על "האלטרואיסטים", של אנדרו רידְקֶר, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: גיא הרלינג, 379 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ארתור ופרנסין אלטר היו זוג מסנט לואיס שבמערב התיכון. הוא מרצה ללא תקן באוניברסיטה, היא יועצת זוגיות. לזוג היהודי החילוני הזה שני ילדים, מגי ואית'ן. כשפרנסין מתה מסרטן השד ומתגלה בו זמנית, פחות או יותר, שלארתור יש מאהבת, מגי ואית'ן עוקרים לניו יורק ועוקרים את אביהם מליבם. כעבור שנתיים, בזמן ההווה של הרומן, 2015 (הרומן ראה אור במקור ב-2019), מקבלים השניים מכתב מאביהם הקורא להם לבלות איתו סוף שבוע בסנט לואיס. ארתור, בוק נוקשה, חסר רגישות וגם חסר הצלחות, מבקש בתחבולות רגשיות לחמם את היחסים עם ילדיו על מנת שיעזרו לו להחזיק את ביתו הגדול בסנט לואיס, שהמשכנתא עליו גדולה מהכנסותיו הצנומות. הילדים ירשו במפתיע מאימם סכום כסף גדול ולכאורה ביכולתם לעזור לו. עיקר הרומן נסוב על סוף השבוע הזה עתיר האירועים והמניפולציות הרגשיות שמפעיל ארתור על ילדיו.

הסאטירה של הסופר האמריקאי הצעיר (יליד 1991), אנדרו רידקר, מוצלחת. החולשות האנושיות של גיבוריו מודגשות כמצוות הז'אנר ושטח הפנים של הטקסט עשיר וגבשושי מהמצאות מקוריות והגזמות ארסיות-משעשעות.

למשל, מגי. בתחילת שנות העשרים שלה, גרה מגי בקווינס על גבול ברודוויי, חס וחלילה לא במנהטן, והיא עובדת מרצונה בעבודות פילנטרופיות בשכר דל, ולעתים ללא שכר כלל: "לא מזמן, אישה פולנייה מרחוב הימרוֹד שכרה את שירותיה של מגי כדי שתדבר אל הבן שנולד לה. היא אמרה שהיא יכולה להגיד כל מה שמתחשק לה, כל עוד היא אומרת את זה באנגלית […] מגי חטפה בלק אאוט. היא מלמלה אמממ ואההה במשך כל המפגש, אחוזת שיתוק שנבע בתחילה מעצבים ואחר כך מרגשות אשם על שהיא עומדת להרוויח עשרה דולר לשעה בלי לעשות כלום. 'אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך', היא אמרה לאישה בתום המפגש". "רגשות אשם" הם הרגשות הדומיננטיים בחייה של מגי, שאף סובלת בגינם מהפרעת אכילה. היא מרעיבה את עצמה, בין היתר מתוך סגפנות שנולדה מאשמה על כך שלה יש ולאחרים אין. "מגי עשתה מאמץ מרוכז לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר בארגונים ללא כוונת רווח". במשפט הזה, עם מילות ההפלגה שבו המתרחקות משביל הזהב ("מאמץ", "מרוכז", "מעוטות", "ללא"), מתבטאת ההגזמה האופיינית לסאטירה ולספר הזה. ורידקר יצירתי בהמצאת סיטואציות סאטיריות מוגזמות, על סף איבוד האמינות אך ללא ויתור מוחלט עליה, כנהוג בז'אנר. למשל, כשמגי נשלחת על ידי ארגון עובדים להתחזות למלצרית במסעדה מקסיקנית על מנת לייסד בה עבודה מאורגנת. "בינתיים היא נעשתה מלצרית יוצאת מן הכלל – אדיבה, יעילה ושנונה". ואז – ואז היא מפוטרת, ומפוטרת בידי ארגון העובדים ששלח אותה הסובל ממחסור במזומנים.

עם זאת, זו אינה סאטירה קיצונית, ורגשות מעוררי אמפטיה וסימפטיה כלפי הדמויות מתוארים כאן. כמו בדברי מגי לאית'ן: "'אתה חושב שאימא הייתה טובה בעבודה שלה?' 'הממ.' אית'ן נשף אוויר בקול דרך האף. 'זה משנה?' […] 'אני רוצה לזכור אותה בתור מישהי שהייתה טובה במה שהיא עשתה. בתור מישהי שהייתה חכמה. עכשיו שהיא איננה, אני מרגישה כאילו היא נהייתה הפקר או משהו כזה. שמוטלת עלינו חובה לזכור אותה כמו שצריך'".

