ארכיון חודשי: ינואר 2021

על "האלטרואיסטים", של אנדרו רידְקֶר, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: גיא הרלינג, 379 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ארתור ופרנסין אלטר היו זוג מסנט לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה ללא תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. לזוג היהודי החילוני הזה שני ילדים, מגי ואית'ן. כשפרנסין מתה מסרטן השד ומתגלה בו זמנית, פחות או יותר, שלארתור יש מאהבת, מגי ואית'ן עוקרים לניו יורק ועוקרים את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן, 2015 (הרומן ראה אור במקור ב-2019), מקבלים השניים מכתב מאביהם הקורא להם לבלות איתו סוף שבוע בסנט לואיס. ארתור, בוק נוקשה, חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות רגשיות לחמם את היחסים עם ילדיו על מנת שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול בסנט לואיס, שהמשכנתא עליו גדולה מהכנסותיו הצנומות. הילדים ירשו במפתיע מאימם סכום כסף גדול ולכאורה ביכולתם לעזור לו. עיקר הרומן נסוב על סוף השבוע הזה עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו.

הסאטירה של הסופר האמריקאי הצעיר (יליד 1991), אנדרו רידקר, מוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות-משעשעות.

למשל, מגי. בתחילת שנות העשרים שלה, גרה מגי בקווינס על גבול ברודוויי, חס וחלילה לא במנהטן, והיא עובדת מרצונה בעבודות פילנטרופיות בשכר דל, ולעתים ללא שכר כלל: "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוֹד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא אומרת את זה באנגלית […] מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש". "רגשות אשם" הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שאף סובלת בגינם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח". במשפט הזה, עם מילות ההפלגה שבו המתרחקות משביל הזהב ("מאמץ", "מרוכז", "מעוטות", "ללא"), מתבטאת ההגזמה האופיינית לסאטירה ולספר הזה. ורידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות סאטיריות מוגזמות, על סף איבוד האמינות אך ללא ויתור מוחלט עליה, כנהוג בז'אנר. למשל, כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית על מנת לייסד בה עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל – אדיבה, יעילה ושנונה". ואז – ואז היא מפוטרת, ומפוטרת בידי ארגון העובדים ששלח אותה הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, זו אינה סאטירה קיצונית, ורגשות מעוררי אמפטיה וסימפטיה כלפי הדמויות מתוארים כאן. כמו בדברי מגי לאית'ן: "'אתה חושב שאימא הייתה טובה בעבודה שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' […] 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של אית'ן. אית'ן, המבוגר ממגי בשנים אחדות, חי גם הוא בניו יורק, אך אורח חייו הפוך לשלה. הוא כילה את ירושת אימם באורח חיים פזרני. בסנט לואיס מקווה אית'ן לקבל הלוואה מאביו (הוא, כמובן, לא מודע לכוונותיו הדומות-ההפוכות של אביו). אבל יותר מכך: הוא מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור מערב תיכוני כל-אמריקאי שהיה חבר שלו בקולג' ושפעם אחת הם אף שכבו. אבל אז התכחש צ'רלי לנטייתו המינית וניתק את יחסיו באופן כואב עם אית'ן. הקלוז'ר עם צ'ארלי אולי יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע לתוכה.

משפחת אלטר יהודית. והנושא היהודי נידון כאן בהרחבה לא מעמיקה (למשל, בהערה של אית'ן: "אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך"), כולל הרחבה לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. מגי ואית'ן שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות הברית. אך יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים במופלג, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים, לטעמה של מגי. עם זאת, למרות שנדמה שה"מחבר המובלע" של הרומן נוטה לצד שמאל, הרי חלק ניכר מחִצי הסאטירה שלו מופנים לעבר האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה. הפרויקט נכשל באופן מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב (הסאטירה נוכחת כבר באופי המונמך של הפרויקט, כמובן).

הרומן מהנה וראוי. רק דבר-מה אחד מעיב עליו. הדימיון ליצירתו של פראנזן ובפרט ל"התיקונים". הדימיון זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות לא מודע לסופר. סאטירה על משפחה משוסעת מסנט לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת בסנט לואיס הפרובינציאלית למפגש פסגה/פירוק? אפילו עלילות המשנה מקבילות! הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי מקבילה להסתבכותו של צ'יפ ב"התיקונים" בליטא; קרובי המשפחה היהודים השמרניים המגוחכים מקבילים לתיאורים דומים ב"חירות". מדובר ביותר מ"השפעה". לכל הפחות מדובר ב"הליכה בעקבות". הבעיה בחיקוי אינה רק ש"קראנו את זה כבר". הבעיה בחיקוי היא שדבר מה בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת דבר מה שקיים במציאות, או דבר מה שקיים בראיית המציאות האידיוסינקרטית של האמן – היא בסך הכל קונוונציה ספרותית.

