פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
מדוע "שירת סרטני הנהר" היה רב מכר גדול כל כך, בארה"ב ולאחר מכן גם אצלנו? והאם יש דבר מה בעת שלנו שהספר מותאם אליו?
קודם כל צריך לומר שמדובר ברב מכר קלאסי או בעצם גנרי. יש בו את התכונות המובהקות של רבי מכר, בראש ובראשונה סיטואציות קיצוניות מבחינה רגשית, קיצוניות כל כך עד שהן לעתים לא אמינות, ויש בו אמצעי פיתוי גסים להמשך הקריאה.
אני רוצה להדגיש, בפרפרזה על אמירה מפורסמת של ג'ורג' אורוול בביקורת שכתב על ספר בוטה מבחינה מינית: איני טוען שקל לכתוב ספר כמו "שירת סרטני הנהר", או שקל בכלל לכתוב רבי-מכר. לו זה היה קל כל כך, רבים יותר היו עושים זאת (זו הטענה של אורוול). אבל הכישרון והיכולות המרשימים של דליה אוונס, הזואולוגית שכתבה את הספר, טמונים בכל מה שאינו קווי העלילה הגדולים. בתיאורי נופים ונופים אנושיים ("היא לא הבחינה בשעת זריחת הירח או כשאוח גדול עט על עורבני כחול בשעת יום. היא שמעה את בִּיצת החוף שם מעבר במַשק כנפי שחרורים, אבל לא הלכה אליה. היא כאבה משירי הבכי של השחפים מעל החוף"), למשל, ובבניית המיקרו-עלילות וחומרי המילוי האחרים שכל טקסט נזקק להם. האריגה של הטקסט מצריכה מיומנות, שישנה כאן, אבל כשמתבוננים ממרחק, הדוגמה שנרקמה לתוך המארג מרתיעה בסנסציוניות שלה.
כי אלה קווי העלילה הראשיים: קאיה היא בת הזקונים במשפחה שבה חמישה אחים שגרה בבית עץ מפורר ומבודד בחוף על האוקיינוס האטלנטי בצפון קרוליינה. האזור הוא אזור ביצות שומם. בפתח הרומן (המסופר בגוף שלישי), בעודה בת שש, נוטשת אמה את משפחתה ובעקבותיה כל אחיה הגדולים של קאיה. הנטישה נגרמת בגלל האב השתיין והאלים. קאיה והאב חיים עוד זמן מה שניהם. ואחר כך נעלם גם הוא. קאיה כך גדלה לבדה מגיל עשר בבקתה המבודדת ("להיות לבד לגמרי היה הרגשה רחבת-ידיים כל כך, שהיה לה הד"). היא מתפרנסת מאיסוף צדפות אותן היא מוכרת למכולתניק שחור שחי בסביבה. אותו חנווני ואשתו גם מסייעים לה בביגוד ובעצה לאורך השנים. כל הסיטואציה הזו בוטה כל כך מבחינה רגשית (לבו של מי לא ייכמר על ילדה שגדלה לבדה?) עד שהרגש עולה בקורא באופן אוטומטי, דבר מה שמרחיק קוראים מסוימים מיצירות כאלה. ההתרחקות נובעת מכך שסיטואציות פחות חד משמעיות מבחינה רגשית ומוסרית הן יותר מעניינות אך ההתרחקות נובעת גם מסוג מסוים של מודעות-עצמית של הקורא: הוא מבין את התחבולה הרגשית שמופעלת עליו.