רגש חם נוכח גם בעלילה מרכזית בחייו של אית'ן. אית'ן, המבוגר ממגי בשנים אחדות, חי גם הוא בניו יורק, אך אורח חייו הפוך לשלה. הוא כילה את ירושת אימם באורח חיים פזרני. בסנט לואיס מקווה אית'ן לקבל הלוואה מאביו (הוא, כמובן, לא מודע לכוונותיו הדומות-ההפוכות של אביו). אבל יותר מכך: הוא מקווה להתעמת עם צ'רלי, בחור מערב תיכוני כל-אמריקאי שהיה חבר שלו בקולג' ושפעם אחת הם אף שכבו. אבל אז התכחש צ'רלי לנטייתו המינית וניתק את יחסיו באופן כואב עם אית'ן. הקלוז'ר עם צ'ארלי אולי יוציא אותו מהתקיעות הכללית שהוא נקלע לתוכה.

משפחת אלטר יהודית. והנושא היהודי נידון כאן בהרחבה לא מעמיקה (למשל, בהערה של אית'ן: "אשמה קתולית נובעת מלאכזב את אלוהים, אשמה יהודית זה כשאת מאכזבת את ההורים שלך"), כולל הרחבה לאחור לילדותם של פרנסין וארתור. מגי ואית'ן שייכים לאגף השמאלי של יהדות ארצות הברית. אך יש להם קרובים רפובליקנים. עשירים במופלג, תומכי ישראל מושבעים, שבעים ואטומים, לטעמה של מגי. עם זאת, למרות שנדמה שה"מחבר המובלע" של הרומן נוטה לצד שמאל, הרי חלק ניכר מחִצי הסאטירה שלו מופנים לעבר האידיאליזם הפרוגרסיבי של מגי. גם ארתור היה פעם אידיאליסט, ובצעירותו ניסה כמהנדס לייסד פרויקט של בתי שימוש סניטריים בעלות נמוכה בזימבבואה שבאפריקה. הפרויקט נכשל באופן מרהיב, בעוקץ סאטירי מכאיב (הסאטירה נוכחת כבר באופי המונמך של הפרויקט, כמובן).

הרומן מהנה וראוי. רק דבר-מה אחד מעיב עליו. הדימיון ליצירתו של פראנזן ובפרט ל"התיקונים". הדימיון זועק לא רק מכדי להיות מקרי, אלא גם מכדי להיות לא מודע לסופר. סאטירה על משפחה משוסעת מסנט לואיס, שבניה פרחו לחוף המזרחי הנחשק, המתאחדת בסנט לואיס הפרובינציאלית למפגש פסגה/פירוק? אפילו עלילות המשנה מקבילות! הסתבכותו של ארתור בעולם השלישי מקבילה להסתבכותו של צ'יפ ב"התיקונים" בליטא; קרובי המשפחה היהודים השמרניים המגוחכים מקבילים לתיאורים דומים ב"חירות". מדובר ביותר מ"השפעה". לכל הפחות מדובר ב"הליכה בעקבות". הבעיה בחיקוי אינה רק ש"קראנו את זה כבר". הבעיה בחיקוי היא שדבר מה בקסם של הסאטירה נפגם אנושות, כי הקורא מבין שהסאטירה לא בהכרח חושפת דבר מה שקיים במציאות, או דבר מה שקיים בראיית המציאות האידיוסינקרטית של האמן – היא בסך הכל קונוונציה ספרותית.

אך בחשבון אחרון, לא מדובר בפלגיאט. כושר ההמצאה המקומי של הסופר גדול. הספר הזה מצליח להתגבר על המכשלה הפראנזנית ומציע חוויית קריאה משעשעת, אינטליגנטית, מותחת ולעתים אפילו מרגשת.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Dan Wardinon  ביום ינואר 12, 2021 בשעה 1:39 PM

    רצוי לציין את שם הספר…

  • לשעבר דבורה  ביום ינואר 12, 2021 בשעה 10:17 PM

    אבל 'התיקונים' – וקראתי – כמה שיכולתי, תכף תטען שלא קראתי – בעיקרו אינו ספר טוב וגם לא מעניין – לטעמי. יש קטע ארוך ומצוין על הבעיות המיניות של צ'יפ. מעבר לזה? אין. המחבר עשה מאמצים לכתוב 'פוסטמודרני' וזה לא נכון לו. התוצאה מסורבלת. מה לעשות? זה שהספר רב רב מכר לא הופך אותו לספר טוב. כמובן שאלה: בעידן המסחרי הזה אין 'טוב' להוציא מכירות, אז מה אני רוצה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: