על משפחה משוסעת מסנט לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת בסנט לואיס הפרובינציאלית למפגש פסגה/פירוק? אפילו עלילות המשנה מקבילות! הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי מקבילה להסתבכותו של צ'יפ ב"התיקונים" בליטא; קרובי המשפחה היהודים השמרניים המגוחכים מקבילים לתיאורים דומים ב"חירות". מדובר ביותר מ"השפעה". לכל הפחות מדובר ב"הליכה בעקבות". הבעיה בחיקוי אינה רק ש"קראנו את זה כבר". הבעיה בחיקוי היא שדבר מה בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת דבר מה שקיים במציאות, או דבר מה שקיים בראיית המציאות האידיוסינקרטית של האמן – היא בסך הכל קונוונציה ספרותית.

אך בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה המקומי של הסופר גדול. הספר הזה מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה משעשעת, אינטליגנטית, מותחת ולעתים אפילו מרגשת.  

על "מחשבות על השאלה היהודית" (סארטר; "עליית הגג" ו"משכל", 224 עמ', מצרפתית: מולי מלצר); "שבעת החכמים" מתוך "חיי הפילוסופים" (דיוגנס לארטיוס; "נהר", 126 עמ', מיוונית עתיקה: אברהם ארואטי); "בשבח דאנטה" (בוקאצ'ו; "כרמל", 102 עמ', מאיטלקית: אריאל רטהאוז)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כולנו רוצים ש-2020 תלך כבר ותכלה לה. אבל נותרו לנו כמה חובות כלפיה. הבה נפרע מקצתם: שלושה ספרים מעניינים שראו אור במרוצתה ולא התייחסתי אליהם.

"מחשבות על השאלה היהודית" של סארטר הופיע בתרגום חדש משובח, מלווה בהערות ואחרית דבר שכתובות בידע ובחיוניות מתרוננת. הספר, שסארטר פרסם ב-1944 לאחר שחרור פריז, כשממדי השואה עדיין לא נתגלו במלואם, הנו, ראשית, ניתוח פסיכולוגי-פילוסופי דק של האנטישמיות. כמובן, תוך סלידה ממנה ורצון למגרה.

האנטישמי, טוען סארטר, הוא בעל אישיות רעועה, המבקשת להרגיש נוכחת באמצעות סימון קו הגבול בינה לבין היהודי. להיות "ארי" פירושו לנסות להשיג מוצקות, נוכחות, ללא מאמץ. נוכחות וחשיבות. נוכחות ושייכות. "אם הוא [האנטישמי] נעשה אנטישמי, זה מפני שאי אפשר להיות אנטישמי לבד. המשפט הזה, 'אני שונא יהודים', הוא מן הדברים שמשמיעים בקבוצה. על-ידי כך שהוגים אותו בקול מבטאים קשר של שייכות עם מסורת ועם קהילה". ואיזו קהילה? מוסיף סארטר מייד, באחד הניסוחים המבריקים האופייניים לספר: "קהילת הבינוניים. נוסף על כך, מן הראוי להזכיר כי אדם אינו בהכרח שפל-רוח או אפילו צנוע בכך שקיבל על עצמו את הבינוניות. ההפך הוא הנכון: ישנו מעין רהב נלהב של הבינוניים, והאנטישמיות היא ניסיון להקנות ערך לבינוניות כשלעצמה, כדי ליצור אליטה של בינוניים".

מכמה כיוונים שונים מנתח סארטר את האנטישמיות. יש באנטישמיות, למשל, גם רכיב מיני-סדיסטי: "המילים 'יפהיפייה יהודית' משדרות מסר מיני מאוד מיוחד, שונה בהחלט מזו שמעבירות, למשל, המילים 'יפהיפייה רומנייה', 'יפהפייה יווניה', או 'יפהפייה אמריקאית'. הסיבה לכך שעולה מהן ניחוח קל של אונס ושל רצח. היפהפייה היהודייה היא זו שהקוזאקים היו סוחבים אותה בשערותיה וגוררים אותה ברחובות העיירה העולה בלהבות".  

כשפונה סארטר בהמשך הטקסט לניתוח המצב היהודי הדברים, בחלקם, משכנעים פחות. היהודי המודרני הלא דתי, לפי סארטר, אינו חלק מלאום וכמובן לא מדת. זהותו מוגדרת גם היא על ידי האחרים: "היהודי הוא מי שהאחרים רואים בו יהודי". עם זאת, "יהודי אותנטי" הוא מי שלא מכחיש את הסיטואציה הזו, את היותו מוקע ומוקא בידי החברה הלא יהודית, ומי שמתוך המצב המנודה הבסיסי מחפש לו מוצא. "האותנטיות פירושה לחיות עד תום את מצבו הקיומי כיהודי".