אבל קווי העלילה הגדולים כאן אינם רק קיצוניים מבחינה רגשית, הם גם לא אמינים. הייתכן שבשנות החמישים והששים של המאה העשרים, בארה"ב, אמנם באזור מבודד אבל שמקיים קשר עם כפר סמוך, תיזנח ילדה לגדול לבדה, ילדה שרבים העדים לעצם קיומה (היא סוחרת כאמור בצדפות וגם מבקרת לעתים בכפר הסמוך)? לא אמינה גם העובדה שהאמא העוזבת והאחים הבוגרים לא שבו לברר מה עלה בגורלה של אחותם. אוונס הסופרת מודעת לבעיות הללו, אבל ההסברים שהיא שזרה למופרכויות המוזכרות אינם מספקים. היא, למשל, שולחת פקידת סעד לביתה של קאיה, אך זו מתייאשת אחרי כמה פעמים כשקאיה בורחת ממנה. ובכן, זה פשוט לא מספק. לא אמין שמאות אנשים מודעים לכך שילדה בת עשר, אחת עשרה וכו' חיה שנים לבד בביצות ולא אמין שבני משפחתה לא ינסו ליצור איתה קשר במשך שנים על שנים.
הקיצוניות של הסיטואציה היא, כאמור, תו קלאסי של רבי מכר. ההתמכרות של אוונס אליה כל כך גדולה שלא רק ה"בירא עמיקתא" שלה עמוקה מאד, אלא גם ה"איגרא רמא" גבוהה מאד. כשקאיה גדלה, ולמרות שהיא לא למדה בבית ספר, היא הופכת להיות ביולוגית ידועה שספריה על הטבע של הביצה הפכו להיות מוכרים מאד ברחבי ארה"ב. אבל כל זה לא הספיק לאוונס והיא הכניסה עוד אלמנט פיתוי גס וקלישאי, אם כי אפקטיבי, לרומן: גופה. באופן כמעט קומי בבוטות שלו (אני מדבר על קומיות לא מכוונת, כמובן), מציגה אוונס בעמוד הראשון ממש של הרומן גופה: "בבוקר 30 באוקטובר נחה גופתו של צ'ייס אנדרוז במי הביצה". וכך נמתח הקורא גם בשאלה מי רצח את צ'ייס? ומה חלקה של קאיה ברצח הזה, אם יש חלק כזה?
כל אלה תווים של רבי מכר מימים ימימה. אך האם יש דבר מה ברומן הזה שהפך אותו מותאם לרוח הזמן? אני סבור שכן, ושניים: "העצמה" נשית, גלישה על גל ה"MeToo", ואיזו רוח אנטי-הומניסטית שמתרפקת בנאיביות על עולם הטבע.
ראשית, ה"העצמה". קאיה היא ילדה, ואחר כך נערה ואישה, המסתדרת בכוחות עצמה. בהתאם לרוח הקיצוניות הרגשית של רב-המכר הזה היא פוגשת באהבה גדולה מהחיים. ילד הגדול ממנה בשנים אחדות בשם טייט מתאהב בה והיא בו. הוא מלמד אותה לקרוא ודואג לה. אבל קאיה לומדת שאי אפשר לסמוך אפילו על הגבר הטוב ביותר. לאחר מכן היא מנהלת רומן עם החתיך של הכפר, אותו צ'ייס, והוא מתגלה כמוליך שולל ואף מעבר לזה (אני משתדל לא לספיילר). אך קאיה שורדת את כולם והכל.
שנית, הטבע. קאיה חיה בבדידות. אך היא לא בודדה, לפי אוונס. הביצה ובעלי החיים שבה הם חבריה האמיתיים, הנאמנים. התפיסה הנאיבית והפוסט-הומניסטית שמנשבת בכמה אגפים של הניו אייג': על הטבע כניגודו מאיר הפנים, המחבק, המכיל, של העולם האנושי הקדורני, הדוקרני, הפגום, מצויה כאן. אלא שאוונס היא זואולוגית והיא יודעת, כמובן, כמה הטבע אינו אם מחבקת, כמה הוא אכזרי, אטום וחסר-שחר, לעתים. כך שיש כאן איזו התפתלות בין הנחמה שמציע הטבע לבין ההכרה באבסורדיות שלו.
אמנם גם הבידוד בו חיה קאיה הולם, כמובן, את רוח הזמן הזה. אבל זו קירבה מקרית: הרומן ראה אור בארה"ב ב-2018 והצליח שם ב-2019. לפני שהבידוד פרץ לחיינו ולפני שאנחנו מבקשים לפרוץ ממנו החוצה אל חיינו שמכבר.
מבקר חופשי 