אך בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה המקומי של הסופר גדול. הספר הזה מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה משעשעת, אינטליגנטית, מותחת ולעתים אפילו מרגשת.  

על "מחשבות על השאלה היהודית" (סארטר; "עליית הגג" ו"משכל", 224 עמ', מצרפתית: מולי מלצר); "שבעת החכמים" מתוך "חיי הפילוסופים" (דיוגנס לארטיוס; "נהר", 126 עמ', מיוונית עתיקה: אברהם ארואטי); "בשבח דאנטה" (בוקאצ'ו; "כרמל", 102 עמ', מאיטלקית: אריאל רטהאוז)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כולנו רוצים ש-2020 תלך כבר ותכלה לה. אבל נותרו לנו כמה חובות כלפיה. הבה נפרע מקצתם: שלושה ספרים מעניינים שראו אור במרוצתה ולא התייחסתי אליהם.

"מחשבות על השאלה היהודית" של סארטר הופיע בתרגום חדש משובח, מלווה בהערות ואחרית דבר שכתובות בידע ובחיוניות מתרוננת. הספר, שסארטר פרסם ב-1944 לאחר שחרור פריז, כשממדי השואה עדיין לא נתגלו במלואם, הנו, ראשית, ניתוח פסיכולוגי-פילוסופי דק של האנטישמיות. כמובן, תוך סלידה ממנה ורצון למגרה.

האנטישמי, טוען סארטר, הוא בעל אישיות רעועה, המבקשת להרגיש נוכחת באמצעות סימון קו הגבול בינה לבין היהודי. להיות "ארי" פירושו לנסות להשיג מוצקות, נוכחות, ללא מאמץ. נוכחות וחשיבות. נוכחות ושייכות. "אם הוא [האנטישמי] נעשה אנטישמי, זה מפני שאי אפשר להיות אנטישמי לבד. המשפט הזה, 'אני שונא יהודים', הוא מן הדברים שמשמיעים בקבוצה. על-ידי כך שהוגים אותו בקול מבטאים קשר של שייכות עם מסורת ועם קהילה". ואיזו קהילה? מוסיף סארטר מייד, באחד הניסוחים המבריקים האופייניים לספר: "קהילת הבינוניים. נוסף על כך, מן הראוי להזכיר כי אדם אינו בהכרח שפל-רוח או אפילו צנוע בכך שקיבל על עצמו את הבינוניות. ההפך הוא הנכון: ישנו מעין רהב נלהב של הבינוניים, והאנטישמיות היא ניסיון להקנות ערך לבינוניות כשלעצמה, כדי ליצור אליטה של בינוניים".

מכמה כיוונים שונים מנתח סארטר את האנטישמיות. יש באנטישמיות, למשל, גם רכיב מיני-סדיסטי: "המילים 'יפהיפייה יהודית' משדרות מסר מיני מאוד מיוחד, שונה בהחלט מזו שמעבירות, למשל, המילים 'יפהיפייה רומנייה', 'יפהפייה יווניה', או 'יפהפייה אמריקאית'. הסיבה לכך שעולה מהן ניחוח קל של אונס ושל רצח. היפהפייה היהודייה היא זו שהקוזאקים היו סוחבים אותה בשערותיה וגוררים אותה ברחובות העיירה העולה בלהבות".  

כשפונה סארטר בהמשך הטקסט לניתוח המצב היהודי הדברים, בחלקם, משכנעים פחות. היהודי המודרני הלא דתי, לפי סארטר, אינו חלק מלאום וכמובן לא מדת. זהותו מוגדרת גם היא על ידי האחרים: "היהודי הוא מי שהאחרים רואים בו יהודי". עם זאת, "יהודי אותנטי" הוא מי שלא מכחיש את הסיטואציה הזו, את היותו מוקע ומוקא בידי החברה הלא יהודית, ומי שמתוך המצב המנודה הבסיסי מחפש לו מוצא. "האותנטיות פירושה לחיות עד תום את מצבו הקיומי כיהודי".

סארטר כתב את הטקסט הזה בתחילת רגעי השיא של הקריירה שלו. תפיסת האנטישמיות והיהודיות שלו גם ארוגה בפילוסופיה הכללית שלו, האקזיסטנציאליזם, המערבת אמונה בחירות בהכרה מפוכחת בסיטואציה המגבילה שבתוכה אתה פועל בעולם. גם חותם ההיכר של הכתיבה הפילוסופית שלו, עירוב סצינות מחיי היומיום, תוך, לעיתים, דיונים בנושאים מיניים פרובוקטיביים בפנים פילוסופיות רציניות חתומות, מצוי גם כאן (למשל, בדיון בתגובה מזוכיסטית של חלק מהיהודים לאנטישמיות). ההזדהות (הלא מלאה) עם הקומוניזם נוכחת גם כן, למשל כשסארטר כותב ש"המהפכה הסוציאליסטית היא הכרחית ומספיקה כדי לחסל את האנטישמיות; גם למען היהודים נעשה את המהפכה".

"חיי הפילוסופים" הינה יצירה ידועה מאד של כותב שמעט מאד ידוע עליו. דיוגנס לארטיוס, שחי במאה השלישית, חיבר עשרה ספרים המכילים מידע יקר ערך על חיי הפילוסופים המפורסמים מהעת העתיקה. ב"נהר" תרגם ברהיטות אברהם ארואטי (במסגרת מפעל התרגום מיוונית עתיקה ומלטינית שלו) את הספר הראשון מהעשרה של לארטיוס (תוך הבטחה לתרגום ההמשך). אם פלוטארכוס, הביוגרף היווני המפורסם שכתב מאה אחת לפני לארטיוס, הביא לנו דיוקנאות בלתי נשכחים של מדינאים ולוחמים יווניים ורומים, מיקד לארטיוס את מבטו בפילוסופים. לא מדובר כאן ביצירת מופת ספרותית כמו הביוגרפיות של פלוטארכוס (לפחות בכרך הזה), אבל המידע שיש ב"חיי הפילוסופים" מעניין. הכרך הראשון מספר בתמצות על חייהם ומשנתם של "שבעת החכמים", מושג שנתקבע בתרבות היוונית הקדומה לתיאור אבות החוכמה והפילוסופיה, אנשים כדוגמת סולון האתונאי ותאלס ממילטוס (היום בתורכיה) שחיו במאה הששית לפני הספירה. אך כיוון שלא שררה הסכמה מלאה באשר לזהות השבעה, רק למספרם, דן לארטיוס באחד עשר חכמים כאלה. בסוף כל ביוגרפיה מצרף לארטיוס גם מכתבים שכתבו מושאי הביוגרפיה. אלה מעניינים וחיים גם אם נטושה מחלוקת באשר לאותנטיות שלהם. חיות ומעניינות בייחוד הן האמרות השנונות שמלקט לארטיוס ומיוחסות לחכמים. אמרות דוגמת: "שעה שבכה [סולון] לבנו המת אמר לו מאן דהוא: 'אולם כך אינך משיג מאום'. השיב לו סולון: 'על כן אני בוכה, משום שאינני משיג מאום'".

"בשבח דנטה" היא יצירה מרתקת מכמה בחינות. הדמות המרכזית בפרוזה האיטלקית המוקדמת, ג'ובאני בוקאצ'ו (1313-1375), מחבר ה"דקאמרון" (שזכה לתשומת לב בשנה האחרונה בגין התרחשותו על רקע מגפת הדבר בפירנצה במאה ה-14), כותב ספר בשבחו של מייסד השירה האיטלקית, דאנטה אליגיירי, שחי דור אחד לפניו (1265-1321). בטקסט הרהוט הזה מספר בוקאצ'ו על חייו של דאנטה, מוכיח את פירנצה על שלא נהגה כראוי במשורר בן העיר ומציע תיאוריה מעניינת על מקור השירה על מנת לצדק לא רק ספציפית את דאנטה אלא גם את אומנותו. הביוגרפיה נמסרת ללא משוא פנים ("לצד כל המידות הטובות והחוכמה היתרה, שהיו במשורר נפלא זה כפי שהוכחנו לעיל, קיננה בו ומצאה לה משכן רחב ביותר הזימה, ולא בשנות הנעורים בלבד אלא גם בשנותיו הבוגרות"). היצירה מעניינת גם כי היא מדגימה כיצד נוצר קאנון, סוגייה שהפכה רגישה בעשורים האחרונים. לפחות לפי המקרה שלפנינו: קאנון לא נוצר בעזרת כוחות חברתיים אנונימיים המחפשים לאשש את ההגמוניה שלהם באמצעות העלאתם לגדולה של גיבורי התרבות "שלהם". קאנון הוא עניין פנים-ספרותי. הוא נוצר על ידי כך שאנשי ספרות שזכו לבולטות מסוימת בוחרים מבין אנשי הספרות האחרים יוצרים שנראים בולטים מאד בעיניהם.