סארטר כתב את הטקסט הזה בתחילת רגעי השיא של הקריירה שלו. תפיסת האנטישמיות והיהודיות שלו גם ארוגה בפילוסופיה הכללית שלו, האקזיסטנציאליזם, המערבת אמונה בחירות בהכרה מפוכחת בסיטואציה המגבילה שבתוכה אתה פועל בעולם. גם חותם ההיכר של הכתיבה הפילוסופית שלו, עירוב סצינות מחיי היומיום, תוך, לעיתים, דיונים בנושאים מיניים פרובוקטיביים בפנים פילוסופיות רציניות חתומות, מצוי גם כאן (למשל, בדיון בתגובה מזוכיסטית של חלק מהיהודים לאנטישמיות). ההזדהות (הלא מלאה) עם הקומוניזם נוכחת גם כן, למשל כשסארטר כותב ש"המהפכה הסוציאליסטית היא הכרחית ומספיקה כדי לחסל את האנטישמיות; גם למען היהודים נעשה את המהפכה".

"חיי הפילוסופים" הינה יצירה ידועה מאד של כותב שמעט מאד ידוע עליו. דיוגנס לארטיוס, שחי במאה השלישית, חיבר עשרה ספרים המכילים מידע יקר ערך על חיי הפילוסופים המפורסמים מהעת העתיקה. ב"נהר" תרגם ברהיטות אברהם ארואטי (במסגרת מפעל התרגום מיוונית עתיקה ומלטינית שלו) את הספר הראשון מהעשרה של לארטיוס (תוך הבטחה לתרגום ההמשך). אם פלוטארכוס, הביוגרף היווני המפורסם שכתב מאה אחת לפני לארטיוס, הביא לנו דיוקנאות בלתי נשכחים של מדינאים ולוחמים יווניים ורומים, מיקד לארטיוס את מבטו בפילוסופים. לא מדובר כאן ביצירת מופת ספרותית כמו הביוגרפיות של פלוטארכוס (לפחות בכרך הזה), אבל המידע שיש ב"חיי הפילוסופים" מעניין. הכרך הראשון מספר בתמצות על חייהם ומשנתם של "שבעת החכמים", מושג שנתקבע בתרבות היוונית הקדומה לתיאור אבות החוכמה והפילוסופיה, אנשים כדוגמת סולון האתונאי ותאלס ממילטוס (היום בתורכיה) שחיו במאה הששית לפני הספירה. אך כיוון שלא שררה הסכמה מלאה באשר לזהות השבעה, רק למספרם, דן לארטיוס באחד עשר חכמים כאלה. בסוף כל ביוגרפיה מצרף לארטיוס גם מכתבים שכתבו מושאי הביוגרפיה. אלה מעניינים וחיים גם אם נטושה מחלוקת באשר לאותנטיות שלהם. חיות ומעניינות בייחוד הן האמרות השנונות שמלקט לארטיוס ומיוחסות לחכמים. אמרות דוגמת: "שעה שבכה [סולון] לבנו המת אמר לו מאן דהוא: 'אולם כך אינך משיג מאום'. השיב לו סולון: 'על כן אני בוכה, משום שאינני משיג מאום'".

"בשבח דנטה" היא יצירה מרתקת מכמה בחינות. הדמות המרכזית בפרוזה האיטלקית המוקדמת, ג'ובאני בוקאצ'ו (1313-1375), מחבר ה"דקאמרון" (שזכה לתשומת לב בשנה האחרונה בגין התרחשותו על רקע מגפת הדבר בפירנצה במאה ה-14), כותב ספר בשבחו של מייסד השירה האיטלקית, דאנטה אליגיירי, שחי דור אחד לפניו (1265-1321). בטקסט הרהוט הזה מספר בוקאצ'ו על חייו של דאנטה, מוכיח את פירנצה על שלא נהגה כראוי במשורר בן העיר ומציע תיאוריה מעניינת על מקור השירה על מנת לצדק לא רק ספציפית את דאנטה אלא גם את אומנותו. הביוגרפיה נמסרת ללא משוא פנים ("לצד כל המידות הטובות והחוכמה היתרה, שהיו במשורר נפלא זה כפי שהוכחנו לעיל, קיננה בו ומצאה לה משכן רחב ביותר הזימה, ולא בשנות הנעורים בלבד אלא גם בשנותיו הבוגרות"). היצירה מעניינת גם כי היא מדגימה כיצד נוצר קאנון, סוגייה שהפכה רגישה בעשורים האחרונים. לפחות לפי המקרה שלפנינו: קאנון לא נוצר בעזרת כוחות חברתיים אנונימיים המחפשים לאשש את ההגמוניה שלהם באמצעות העלאתם לגדולה של גיבורי התרבות "שלהם". קאנון הוא עניין פנים-ספרותי. הוא נוצר על ידי כך שאנשי ספרות שזכו לבולטות מסוימת בוחרים מבין אנשי הספרות האחרים יוצרים שנראים בולטים מאד בעיניהם.